פרשת שלח לך – מאמר רביעי
פרשת השבוע: פרשת שְלַח (במדבר יג – טו)
השבוע שבין יז סיון לבין כג סיון ה'תשע"ג (26 במאי – 1 ביוני 2013)
ההפטרה בספר יהושע, פרק ב' פסוק א-כד. בהפטרה מסופר על המרגלים ששלח יהושע ליריחו לפני הכניסה לארץ ישראל ועל הקורות אותם בבית רחב הזונה.
דמותה של רחב
יהושע ב
א וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ-בִּן-נוּן מִן-הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם-אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְאֶת-יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ-שָׁמָּה. ב וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת-הָאָרֶץ. ג וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל-רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר-בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת-כָּל-הָאָרֶץ בָּאוּ. ד וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת-שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה. ה וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם. ו וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל-הַגָּג. ז וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם. ח וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל-הַגָּג. ט וַתֹּאמֶר אֶל-הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי-נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ וְכִי-נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם. י כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת-מֵי יַם-סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. יא וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא-קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת. יב וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ-נָא לִי בַּיהוָה כִּי-עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם-אַתֶּם עִם-בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת. יג וְהַחֲיִתֶם אֶת-אָבִי וְאֶת-אִמִּי וְאֶת-אַחַי וְאֶת-אחותי (אַחְיוֹתַי) וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת-נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת. יד וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת-דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת-יְהוָה לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת. טו וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת. טז וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן-יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם. יז וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ. יח הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת-אָבִיךְ וְאֶת-אִמֵּךְ וְאֶת-אַחַיִךְ וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה. יט וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם-יָד תִּהְיֶה-בּוֹ. כ וְאִם-תַּגִּידִי אֶת-דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ. כא וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן-הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת-תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן. כב וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד-שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל-הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ. כג וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וַיְסַפְּרוּ-לוֹ אֵת כָּל-הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם. כד וַיֹּאמְרוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ כִּי-נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ וְגַם-נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ. {ס}
יהושע ו
טז וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם הָרִיעוּ כִּי-נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת-הָעִיר. יז וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל-אֲשֶׁר-בָּהּ לַיהוָה רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל-אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת-הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ. יח וְרַק-אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן-הַחֵרֶם פֶּן-תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן-הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ. יט וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַיהוָה