פרשת ויחי – מאמר שני
פרשת השבוע – ויחי (בראשית מז, כח – נ)
השבוע שבין ה בטבת – יא בטבת ה'תשע"א (12 בדצמבר – 18 בדצמבר 2011)
ההפטרה היא בספר מלכים א פרק ב', פסוקים א-יב. היא עוסקת בימיו האחרונים של דוד המלך, ובהוראות שהותיר בצוואתו לשלמה בנו.
בשבת פרשת ויחי מסיימים את קריאת התורה של ספר בראשית בברכת "חזק חזק ונתחזק".
מותם של יעקב ויוסף
בראשית מט
לג וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו.
בראשית נ
א וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל-פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק-לוֹ. ב וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת-יִשְׂרָאֵל. ג וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם. ד וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל-בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ-נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר. ה אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה-נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת-אָבִי וְאָשׁוּבָה. ו וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת-אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ. ז וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל-עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ-מִצְרָיִם. ח וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. ט וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם-רֶכֶב גַּם-פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד. י וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים. יא וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת-הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל-כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. יב וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם. יג וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת-קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל-פְּנֵי מַמְרֵא.
כד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה. כו וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם. {ש}
מאת בנימין לאו
שני הגיבורים המרכזיים במחציתו השנייה של ספר בראשית, יעקב ויוסף, חותמים את הספר בפרידתם מן העולם. הם זוכים לטיפול כמיטב המסורת המצרית ועוברים חניטה, שמטרתה אחת: לשמר את המת בארץ ככל שאפשר. הפרשן הרב מאיר לייבוש (המלבי"ם) התקשה בהבנת פקודתו של יוסף: "יפלא אם נהגו כן מצרים לפי אמונתם בעת ההיא, איך נהג בו יוסף בגוף הקדוש של אביו. דע כי הקבורה היא לצורך המת שיתבלה הגוף בעפר".
מסורת הקבורה באה לבטא את הפער הנורא שבין חומר לרוח. כך מסתיים ספר קהלת, המתאר את השתחררות האדם מכבלי הגוף לקראת מותו: "וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". ההכרה בחדלונו של האדם נמצאת כבר בדברי ה' לאדם הראשון (בראשית ג): "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". הדימוי של האדם לעפר בא לדעת הפרשנים מימי הביניים בגלל טיבו של הגוף, המורכב מעצמות ובשר שיסודם יבש, בדומה לעפר: "וזכר יסוד העפר משאר היסודות לפי שרוב יסוד הגוף והעצמות שהם מעמידי הגוף הם קרים ויבשים כמו העפר" (רד"ק, בראשית ג).
הקבורה משחררת את הרוח אל מקומה בעליונים, ואילו החניטה מנציחה את הגוף. "הרי כאן ניגוד מעניין בין ההשקפה המצרית, הבאה לידי ביטוי בחניטת המתים, לבין ההשקפה היהודית. המצרי חנט את הגוף למען יעמוד בייחודו הפרטי, ואילו הנשמה לא עמדה באישיותה המיוחדת, היא נדדה מגוף לגוף ועברה גם בגופי בהמות, אך לדידן עומדת הנשמה לעד ואילו הגוף נודד, הרי הוא שב אל העפר, ועובר בכל גלגולי הגופים החומריים" (הרש"ר הירש). מעניין הקשר הלשוני בין פעולת החניטה של המתים לבין השימוש החקלאי של חניטת אילנות. הראשון מבקש להציג מת כחי והאחר בא לתאר את החיים המתעוררים מאילן השרוי בתרדמת החורף. הראשון כולו אשליה, האחר כולו אמת.
נחזור לפרשה: חניטת יוסף על ידי המצרים ברורה, בהיותו משנה לפרעה. אך הציווי של יוסף לחנוט את אביו מוזר ביותר, שהרי אביו ציווה לפני מותו לקוברו בקברי אבותיו במערת המכפלה. רבי חיים בן עטר, "אור החיים", כתב: "עשה כן יוסף משום כבוד אביו כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה".
