פרשת נשא – מאמר שני
פרשת השבוע: פרשת נָשֹׂא (במדבר ד, כא – ז, פט)
השבוע שבין כה באייר לבין א בסיוון ה'תשע"א, 29 במאי – 4 ביוני 2011
פרשת נשוא היא הארוכה ביותר בתורה (למעט פרשיות מחוברות), ויש בה 176 פסוקים.
השבת שבה קוראים את פרשת נשא היא תמיד השבת הסמוכה לחג השבועות.
ההפטרה היא בספר שופטים, פרק י"ג פסוקים ב-כה. על רקע דיני נזירות המפורטים בפרשה, מסופר על הולדת שמשון הגיבור, שעל פי ציווי של מלאך ה' היה נזיר מבטן אימו.
נזירוּת בישראל
במדבר ו
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה. ג מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. ד כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג לֹא יֹאכֵל. ה כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לַיהוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ. ו כָּל-יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהוָה עַל-נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא. ז לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא-יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל-רֹאשׁוֹ. ח כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה. ט וְכִי-יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. י וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל-הַכֹּהֵן אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. יא וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל-הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת-רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. יב וְהִזִּיר לַיהוָה אֶת-יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ. יג וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. יד וְהִקְרִיב אֶת-קָרְבָּנוֹ לַיהוָה כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת-שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל-אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים. טו וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם. טז וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה אֶת-חַטָּאתוֹ וְאֶת-עֹלָתוֹ. יז וְאֶת-הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת-מִנְחָתוֹ וְאֶת-נִסְכּוֹ. יח וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת-רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת-שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל-הָאֵשׁ אֲשֶׁר-תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים. יט וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת-הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן-הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן-הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל-כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת-נִזְרוֹ. כ וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן. כא זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַיהוָה עַל-נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר-תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ. {פ}
שופטים יג
ב וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה. ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן. ד וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא. ה כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. ו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי. ז וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ. {פ}
ח וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד. ט וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ. י וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי. יא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל-הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי. יב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ. יג וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר. יד מִכֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ וְכָל-טֻמְאָה אַל-תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר. {ס} טו וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים. טז וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-מָנוֹחַ אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַיהוָה תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא. יז וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה מִי שְׁמֶךָ כִּי-יָבֹא דבריך (דְבָרְךָ) וְכִבַּדְנוּךָ. יח וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהוָה לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא-פֶלִאי. {פ}
יט וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת-הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל-הַצּוּר לַיהוָה וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים. כ וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ-יְהוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה. כא וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְהוָה לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא. כב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ. כג וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת. כד וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה. כה וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל. {פ}
ירמיהו לה
א הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר. ב הָלוֹךְ אֶל-בֵּית הָרֵכָבִים וְדִבַּרְתָּ אוֹתָם וַהֲבִאוֹתָם בֵּית יְהוָה אֶל-אַחַת הַלְּשָׁכוֹת וְהִשְׁקִיתָ אוֹתָם יָיִן. ג וָאֶקַּח אֶת-יַאֲזַנְיָה בֶן-יִרְמְיָהוּ בֶּן-חֲבַצִּנְיָה וְאֶת-אֶחָיו וְאֶת-כָּל-בָּנָיו וְאֵת כָּל-בֵּית הָרֵכָבִים. ד וָאָבִא אֹתָם בֵּית יְהוָה אֶל-לִשְׁכַּת בְּנֵי חָנָן בֶּן-יִגְדַּלְיָהוּ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-אֵצֶל לִשְׁכַּת הַשָּׂרִים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְלִשְׁכַּת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶן-שַׁלֻּם שֹׁמֵר הַסַּף. ה וָאֶתֵּן לִפְנֵי בְּנֵי בֵית-הָרֵכָבִים גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן וְכֹסוֹת וָאֹמַר אֲלֵיהֶם שְׁתוּ-יָיִן. ו וַיֹּאמְרוּ לֹא נִשְׁתֶּה-יָּיִן כִּי יוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ-יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד-עוֹלָם. ז וּבַיִת לֹא-תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא-תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא-תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל-יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם. ח וַנִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב אָבִינוּ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ לְבִלְתִּי שְׁתוֹת-יַיִן כָּל-יָמֵינוּ אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ. ט וּלְבִלְתִּי בְּנוֹת בָּתִּים לְשִׁבְתֵּנוּ וְכֶרֶם וְשָׂדֶה וָזֶרַע לֹא יִהְיֶה-לָּנוּ. י וַנֵּשֶׁב בָּאֳהָלִים וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינוּ. יא וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-הָאָרֶץ וַנֹּאמֶר בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם וַנֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלִָם. {פ}
יב וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה אֶל-יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר. יג כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הֲלוֹא תִקְחוּ מוּסָר לִשְׁמֹעַ אֶל-דְּבָרַי נְאֻם-יְהוָה. יד הוּקַם אֶת-דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב אֲשֶׁר-צִוָּה אֶת-בָּנָיו לְבִלְתִּי שְׁתוֹת-יַיִן וְלֹא שָׁתוּ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה כִּי שָׁמְעוּ אֵת מִצְוַת אֲבִיהֶם וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי
יז לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא אֶל-יְהוּדָה וְאֶל כָּל-יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עֲלֵיהֶם יַעַן דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ וָאֶקְרָא לָהֶם וְלֹא עָנוּ. יח וּלְבֵית הָרֵכָבִים אָמַר יִרְמְיָהוּ כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעַן אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עַל-מִצְוַת יְהוֹנָדָב אֲבִיכֶם וַתִּשְׁמְרוּ אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו וַתַּעֲשׂוּ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה אֶתְכֶם. יט לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל-הַיָּמִים. {פ}
פרשת נשא מציגה בפנינו את הלכותיו ודיניו של הנזיר, ויש לברר, מהו יחס התורה לאדם שאוסר על עצמו איסורים שהתורה התירה. בפרשתנו מפרטת התורה את דיני הנזיר וקורבנותיו בלבד, ולכן לא ניתן להבחין האם התייחסותה לתופעת הנזירות הינה שלילית או חיובית.
