פרשת שלח לך – מאמר ראשון
פרשת השבוע: פרשת שְלַח לך (במדבר יג – טו)
השבוע שבין יז סיון לבין כג סיון ה'תש"ע (30 במאי – 5ביוני 2010)
הסוגיה העומדת לדיון: פרשת המרגלים והמעפילים (רוב הפרשה).
ההפטרה היא בספר יהושע פרק ב' פסוק א-כד. בהפטרה מסופר על המרגלים ששלח יהושע ליריחו לפני הכניסה לארץ ישראל ועל הקורות אותם בבית רחב הזונה.
פרשת המרגלים והמעפילים
במדבר יג
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. ג וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל-פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.
יז וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת-הָהָר. יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם-רָב. יט וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים. כא וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת-הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר-צִן עַד-רְחֹב לְבֹא חֲמָת.
כה וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. כו וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ. כז וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ. כח אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. כט עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. ל וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ. לא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. לב וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. לג וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.
במדבר יד
א וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. ב וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ-מָתְנוּ. ג וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. ד וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. ה וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל-פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ו וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה מִן-הַתָּרִים אֶת-הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. ז וַיֹּאמְרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. ח אִם-חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. ט אַךְ בַּיהוָה אַל-תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ אַל-תִּירָאֻם. י וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְהוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. {פ}
כו וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. כז עַד-מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת-תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי. כח אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה אִם-לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. כט בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם לְכָל-מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. ל אִם-אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן. לא וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ. לב וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. לג וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת-זְנוּתֵיכֶם עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר. לד בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת-תְּנוּאָתִי. לה אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ. לו וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וילונו (וַיַּלִּינוּ) עָלָיו אֶת-כָּל-הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל-הָאָרֶץ. לז וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהוָה. לח וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה חָיוּ מִן-הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ. לט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד. מ וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה כִּי חָטָאנוּ. מא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה וְהִוא לֹא תִצְלָח. מב אַל-תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. מג כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְלֹא-יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם. מד וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. מה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד-הַחָרְמָה. {פ}
יהושע ב
א וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ-בִּן-נוּן מִן-הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם-אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְאֶת-יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ-שָׁמָּה. ב וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת-הָאָרֶץ. ג וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל-רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר-בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת-כָּל-הָאָרֶץ בָּאוּ. ד וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת-שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה. ה וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם. ו וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל-הַגָּג. ז וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם. ח וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל-הַגָּג. ט וַתֹּאמֶר אֶל-הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי-נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ וְכִי-נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם. י כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת-מֵי יַם-סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. יא וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא-קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת. יב וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ-נָא לִי בַּיהוָה כִּי-עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם-אַתֶּם עִם-בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת. יג וְהַחֲיִתֶם אֶת-אָבִי וְאֶת-אִמִּי וְאֶת-אַחַי וְאֶת-אחותי (אַחְיוֹתַי) וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת-נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת. יד וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת-דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת-יְהוָה לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת. טו וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת. טז וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן-יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם. יז וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ. יח הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת-אָבִיךְ וְאֶת-אִמֵּךְ וְאֶת-אַחַיִךְ וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה. יט וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם-יָד תִּהְיֶה-בּוֹ. כ וְאִם-תַּגִּידִי אֶת-דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ. כא וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן-הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת-תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן. כב וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד-שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל-הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ. כג וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וַיְסַפְּרוּ-לוֹ אֵת כָּל-הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם. כד וַיֹּאמְרוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ כִּי-נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ וְגַם-נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ. {ס}
מי היו המרגלים?
רש"י: כלם אנשים – כל אנשים שבמקרא,לשוןחשיבות.ואותה שעה כשרים היו.
ר' אברהם אבן עזרא: וטעם 'אנשים', שהםידועים גבורים.
ר' עובדיה ספורנו (איטליה 1476 – 1550): כולם אנשים – אנשי חיל.
למה נענשו ואיך?
סוכה, נב ע"א: תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. אמר רבי יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום.