ברקע לפירושו נמצא המדרש הקובע ש"יעקב אבינו לא מת". "אור החיים" התייחס למדרש זה כפשוטו, או שגופו נשאר כאילו היה חי. למען אנשי מצרים היה צריך לחנוט את יעקב כדי שיהיה מעמדו כחשובי המלכות. אמנם המדרש (בראשית רבה) מביא את דעת רבי יהודה הנשיא, שראה במעשהו של יוסף חטא: "מפני מה מת יוסף לפני אחיו? על שחנט את אביו, אמר ליה הקב"ה, לא הייתי יכול לשמור את צדיקי? לא כך אמרתי לו (ישעיה מא, יד) ?אל תראי תולעת יעקב' – אל תראי תולעת את יעקב!" רבי יהודה הנשיא מבין שיוסף מבקש להילחם בתהליך הביולוגי הרגיל של שיבת האדם לעפר והתפרקות הגוף. קושי הפרידה של יוסף הביא אותו לנהוג כמנהג המצרים, לפחות עד שיימלאו ימי החנוטים, היינו עד שרגילים להכניסם לסרקופג.
הפרידה מן הגוף ושחרורו מוכרת היטב. אדם נמצא בשלהי חייו וסביבתו נלחמת בסופיות של החיים הארציים. אחד הסיפורים המרגשים בנדון הוא מותו של רבי יהודה הנשיא (בתרגום חופשי מארמית):
הקשר בין הפרשה להפטרה
מלכים א ב
א וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר. ב אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ. ג וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם. ד לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת-דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא-יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל. ה וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי-שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן-נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן-יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי-מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. ו וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא-תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל. ז וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה-חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי-כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ. ח וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא בֶן-הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא-יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהוָה לֵאמֹר אִם-אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב. ט וְעַתָּה אַל-תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת-שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל. י וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם-אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד. {פ}
בפרשת השבוע אנו קוראים על יעקב אבינו הנוטה למות. הוא מקבץ את בניו סביב למיטתו ואומר דברים לכל אחד מהם. יעקב מבקש בדבריו לקבוע את סדרי העם העומד לקום מזרעו. בניו, המקיפים את מיטתו, הם עתה בני ישראל, במובן הצר בניו של יעקב, המשפחה המצומצמת, בקרוב הם יהיו לראשי שבטים של עם בני ישראל. צוואתו של יעקב איננה עניין אישי בינו לבין בניו ונכדיו, היא נאמרת תוך מודעות לתפקידם העתידי כראשי שבטים, אשר לכל אחד תפקיד מיוחד בעם ישראל. יעקב מגדיר לבניו את התכונות המיוחדות לכל אחד מהם. תכונות אלה תקבענה את התפקיד שיקבלו השבטים שיצאו מהם.
פרשת השבוע פותחת במילים: "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף …" ההפטרה פותחת: "ויקרבו ימי דוד למות, ויצו את שלמה בנו לאמר". יעקב מבשר לבנו את קיצו הקרב: "ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת…" ודוד מודיע לבנו: "אנכי הולך בדרך כל הארץ". בבראשית רבה דרשו חז"ל כי כל מי שנאמר בו "קריבה", לא הגיע לימי אבותיו. בתרגום יונתן לדברים ל"א, יד, מנה שלושה צדיקים שנאמר במיתתם הלשון 'קרב'. וכל אחד היה מנהיג בזמנו. יעקב אבינו, דוד המלך, ומשה רבנו. דוד המלך, העומד לפני מותו מצווה לשלמה בנו. הוא מחזק את ליבו ואומר: "וחזקת והיית לאיש", ומדריך אותו: "ושמרת את משמרת ה' אלוהיך, ללכת בדרכיו, לשמור חוקותיו, מצוותיו ומשפטיו ועדוותיו, ככתוב בתורת משה, למען תשכיל את כל אשר תעשה, ואת כל אשר תפנה שם". את הצוואה 'ללכת בדרכיו' פרשו חז"ל בתלמוד הבבלי מסכת סוטה דף י' ע"א: לדבוק במידותיו, מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו'.
