פרשת פנחס – מאמר ראשון
פרשת השבוע: פרשת פנחס (במדבר כה, י – ל, א)
השבוע שבין טו בתמוז לבין כא בתמוז ה'תשס"ט (27 ביוני – 3 ביולי 2010)
הפטרה: השבת שבה קוראים את פרשת פינחס עשויה לחול לפני צום שבעה עשר בתמוז או אחריו. אם היא חלה אחריו, אז היא אחת משבתות "תלתה דפורענותא", ואז קוראים הפטרה מעניין חורבן בית המקדש. קוראים בספר ירמיהו, מפרק א' פסוק א עד פרק ב' פסוק ג. זו נבואת ההקדשה של ירמיהו, ובה נאמר לו שהוא עתיד לנבא על חורבן בית המקדש ועל חטאי ירושלים.
אם השבת חלה לפני שבעה עשר בתמוז, קוראים בספר מלכים א', מפרק י"ח פסוק מו עד פרק י"ט פסוק כא, שם מתוארות קורותיו של אליהו הנביא אחרי מעשה הקנאות שעשה בהר הכרמל (על רקע דרשת חז"ל ש"פינחס הוא אליהו"): הנבואה שקיבל בהר סיני ופגישתו עם אלישע.
קנאות וגלגוליה בהיסטוריה של עם ישראל.
במדבר כה
א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל. ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ז וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ט וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף. {פ}
י וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. יב לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן-סָלוּא נְשִׂיא בֵית-אָב לַשִּׁמְעֹנִי. טו וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת-צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן הוּא. {פ}
הפניות: בראשית כב: עקידת יצחק (מאכלת, מזבח, לשחוט); בראשית לד – מעשה דינה (לוי ושמעון); בראשית מט – "ברכת" יעקב (לוי ושמעון); שמות לב – מעשה העגל (מי לה' אלי, לוי, פרס לעולמים).
מלכים א יח
יז וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת-אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל. יח וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְוֹת יְהוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים. יט וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל. כ וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים אֶל-הַר הַכַּרְמֶל. כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר. כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים. כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר. כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ. כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. כח וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד-שְׁפָךְ-דָּם עֲלֵיהֶם. כט וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב. ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח יְהוָה הֶהָרוּס. לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְהוָה וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ. לג וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת-הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל-הָעֵצִים. לד וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה וְעַל-הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה מִלֵּא-מָיִם. לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לז עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית. לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. לט וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. מ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.
מלכים א יט
ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. יא וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. יד וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. {ס} טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל-אֲרָם. טז וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ.
חשמונאים (מקבים) א, פרק ב
ספר מקבים א', הידוע גם בשם ספר חשמונאים א', הוא אחד מן הספרים החיצוניים המתאר את מלחמת מתתיהו ובניו ביוונים עד לעלייתו של יוחנן הורקנוס.
שני ספרי המקבים, ספר מקבים א' וספר מקבים ב' נכתבו סמוך לתקופת התרחשות מרד החשמונאים. נראה שמקבים א' נכתב בארץ ישראל, על ידי מחבר שהכיר היטב את המקומות שעליהם כתב. לעומת זאת, ספר מקבים ב' הוא ספר שנכתב כנראה בחו"ל.
ספר מקבים א', כמו יתר הספרים החיצוניים, לא נתקבל ביהדות כחלק מן התנ"ך, ועל כן אבד מקורו העברי. יחד עם זאת הוא מהווה מקור היסטורי חשוב ביותר להכרת התקופה. בספר 16 פרקים.
הספר מכסה את כל תולדות מרד היהודים ביוונים הסלווקים, החל משנת 175 לפני הספירה ועד134 לפני הפסירה, ומסביר שישועת העם באה מידי ה' באמצעות משפחת החשמונאים ובמיוחד בני מתתיהו יהודה, יונתן שמעון ונכדו של מתתיהו יוחנן הורקנוס..
האירועים בספר מתרחשים ביהודה שהייתה אז פרובינציה קטנה בשלטון האימפריה הסלווקית שכבר החלה להחלש מול כוחה העולה של האימפריה הרומית.