סוטה לה ע"א: אמר רבי שמעון בן לקיש: שמתו מיתה משונה. אמר רבי חנינא בר פפא: דרשרבי שילא איש כפר תמרתא: מלמד שנשתרבב לשונם [מפיהם], ונפל על טיבורם, והיו תולעיםיוצאות מלשונם ונכנסות בטיבורם, ומטיבורם ונכנסות בלשונם. ורב נחמן בר יצחק אמר באסכרה מתו.
העונש שהוטל על כל העם
תענית, כט, ע"א: ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, אמר רבה אמר ר' יוחנן: (אותו היום ערב) תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות.
מי ראוי להיות מנהיג?
שמותיח, כא: אנשיחיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שנאי בצע.
תוספתא חגיגה ב, ט (מאה שנייה, ארץ ישראל):היו יושבין ובודקין: כל מי שהואחכם ועניו ושפוי [=נעים, נוח ורך] וירא חטא ופרק טוב [=בעל שם טוב] ורוח הבריותנוחה הימנו – עושין אותודיין בעירו.
יומא כב ע"ב:אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלאהיה בו שום דופי. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:איןמעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו,שאם תזוח]=תתגאה] דעתו עליו, אומרין לו: 'חזור לאחוריך.
רמב"ם,משנה תורה, הלכות סנהדרין ב,ז: בית דין של שלושה צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ענווה, יראה, שנאת הממון, אהבת האמת, ואהבת הבריות ובעלי שם טוב. ובמה יהיו אהוביםלבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודבורן ומשאן בנחת עםהבריות. ובכלל אנשי חיל, שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו.
רבי מנחם המאירי (פרובנס, המאה ה-14): איןראוילהעמיד פרנס על הציבור אלא מי שנודעבמידותיו, עניו ושפל רוח וסבלן, מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתניםלכמה גוונים, זה בכה וזה בכה, ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מידותיו. ואם הםבמקום שאין מוצאים כך, ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח, יזהרו שלאלמנות אנשים תקיפים כל כך בכל עניין שיהו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידםלעולם, ושהם הראויים לכך יותר על שכניהם מחמת תוקפם. דרך צחות ודרךהפלגה[=הגזמה] אמרו: אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויהלאחריו, כלומר אף על פי שהוא הגון בעצמו, שאם תזוח דעתו ויתגאה על הצבור שלא לשםשמים, אומרים לו: חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך.
מתי מדיחים מנהיג?
מועד קטן, יח ע"ב: אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו;ואם לא עשה כולו, עשהמקצתו; ואם לא עשה מקצתו, הרהר בלבו לעשותו; ואם לא הרהר בלבו לעשותו, ראה אחריםשעשו ושמח.
אמר רבי יוסי: יהא חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואיןבו.
קידושין, פא, ע"א: לעז על בניה מר זוטרא מלקי ומכריז (מר זוטרא, אם שמע דיבור רע על בניו, מלקה אותם ומכריז על כך ברבים). א"ל רב נחמן מפרהטיא לרב אשי מר נמי לילקי ולכריז (כך צריך גם אתה, להלקות ולהכריז). א"ל איכא דשמע בהא ולא שמע בהא (ואם שמע שמועה לא בדוקה) אמר רב מלקין, על לא טובה השמועה. שנאמר (שמואל א ב) אַל בני כי לא טובה השמועהאשר אנכי שמעמעבִרים עַם ה'.
שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן קעג. תשובת הרמב"ם בדברשוחט "שהיה ממונה לרבים", אך מעל בתפקידו כפליים: גנב בשר וזלזל בהוראות רבנימקומו:
השאלה: ויורנו בדבר בן אדם שהוא ממונה לרבים לשחיטה ולבדיקה, והוחזק לרביםשהוא גונב הבשר מחנויות הקצבים. ואנשים מוסרים עליועדות בזהנוסף למה שישבו מן הזלזול בשחיטה ובבדיקה. והוא סומך בטרפות על מה שלא הסכימו שרי האומה ולאסמכו עליו קודם לו באותו המקום. והקצבים בכל עת תופסים אותו כשבידו הבשר גנוב במעמדיהודים וזולתם, ויוצא מזה ערעור וקלקול וחלול השם. האם מותר שיישאר ממונה לרבים אםלאו? יורנו אדוננו, ושכרו כפול.התשובה: כבר נתפרסם אצל הגויים שאנחנו לאנמנה לשחוט אלא לכשרים שבנו, ולדיינינו ולשלוחי הצבור, והם מכבדים ומפארים זאתומקנאים בנו על זה. ואיש אשר כזה אסור למי שמאמין בתורת משה רבנו, וחס על כבודקונו, להתיר לו לשחוט לרבים, ולו [=ואפילו] עשה תשובה גמורה,מפני חלול השם.ומותר לו לשחוט לכל יחיד שירצה בתוך ביתו.