בצד האזהרה על שמירת התורה ומצוותיה, כתנאי להצלחת המלכות, מצווה דוד להרע למי שהרע עימו, ולהטיב עם מטיביו. הדברים קשורים אלה באלה. מחובת המלכות להשליט תורה ומצוות, ומחובת לעקור אנשי רשע מן הארץ. האב מייעץ לבנו ללמוד מנסיון חייו. דוד מצווה לבנו על יואב בן צרויה: "ועשית כחכמתך, ולא תורד שיבתו בשלום שאול". רלב"ג מבאר: עשה כחכמתך, באופן שלא תניחנו למות מיתת עצמו, כי כבר הגדיל לעשות הרעות … וייווסרו שאר האנשים מעשות ככה, וייראו גם כן מלבעוט במלכות. שני אנשים מצווים לביתם: אבי האומה ואבי מלכות דוד. מה רב ההבדל:
ליעקב בנים רבים הממשיכים את מפעל חייו. כולם מתאספים ושומעים תוכחה, דברים על ייעודם, ומקבלים ברכה מאביהם. כל הבנים מאוחדים, לאחר מריבות חייהם. יעקב, שחייו היו קשים, כמסופר בפרשיות הקודמות, וכדבריו אל פרעה: "מעט ורעים היו ימי שני חיי", זוכה למות בשלווה. הוא רואה את יוסף עליו אמר: "כי ארד אל בני אבל שאולה", משנה למלך מצרים. הוא רואה את בניו קרובים זה לזה, כפי שלא היו מעולם. הוא נפרד מן העולם בהרגשה שתקוותיו תמומשנה.
אצל דוד תלוייה כל התקווה להמשך שושלת בית דוד, בבן אחד. בן אחד ימשיך את מפעלו של האב לשמור משמרת ה'. התלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא דף קט"ז, ע"א אומר: דוד שהניח בן כמותו, נאמר בו "שכיבה". ואומר מדרש שיר השירים רבה פרשה א: דוד ושלמה, כל מה שכתוב בזה כתוב בזה, דוד מלך ארבעים שנה וזה מלך ארבעים שנה.. דוד כתב ספרים ושלמה כתב ספרים… דוד בנה מזבח ושלמה בנה מזבח…
ואף על פי כן משאירה צוואת דוד צער בליבנו. דוד מלך ישראל, נעים זמירות ישראל, עוזב את העולם הזה ונקמה בליבו. המחשבה שפושעים לא באו על עונשם היא נטל כבד על מצפונו, ברגעי חייו האחרונים. הוא יודע כי אם לא ישלטו צדק ומשפט לא תיכון המלכות. דוד אינו יודע שלווה של זקנה. גם באחרית ימיו עליו להדריך את בנו בהנהגת המדינה.
המסגרת החיצונית של ההפטרה דומה לזו של הפרשה, שני זקנים נפרדים מן החיים ומצווים לביתם. מה רב ההבדל ביניהם.
צוואת דוד: ההוראה והביצוע
מלכים א ב
יג וַיָּבֹא אֲדֹנִיָּהוּ בֶן-חַגִּית אֶל-בַּת-שֶׁבַע אֵם-שְׁלֹמֹה וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם בֹּאֶךָ וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם. יד וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלָיִךְ וַתֹּאמֶר דַּבֵּר. טו וַיֹּאמֶר אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי-לִי הָיְתָה הַמְּלוּכָה וְעָלַי שָׂמוּ כָל-יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם לִמְלֹךְ וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה וַתְּהִי לְאָחִי כִּי מֵיְהוָה הָיְתָה לּוֹ. טז וְעַתָּה שְׁאֵלָה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ אַל-תָּשִׁבִי אֶת-פָּנָי וַתֹּאמֶר אֵלָיו דַּבֵּר. יז וַיֹּאמֶר אִמְרִי-נָא לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא-יָשִׁיב אֶת-פָּנָיִךְ וְיִתֶּן-לִי אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית לְאִשָּׁה. יח וַתֹּאמֶר בַּת-שֶׁבַע טוֹב אָנֹכִי אֲדַבֵּר עָלֶיךָ אֶל-הַמֶּלֶךְ. יט וַתָּבֹא בַת-שֶׁבַע אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר-לוֹ עַל-אֲדֹנִיָּהוּ וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ וַיֵּשֶׁב עַל-כִּסְאוֹ וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ. כ וַתֹּאמֶר שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ אַל-תָּשֶׁב אֶת-פָּנָי וַיֹּאמֶר-לָהּ הַמֶּלֶךְ שַׁאֲלִי אִמִּי כִּי לֹא-אָשִׁיב אֶת-פָּנָיִךְ. כא וַתֹּאמֶר יֻתַּן אֶת-אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה. כב וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת-אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ וְשַׁאֲלִי-לוֹ אֶת-הַמְּלוּכָה כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי וְלוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה. {פ}
כג וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּיהוָה לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה-לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף כִּי בְנַפְשׁוֹ דִּבֶּר אֲדֹנִיָּהוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. כד וְעַתָּה חַי-יְהוָה אֲשֶׁר הֱכִינַנִי ויושיביני (וַיּוֹשִׁיבַנִי) עַל-כִּסֵּא דָּוִד אָבִי וַאֲשֶׁר עָשָׂה-לִי בַּיִת כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי הַיּוֹם יוּמַת אֲדֹנִיָּהוּ. כה וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּיַד בְּנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע-בּוֹ וַיָּמֹת. {ס} כו וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל-שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי-נָשָׂאתָ אֶת-אֲרוֹן אֲדֹנָי יְהוִה לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְעַנָּה אָבִי. כז וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת-אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַיהוָה לְמַלֵּא אֶת-דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל-בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה. {פ}
