פרשת נשא – מאמר שלישי
פרשת השבוע: פרשת נָשֹׂא (במדבר ד, כא – ז, פט)
השבוע שבין ו בסיוון לבין יב בסיוון ה'תשע"ב, 27 במאי – 2 ביוני 2012
פרשת נשוא היא הארוכה ביותר בתורה (למעט פרשיות מחוברות), ויש בה 176 פסוקים.
השבת שבה קוראים את פרשת נשא היא תמיד השבת הסמוכה לחג השבועות.
ההפטרה היא בספר שופטים, פרק י"ג פסוקים ב-כה. על רקע דיני נזירות המפורטים בפרשה, מסופר על הולדת שמשון הגיבור, שעל פי ציווי של מלאך ה' היה נזיר מבטן אימו.
ברכת כהנים
במדבר פרק ו
כב וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כג דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם. {ס}
כד יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. {ס}
כה יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. {ס}
כו יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. {ס}
כז וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם. {ס}
אחד הנושאים המוזכרים בפרשת השבוע – פרשת נשא, היא ברכת כוהנים, הידועה בכינויה המסורתי "הברכה המשולשת בתורה" וזאת על שום שלושת פסוקיה.
הרבה דנו בברכת הכוהנים, וכבר שלושת המילים הפותחות "יברכך ה' וישמרך", הנראות לכאורה פשוטות, מעוררות בעיה. שהרי למלה "יברכך" יש משמעות חיובית של הענקת משהו, ואילו למלה "וישמרך" יש משמעות שלילית של שמירה מפני משהו. נשאלת השאלה, אם כבר ניתנת ברכת ה' לאדם, אז מפני מה הוא נזקק גם לשמירה?
רש"י, ספורנו ואבן עזרא, מפרשים כל אחד בדרכו, ש"יברכך" מכוון להצלחת האדם בחייו הגשמיים, "וישמרך" מיועד לקיום הברכה. לפי זה כוונת הברכה היא שהאדם יבורך בעושר ובנכסים, ושהברכה תישמר אצלו מפני הגזלנים.
הנצי"ב הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, (1893-1816) הידוע בשם הנצי"ב מוולוז'ין, היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19). אומר ש"יברכך ה'" מותאם לכל אדם כפי שראוי לו להתברך וזו לא ברכה כללית. הברכה תלויה בעיסוקו הנוכחי של האדם, אם הוא עוסק בתורה או הוא עוסק במסחר. "יברכך ה'" מכוון למתן תוספת לכל אדם, על מה שכבר יש לו. כך, שמי שלא עסק בתורה לא תינתן לו התורה בברכה, ומי שלא עסק במסחר, לא תינתן לו פרנסה ואמצעי קיום בדרך ברכה לבד, והוא יצטרך לעבוד על כך.
"וישמרך" אומר הנצי"ב "כל ברכה צריכה שמירה, שלא תיהפך לרועץ חס וחלילה". תלמיד חכם צריך שמירה מפני הגאווה והיהירות על ההישגים שהוא משיג בתורתו. כמו כן הוא נזקק לשמירה מחילול שם ה', והוא צריך להיות זהיר מאוד בהתנהגותו. זאת מאחר שהתנהגות שהיא מותרת לכל אדם, נעשית חילול שם שמים גדול לגבי בעל תורה.
גם בעל הנכסים אשר נכסיו מתברכים זקוק לשמירה, ולא רק מפני הגזלנים. זאת כדי שהעושר לא יהיה לרעתו, כמו שקרה אצל קורח ונבות היזרעאלי ואחרים, שאולי עושרם האישי היה מהגורמים המרכזיים שהביאו לאסונם.
"אור החיים" (רבי חיים בן משה אִבְּן עֲטַר (1696 מרוקו- 1743 ירושלים), הידוע בכינוי "אור החיים הקדוש" פרשן מקרא, מקובל ופוסק הלכה. מחבר פירוש המקרא "אור החיים"). מסביר את הצורך בשמירה, בכך שהברכה לא תיהפך לרועץ. כלומר אין כאן עניין שהברכה תתקיים ולא תיגזל ממך, אלא עצם הברכה היא מסוכנת. הברכה תלויה לא רק במברך אלא גם במבורך. נשאלת השאלה מה המבורך יעשה בברכה, והאם הוא מסוגל ומוכשר להשתמש בה כראוי. שאם לא כן, עלולה הברכה, להיהפך לבעליה לקללה. בכל ברכה טמונה סכנה שכתוב "וישמן ישורון ויבעט", או "פן תאכל ושבעת … ורם לבבך". עושר, שפע ושבע יש בכוחם לעתים להביא את האדם לידי התנשאות "כוחי ועוצם ידי" עד כדי כפירה בה', ולכן "יברכך ה'" זה לא מספיק וצריך גם "וישמרך".
