פרשת שלח לך – מאמר שני
פרשת השבוע: פרשת שְלַח לך (במדבר יג – טו)
השבוע שבין י סיון לבין טז סיון ה'תשע"א (12 ביוני – 18ביוני 2011)
ההפטרה היא בספר יהושע, פרק ב' פסוק א-כד. בהפטרה מסופר על המרגלים ששלח יהושע ליריחו לפני הכניסה לארץ ישראל ועל הקורות אותם בבית רחב הזונה.
החטא ועונשו
במדבר טו
לב וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. לג וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל כָּל-הָעֵדָה. לד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. {ס} לה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל-הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. לו וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. {פ}
ויקרא כד
י וַיֵּצֵא בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. יא וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל-מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת-דִּבְרִי לְמַטֵּה-דָן. יב וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל-פִּי יְהוָה. {פ}
יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יד הוֹצֵא אֶת-הַמְקַלֵּל אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל-הַשֹּׁמְעִים אֶת-יְדֵיהֶם עַל-רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה. טו וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. טז וְנֹקֵב שֵׁם-יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ-שֵׁם יוּמָת. יז וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. יח וּמַכֵּה נֶפֶשׁ-בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. יט וְאִישׁ כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. כ שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. כא וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת. כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת-הַמְקַלֵּל אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. {פ}
בשני מקומות בתורה מסופר על אדם שחטא ונענש בסקילה:
1. ויקרא כד 11-10:
וייצא בן אישה ישראלית, והוא בן איש מצרי, בתוך בני ישראל; ויינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי.
וייקוב בן האישה הישראלית את השם, ויקלל…
2. במדבר טו 32:
ויהיו בני ישראל במדבר; וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת.
רוב ההבדלים בין הסיפורים נובעים מכך, שאצל המקלל לא ידעו בכלל שדינו מוות (זה לא כתוב בשום מקום אחר בתורה), בעוד שאצל המקושש ידעו שדינו הוא מוות (כתוב כבר בשמות לא 14
"ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת…") אבל לא ידעו איך בדיוק להרוג אותו, עד שה' גילה להם שצריך להרוג אותו בסקילה.
על המקלל נאמר " וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו"; סמיכה היא פעולה שנזכרת בהקשר של קרבן: אדם סומך את ידיו על ראש קרבנו ואז שוחט את הקרבן, וזה מבטא את הרעיון שבעצם הוא היה ראוי להישחט במקום הקרבן (בגלל חטאיו), אבל ה' ריחם עליו ונתן לו לשחוט את הקרבן כתחליף (כך, נדמה לי, פירש רמב"ן את משמעות הקרבנות) . לפי זה, ייתכן שגם המקלל כאן שימש מעין קרבן. כשאדם עובר עבירה כל-כך חמורה – זה מראה שיש גם משהו פגום בחברה. גם הסיפור מדגיש שהמקלל יצא… בתוך בני ישראל. בעצם כל החברה היתה ראויה להיענש על החטא הזה, אבל ה' ריחם עליהם ואפשר להם לכפר על החטא בהריגת המקלל לבדו. על-פי זה אפשר גם להסביר מדוע המצוות שבפרק הבא – ויקרא כה – נאמרו בהר סיני.
פירוש אחר: כל האנשים ששמעו את הקללה כאילו "נדבקו" קצת מהקללה הזאת – משהו מהקללה חדר לנשמתם. וכדי להיטהר מזה הם חייבים לסמוך את ידיהם על ראש המקלל ו"להעביר" אליו בחזרה את הטומאה הזאת.
על המקושש נאמר " וירגמו אותו באבנים וימות" ועל המקלל נאמר " וירגמו אותו אבן": המקושש היה אדם יותר חזק (הוא יצא למדבר לקושש עצים בשבת – זה לא דבר קל) ולכן הוא החזיק מעמד יותר זמן – הוא לא נהרג מהאבן הראשונה אלא רק ממטר-האבנים שבא אחר-כך. אבל המקלל היה אדם יותר חלש והוא מת כבר מהאבן הראשונה.