כח וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד-יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל-אֹהֶל יְהוָה וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. כט וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל-אֹהֶל יְהוָה וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת-בְּנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע-בּוֹ. ל וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל-אֹהֶל יְהוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה-דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי. לא וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע-בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי. לב וְהֵשִׁיב יְהוָה אֶת-דָּמוֹ עַל-רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי-אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת-אַבְנֵר בֶּן-נֵר שַׂר-צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת-עֲמָשָׂא בֶן-יֶתֶר שַׂר-צְבָא יְהוּדָה. לג וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד-עוֹלָם מֵעִם יְהוָה. לד וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע-בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר. לה וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת-בְּנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע תַּחְתָּיו עַל-הַצָּבָא וְאֶת-צָדוֹק הַכֹּהֵן נָתַן הַמֶּלֶךְ תַּחַת אֶבְיָתָר. לו וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר לוֹ בְּנֵה-לְךָ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם וְיָשַׁבְתָּ שָׁם וְלֹא-תֵצֵא מִשָּׁם אָנֶה וָאָנָה. לז וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ וְעָבַרְתָּ אֶת-נַחַל קִדְרוֹן יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת דָּמְךָ יִהְיֶה בְרֹאשֶׁךָ. לח וַיֹּאמֶר שִׁמְעִי לַמֶּלֶךְ טוֹב הַדָּבָר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וַיֵּשֶׁב שִׁמְעִי בִּירוּשָׁלִַם יָמִים רַבִּים. {ס} לט וַיְהִי מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיִּבְרְחוּ שְׁנֵי-עֲבָדִים לְשִׁמְעִי אֶל-אָכִישׁ בֶּן-מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת וַיַּגִּידוּ לְשִׁמְעִי לֵאמֹר הִנֵּה עֲבָדֶיךָ בְּגַת. מ וַיָּקָם שִׁמְעִי וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ וַיֵּלֶךְ גַּתָה אֶל-אָכִישׁ לְבַקֵּשׁ אֶת-עֲבָדָיו וַיֵּלֶךְ שִׁמְעִי וַיָּבֵא אֶת-עֲבָדָיו מִגַּת. {ס} מא וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה כִּי-הָלַךְ שִׁמְעִי מִירוּשָׁלִַם גַּת וַיָּשֹׁב. מב וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲלוֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ בַיהוָה וָאָעִד בְּךָ לֵאמֹר בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת וַתֹּאמֶר אֵלַי טוֹב הַדָּבָר שָׁמָעְתִּי. מג וּמַדּוּעַ לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת שְׁבֻעַת יְהוָה וְאֶת-הַמִּצְוָה אֲשֶׁר-צִוִּיתִי עָלֶיךָ. מד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-שִׁמְעִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר יָדַע לְבָבְךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְדָוִד אָבִי וְהֵשִׁיב יְהוָה אֶת-רָעָתְךָ בְּרֹאשֶׁךָ. מה וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ וְכִסֵּא דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לִפְנֵי יְהוָה עַד-עוֹלָם. מו וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-בְּנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע וַיֵּצֵא וַיִּפְגַּע-בּוֹ וַיָּמֹת וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד-שְׁלֹמֹה.
שאלה ותשובה
השאלה
אקדים בדברי ואומר שאנני אדם דתי לפי מסכמות החברה (למרות שאנני מסכים לחלוקה של דתיים וחילוניים) לאחרונה אני מנסה ללמוד את התנ"ך ונתקלתי בסוגיה שלא מצאתי לה הסבר הגיוני אני מקווה שתוכלו לעזור לי להבין אותה.
