פרשת ויגש – מאמר ראשון

פרשת השבוע – ויגש (בראשית מד, יח – מז, כז)

השבוע שבין ג בטבת – ט בטבת ה'תשס"ט (20 בדצמבר – 26 בדצמבר 2009)

ההפטרה היא בספר יחזקאל, פרק ל"ז, פסוקים טו-כח. יחזקאל מנבא על איחוד ממלכת יהודה וממלכת ישראל, המיוחסת אצלו ליוסף.

צום עשרה בטבת (יום א, 27 בדצמבר 2009)

עשרה בטבת הוא היום שבו החל המצור של נבוכדנצר השני מלך בבל על ירושלים, שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה, ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון. היום נקבע כאחד מארבעת הצומות על חורבן ירושלים ביחד עם צום גדליה, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב. הרבנות קבעה גם את העשרה בטבת, כיום הקדיש הכללי לזכר הנפטרים והנרצחים שיום מותם לא נודע.

המצור החל בעשרה בטבת בסוף השנה התשיעית של צדקיהו (588 לפנה"ס על פי התארוך המקובל), ונמשך שנה וחצי עד כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש בתשעה באב בשנה האחת עשרה לצדקיהו (שנת 586 לפנה"ס לפי התארוך המקובל).

במהלך המאה הראשונה לפנה"ס, נכבשה ירושלים פעמיים ביום זה; פעם בידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס, ופעם בידי הורדוס, בשנת 36 לפנה"ס.

ההכרזה על יום הקדיש הכללי:

יום העשירי בטבת נקבע על ידינו, ליום השנה לקהילות ישראל – אנשים נשים וטף – שניספו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.

לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה – לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה.

ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר שריד ופליט; וגואלם הוא בית ישראל כולו. ועל כל אחד להדליק בליל זה אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור.

אזכרה מצוק אשר קראני (סליחות לעשרה בטבת)

יוֹסֵף (ב"ר שמואל) טוּב עֶלֶם (בר"ת: ריט"ע; מכונה לעתים הגדול; שם משפחתו הוא תרגום מצרפתית: Bon fils;‏ 980 – 1050 בערך) היה תלמיד חכם, פוסק ופייטן צרפתי בולט, שחי ופעל בתחילת המאה ה-11.

אזכרה מצוק אשר קראני, בשלוש מכות בחדש הזה הכני
גדעני, הניאני, הכאני, אך עתה הלאני.
דעכני בשמונה בו שמאלית וימנית, הלא שלשתן קבעתי תענית
ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית, על גבי חרשו חורשים, האריכו מענית.

מנין סדר חדשים בעשרה בו העיר, נהי וילל במו פיו אפעיר
בסדר פרעניות בתוך לבבי יבעיר, בבא אלי הפליט לאמר הכתה העיר.

קראתי שמך מתנחם על רעתי, ראה עניי ושמע קול פגיעתי
שמע תחינתי חיש נא ישועתי, אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי.

ירח טבת מאד לקיתי בו, ונשתנו עלי סדר נתינו
סררתי פשעתי יגלה לי טובו, האומר לים עד פה תבוא.

נאום יהודה

בראשית מד

יח וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ  כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.  יט אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר  הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב אוֹ-אָח.  כ וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ.  כא וַתֹּאמֶר אֶל-עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו.  כב וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי לֹא-יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת-אָבִיו  וְעָזַב אֶת-אָבִיו וָמֵת.  כג וַתֹּאמֶר אֶל-עֲבָדֶיךָ אִם-לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי.  כד וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד-לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי.  כה וַיֹּאמֶר אָבִינוּ  שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹכֶל.  כו וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת  אִם-יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי-לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ.  כז וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ  אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי.  כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד-הֵנָּה.  כט וּלְקַחְתֶּם גַּם-אֶת-זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה.  ל וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ.  לא וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה.  לב כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר  אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים.  לג וְעַתָּה יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם-אֶחָיו.  לד כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי.