אוֹצַר יְהוָה יָבוֹא. כ וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת-הָעִיר. כא וַיַּחֲרִימוּ אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי-חָרֶב. כב וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת-הָאָרֶץ אָמַר יְהוֹשֻׁעַ בֹּאוּ בֵּית-הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת-הָאִשָּׁה וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ. כג וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת-רָחָב וְאֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ וְאֶת-אַחֶיהָ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ וְאֵת כָּל-מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. כד וְהָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל-אֲשֶׁר-בָּהּ רַק הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וּכְלֵי הַנְּחֹשֶׁת וְהַבַּרְזֶל נָתְנוּ אוֹצַר בֵּית-יְהוָה. כה וְאֶת-רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת-בֵּית אָבִיהָ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת-הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר-שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת-יְרִיחוֹ. {פ}
לפי המדרש, התחתן יהושע עם רחב הזונה לאחר שנתגיירה ( מדרש רבה קהלת פרשה ח פסקה יג). התלמוד מציג את רחב כבעלת יופי אגדי:"תנו רבנן, ארבע נשים יפיפיות היו בעולם, שרה ואביגיל רחב ואסתר" (בבלי מסכת מגילה דף טו, א), ומתאר את מעלליה המיניים של רחב: " דאמר מר אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה. אמרו בת י' שנים הייתה כשיצאו ישראל ממצרים וזנתה, כל 40 שנה שהיו ישראל במדבר, אחר 50 שנה נתגיירה. אמרה יהא מחול לי בשכר חבל חלון ופשתים" (בבלי, זבחים קט"ז ב).עד כדי כך נחשבה למושא תשוקה שרק אמירת שמה יכולה הייתה להביא לסיפוק מיני: "אמר רבי יצחק: כל האומר רחב רחב מיד ניקרי (נעשה בעל קרי)" (בבלי זבחים קטז א).על פי המקרא, רחב הייתה אשה זונה. "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה, וּשְׁמָהּ רָחָב" (ספר יהושע א, ב). בספרות בית שני (בכתבי יוסף בן מתתיהו למשל) נוצרה זהות בין המונח "זונה" למונח "פונדקאית", וכך מתרגמים התרגומים הארמיים למקרא את מקצועה של רחב כ"פונדקאית". בעקבותיהם נגררו פרשני המקרא המסורתיים, ופירשו שמקצועה היה "מוכרת מזונות" (רש"י). אולם כבר הרד"ק הבחין בכך שכוונת התרגומים באומרם "פונדקאי" היא כינוי לזנות. חולדה הנביאה, בת ירושלים הנזכרת בספר מלכים ב, הינה לפי חז"ל צאצאית של רחב הזונה: "רבי יהודה היה אומר: שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה, אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה הייתה", (בבלי,מגילה יד, ב). לפי המדרש הנביא ירמיהו, נביא החורבן: "אמר הקב"ה לישראל אני אמרתי לכם כי החרם תחרימם החתי והאמורי וגו' (דברים כ' י"ז) ואתם לא עשיתם כן אלא ואת רחב הזונה ואת בית אביה ואת כל אשר לה החיה יהושע (יהושע ו' כ"ה) הרי ירמיה בא שהוא מבני בניה של רחב הזונה ועושה לכם דברים לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" (מדרש זוטא איכה פרשה א לד) וגם הנביא יחזקאל: "יחזקאל ישראל היו מזלזלין אחריו ואומרים לא מבני בניה של רחב הזונה הוא וצריך הכתוב ליחסו היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן. ירמיה היו ישראל מזלזלין אחריו ואומרים לא מבני בניה של רחב הזונה הוא וצריך הכתוב ליחסו דברי ירמיה" (ילקוט שמעוני במדבר – פרק כה) הם מצאצאיה, ויש המונים שורה שלמה של כהנים ונביאים שיצאו מחלציה: "שמנה כהנים ושמנה נביאים עמדו מרחב הזונה ואלו הם ירמיהו חלקיהו ושריה ומחסיה וברוך ונריה וחנמאל ושלום. רבי יהודה אומר אף חולדה הנביאה הייתה מבני בניה של רחב הזונה שנא' מ"ב כב וילך חלקיהו הכהן ואחיקם בן עכבור ושפן ועשייה." (ספרי פרשת בהעלותך פיסקא כ'). על פי הספרות המדרשית מקור שמה הוא שהייתה רחבה בזכויות (תנא דבי אליהו זוטא פרק כ"ב).
על-פי הברית החדשה, רחב הייתה אמו של בעז, ובתוקף כך מיוחסת לאילן היוחסין של דוד המלך ושל ישו.
לפרשנותו של פרופ' יאיר זקוביץ' רחב מתגלה כאישה חכמה ודומיננטית שמנצלת שעת כושר, ומנהלת את כל המהלכים, ואילו המרגלים מתוארים ככלי משחק בידיה. הסמל העיקרי לכך שהיא משלשלת אותם מתוך ביתה שבחומה, והם תלויים על חבל כמריונטות לשבט או לחסד. היא למעשה מצליחה לתמרן בין מלך יריחו לבין יהושע, ולהציל את עצמה ואת משפחתה מגורלם של אנשי יריחו. לתפיסתו, הטעות של יהושע בשליחת המרגלים, עולה לו בכך, שהוא לא יכול להוריש את כל אנשי יריחו כפי הציווי של משה, והוא נאלץ להותיר אותה ואת משפחתה בקרב ישראל.