שאלתי היא בנושא צוואת דוד:
ספרי התנ"ך אמורים להעביר מסר מחנך, בראש ובראשונה הייתי רוצה לדעת איך צוואת דוד לשלמה בנו היא חינוכית?, הרי היא מעין מסע נקמה של דוד המלך , נתחיל ביואב בן צרויה דוד מבקש להורגו על שם שהרג את אבנר בן נר בתירוץ דמי מלחמה על שלום, אך מעשהו של יואב יכול להיות מובן ברמה מסוימת מכוון שאבנר הרג את עשהאל אחיו, ועל כך שהרג את עמשא בן יתר שאין פירוש מדוע עשה זאת אם כי ישנו קשר משפחתי בין השנים שאולי הוביל לסכסוך- "ועמשא בן-איש, ושמו יתרא הישראלי, אשר-בא אל-אביגל בת-נחש, אחות צרויה אם יואב"
(שמואל ב יז ,כה), כמו כן הבקשה לסגור חשבון עם שמעי בן גרא האם היא איננה בעייתית?
הרי דוד בעצמו סרב לפגוע בו ואף נשבע "ויאמר המלך אל-שמעי, לא תמות* וישבע לו, המלך"
כל זאת לאחר בקשת אבישי בן צרויה להורגו "ויען אבישי בן-צרויה, ויאמר, התחת זאת, לא יומת שמעי: כי קלל, את-משיח יהוה" יש כאן סתירה דוד נשבע שהוא לא יפגע בשמעי אבל זה בסדר ששלמה יסגור חשבון איתו מה בדבר השבועה היא לא רלוונטית? והאם דוד לא מפר את שבעתו לא פגוע בשמעי ע"י צוואתו זו?
שלמה אכן מקיים את צוואת אביו והשאלה המתבקשת האם אין כאן סתירה לציווי התורה "לא-תקם ולא-תטר את-בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני ד´", בעיקר שמדובר במלך שמבקש מסע נקמה, איך ניתן להסביר זאת?
ששלמה נבחר למלך והורג את אדניהו על שם שביקש את אבישג השומנית, לאחר שאדניהו נאחז בקרנות המזבח לראשונה שלמה משחררו את אדניהו ואומר שאם תמצא בו רעה הוא ימות,לאחר בקשה זו שלמה מחליט להורגו השאלה כאן האם בקשתו של אדניהו זו נחשבת רעה? האם אין מקום לרחמנות מטעם שלמה בעיקר לאחר שהתחייב לא לפגוע בו?כמו כן לא מדובר שאדניהו לא הלך בדרכי השם כנ"ל לשמעי וליואב בן צרויה.
לאחר מכן מסע חיסול החשבונות נמשך יואב מוצא להורג וגם שמעי והשאלה שעולה , קשורה לבניין בית המקדש דוד מצהיר שהוא לא יכול לבנות את בית המקדש מכוון שאלוקים אמר לו "כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה, וְדָמִים שָׁפָכְתָּ" (דברי הימים א´ כח, ג), איך יתכן ששלמה שעושה מסע נקמה שכלול בו שפיכת דמים אמנם ע"י שליחם, והוא כן מתאים לבניית המקדש?
אני יודע שהשאלה היא יותר עיונית ולא אמונית אך אני מנסה לחפש היגיון בדברים ואשמח אם תוכלו לענות לי בצורה מפורטת על כל סימני השאלה, אנני אדם שמקבל דברים כמובן
מאליו לכן תשובתכם חשובה לי.
התשובה
שלום וברכה
השאלות שאתה שואל הן כבדות, וצריכות בירור ארוך שאין מקומו במסגרת זו. מאמרים וספרים נכתבו על שאלות אלה, אך אנסה לענות בקצרה.
אפשר להבין את צוואת דוד בתור נקמה בעלמא, אך הדבר ייצור סתירה בין אישיותו של דוד כפי שאנו מכירים אותה מתוך המקרא, לבין הבנה זו. בצוואת דוד לשלמה, מצוה דוד את שלמה ללכת בדרך ה´ ולירוא ממנו, ומיד אחר כך מצוה עליו להמית את יואב ושמעי. האם לא חש דוד בסתירה?
מסתבר שדוד ידע שלא המית את יואב עד עכשיו, ושנשבע לשמעי שלא ימיתנו, ובכל זאת החליט שזו השעה הנכונה לעשות זאת.
מה היו הסיבות לכך?