הנאום הדרמתי של יהודה, שהוא הארוך ביותר בתורה (17 פסוקים, 218 מילים), נאמר ליוסף ברגע שבו המתח במערכת היחסים אב-אחים-יוסף הגיע לשיאה ברגע שבו האחים הועמדו בניסיון הקשה ביותר: האם ישאירו את אחיהם, בנימין, שנתפס ב"גנבת" הגביע, לבדו במצרים, כעבד – או שלמדו כבר אחווה מהי, ולא יעזבוהו בצרתו אלא ימסרו עליו את נפשם? ייתכן כי זו הסיבה שבעלי המסורה פתחו בנאום זה פרשה חדשה, "ויגש": בהכירם בחשיבות הנאום, הפותח מחדש את מערכת היחסים בין יוסף לאחים.

העימות בין יהודה ליוסף: שני מנהיגים

בראשית רבה צג, ז: "אדוני שאל את עבדיו היש לכם אב או אח"- מתחילה בעלילה באת עלינו. מכמה מדינות ירדו למצרים לשבור אוכל ולא שאלת אחד מהן. שמא בתך באנו ליקח או אחותנו אתה סבור לישא, אף על פי כן לא כיסינו ממך דבר.

אמר לו יוסף: יהודה! למה אתה דברן מכל אחיך? ואני רואה בגביע שיש באחיך גדולים ממך.

אמר לו (יהודה): כל זאת רואה בשביל הערבות שערבתי אותו.

אמר לו (יוסף): מפני מה לא ערבת את אחיך כשמכרתם אותו לישמעאלים בעשרים כסף וציערת את אביך הזקן ואמרת לו: "טרף טרף יוסף", והוא לא חטא לך! אבל זה שחטא וגנב הגביע- אמור לאביך: הלך החבל אחר הדלי.

כיון ששמע יהודה כך צעק ובכה בקול גדול ואמר: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי?"

אמר לו יוסף: בוא ונתווכח שנינו. אמור מליך וסדור דיניך. מיד אמר יהודה לנפתלי: לך וראה כמה שווקים יש במצרים! קפץ וחזר ואמר לו: שנים עשר.

אמר יהודה לאחיו: אני אחריב מהן שלושה וטלו כל אחד- אחד ולא נשאיר בהם איש. אמרו לו אחיו: יהודה, מצרים אינה כשכם, אם אתה מחריב מצרים, תחריב את העולם כולו.

מיד כעס יהודה ושאג בקול והלך קולו ת' פרסה עד ששמע חושים בן דן וקפץ מארץ כנען ובא אצל יהודה ושאגו שניהם וביקשה ארץ מצרים ליהפך.

תנחומא ויגש ה: אמר לו יהודה ליוסף : תדע לך שמתחלה לא באת עלינו אלא בעלילות. בתחילה אמרת לנו: מרגלים אתם! שנית אמרת: לראות ערות הארץ באתם! שלישית: גביע גנבתם! אתה נשבעת בחיי פרעה הרש, ואני נשבע בחיי אבי הצדיק? אם אוציא חרבי מנרתיקה, אמלא כל מצרים הרוגים.

אמר לו יוסף: אם תוצא חרבך מנרתיקו, אני כורכו על צוארך.

אמר לו יהודה: אם אפתח את פי אבלע אותך.

אמר לו יוסף: אם תפתח פיך, אני סותמו באבן.

אמר יהודה ליוסף: מה נאמר לאבא?

אמר לו יוסף: כבר אמרתי לך: אמור לאביך: הלך החבל אחר הדלי.

אמר לו יהודה: דין שקר אתה דן אותנו!

אמר לו יוסף: שקר- לשקרנים. אין לך דין שקר כמכירת אחיכם..

אמר לו יהודה: אש של שכם דולקת בלבי! עכשו אצא ואצבע כל שווקים שבמצרים בדם.