דיני שבת
שמות כ
ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. {ס}
שמות לא
יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יג וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. יד וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. טו שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָה כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. טז וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. יז בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. {ס}
שמות לה
א וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם. ב שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. ג לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. {פ}
ירמיהו יז
יט כֹּה-אָמַר יְהוָה אֵלַי הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי-עם (הָעָם) אֲשֶׁר יָבֹאוּ בוֹ מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר יֵצְאוּ בוֹ וּבְכֹל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. כ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה מַלְכֵי יְהוּדָה וְכָל-יְהוּדָה וְכֹל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה. כא כֹּה אָמַר יְהוָה הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל-תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. כב וְלֹא-תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם. כג וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם לְבִלְתִּי שומע (שְׁמוֹעַ) וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר. כד וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם-יְהוָה לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת-בֹּה כָּל-מְלָאכָה. כה וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל-כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְיָשְׁבָה הָעִיר-הַזֹּאת לְעוֹלָם. כו וּבָאוּ מֵעָרֵי-יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן-הַשְּׁפֵלָה וּמִן-הָהָר וּמִן-הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית יְהוָה. כז וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה. {פ}
נחמיה יג
טו בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים-גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל-הַחֲמֹרִים וְאַף-יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל-מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד. טז וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר וּמוֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם. יז וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה-הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. יח הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל-יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת-הַשַּׁבָּת. {פ}
יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל-הַשְּׁעָרִים לֹא-יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. כ וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל-מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם. כא וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם-תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם מִן-הָעֵת הַהִיא לֹא-בָאוּ בַּשַּׁבָּת. {ס} כב וָאֹמְרָה לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים לְקַדֵּשׁ אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת גַּם-זֹאת זָכְרָה-לִּי אֱלֹהַי וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ. {פ}
בציווים השונים על השבת מוצעים שלושה נימוקים עיקריים לציונו של היום:
1. אמונה בבריאה – הטמעת האמונה שהאל ברא את העולם. כיוון שעל פי התורה העולם נוצר בששה ימים והאל שבת ביום השביעי, נצטווה גם עם ישראל לעשות כן.
2. זכר יצאת מצרים – הטמעת זכרון יציאת מצרים בעם ישראל.
3. יום מנוחה – מיסוד ייום מנוחה לשומרי התורה ולכל מי שתחת חסותם. נראה שהשבת נועדה לשפר את מעמדם של הפועל העבד הקדומים, ולאפשר להם יום מנוחה שבועי.
ביום השבת נאסר לעשות כל מלאכה. המלאכות היחידות מפורשות בתורה כאסורות במלאכה הם הבערת אש ויציאה מחוץ לתחום היישוב.
מקור תחום שבת הוא בפסוק בספר שמות בו משה מצווה את בני ישראל לא לצאת מחוץ למחנה ישראל במדבר סיני על מנת ללקוט את המן ביום השבת.
"רְאוּ, כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת,עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם, שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". (שמות, ט"ז,כ"ט)
קיימת מחלוקת בין שיטת התלמוד הבבלי ובין התלמוד הירושלמיעל תוקפו של דין זה. לשיטת התלמוד הבבלי, אין לאיסור מקור כלל מן התורה אלא כולו גזירת חכמים בלבד (והפסוק מספר שמות משמש בתור אסמכתא בלבד). לשיטת התלמוד ירושלמי, האיסור מבוסס על הפסוק דלעיל (בו נאמר "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי") ולכן הוא איסור מהתורה, אולם תחום שבת מהתורה הוא 12 מילים (12 קילומטרים), כתחום שטח מחנה ישראל במדבר סיני, ותחימתו לאלפיים אמות בלבד היא גזירת חכמים.
על פי התורה שבעל פה ישנם 39 אבי טיפוס למלאכות האסורות בשבת (ל"ט אבות מלאכה), הקרויות במשנה "אבות מלאכה". אבות מלאכה אלו הם המלאכות שבוצעו בזמן הקמת המשכן. זהות זו בין המלאכות שנעשו לצורך הקמת המשכן ובין המלאכות האסורות בשבת נלמדת מסמיכות הפרשיות בין הציווי על שמירת שבת והציווי על הקמת המשכן בספר שמות. ישנה מצוות מהנביאים על עונג שבת, ומנגד אין נוהגים בשבת מנהגי אבלות בפרהסיה, ונהוג להימנע בה ככל שניתן מצער ועוגמת נפש.
משה דוד קסוטו מציין כי בתרבות המסופוטמית (הבבלית והאשורית) הימים בעלי הכפולות של 7 (השביעי, הארבע עשרה, ה-21, וה-28) מתחילת החודש הירחי היו בעלי אופי מיוחד בלוח המסופוטמי, קשורים בשינוי צורת הירח במהלך החודש (בניגוד לשבת הישראלית החוזרת כל שבעה ימים ללא תלות במחזור אחר). בימים אלו שנחשבו לבעלי מזל רע, היה אסור לעשות פעולות חשובות, האדם היה צריך לענות את נפשו ולהנזר מתענוגים, כמו איסור אכילת בשר ולחם אפוי ולבישת בגד נקי. היום ה-14 בחודש הירחי כוּנה בשם שַבַתֻ (או שַפַתֻ), והיה מיוחד לעבודתו של אל הירח סין-ננר. יום זה גם כונה "אוּם נוּח לבּ" – יום מנוחת הלב, לפי הפירוש הרווח: יום פיוס לבם של האלים על ידי פולחנם.