מסתבר שדוד נמנע מלהרוג את יואב עד עכשיו, כפי שכתבת בשאלתך, מפני שסבר שליואב היו סיבות טובות לרציחות שרצח, ולא היתה עילה מספיקה כדי להרוג אותו. דווקא עכשיו, כשיואב הצטרף למורדים בדוד וסייע בהמלכת אדוניה, דוד חשב שאין סיבה מספיקה למרד זה, ויואב ראוי למיתה.
דוד מזכיר את המעשים שהיו, מפני שהמרד הנוכחי של יואב הוכיח שגם המעשים הקודמים לא נעשו כדין, אלא כדי להבטיח את מעמדו של יואב עצמו. הריגת אבנר לא נועדה להציל את הממלכה או בתור גואל דם, אלא כדי להציל את כסאו של יואב עצמו ממתחרה, וכן גם הריגת עמשא בין יתר.
באשר לשמעי בן גרא: דוד אמנם נשבע לו שלא ימיתנו, ולכן שלמה לא המיתו על העברות שהיו, אלא על כך שהמרה את פיו של שלמה עצמו.
אך נראה שהסיבה העיקרית להריגתם של שמעי בן גרא ויואב לא היתה העבר, אלא העתיד. דוד חשש לשלמותה של ממלכת ישראל. כפי שעתיד להתברר, מיד אחרי תקופת מלכות שלמה, עתידה ממלכת ישראל להתפרק לשתי ממלכות. הכוחות המפלגים בין שבט יהודה לבין שאר השבטים, היו קיימים כבר בימי דוד. כבר עמדו על כך חז"ל, כשתלו בפסק הדין של דוד "אתה וציבא תחלקו את השדה" (שמואל ב,יט,ל) את פסק הדין של הקב"ה: "יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה" (בבלי, שבת נ"ו ע"ב).
שלום כוחות מפלגים אלה, משבט יהודה מצד אחד, ומשבט בנימין מצד שני, הונהגו על ידי יואב מצד שבט יהודה, ועל ידי שמעי בן גרא מבנימין.
רצח אבנר לא היה רק עניין אישי, אלא מעשה שפגע באופן קשה בנכונות שבטי ישראל לעמוד תחת הנהגת המלך דוד משבט יהודה. ביטוי לקרע בין יהודה לבנימין נתן שמעי בן גרא, שחרף את דוד הבורח מפני אבשלום במילים:
(ז) וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל:
(ח) הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה´ כָּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּיו וַיִּתֵּן ה´ אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה: (שמ"ב ט"ז).
שמעי פירש את מעשי דוד (שנעשו על ידי יואב!) כמעשים שנועדו לפגוע בבית שאול (ובשבט בנימין כולו), ועל כן שמח לאידו של דוד כשהודח ממלכותו על ידי בנו.
נמצא שהזלזול של יואב בברית שכרת דוד עם אבנר, היא שעומדת ביסוד שנאתם של בני בנימין לדוד.
דוד ידע, שאנשים עקשנים כיואב ושמעי לא יאפשרו לשלמה לנהל ממלכה מאוחדת, על כן, חשב דוד, אין ברירה אלא להרגם.
כפי המשתמע מן הפסוקים, שלמה לא מיהר לקיים את צוואת דוד. הוא עשה זאת רק לאחר שאדוניה ביקש את אבישג לאשה. אין להקל ראש בבקשה כזו. גם מי שהיתה פילגש המלך, אינה מותרת אלא למלך אחר. בקשת אבישג, כפי ששלמה איבחן מיד, לא היתה אלא בקשה של המלוכה. באמצעות נישואיו לאבישג, רצה אדוניה להציג את עצמו כמי שטוען לכתר. על כן, סבר שלמה שאדוניה לא עמד בהתחייבות להיות נאמן למלך, והרגו. כיון ששלמה ידע שאדוניה אינו מורד לבדו, אלא יש לו יועצים, הבין עכשיו שדוד צדק בכך שאם לא יהרוג את יואב, לא יצליח למלוך. יואב, שידע ששלמה מבין זאת, מיהר לברוח עוד בטרם שלמה פנה אליו להרגו, ובכך אישר את הידיעה שהוא האשם במרד אדוניה לכל ארכו.
בשלב זה, לא נותרה לשלמה ברירה אלא למלא את צוואת דוד.
לסיכום: הסיבות להריגת יואב ושמעי אינן רק המעשים שעשו בעבר, אלא גם מעשים בהווה, והידיעה שללא זה לא תיכון ממלכת ישראל המאוחדת, והכוחות המפלגים אותה יגברו על המאחדים.
התשובה ניתנה על ידי הרב ישראל סמט