המלים המשמעותיות: קנא, חסיד
(א) בימים ההם היה כהן בישראל ושמו מתתיהו בן יוחנן בן שמעון מבני יהויריב בירושלים והוא יושב בהר מודעית. (ב) ויהיו לו חמישה בנים ואלה שמותם. (ג) יוחנן הקדשי, שמעון התסי ויהודה המכבי. (ד) אלעזר החורני ויונתן הופסי. (ה) וירא מתתיהו את התועבות אשר ביהודה ובירושלים ויקונן ויאמר:
(ו) אוי לי כי נולדתי לחזות את שבר עמי וקריה הקדושה בידי בני נכר. (ז) מקדש אלוה בכף זרים, והיכלו לזרא כאיש חרם. (ח) כל מחמודיו נהלכו, עוללים בחוצות נחנקו, ומבחר בחורים לטבח הובלו. (ט) צבי תפארתנו לחבל שוסים, ורכושנו שלל גויים. (י) חלפה כלתה כל הדרה, שרתי במדינות נהפכה לשפחה. (יא) מקדש ה' לשמה, ותפארתנו למשיסה. שדוד ושמם בכף עם לועז. (יב) ועתה איככה לא אקוץ בחיי.
(יג) ויקרעו מתתיהו ובניו את בגדיהם וילבשו שק ויתאבלו מאוד.
(יד) ויהי כאשר באו פקידי המלך עיר מודעית להעביר את העם מתורת ה' לעבודת האלילים ולזבוח להם. (טו) וילוו אליהם רבים מבני ישראל, ומתתיהו ובניו התחזקו. (טז) ויאמרו שרי המלך אל מתתיהו לאמור. (יז) הן איש נגיד ונכבד אתה בקרב עמך, ומספר בניך רבים וגם רבה משפחתך, לכן קרב נא אתה ראשונה לעשות את מצות המלך כאשר עשו בכל מדינות מלכותו, וגם כל אנשי יהודה וירושלים. (יח) ואתה ובניך תמצאו חן בעיני המלך, וייתן לכם זהב וכסף ומתנות יקרות. (יט) וישא מתתיהו את קולו ויאמר.
(כ) אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלוהיו וישמעון לקולו להמיר את חוקות אבותיהם. (כא) לא כן אנכי ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו. (כב) חלילה לנו לשוב ממצוות ה' אלוהינו ולהפר בריתו אתנו. (כג) לכן את דתי המלך לא נעשה, ואת חוקותינו לא נמיר בחוקות המלך.
(כד) ויהי ככלותו לדבר, ויגש איש מבני ישראל לעיני כל הניצבים אל הבמה אשר במודעית לזבוח זבח כאשר ציוה המלך. (כה) וירא מתתיהו, ויחם לבבו ותבער קנאתו על תורת אלוהיו. (כו) וירוץ בחמתו אל האיש, וישחטהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, ויתוץ את הבמה. (כז) ויקנא לתורת אלוהיו כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא.
(כח) וירץ אחרי כן בתוך העיר ויקרא בקול גדול ויאמר:
מי האיש החרד לתורת אלוהיו ומחזיק בבריתו – יבא אחרי. (מי לה' אלי – שמןת לב, מעשה העגל)
(כט) ויברח הוא ובניו אל הרי המדבר, ויעזבו כל אשר להם בתוך העיר. (ל) וכל האנשים אשר נגעה תורת ה' בלבבם הלכו אחריהם וינוסו המדברה. (לא) וישבו שם הם ונשיהם וטפם ומקניהם, כי גבר הקצף מאוד מאוד.
(מה) ויתקבצו אליהם רבים מחסידי בני ישראל אשר יראת ה' בלבבם, וכל הממלטים את נפשם מפני עוכריהם ויתחזקו בם. (מו) ויהי כי חזקו וגם גברו חיל, ויכו באפם ובחמתם כל הפושעים בישראל, והנמלטים נסו אל הגויים. (מז) ומתתיהו ורעיו עברו בכל גבולי ישראל, ויתצו את הבמות, וימולו את הילדים אשר לא נמול בשר ערלתם. (מח) ותצלח המלאכה בידם, וירדפו ביד רמה אחרי רודפיהם. (מט) ויצילו את תורת ה' מיד הגויים ומלכיהם, ולא נתנום עוד הרים את קרנם.