ניתוח דמותה של רחב
מבין כל דמויות הסיפור, "רחב" היא היחידה שנזכרה בשמה, ומתוך עיון קל בסיפור ניתן לשים לב שהיא בעצם הפעילה, בעוד שהמרגלים הם פאסיביים; במקום שנקרא על כך שהמרגלים מתחבאים או יורדים בעד החלון, אנו קוראים על רחב שמחביאה אותם ומורידה אותם בעד החלון. ובעצם כל מה שנעשה, נעשה על פיה: שליחי המלך, שעד עתה עשו את מצוות המלך כשבאו לבית רחב וביקשוה להסגיר את המרגלים, הולכים עתה למסע חיפושים בעקבות אמירתה של רחב: "רדפו מהר אחריהם, כי תשיגום!". המרגלים גם הם עושים בדיוק את אשר ציוותה אותם רחב. הם מתחייבים להצילה, בדיוק כפי שהיא ביקשה, והולכים להתחבא בהרים – בדיוק כפי שציוותה אותם. ראוי לציין שהם לא אמרו מילה עד אשר ביקשה מהם רחב להצילה!
נטעה, אם כן, אם נכתיר את פרק ב' בכותרת "מרגלי יריחו". הכותרת המתאימה תתייחס לרחב, ולרחב בלבד.
אם הסיפור כולו עוסק ברחב, הרי שנוכל כעת לגשת אל השאלה הכללית יותר: מה מטרת הפרק? מה מקומו של פרק ב' ברצף המאורעות של תחילת ספר יהושע?
לשם כך נעיין מעט יותר בסיפור עצמו.
יהושע שולח מרגלים: "לכו ראו את הארץ ואת יריחו, וילכו –", כאן אנו מצפים לקרוא בקירוב: "וילכו ויראו את הארץ ואת יריחו", אבל לא. "וילכו ויבאו בית אישה זונה… וישכבו שמה". הקורא מעט מאוכזב מהמרגלים הללו. נשלחים בשליחות חשובה, ומיד הולכים לבית זונה, ושוכבים שם.
לאחר אכזבה שכזו, הקורא לא מופתע מהפסוק הבא: "ויוגד למלך יריחו…". לא פלא שמלך יריחו מגלה על המרגלים…? המלך שולח אנשים לרחב, ומבקש להסגיר את האנשים.
הקורא כבר רואה את הסוף קרב – השליחות ירדה לטמיון.
אלא שרחב היא זו שמשנה את התמונה. היא לוקחת לידיה את המצב שנראה אבוד, ומשחקת איתו: את שליחי המלך, שעד עתה היו עבדיו הנאמנים, היא משכנעת בקלות לעשות את רצונה – לרדוף אחרי המרגלים אל מחוץ לעיר, למרות שהמקרא דואג להראות לנו עד כמה פאתטי זה נשמע. רחב אומרת:
"כן, באו אלי האנשים – ולא ידעתי מאין המה…": היא לא ידעה כלום… "…והאנשים יצאו – לא ידעתי אנה הלכו האנשים…": היא לא יודעת גם מה קרה איתם… אבל: " "רדפו מהר אחריהם כי תשיגום" !": את זה היא יודעת לומר בוודאות, ואנשי המלך מבצעים מיד! רחב לא יודעת מאיפה האנשים באו ולאן הם הולכים, אבל יודעת שאם אנשי המלך ירדפו אחריהם – ישיגום!
מאידך, את המרגלים היא לא שוכחת, ואיתם היא מדברת בדרך אחרת. אם אל שליחי המלך היא דיברה בהיתממות: "לא ידעתי… לא ידעתי…", הרי שהמילה שבה היא פותחת את דבריה אל המרגלים היא: "ידעתי"!
רחב אומרת למרגלים שהיא מכירה בכוחו של ה' ובכוחם, ומבקשת הצלה. כמובן שלאחר כל המתרחש, המרגלים אינם יכולים לסרב! הם מבטיחים לה, והיא מורידה אותם בחבל בעד החלון. שם היא עוד מוסיפה ונותנת להם פקודות להמשך הדרך: "ההרה לכו, פן יפגעו בכם הרודפים…". מיותר לציין שהמרגלים בהמשך יבצעו את הפקודות במדויק.