אמר לו יוסף: צבעים הייתם מימיכם, שצבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם:

"טרף טורף!" אמר להם יוסף: לא כך אמרתם, שאחיו של זה מת? אני קניתיו, אקראנו ויבוא אצלכם. התחיל קורא: יוסף בן יעקב, בוא אצלי! יוסף בן יעקב בוא אצלי, ודבר עם אחיך שמכרוך! והיו נושאין עיניהם בארבע פינות הבית. אמר להם יוסף: למה אתם מסתכלים לכאן ולכאן? אני יוסף אחיכם! מיד פרחה נשמתם ולא יכלו לענות אותו. א"ר יוחנן: וי לנו מיום התוכחה! ומה יוסף כשאמר לאחיו: "אני יוסף אחיכם"- פרחה נשמתן, כשעומד הקב"ה לדין, דכתיב (מלאכי ג, ב): "ומי מכלכל את יום בואו"- על אחת כמה וכמה? ומה זה נבהלו אחיו מפניו, כשיבוא הקב"ה לתבוע עלבון המצוה ופשעה של תורה- על אחת כמה וכמה עשה הקב"ה להם נס וחזרה נשמתן.

אמר רבי יודן: כשהייתה חמתו של יהודה עולה, היו שתי שערות יוצאות מתוך לבו וקורעות את בגדיו, וכשהיה מבקש שתעלה חמתו, היה ממלא אפונדתו אפונין של נחושת ונוטל מהן ומכסכס בשיניו וחמתו עולה. ראה גבורתו של יהודה, עליו נאמר: חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי טז). חמת מלך, זה יהודה. ואיש חכם יכפרנה, זה יוסף, שנאמר: בו אין נבון וחכם כמוך.
כיון שראה יוסף שעלתה חמתו של יהודה, אמר: עכשיו תאבד מצרים.
אמר ר' שמעון בן לקיש: משל לשני אתליטין תפושים זה בזה, כיון שהרגיש אחד מהן שהוא בא להנצח, אמר: עכשיו ינצחני ואני נתבייש בפני הכל. מה עשה? נשקו על ידיו ושככה חמתו של אתליט הגדול. אף יוסף, כיון שהרגיש שעלתה חמתו של יהודה נתיירא שלא יתבייש לפני המצרים, מיד אמר לאחיו: אני יוסף אחיכם, ולא יכלו לענות אותו.

בשעה שהיו יהודה ויוסף מתוכחין זה עם זה אמרו מלאכי השרת זה לזה בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי ועכשיו שור וארי מתנגחין ועומדין והקנאה ביניהן עד שבא משיח.

יהודה ויוסף זה ארי וזה שור אתמול מתנגחין זה עם זה ועכשיו הוא משלחו אצלו שנאמר ואת יהודה שלח לפניו הוי עושה שלום במרומיו.

סוגיית הערבות

לב כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר  אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים.  לג וְעַתָּה יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם-אֶחָיו.

מדרש רבה (צג' א'): "בני אם ערבת לרעך וגו' נוקשת באמרי פיך וגו' (משלי ו'), א"ר חנינה ברח מן שלוש (=התרחק משלושה דברים). ברח מן הפקדונות ומן המיאונין ומלעשות ערבות בין אדם לחברו". "ד"א, "בני אם ערבת לרעך", זה יהודה "אנוכי אערבנו" "תקעת לזר כפיך – מידי תבקשנו",  "נוקשת באמרי פיך" – אם לא הביאותיו אליך". "עשה זאת בני והנצל" – לך והדבק בעפר רגליו וקבל מלכותו ואדנותו – ויגש אליו יהודה".

מדרש תנחומא: ויגש אליו יהודה. זה שאמר הכתוב: בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך (משלי ו).
בשעה שבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל, אמר להן: תקבלו תורתי. א"ל הן. א"ל: תנו לי ערב, שתקיימו אותה. א"ל: אברהם יצחק ויעקב יהיו ערבים. אמר להן: אבותיכם הן בעצמם צריכים ערבים: אברהם אמר: במה אדע (בראשית טו). יצחק אהב את שונאי, דכתיב: ואת עשו שנאתי (מלאכי א). יעקב אמר: נסתרה דרכי (ישעיה מ). אמרו לו: בנינו יהיו ערבים שלנו, מיד קבלן הקדוש ברוך הוא ונתן את התורה לישראל, שנאמר: מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח), לפיכך כשישראל מבטלין את התורה הקב"ה פורע מן הערבין, שנאמר: ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני (הושע ד).