(נ) ויהי כי זקן מתתיהו וקרבו ימיו למות ויקרא אל בניו ויאמר אליהם.
(נא) הנה עת רעה וזוועה עת צרה ותוכחה לישראל. (נב) לכן קומו בני וקנאו לתורת אלוהינו, שימו נפשכם בכפיכם על ברית אלוהינו. (נג) זכרו את המעשים אשר עשו אבותינו בימי קדם, והיו לכם לשם ולתפארת לדורות עולם. (נד) אברהם אבינו נוסה במסה, והאמין בה' ותחשב לו לצדקה. (נה) יוסף שמר את משמרת ה' בעת צרתו, ויהי לאדון במצרים. (נו) פינחס אבינו קנא לאלוהיו, ותהי לו ברית כהונת עולם. (נז) יהושע מלא אחרי ה', ויהי לראש ולנגיד על ישראל. (נח) כלב ענה עדות אמת בקהל עם, ותהי לו נחלת סגולה. (נט) דוד הלך בדרך תמים, ותהי לו המלוכה לירושת עולם. (ס) אליהו קנא לאלוהיו, ויעל השמיימה. (סא) חנניה מישאל ועזריה בטחו בה', וינצלו מתוך כבשן האש. (סב) וגם דניאל בתומת לבבו ניצל מגוב האריות. (סג) לכן אם תבינו שנות דור ודור, וידעתם כי כל הבוטח בה' יסובבנהו חסד. (סד) ועתה אל תגורו מפני כעס הרשע, כי כל כבודו כעש וכדומן על פני השדה. (סה) היום יעלה וישגה ומחר איננו, וכי ישוב אל עפרו אבדו עשתנותיו. (סו) לכן התאוששו בני וחזקו לבבכם בתורת ה', וירם אלוהים קרנכם.
(עא) ויברך אותם וייאסף אל אבותיו. (עב) וימת בשנת מאה וארבעים ושש, ויקברו בניו אותו אל קבר אבותיו בעיר מודעית. (עג) ויבכו אתו כל בית ישראל, ויעשו לו אבל כבד מאוד.
גיטין נז ע"ב:(אגדה זו סופרה בעקבות ספר חשמונאים ד)
מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון. הרגישו בעצמן למה הןמתבקשים, אמרו: "אם אנו טובעין בים, אנו באין לחיי העולם הבא?". דרש להן הגדולשבהן: "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים" (תהילים סח, ג). "מבשן אשיב" – מבין שיניאריה אשיב; "ממצולות ים" – אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלולתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן, ואמרו: "מה הללו שדרכן לכך, כך, אנו שאיןדרכנו לכך, על אחת כמה וכמה!". אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: "כי עליךהורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (תהילים מד, כג). ורב יהודה אמר: זו אשה ושבעהבניה. אתיוהו קמא לקמיה דקיסר [=הביאוהו, את הראשון, לפני הקיסר]. אמרו ליה: פלח [=עבוד] לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה: "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב). אפקוהווקטלוהו [=הוציאוהו והרגוהו]. ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר [=והביאוהו את האחר]. אמרוליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה: "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני" (שם, ג). אפקוהו וקטלוהו… (התלמוד ממשיך ומספר כיצד סירב כל אחד מן הבנים לעבוד עבודת כוכבים, והביא פסוק אחרמן המקרא לביסוס סירובו) . אמרה לו [האם]: "בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם:אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות!'". אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתהבת קול ואמרה: "אם הבנים שמחה" (תהילים קיג, ט).
גזירות תתנ"ו
הם סדרת אירועים שהתרחשו בשנת 1096 (ד' תתנ"ו) באירופה כחלק ממסע הצלב הראשון וכללו טבח המוני של יהודים על ידי הנוצרים. בחלק מהמקרים הוצע ליהודים להנצל באמצעות המרת דת לדת הנוצרית.
מלבד הרציחות והחורבן הרב שהיה במאורעות תתנ"ו, המאורעות הובילו להשפעה תודעתית, עקב הטראומה הציבורית שהייתה כלולה במאורעות ביחס לעם ישראל.
אליעזר בן נתן, גזרות שנת תתנ"ו
ןשם היתה אשה אחת חסידה ושחטה עצמה על קידוש השם. והיא היתה ראשונה לשוחטים ולנשחטים אשר בכל הקהילות.
