פרשת קרח – מאמר ראשון
פרשת השבוע: פרשת קֹרַח (במדבר טז- יח)
השבוע שבין כד סיון לבין ל סיון ה'תשס"ט (6 ביוני – 12 ביוני 2010)
ההפטרה היא בספר שמואל א', מפרק י"א פסוק י"ד עד פרק י"ב פסוק י"ב. לקראת מותו מוכיח שמואל הנביא את העם ומצהיר: "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ: אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ – וְאָשִׁיב לָכֶם" (שמואל א, י"ב יג) קריאה זו מזכירה את קריאתו של משה בעיצומה של מחלוקת קרח: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר ט"ז טו). (אגב, לפי ספר דברי הימים, שמואל הנביא הוא צאצא של קרח.)
פרשת קורח ועדתו
א וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי-שֵׁם. ג וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְהוָה. ד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו. ה וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. ו זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. ז וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב-לָכֶם בְּנֵי לֵוִי. ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-קֹרַח שִׁמְעוּ-נָא בְּנֵי לֵוִי. ט הַמְעַט מִכֶּם כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. י וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם-כְּהֻנָּה. יא לָכֵן אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל-יְהוָה וְאַהֲרֹן מַה-הוּא כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו. יב וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. יג הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר. יד אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן-לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה. טו וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת-אַחַד מֵהֶם. טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-קֹרַח אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר. יז וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ. יח וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. יט וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת-כָּל-הָעֵדָה אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה אֶל-כָּל-הָעֵדָה. {ס} כ וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. כא הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע. כב וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף. {ס} כג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כד דַּבֵּר אֶל-הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן-קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם. כה וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל-דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. כו וַיְדַבֵּר אֶל-הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל-תִּגְּעוּ בְּכָל-אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן-תִּסָּפוּ בְּכָל-חַטֹּאתָם. כז וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן-קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם. כח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי-לֹא מִלִּבִּי. כט אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהוָה שְׁלָחָנִי. ל וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְהוָה. לא וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. לד וְכָל-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. לה וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת. {ס}
מחלוקת
תרגום אונקלוס (ארץ ישראל, מאה שנייה): "ויקח": ואתפלג
משנה, מסכת אבות (פרק ה' משנה י"ז) (ארץ ישראל, מאה שנייה): כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו.
רש"י (צרפת, מאה 11): "ויקח קרח" – לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה…וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן (איוב טו, יב) מה יקחך לבך, לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. "ויקח" – מה עשה? עמד וכנס מאתים וחמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכניו והם אליצור בן שדיאור וחבריו וכיוצא בו, והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו: טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה? אמר להם: חייבת. התחילו לשחק עליו. אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה? (אם בגד שכולו לבן הופך להיות כשר בחוט אחד של תכלת, בגד שכולו תכלת לא יהיה כשר ללא תוספת של חוט אחד?)
מדרש תנחומא במדבר, ט (ארץ ישראל, המאה השישית): אמר רב חסדא, כל החולק על רבו, כאלו חולק על השכינה.
במדבר רבה יח, ב (ארץ ישראל, מאה 11): ויקח קרח; על ידי מה נחלק? על ידי אליצפן בן אחי אביו, שנעשה נשיא על משפחתו, 'ונשיא בית אב למשפחות הקהתי אליצפן בן עוזיאל'. אמר קרח: ארבעה אחים היו אחי אבא, 'ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל'. עמרם הבכור – זכה אהרן בנו לגדולה ומשה למלכות. מי ראוי ליטול את השניה, לא השני? שנאמר (שמ' ו:יח) 'ובני קהת עמרם ויצהר', אני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות נשיא על משפחות – והוא עשה בנו של עוזיאל! קטן של אחי אבא יהי גדול עלי? הריני חולק עליו ומבטל כל מה שנעשה על ידו. לכך 'ויקח קרח'.
במדבר רבה יח, ט: כך אמר להם משה: אלו אהרן אחי נטל לעצמו את הכהונה, יפה עשיתם שנתרעמתם עליו. עכשיו הקב"ה נתן לו, שהגדולה והגבורה והמלכות שלו – כל מי שעומד על אהרן, לא על הקב"ה הוא עומד? לכך כתיב 'ואהרן מה הוא כי תלינו עליו'.