 העוד אבי חי

בראשית מה

א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.  ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.  ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.  ד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.  ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה  כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.  ו כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר.  ז וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.  ח וְעַתָּה לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  ט מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל-אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל-תַּעֲמֹד.  י וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ.  יא וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי-עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב  פֶּן-תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ.  יב וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין  כִּי-פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם.  יג וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת-כָּל-כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-אָבִי הֵנָּה.  יד וַיִּפֹּל עַל-צַוְּארֵי בִנְיָמִן-אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל-צַוָּארָיו.  טו וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ.

התפרצותו של יוסף הצדיק באומרו: " אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי" מעוררת את המפרשים לשאלה מדוע דווקא עכשיו החליט לחשוף את עצמו וכן, מדוע הוא שואל אותם אם יעקב חי, הלוא מנאומו של יהודה עולה בבירור שיעקב חי, והוא אבֵל ומצטער מאוד על אבדנו של יוסף?

הפרשן רבי עובדיה ספורנו כתב : הַעוד אָבִי חָי. אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלּא מֵת מִדַּאֲגָתו עָלַי ?

הרב שמואל דוד לוצאטו – הוא השד"ל – משער כי "חתימת דברי יהודה ("פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי") החרידה את דמיונו, ונדמה בעיניו כאילו אביו בסכנה, על כן צעק העוד אבי"

הרב יהודה זולדן מהמדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן בדף השבועי לפרשת השבוע מציג הסברים אחדים. אלו היו דברי תוכחה: "רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי (=כשהגיע לקרוא פסוק זה, בכה): "ולא יכלו אחיו לענות אֹתוֹ כי נבהלו מפניו". ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא – על אחת כמה וכמה!

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין מפרש את דרשת ר' אלעזר כך : חז"ל הבינו פשט הקרא שהוא כמתמיה. אם באמת עוד אבי חי, ולא מת מדאגתו עלי? בהיותו יודע שהיה אהוב אצלו מכל בניו. ותמיה זו הייתה תוכחה לאחיו. דאפילו אם לפי מחשבתם דנו את יוסף בצדק, מכל מקום היה להם לחמול ולחוש על אביהם שהרי ידעו כי אהבתו עזה אליו. ועל זה כתיב "ולא יכלו אחיו לענות אותו" מפני הפחד והבושה… וזה מאמרם דכל שכן תוכחה של הקב"ה שיודע תשובותיו של אדם שאינו באמת כל כך, על אחת כמה וכמה

הרב שלמה אפרים לונטשיץ, בעל "כלי יקר", מציע פירוש דומה: העוד אבי חי – אע"פ שכבר אמרו לו שהוא חי, לפי דברי יהודה, מכל מקום חשב יוסף אולי אמרו לו כן כדי שייכמרו רחמיו על הזקן ולא יגרם לו מיתה, כי נפשו קשורה בנפשו. על כן שאל שנית "העוד אבי חי". ולבבם לא כן ידמה וחשבו שלא נתכוון לשאול אם הוא חי או לא, אלא שבא להזכיר עוונם. על כן אמר: "העוד אבי חי", לומר שאבי הוא ולא אביכם, כי לא חסתם על צערו כאילו אינו אביכם, על כן נבהלו ולא יכלו לענות דבר.

הרב שמשון רפאל הירש מוסיף מילה אחת בלבד בפירושו לפסוק זה: "העוד אבי חי" – באמת?

נציע הסבר לתוספת זו. ייתכן שדברי התוכחה הללו מורכבים יותר אם נניח שהאחים הבינו שיוסף אכן מוכיח אותם, אף שיוסף לא התכוון כלל להוכיחם. ובדבריו: "העוד אבי חי" ביקש תשובה מדויקת ונכונה לספק שהתעורר אצלו בעקבות נאומו של יהודה. האומנם יעקב עדיין חי? לאורך כל הדרך, מאז שאחי יוסף באו למצרים, קיבל יוסף מסרים ברורים שיעקב חי, ובד בבד הוא נהג עם אֶ חיו בקשיחות שנראית כמתוכננת מראש. את רגשותיו, את הבכי, הוא כבש או יצא למקום אחר לפרוק אותם שם. אלא שיהודה בנאומו הצליח לערער אצל יוסף את הביטחון בהנחה שיעקב אכן חי. רק מההלם של האחים, מתוך שהם אכן פירשו את דבריו כתוכחה, הבין יוסף שאכן יעקב באמת חי, ועל כן ציווה אותם לעלות אל אביהם ולהביאו למצרים.