ר' אהרן וואלקין (1934): על דבר השו"ב [=השוחט ובודק] שהנשים השכינות הוציאו עליו קול מכוער,שראוהו יוצא ונכנס לבית פרוצה וחשודה לזנות.
הנה מדינא [=מן הדין], אפילו היו בזה שני עדים כשרים שראו אותו עושהמעשי תעתועים כאלו, אין לפוסלו מלהיות שו"ב. וגם לבדוק לו סכין [=לוודא שהוא שוחטכדין], אין צריך, כיוון שאינו מומר אלא לדבר אחד… וחשוד לעריות אינו חשוד עלהשחיטה, דיצרו [=יצר הרע שלו] תקפו. וכל שכן בנדון דנן, דעדים כשרים לא היו כלל, רקאשה מפי אשה ועד מפי עד, וגם הם לא הגידו על זנות כדרך המנאפים, רק ראוהו יוצאונכנס לפרקים לבית זונה, ואין זה כי אם לזות שפתים הרחק ממך, שאין לפוסלו בשביל זה.
והנה, אם כי מכוער הדבר מאד, וגם אני מרחוק הנני נרעש ונפחד לשמועכזה על משרת בקודש, שנצרך להיות מצוין ביראת שמים שכם [=חלק] אחד יותר על סתם בניאדם, אבל בכל זאת, בבואי לחתוך עליו דין תורה, את האלקים אני ירא לשפוך עליו את כלחמתי, ולירד לחייו לקפח פרנסתו דההוא גברא דתלי ביה טפלי [=של אותו אדם, שתלויים בוילדים,וכל גופא מרתע בי]=וכל הגוף מרתיעני]להיות שוחט ולשחוט אבלבנים ובעל לאשה על יסוד שמועות קלוטות כאלו. ולמדתי קל וחומר לעצמימיניה דידיה גופא [=ממנו עצמו]. השתא [=עכשו, אם] שו"ב ששוחט בהמות, אם ידיו מרתתות [=רועדות], שחיטתו פסולה, כל שכן אני, שבאתי לשחוט נפשות אדם. ולא רק ידי, אלא כלגופאי [=גופי] מרתת, היאך אוכל לשוחטו בשעה שעל פי דין תורה אין יסוד לזה?האם אפשר להתחסד יותר מהתורה עצמה? ואם התורה חסה למצוא זכות על חשודלעריות, לומר עליו שאינו חשוד לשחיטה, ואנן ניקום [=ואנו נקום] ונאסור, היתכן?
לכן, לדעתי ישב כ"ג [=כבוד גאונו, השואל, הרב המקומי] בצירוף שניתלמידי חכמים מן הלומדים החשובים שבעירו, ויבוא השו"ב הזה לפניכם, ויקבל דבריחבירות בחומר שבועה, שמהיום והלאה ישמור עצמו מלזות שפתים, ויתרחק מן הכיעור, וסחורסחור לבית המנוגע זאת לא יקרב.וגם, במשך שנה תמימה יהא מחויב להראותסכינו לפני כבוד גאונו שתי פעמים בכל שבוע, ובזה יהא סר עוונו וחטאתו תכופר. יאכלוענוים וישבעו משחיטתו.
חושש אני שפסק הזה לא ישביע רצון החרדים לאמר כי הקלתי בדינוובענשו. אבל בידעי נפשו הטובה של כבוד גאונו [=השואל], כי עיניו לצדק ישורו, וגםנפשות אבותינו ואבות אבותינו דורות רבות הרבה רבנים יושבים על מדין, שידיהם לאנגואלו בתשפוכת דמן של ישראל, לכן גם אנו יוצאי חלציהם מחוייבים לשמור מסורתאבות,וחלילה לנו להיגאל ולטנף ידינו בדם אדם.נִפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, וביד אדם אל נפולה.
ללמוד לקח?
רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי) איש חב"ד: אף בימינו קיימת תופעת המרגלים והמעפילים. דהיינו, מחד גיסא יהודי הגולה המסרבים לעלות לארץ ישראל, ממניעים הדומים למניעי ישראל בחטא המרגלים. וגם אנשי השמאל המתגוררים בארץ, מתנהגים כעם ישראל בחטא המרגלים, באמרם שלמען "שלום ובטחון" יש להחזיר שטחים נרחבים מארץ ישראל, ואין זה אלא מפחד עמי ערב, כתוצאה מכך הדבר גורם להם למאיסה בחבלי המולדת. בנוסף לכך חוששים המה שמא כיבוש ארץ ישראל לא ימצא חן בעיני הגויים. כמאמר המרגלים: "ושם ראינו את הנפילים…ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעינהם" (במדבר, י"ג, ל"ג). ומאידך גיסא, אנשי הימין "המתנחלים" בכל שטחי ארץ ישראל האפשריים, אשר הם בבחינת "המעפילים" ו"בני אפרים", הטוענים בלהט כי מדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתינו", עד שהדבר גורם להם לדחוק את הקץ, ולעבור על שתים מתוך שלשת השבועות, גם במחיר "ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ומהו השמירה? אל תתגר בם" (רש"י-דברים, ב', ד'). כמאמר המעפילים: "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (במדבר, י"ד, מ'). נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי התיקון לחטא המרגלים יארך זמן רב, ויתקיים רק באמצעות עליה בקדושה, ע"י החזרת הבטחון מלא והמוחלט של עם ישראל בקב"ה, ואהבת עם ישראל את ארץ ישראל. אז ה' יחפץ את מעשיהם של עם ישראל ויגאלם אחרית כראשית. התקדשותו של עם ישראל עדיף שתעשה בדרכו של כלב בן יפונה, באמצעות שכנוע פנימי עמוק ואמונה בצדקת הדרך. למתעלים בקדושה לצורך הגאולה, מובטח סיוע משמים. ללא כל אלה, הנסיונות לזרז את קץ הגאולת "אחישנה" בטרם עת, מבלי להתחשב בשלשת השבועות, ומבלי חזרת כלל עם ישראל בתשובה שלמה, נידונים לכשלון מראש. במקרה שכזה לא נותר לעם ישראל אלא להמתין לגאולת "בעיתה".
מרגלים ועיתונאים
תמר ליבס, "על חטא המרגלים: מבטעל הסיפור התנ"כי בעיניים של חוקר תקשורת" (מתוך: "דברים אחדים" 2, סתיו 1997)
מושג מתחום התקשורת מסייע להבין פרשיות היסטוריותוספרותיות מתוך לימוד התנ"ך
חטא המרגלים מזווית תקשורתית
הסיפור התנ"כי בדבר הקבוצה שנשלחה לתור את ארץ כנען לקראת כיבוש המאפשר לבחון את תפקידיהם של השליחים:
1. הם נשלחו על ידי מנהיג.
2. הוטל עליהם לבצע תחקיר, והדבר נעשה למען הציבור.
3. הם דיווחו לשולחיהם.
4. הם דיווחו לציבור.
מדוע המרגלים יכולים להיחשב כעיתונאים?
האם כיום יש דמיון מסוים בין עיתונאי תחקיר לבין תפקיד המרגל הקלאסי? חשבו על השימוש במקורות מידע סודיים, במצלמות נסתרות, בניסיונות פיתוי וכדומה.
האם ניתן להשוות את חטא המרגלים לדוגמה של הזהירות הנדרשת מעיתונאי בסיקור ארגוני הטרור?
האם זה היה חששם של משה ואהרון, שידעו שעם ישראל יאלץ להתמודד עם מצב של מלחמה קשה, וסיקור המרגלים מגביר את הפחד והדה-מורליזציה בעם?
ניתוח המקרה של חטא המרגלים מעלה כמה סוגיות מרכזיות, המעסיקות בימינו את חוקריהתקשורת והעיתונות:
ראשית הוא מלמד שהשאלות הנשאלות היום על אובייקטיביות בדיווח אינן המצאה מודרנית, ומילאו תפקיד מרכזי ביחסים שבין מנהיגים לבין הציבור כבר בעת העתיקה.
הוא מוכיח שבעיות מוכרות, כגון "האם ניתן לדווח באופן ניטרלי למרות סכנות ההטיה", היו בלב החיים הפוליטיים כבר לפני אלפי שנים.
הסיפור גם מעלה את הסוגיה של האחריות שלוקחים על עצמם המדווחים: למי הם מחויבים: למנהיגים או לציבור? האם המחויבות לציבור מחייבת חשיפה של כל המידע הנמצא בידי העיתונאי? האם במצב מלחמתי השיקולים שונים? מסתבר, שגם השאלות העיתונאיות הרלוונטיות הללו העסיקואת פרשני התנ"ך לפני מאות שנים.