רבי נחמן מברסלב: (גשר צר מאוד- אמרות): (נחמן מאומן 1772- 1810) אדמו"ר חסידי בדור הרביעי לחסידות, מייסד חסידות ברסלב, אחד הזרמים המרכזיים בחסידות.
על ידי המחלוקת
שחולקים על אדם,
עושים לו טובה
כי על-ידי זה יוכל לגדול ולצמוח.
כשנוטעים גרעין בארץ,
אילו כל הארץ הייתה הדוקה יחד,
לא היה אפשר שיגדל ויצמח מהגרעין אילן,
ובהכרה שתחלק הארץ קצת,
כדי שיהיה מקום לאילן להתגדל.
תגובת משה
סנהדרין, קי ע"א (בבל, מאה חמישית): "וישמע משה ויפל על פניו", מה שמועה שמע? – אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר (תהלים ק"ו) ויקנאו למשה במחנה. אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר (שמות ל"ג) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה.
מדרש תנחומא במדבר, ח: ויפול על פניו" מפני המחלוקת. שכבר זה בידם סרחון רביעי חטאו בעגל (שמות לב) ויחל משה במתאוננים (במדבר יא) ויתפלל משה במרגלים (שם יד) ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים. במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא אמר עד מתי אטריח על המלך שמא לא יקבל עוד ממני.
חזקוני (חזקיה בן מנוח) (1310-1250 צרפת): "וישמע משה" – שחשדוהו שנתכוין לשום השררה על אחיו. "ויפל על פניו" – נתבייש וכבש פניו בקרקע לתפלה.
רמב"ן (רבי משה בן נחמן 1194 – 1270, ספרד): "ויפול על פניו" ולא ויפלו, כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך.
טו וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת-אַחַד מֵהֶם.
הרב בנימין לאו: רבי יהודה הנשיא הנהיג את ישראל במאה השנייה לספירה בשררה ועושר שעוררו ביקורת עממית חריפה. היו שהאשימו את רבי בשחיתות ובהנאה מכספי הציבור. גם בימי שפל כלכלי הוא ניהל ארמון מפואר והחזיק צי רכב מנקר עיניים. ובכל זאת, לפני מותו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר (מסכת כתובות דף קד עמוד א): "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי".
כך צריך לפרש גם את הפסוק: "לא חמור אחד מהם נשאתי" כפשוטו: לא הפקעתי לעצמי ולהנאתי שום דבר. כל שליחותי במהלך מלכותי נעשתה בניקיון כפיים. תו תקן כזה יכול להיות לנו תמרור גבוה, אך לא מעבר למידה.
בני קורח
במדבר כו יא:…וּבְנֵי קֹרֳח לֹא מֵתוּ
תהלים פה א: מִזְמוֹר שִיר לִבנֵי קֹרֳח (בני קורח נזכרים בתור כותבי מזמורי התהלים: מב, מד-מט, פד, פה, פז ו-פח)
מגילה יא א (בבל, מאה חמישית): בני קורח לא מתו. מקום נתבצר להם בגהינם… ועשו תשובה.
מדרש בראשית רבה קורח פרשה א: וקרח, שפקח היה, מה ראה לשטות הזה?! אלא – עינו הטעתו: ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו – שמואל ששקול כמשה ואהרן שנאמר (תהלים צט) 'משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו…'! עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו, שכולם מתנבאים ברוח הקודש! "…כל אלה בנים להימן" (ד"ה א כה). אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני, ואני אדום (=אשתוק)?! – ולא ראה יפה. לפי שבניו עשו תשובה, ועומדין מהן.
און בן פלת ואשתו
משלי יד, א: חכמתנשים בנתה ביתה ואיולת בידיה תהרסנה
במדבר רבה יח, כ: הראשונה היאאשתו של און בן פלת והשנייה היא אשת קרח
סנהדרין קט,ע"ב: אמר רב: און בן פלת – אשתו הצילתו. אמרה לו: מה איכפת לך? אם משה הרב,אתה תלמיד, ואם קרח הרב, אתה התלמיד. אמר לה : ומה אעשה? הרי הייתי בעצה עם קרחונשבעתי לו אמונים. אמרה לו: הרי ידוע כי כל העדה כולם קדושים וצנועים. שב אתה,ואני אציל אותך! השקתהו יין ונשתכר, והשכיבתו בתוך הבית, והיא התיישבה על יד הפתחופרעה את שערה. וכל מי שבא לקרוא לו וראה אשתו, חוזר. ובינתיים נבלעה עדתקרח, והנה לא בא, ולא היה עמהם ולא עם עדת קרח, כי הלך מלפניו כשהלכולהם דתן ואבירם כאשר נתוכח עם קרח, ולא הושב שם… כי הנה הכתוב לא הזכירו שנבלע עםדתן ואבירם, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' במקריבי הקטרת, כי היו חמשיםומאתים מלבד ארבעה.