אלא שברגע שהיא מורידה אותם בעד החלון, המרגלים פותחים לפתע ב"נאום משלהם":
"ויאמרו אליה האנשים: נקיים אנחנו משבועתך הזה אשר השבעתנו…"
מה? ברגע שהם לא נתונים לחסדיה, הם מרשים לעצמם להתחמק? אך לא. מבט בהמשך יסביר שהם רק נותנים לרחב פרטים על דרך ההצלה ( וייתכן שפרטים אלה נאמרו לה עוד בביתה ). רחב מסכימה: "כדבריכם כן הוא!", ומשלחת אותם. (יוסף גם הוא אמר לאחיו: "גם עתה כדבריכם כן הוא", והוא דווקא שלט במצב. בנוסף, רחב אומרת משפט זה, ואז "ותשלחם וילכו". שני רמזים אלו משמשים כנראה ראיה לכך שגם בשיחתם האחרונה, רחב היא השולטת במצב ולא המרגלים).
ואז המעגל נסגר: בתחילת הסיפור, יהושע שלח מרגלים ללכת: " וישלח יהושע… לכו …", והמרגלים הלכו ובאו לבית רחב, כפי שהזכרנו: " וילכו ויבאו בית אשה זונה… ויש כבו שמה".
סופו של הסיפור הוא שהמרגלים עושים את דברי רחב, הבנויים כתקבולת לתחילת הסיפור: " ותשלחם וילכו … וילכו ויבאו ההרה וישבו שם "!
רחב, אם כן, תופסת את המצב המביך שאליו המרגלים הגיעו, ומשחקת בו לטובתה, עד כדי כך ששליחותו של יהושע הופכת לשליחותה של רחב!
רק בהרים, אליהם רחב שולחת אותם, יכולים המרגלים להמשיך במשך שלושה ימים בריגול בארץ, ורק משום כך יכולים הם לחזור ליהושע בסופו של הסיפור ולמסור לו את אשר גילו.
מה, אם כן, מטרתו של סיפור זה?
נדמה , שהשאלה הנשאלת כשמעיינים בסיפור הזה, היא זו: האם רחב היא דמות חיובית או שלילית? צדיקה או אופורטוניסטית? האם היא באמת מאמינה בה', או שמא ניצלה את העניין המביך כדי להציל את עורה?
מחלוקת כעין זו ניתן למצוא גם בחז"ל. כולנו מכירים את המדרשים המתייחסים לרחב כדמות חיובית: רחב החוזרת בתשובה, רחב המתחתנת עם יהושע וממנה נולדים נביאים, ועוד.
מדרש אחר, מראה שאולי לא היה נכון להציל את רחב:
"אמר הקב"ה: אני אמרתי 'ואם לא תורישו את יושבי הארץ והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם כי החרם תחרימם', והם לא עשו כן, אלא 'ואת רחב הזונה ואת אביה ואת אמה החיה יהושע', הרי ירמיה מבני בניה של רחב ועשה להם לישראל דברים של שכים בעיניהם, שנאמר 'דברי ירמיהו'" (ילקוט שמעוני יהושע רמז ט"ו)
המדרש מבקר את ישראל על שלא עשו ברחב את הציווי "החרם תחרימם".
מתוך סיפורנו אי אפשר להכריע. גם רחב וגם המרגלים מוארים פה באור טוב מאוד מצד אחד, אך גם באור רע מאוד מצד שני, ויתכן שזו מטרת הסיפור: להראות את השניות הזו, שני הצדדים של המטבע, שאליו בני ישראל נכנסים.
בני ישראל נכנסים עתה לארץ, והבעיה הגדולה ביותר תהיה השמדת עמי הארץ. חלקם ייראו צדיקים גדולים, חלקם יהיו בקשר טוב עם ישראל, ואת תוצאות ה'בעיה' הזו ניתן לראות בתחילת ספר שופטים, כשבני ישראל מתחתנים בכנעני, לאחר שלא הורישו אותם.
רחב היא תחילתה של הבעיה הזו: הדואליות המציקה שבין מצוות השמדת עמי כנען לבין המציאות הנראית בשטח.
לשאלה שהעלנו באשר לרחב, לא אמורה להיות תשובה. הסיפור מכוון כך שהקורא יראה כאן את שני צידי המטבע, והדילמה באשר לרחב תיוותר תלויה בחלל האויר.