הכרוניקן האנונימי ממיינץ – לקט קטעים
"הצדיקו עליהם את הדין ובטחו ביוצרם וזבחו זבחי צדק ויקחו את בניהם וישחטו אותם על יחוד השם".
קינתו של רבי דוד בן משולם:"זרע קודש בנים לא ישקרו…/ טף ונשים השלימו יחד לעקד/…/ כבשים בני שנה לעולה תמימים/…/ מפרפרים הילדים וזה על זה מפרכסים/…/ עוללים ויונקים הנזבחים כליל לעולה/…/ מוליכים בניהם לטבח כלחופה נאה/…"
רוב יהודי מיינץ נספו בעת ששהו בחצר הבישוף. רק בודדים ניצלו, ובהם יצחק בן דוד שהמיר את דתו. ההתנצרות הצילה גם את חיי ילדיו. יומיים לאחר תום הפרעות, שעה שכבר לא נותרו צלבנים בעיר, שב יצחק לבית הוריו אכול חרטה והחליט לבצע ריטואל של כפרה. הוא בישר לאמו: "גמרתי בלבי להקריב קרבן חטאת לאלוהי מרום, אמצא בזה כפרה." אמו, שנצלה מהפרעות בלי שנטבלה לנצרות, שכבה בבית פצועה וכששמעה על כוונת בנה התחננה על נפשו ועל נפשה, אך ללא הועיל. אחוז תזזית הסתגר האיש בביתו ונעל אותו. הוא פנה אל ילדיו ושאל אותם: "רצונכם שאזבח אתכם לאלוהינו?" הילדים, שתוארו קודם לכן כמי שאינם יודעים עדיין להבדיל בין טוב לרע, השיבו: "עשה מה שתרצה ממנו." האיש לקח את ילדיו, הביאם אל בית הכנסת, ושם, לפני ארון הקודש, שחטם: "ויז מדמם על עמודי ארון הקודש… ויאמר: הדם הזה יהיה לי כפרה על כל עוונותי". לאחר מכן חזר אל בית הכנסת והעלה אותו באש: "והחסיד היה מהלך מפינה לפינה ומזווית לזווית וכפיו פרושות השמימה לאביו שבשמים, ויתפלל אל ה' מתוך האש בקול גדול וקול נעים." נוצרים שעמדו עלהמתרחש פנו אליו בצעקות: "אדם רשע, צא מן האור" ואף ניסו להצילו ולמושכו החוצה, אךהוא סרב ונשרף שם "איש תם וישר ירא שמים".
"מי ראה ומי שמע, מה שעשתה זאת הצדקת אישה החסידה מרת רחל הבחורה… ותאמר אל חברותיה: ארבעה בנים יש לי, גם עליהם אל תכסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים… גם בהם תקדשו שם האל הקדוש. ותבוא אחת מחברותיה ותיקח את המאכלת לשחוט את בנה. ויהי כאשר ראתה אם הבנים (רחל) את המאכלת ותצעק צעקה גדולה ומרה, והייתה מכה על פניה את החזה ואומרת: איה חסדך ה'?" ראשון הבנים נשחט ואחיו בראותו את הדם המזנק, אץ ונחבא תחת תיבה. אך בנותיה של רחל, שתי נערות בתולות ויפות, השלימו עם גורלן וסייעו בידי אמן בהמתתן: "ולקחו הנערות המאכלת וחידדוה שלא תהיה פגומה, ופשטו צוארן וזבחה אותן לה' אלוהי צבאות, אשר ציונו בליל המיר יראתו הטהורה ולהיות תמים עמו כדכתוב 'תמים תהיה עם אלוהיך'." וכשהסתיים טבח שלושת הילדים לפני יוצרם, הרימה הצדקת את קולה וקראה לבנה הנותר: "אהרון, אהרון גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונישא. ותשימם בשתי ידיה ב' מכאן וב' מכאן, אצל מעיה והיו מפרפרים אצלה עד אשר תפסו האויבים את החדר וימצאוה יושבת ומקוננת עליהם. ויאמרו אליה: הראי לנו את הממון שיש בבתי הידיים שלך. ויהי כאשר ראו הילדים והנם שחוטים ויכוה ויהרגוה עליהם, ופרחה רוחה ונפשה השלימה."