מדרש הגדול במדבר טז,לב (תימן, מאה 14): בשעה שפתחה הארץ את פיה, הייתה מבקשת לבלוע את און שהיה במיטה. עמדהאשתו ואחזה במיטה ואמרה: רבון העולמים, כבר נשבע און בשמו הגדול שלא יהיה במחלוקתלעולם. שמך חי וקיים לעולם, אך אם יכפור בשבועה, אתה יכול להיפרע ממנו לאחרמכן.
אמרה לו לאון: קום, צא! אמר לה: מתבייש אניממשה רבנו. אמרה לו: אני אצא עמך! מיד יצאה ועמדה לפני משה. ברח משה ממנה. כשנעמדה,הייתה צווחת ובוכה. אמר משה: מה טיבה של אשה זו? אמרו לו: רבנו, אשתו של און זו.אמרה לו: רבנו, כך וכך היה המעשה. הלך עמה לביתה, ועמד על הפתח וקרא לאון ואמר לו:המקום ימחול לך.
ענישה קולקטיבית
מדרש תנחומא במדבר, סימן ז: וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת וגו', ויפלו על פניהם ויאמרו, אל אלהי הרוחות וגו'. אמר לפניו, רבונו של עולם, מלך בשר ודם שמרדו עליו בני המדינה ועמדו וקללו את המלך או את שלוחיו, אם הם עשרה או עשרים מהם, משלח לשם לגיונותיו ועושה ממנו אנדרולומסיא ומסייף הטובים עם הרעים, לפי שאינו מכיר בהם מי מרד ומי לא מרד, מי כבד את המלך ומי קללו. אבל אתה, יודע מחשבותיו של [כל] אדם ומה שבלבבות והכליות יועצות, ויצרי בריותיך אתה מבין, ואתה יודע מי חטא ומי לא חטא, מי מרד ומי לא מרד, אתה יודע רוח של כל אחד ואחד מהן. לכך נאמר, אל אלהי הרוחות לכל בשר וגו'. אמר להם הקדוש ברוך הוא, יפה אמרת, אני מודיע את הדבר מי חטא ומי לא חטא.
בצלם: מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים, דצמבר 1990:
האיסור נגד ענישה קולקטיבית הוא נורמה מפורשת ומוגדרת באמנות הבינלאומיות המפרטות את ההגבלות המוטלות על הכוח הצבאי לשם הגנה על האוכלוסיה האזרחית. איסור זה מופיע בתקנה 50 לתקנות האג, 1907, ובסעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית, 1949.
תקנה 50 לתקנות האג קובעת:
"לא יוטל עונש כללי, כספי או אחר, על האולוכסיה בגלל מעשיהם של יחידים כשאין לראותה כנושאת באחריות משותפת (יחד ולחוד) למעשים אלה."
סעיף 33 לאמנת ג'נבה קובע בחלקו הראשון:
"שום אדם מוגן לא ייענש בגין עבירה שלא עבר אותה בעצמו באופן אישי. עונשים קיבוציים, וכן כל אמצעי הפחדה או אימתנות אסורים."
האיסור נגד ענישה קולקטיבית איננו זר כלל וכלל לחשיבה המשפטית גם בתוך השיטה הישראלית פנימה. ראוי לכן לסיים בדברים שנאמרו על-ידי השופט יעקב בזק בספרו הקלאסי על מדיניות הענישה במשפט המקומי:
"הענישה הפלילית כפופה גם לכמה הגבלות בסיסיות, הנובעות בחלקן מעקרונות הצדק והמוסר ובחלקן מתוך השקפות הומניטריות המקובלות על הציבור. הענשת קרובי העבריין, וכן הענשת חפים מפשע, אפילו כשיש לה השפעה מרתיעה, היא פסולה משום שהיא מנוגדת לעקרונות הצדק והיושר."
בַּמִּדְבָּר
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון)
מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) (1865 – 1921, ברלין) היה סופר והוגה דעות עברי יליד אוקראינה, אשר קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית.