איך מבשרים בעדינות

בראשית מה

טז וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו.  יז וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף אֱמֹר אֶל-אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ  טַעֲנוּ אֶת-בְּעִירְכֶם וּלְכוּ-בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.  יח וּקְחוּ אֶת-אֲבִיכֶם וְאֶת-בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת-טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת-חֵלֶב הָאָרֶץ.  יט וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ  קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת-אֲבִיכֶם וּבָאתֶם.  כ וְעֵינְכֶם אַל-תָּחֹס עַל-כְּלֵיכֶם  כִּי-טוּב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא.  כא וַיַּעֲשׂוּ-כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל-פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ.  כב לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת.  כג וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ.  כד וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ.  כה וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.  כו וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי-הוּא מֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם.  כז וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל-דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.  כח וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת.

מדרש רבה לבראשית: ויעלו ממצרים ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי, ויפג לבו. תני ר' חייא: מה טיבו של בדאי הזה, אפילו אומר דברים של אמת, אין מאמינים אותו! וירא את העגלות, אותן עגלות ששלח פרעה לשאת אותו, היתה עבודת כוכבים חקוקה עליהם, עמד יהודה ושרפן. למוד הוא השבט, להיות שורף עבודת כוכבים. ר' לוי בשם ר' יוחנן בר שאול, אמר להם: אם יאמין לכם הרי מוטב, ואם לאו, אתם אומרים לו: בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק?! הה"ד: וירא את העגלות ותחי רוח ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף בני, שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני, שחטאתי שאמרתי (ישעיה מ): נסתרה דרכי מה', ובטוח אני שיש לי, במה רב טובך:

רש"י: ויפג לבו – נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן

מדוע יעקב לא האמין? נראה כי לא האמין לדבר שקשה להאמין לו. אולם יודעים אנו שהוא מאן להינחם, וחז"ל אומרים שהדבר מעיד על כך שהוא לא האמין שהוא מת. אם כך, מדוע גם עתה לא האמין? נראה לפרש שני פירושים לכך: הראשון, אם עכשיו הוא חי, הדבר מעיד לכאורה ששקרו לו לפני 20 שנה, כאשר אמרו לו שיוסף טורף. אם שיקרתם אותי אז , למה שאאמין לכם היום? אור החיים הולך בכיוון זה, וסובר כי יוסף מצא לכך פתרון – כאשר אמר שלא רק עיניכם הרואות, אלא גם עיני אחי בנימין – מדוע חזר על הדברים, נראה כי בנימין לא שיקר לאביו וממנו הוא יקבל את אמינות הדברים. הפרוש השני שלא האמין להם, הוא שיעקב חשש מאוד, שאם יוסף הפך להיות מלך במצרים, המלאה טומאה – מה זה אומר עליו? אילו עבירות היה צריך לעבור כאשר סלל את הדרך לפסגה? נקודת המוצא של יעקב הינה כי כל פוליטיקאי צריך להתפשר עם מצפונו בדרך לפסגה – ואם כן, יוסף הוא כבר לא אותו יוסף. לשם כך האחים פירטו את הדברים והראו לו את העגלות – וידועים דברי רש"י: כי עגלות אלו היו סימן ליעקב כי יוסף לא שכח את תלמודו. "ויבך על צואריו עוד – […] אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע.

ראב"ע ורמב"ן לבר' מה, כו-כז: "ויפג לבו – לשון פוגה שביתה וביטול […] וכן מפיגין טעמן, שמפזרין אותו ומתבטל… וגם זה, ויפג לבו, שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת. וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו. והנה נפל הזקן כמת. ואמר כי לא האמין להם, להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם, כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח, וזה טעם וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות, כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות, אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה, וזהו ותחי רוח יעקב אביהם.