קרבנות הנשיאים
בעת חנוכת המשכן, הקריבו נשיאי השבטים קרבנות, ונתנו מתנות ללוויים.
קורבנות הנשיאים הוקרבו בתחילת חודש ניסן החל מא' בניסן ועד יב בניסן בשנה השנייה ליציאת בני שיראל ממצרים. בהתחלה נתנו הנשיאים כקבוצה שש עגלות לנשיאת המשכן, ואיתן 12 פרים למשוך את העגלות. העגלות חולקו לבני גרשון ומררי. ולאחר מכן הקריבו הנשיאים במשך 12 יום קורבנות, ונתנו מתנות למשכן כל נשיא ביום נפרד. קורבנות הנשיאים ומתנותיהם היו זהים:
"קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה. כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת. פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה" |
||
ספר במדבר, ז' |
קורבנות הנשיאים הוקרבו בשנים עשר יום רצופים, כולל בשבת בהוראת שעה (הוראת שעה היא חקיקה שתוקפה הוגבלה בזמן מראש. זאת, להבדיל מיתר החוקים והתקנות, שעומדים בתוקף כל עוד לא בוטלו או תוקנו).
סדר הקרבת הקורבנות
נחשון בן עמינדב – שבט יהודה – א בניסן
נתנאל בן צוער – שבט יששכר- ב בניסן
אליאב בן חלון – שבט זבולון – ג בניסן
אליצור בן שדיאור – שבט ראובן – ד בניסן
שלומיאל בן צורישדי – שבט שמעון – ה בניסן
אליסף בן דעואל – שבט גד – ו בניסן
אלישמע כן עמיהוד – שבט אפרים – ז בניסן
גמליאל בן פדהצור – שבט מנשה – ח בניסן
אבידן בן גדעוני – שבט בנימין – ט בניסן
אחיעזר בן עמישדי – שבט דן – י בניסן
פגעיאל בן עכרן – שבט אשר – יא בניסן
אחירע בן עינן – שבט פתלי – יב בניסן
שבט לוי לא השתתף בחנוכת המשכן. המדרש מספר שאהרן הכהן, נשיא שבט לוי, קינא בנשיאים ולכן אלהים נתן לו את מצוות הדלקת המנורה, הכתובה מיד אחרי קורבנות הנשיאים, וזו הסיבה לסמיכותם.
קריאת קורבנות הנשיאים
קורבנות הנשיאים הם קריאת התורה בחנוכה כאשר בכל יום קוראים קורבן של נשיא אחד, חוץ מיום ראשון של חנכה בו קוראים מ"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" (או מפרשית ברכת כהנים), ומהיום האחרון בו קוראים קורבנות של חמישה נשיאים ואת פרשיית מעשה המנורה.
יש הנוהגים לקרוא את פרשיות קורבנות הנשיאים החל מא' בניסן ועד י"ב ניסן בסוף תפילת שחרית בכל יום את פרשת הנשיא שהקריב באותו היום.
סגולה לזיווג
מי שקשה לו למצוא זיווגו ירגיל עצמו לקרוא בקרבנות הנשיאים. וטוב להרגיל עצמו לקרות בקרבנות הנשיאים בכל יום. וטוב לקרוא 40 יום רצוף, ספר במדבר פרק ז.