מעֲדַת קֹרַח
א
חָרוּת וְחֵרוּת
לפני ימי-המעשה והתאחדות חלקי המציאות לסדר ולמשטר היה על יש סובב על צירו ולא נשמעה אף רוח אלהים, שהיתה מרחפת על פני המים. לא היתה השגחה ממעל ומתחת לה ולא שפכה עוד ממשלתה ואדונותה; אין ערב ואין בוקר, אין חוקי יום וחוקי לילה, אין מצַוה ואין מצווּה, ואף אין מידה וגבול. ויאמר אלהים: יהי עולם ויהיו מאורות, ויבדל בין חלקי היש קירב נפרדים וריחק אותם בחוטים בל ניתקים, סובבים הגלגלים, עולים עננים ומטר יורד ומשקה את הארץ ואומר לה: גדלי, חוקים קיימים מושלים מאז ולא ישבתו, אין חירות לכל נמצא ורבצה על הכל עבדות בלי פדות.
בא קורח בן יצהר בן קהת ממשפחת לוי ומרד בערכי היצירה וביקש לחלץ את העולם מחוקיו ולהחזיר הכל לימי קדמות הבּוהוחלוקות הדעות על-אודות בן- יצהר. הללו אומרים כי הוא למטה כגבריאל למעלה, והללו אומרים, שמשורש קין הוא בא, הלא גם משה דן עמו – זהו הכל.
ב
רָב רִיב
ראשונים אומרים: קורח בן-יצהר בן-קהת בן-לוי היה עשיר דורו, שלוש מאות פרדות לבנות טענו מפתחות גנזיו וכספו וזהבו לא יסָפר ולא ימנה מרוב. ויגבה לבו ויאמר: אם כל-כך הרבה בידי, לי גם נאה למלוך ולהיות נשיא בעמי, אמר אלהים-צבאות: בזה אתה מתגאה, והן לי הכסף, לי הזהב וכל ההון אשר בידי אדם אך ממני הוא.
אחרים אומרים, לא בא קורח אלא לפלוג על משה ועל תורתו. חכם גדול היה ומטועני הארון, כל רז לא אנַס לו ויודע הוא לדון על כל חוק ועל כל משפט. אמר: משה, משה! לא נצטוית על הדברים שתדבר לבני-ישראל בשם ה' ומלבך אתה בודאֶם; הנך מרבה לשׂום על העם משׂוי רב יותר משעבוד מצרים, ואף לא תורת-חיים לך. כל זה צפה יעקב מראש ויתפלל אל אלהים-שדי לאמור: בקהל קורח ועדתו לא יחד כבודי ולא יזכר שמי עליהם. התרשלו ידיו של משה מקטרונו ויפול על פניו ויתחנן אל ה' ויאמר: תהי ידך על בני-עוולה ולא יכפור עוד בי ובשליחותי. השיבו אלהים ואמר: ותגזר אומר ויקם לך.
ג
בְּנֵי קֹרַח
ובני קורח בן יצהר לא הלכו בעצת אביהם וידבקו בתורת הנביא ולא היתה אחריתם כמוהו. ויהי בעת פתחה האדמה את פיה, שנברא לה בין השמשות, ותבלא את כל השבט אשר רב עם בני לוי, מקום נתבצר להם בתוך המהפכה, שם עומדים עליו תמיד ומשוררים ומהללים ליושב-מרומים.
אומרים, שהאדמה לבשה אז תבנית אדם נורא ולה רגלים, שוקים, בטן וצואר, פתחה את לועה ובלעה את בני-הקרחים אחד אחש והורידתם חיים שאולה.
בעת חורבן הבית ושערי מקדש-יה נבלעו וירדו תהומה, להיות שמורים שם עד ביאת הגואל וזמן שוב בנים לגבולם. עמדו בני-קורח ותפשו בהם ואמרו: כשישובו אלה למקומם, גם אני נעלה עמהם ונהיה משרתים באוהן אלהים. והיה כאשר צלל יונה בים ובלעהו הדג ויראהו כל מה שבמרחבי הים ובתהומות והראהו גם היכל ה' בירושלים, והראהו גם אבן השתיה הקבועה בתהומות תחת היכל ה', ששם עומדים בני-קורח ומתפללים, ותצא נפשו לשמוע קול רינתם.
אחד מרבי התלמוד עבר במקום הבקע וראה עשן עולה ומיתמר משם, הרכין אזנו ושמע קול מדבר: משה אמת ודרכו אמת, אולם אנחנו הרשענו והעוינו.