רמב"ן לבר' מו, כט: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת": "והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו, לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו. ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבכור המולך.
אור החיים: – אסור היה לאחים לומר את הדברים ליעקב במכה אחת, ולכן הם אמרו לו בשלבים – קודם כל הם באו לאבא ואמרו "יש לנו בשורות טובות" ואז הלב שלו התרחב קצת; שאל אותם מהן הבשורות הטובות: אמרו – הינה, בנימין חזר. "ברוך ה'". ואח"כ אמרו, יש לנו עוד בשורות טובות. ומהן? גם שמעון חזר. יופי, השיב יעקב, ולבו התרחב עוד קצת. ואז אמרו, יש לנו עוד בשורות טובות. ומה? אמרו "גם יוסף חי". וואוו! איזה יופי, ולבו התרחב עוד קצת. ואז אמרו "יש לנו עוד בשורה" ושוב התרחב לבבו: לא רק שיוסף חי, אלא שהוא גם שליט במצרים – ויעקב לא יכול היה להאמין, ואז פירטו את הדברים, והראו את העגלות, והוא האמין. וסימן לאור החיים בדבר – המלה עוד – אלא תקרא ביחד "עוד יוסף חי" אלא קרא: "עוד", (יש לנו עוד מה לומר) – "יוסף חי"

דברים כא

א כִּי-יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה  לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ.  ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל.  ג וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל.  ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה אֶל-נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה בַּנָּחַל.  ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע.  ו וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל-הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת-יְדֵיהֶם עַל-הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל.  ז וְעָנוּ וְאָמְרוּ  יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.  ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם.  ט וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ  כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.  {ס}

קפיטליזם במצרים של יוסף

בראשית מז

טו וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל-מִצְרַיִם אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה-לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ  כִּי אָפֵס כָּסֶף.  טז וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם-אָפֵס כָּסֶף.  יז וַיָּבִיאוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם אֶל-יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא.  יח וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם-תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל-אֲדֹנִי  לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם-גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ.  יט לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם.  כ וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה.  כא וְאֶת-הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים  מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם וְעַד-קָצֵהוּ.  כב רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה  כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל-כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם.  כג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת-אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא-לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת-הָאֲדָמָה.  כד וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם.  כה וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה.  כו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד-הַיּוֹם הַזֶּה עַל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ  רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה.

בפרשת מקץ יוסף הצדיק נטל על עצמו משימה, להכין את ארצו לקראת שבע שנות רעב. הוא עשה זאת בשלבים :מינוי פקידים , הקמת מחסנים, אגירה מוצלחת של המלאי ומכירתו עד שנאמר של כל הזהב והכסף שהיה בעולם היה בידי יוסף :"וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן…כִּי אָפֵס כָּסֶף."(מ"ט, ט"ו)

בפרשת ויגש התוכנית מקבלת אופי מתקדם:

כל המקנה עבר לבעלות יוסף – "…וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא" (מ"ז,י"ז)

מכירת האדמות והיות המצרים לעבדים – המצרים מבקשים מיוסף :"קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה" (י"ט)

אין חריש ואין קציר מהסיבה שאין זרעים ומבקשים ממנו:"וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם"(י"ט)

העם משנה את מושבו – אם אין לו אדמה לא משנה היכן הוא גר. וכך נאמר בפרשה:"וְאֶת-הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם וְעַד-קָצֵהוּ" (כ"א)

רק הכהנים שמרו על מעמדם – רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל-כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם" (כ"ב).

הסדר החדש – יוסף מספק את הזרעים והם משלמים על כך בחמישית מהיבול"…הֵא-לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת-הָאֲדָמָה. וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם…וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד-הַיּוֹם הַזֶּה עַל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ"(כ"ג-כ:ו))