עיון בדברי חז"ל יעלה שישנה התייחסות מורכבת לתופעה זו.
תענית (יא, א): אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא… מה תלמוד לומר (במדבר ו) וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל-הַנָּפֶשׁ, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר- על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר (שם) קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ.. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר- על אחת כמה וכמה.
ירושלמי (נדרים ט, א): לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים.
ירושלמי קידושין (ד, יב): עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל ואסמכוה אקרא וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם (קהלת ב, י).
השאלה אינה מצטמצמת למושג הנזירות בלבד, אלא לכל מושג הפרישות: מהו היחס הראוי להנאות בחיינו- האם די לנו במה שאסרה התורה ואסרו חכמים ואין להוסיף אסורים חדשים, או להפך- פרישות מהנאות החיים היא היא הקדושה.
הרמח"ל, מסילת ישרים (כל הציטוטים מפרק יג): רבי משה חיים לוצאטו, רמח"ל (1701, איטליה – 1746, עכו), רב,מקובל, סופר, חוקר רטוריקה ומשורר.
הפרישות היא תחילת החסידות… והנה כלל הפרישות הוא מה שאמרו חז"ל 'קדש עצמך במותר לך' וזאת היא הוראתה של המילה עצמה 'פרישות'… שאוסר על עצמו דבר היתר, והכוונה בזה שלא יפגע באיסור עצמו. והעניין, שכל דבר שיוכל להיוולד ממנו גרימת רע, אף על פי שעכשיו אינו גורם לו, וכל שכן שאיננו רע ממש, ירחוק ויפרוש ממנו.
ואם תאמר מניין לנו להיות מוסיפים והולכים באסורים, והרי חז"ל אמרו 'לא דייך במה שאסרה תורה שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים'. והרי מה שראו חז"ל בחכמתם שצריך לאסור ולעשות משמרת כבר עשוהו, ומה שהניחו להיתר, הוא מפני שראו היותו ראוי להיתר ולא לאיסור, ולמה נחדש עתה גזירות אשר לא ראו הם לגזור אותם?
ממה נפשך: אם הדברים בעיתיים ויכולים לגרור את האדם לעבירה, חז"ל כבר גזרו עליהם, כמו שניות לעריות כדי שאדם לא יכשל בעריות, או מוקצה בשבת כדי שאדם לא יבוא לחילול שבת. ואם חז"ל לא גזרו עליהם, מה ההיתר שלך לגזור מה שהם לא גזרו? רבותינו ידעו שיין, למשל, יכול להביא לידי עבירה, ובכל זאת הם לא אסרו אותו, מתוך מחשבה עמוקה שלהם, אם כן כיצד אדם בא ואוסר על עצמו שתיית יין?
ועוד, שאין גבול לדבר הזה, ונמצא אם כן האדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם כלל!
כל דבר גורר מעצם טבעו דבר אחר; קשה להבחין היכן יש לשים את הגבול של הגזירות. אם ילך האדם בדרך זו, דרך שבה הולכים הנוצרים וכתות מסוימות במזרח, ימצא שאוסר על עצמו את כל הדברים המותרים.
התשובה היא כי הפרישות וודאי צריך ומוכרח.
והוא מה שאמרו 'קדושים תהיו'- 'פרושים תהיו'.
לא ניתן לומר באופן גורף שהפרישות היא דבר רע והיא בבחינת 'בל תוסיף', משום שיש לנו מצווה מפורשת בתורה להיות קדושים, להיות פרושים- קדש עצמך במותר לך.
הן כל אלה מאמרים מראים בפירוש צורך הפרישות והחובה בו.
אם קיימת מצווה של פרישות מדוע נזיר נקרא חוטא? מדוע 'לא דייך מה שאסרה תורה'?
אך העניין הוא, כי בוודאי חילוקים רבים ועקרים יש בדבר. יש פרישות שנצטווינו בו, ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי הכשל בו. והוא מה שאמר שלמה אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה (קהלת ז, טז).
מוכרחים אנו לומר שיש שני סוגי פרישות: יש פרישות שהיא משובחת, היא ממעלות האדם והיא המבוטאת במצוות העשה של 'קדושים תהיו'; ויש פרישות אחרת שהיא אסורה, ועליה נאמר: אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, ובדרכה אל לנו ללכת.
ונבאר עתה הפרישות הטוב, הנה אין לך תענוג עולמי, אשר לא ימשוך אחריו איזה חטא בעקביו… ותראה כי זאת היא תחבולה גדולה לאדם למען ינצל מיצרו, כי כיוון שבהיותו בעסק העבירה, קשה עליו לנצחו ולכבוש אותו, על כן צריך שבעודנו רחוק ממנה ישאיר עצמו רחוק, כי אז יהיה קשה ליצר לקרבו אליה.
כלל הדבר כיוון שכל ענייני העולם אינם אלא סכנות עצומות, איך לא ישובח מי שירצה להמלט מהם ולהרחיק מהם. זהו עניין הפרישות הטוב שלא ייקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו, אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו
אם אדם מרגיש שסביבה מסוימת ומצב מסוים מקרבים אותו לעבירה, אין ספק שבחכמה יעשה אם יפרוש ויתרחק מאותו מצב. זוהי הפרישות הטובה.
אם כן, מהי הפרישות הרעה?
אך הפרישות הרע הוא כדרך הגויים הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שימנעו עצמם גם מן הדברים המוכרחים בעולם, וייסרו את גופם בייסורים, ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבה חכמים אמרו: אסור לאדם שיסגף את עצמו… ואמרו: כל היושב בתענית נקרא חוטא.
ההבדל העקרוני בין הפרישויות הוא מהי מחשבת האדם בפורשו מהם. כאשר אדם פורש מדברים המוכרחים לו בעולם הזה, כי הוא רואה בראיה שלילית את תענוגי העולם הזה, הוא רואה בהם חטא ועוון, ובפרישות מהם קרבת אלוהים, טועה. כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף-עֲשִׂיתִיו (ישעיהו, מג, ז) ימים בעולם נבראו לשם שמים, יש להם מטרות, ואל לא לאדם לחשוב שיש בהם איסור. מאחורי תענוגי העולם הזה, הן הגשמיים והן הרוחניים, הנוי והיופי, עומדים רעיונות חיוביים, ולכן הפורש מהם מתוך מחשבה שבכך מתקרב הוא לה'- טועה. לעומת זאת, אם האדם פורש מדבר מסוים משום שהוא יודע שפרישה מאותו הדבר תרחיק אותו מחטא מסוים, זו הפרישות החיובית. האדם לא אומר שיש לפרוש באופן עקרוני מתענוגות העולם הזה אלא הוא בונה לעצמו סייגים וגדרות בדברים ספציפיים על מנת להרחיק עצמו מן העבירה.
נדרים (ט, א): אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: (במדבר ו) 'איש… כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'|'.
יש נזיר שנקרא חוטא ויש נזיר שנקרא קדוש, והתורה לא הביעה את דעתה בנושא כי זה תלוי בנסיבות; הנזירות יכולה להיות חיובית ויכולה להיות שלילית, תלוי מהי נקודת המוצא של האדם.
תיקון ליל שבועות
במדבר ז
א וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. ב וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים. ג וַיָּבִיאוּ אֶת-קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְהוָה שֵׁשׁ-עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל-שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ה קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל-הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ. ו וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הָעֲגָלֹת וְאֶת-הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל-הַלְוִיִּם. ז אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם. ח וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. ט וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי-עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ. י וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת-קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. {ס}
הפסוק הפותח את הפרק של מתנת הנשיאים הוא וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה
רש"י: מביא בפירושו את לשון המדרש המבוסס על הרעיון שהמלה "כלות" כתובה בלי "ו"ו": "כלת: יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה". הדימוי של ישראל לכלה הנכנסת לחופה התגלגל במסורת באופנים שונים. באחד הגלגולים מופיע המדרש הזה על משה שהלך לקבל את התורה בשביל ישראל. התורה היא הכלה של משה ועל ידו היא הגיעה לישראל.
ספר הזוהר: "רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה בלילה שבו הכלה מתייחדת בבעלה. שכך שנינו, שבאותו לילה שהכלה מתעתדת להיות בחופת בעלה למחר, כל בני היכלה של הכלה צריכים כל אותו הלילה להיות עמה לשמוח בה בתיקוניה – לעסוק בתורה (ולחרוז) מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות וברזי החכמה, משום שהם הם תיקוניה ותכשיטיה. והיא ונערותיה עמה נכנסת ועומדת מעל לראשיהם ומרוצה מהם ושמחה בהם כל אותו הלילה, ולמחרת אינה נכנסת לחופתה אלא אתם, והם נקראים 'בני החופה'. וכיוון שנכנסת לחופה, הקדוש ברוך הוא שואל עליהם ומברך אותם ומעטר אותם בעטרת הכלה, אשרי חלקם".
זה המקור הקדום ל"תיקון ליל שבועות" שבו יושבים ישראל ועוסקים ב"תיקוני הכלה" – שמחים בנתינתה ומייפים אותה לקראת כניסתה לחופה המחודשת בבוקרו של יום, עת חוזרים ומשחזרים את מעמד הר סיני.