אחרי הקריאה יאמר
יהי רצון מלפניך, ה' אלוהי ואלוהי אבותי, שתזכני למצוא את בת (בן) זוגי האמיתית השיכת לשורש נשמתי בזכות קריאתי את קרבנות הנשיאים כאשר צווית אותנו על ידי ראש צדיקך, שמי שקשה לו למצוא זיווגו ירגיל את עצמו לקרות בקרבנות הנשיאים. והנה רבונו של עולם עשיתי מה שמוטל עלי, וצייתי את ראש צדיקך עתה עשה את שלך, ותזמין לי בת (בן) זוגי ההגונה לי מן השמים. ולא יתחלפו חס ושלום הזיווגים רק הזיווג יהיה שלי דייקא, של שורש נשמתי דייקא. ואזכה למצוא אותה בנקל בלי שום קושי כלל ובלי שום מריבות ועגמת נפש כלל. בזכות הנשיאים שהקריבו קרבנם בחנוכת המזבח, אשר אתה לבד יודע את רזי וסתרי נסתרות שיש בזה. כאשר אמרו חכמנו הקדושים (זוהר פרשת נשא קמ"ח): אלמלא לא אקריבו אלין תריסר נשיאין, לא יכול עלמא למיקם קמי תריסר נשיאי ישמעאל, מרוב קטרוגם שיש להם על כלל נשמות ישראל.ובפרטיות עלי החוטא והפושע שנכשלתי כבר כל כך בימי חיי בכל מיני מידות רעות שלישמעאל שהם תאוות ניאוף. אשר בוודאי על ידי קטרוגם עלי קשה וכבד לי למצוא את בת (בן) זוגי ועל כן אבי שבשמים עשה למענך ולמען זכות שנים עשר נשיאך הקדושים,שקראתי את סדר קורבנם, שהקריבו וחנכו את המזבח. שאזכה על ידי זה לבטל מעלי כל הקטרוגים הרעים מקליפת ישמעאל, ואזכה למצוא את בת (בן) זוגי, ולהתחתן עימה בסימן טוב ובמזל טוב ולעולם לא אתגרש ממנה..אשר המזבח מוריד על זה דמעות (גיטין צ),בזכות קרבנות הנשיאים שחנכו בהם את המזבח. אבי שבשמים חוס ורחם עלי, וזכני לבטל את עצמי לגמרי אליך תתברך, ולא אקווה ולא אבטח בשום בשר ודם, רק עליך לבד. כאשר עשו הנשיאים, שהיו בטלים ומבוטלים באורך האין סוף ברוך הוא. כמו שאמרו חכמינו הקדושים )ירושלמי הוריות פרק ג' הלכה א):נשיא שאין על גביו
אלא אלוהיו. כמו כן אזכה להאיר עלי אורך האין סוף ברוך הוא, ולא יהיה עלי אלא אלוהי
שאתה אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה
אנא השם רחם עלי ומחול לי על כל עוונותי המרובים, ואהיה נקי לגמרי מחטאים, כמו הנשיאים.שאמרו חכמינו הקדושים (פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ה)שלא השתתפו בעוון העגל ובשום עוון ועל ידי זה אזכה להרגיש אותך עלי תמיד, ולא אקווה ולא אבטח בשום אדם שבעולם, רק בך תתברך מעתה ועד עולם, אמן סלה.
מדוע חוזר הכתוב על עצמו? מדוע האריכות הזאת?
לא רבות דנו בכך המפרשים וגם דבר זה דורש דיון. להלן נציג כמה דרכים מוכרות ודרך חדשה שלדעתנו מתחייבת מהקשרי הכתובים כדי לנסות להסביר את הדבר.
1. ההסבר בדרך הדרש
על פי מדרש רבה על הפרשה (פר' יג-יד), שגם הוא הארוך ביותר הקיים על נושא אחד, אינו דומה קרבנו של נשיא זה לקרבנו של חבירו, גם אם בשניהם מופיעה אותה "קערת כסף שלושים ומאה משקלה" או אותו "פר בן בקר". המדרש טוען שגם אם המופע בכתובים הינו זהה, כוונת כל נשיא שבט בכל פרט שהביא היתה שונה.
2. ההסברים בדרך המסר והמוסר
הרמב"ן (1194-1270): "כי הקב"ה חולק כבוד ליריאיו וכמו שאמר: 'כי מכבדי אכבד' והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד… כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם, להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך(ז,יב)".
כלומר: מסר רוחני לדור ההוא ולדורות הבאים צפון בפרשה זו: כבוד הזולת וגדולת הנשיאים.
מבחינה חשבונית אי אפשר להשוות יום לחבירו שהרי כל יום הינו בעל מיספור משלו ומאחר שנדרש סדר להקרבה, הכתיב אותו סדר המסע (בפועל, התורה התגברה גם על מכשול זה ע"י הכללת כל המוקרב בסוף). לעומת זאת את השיוויון באיכות מתנות הנשיאים ומטרתם הטובה שהתקבלה ע"י ה', כן אפשר היה להציג וכך עשתה התורה.
הרלב"ג (1288-1344רבי לוי בן גרשון): "להורות שכלם היו שוים בזה לא היה יתרון לאחד על חבירו שכל אחד מהן התעורר מעצמו לזאת הנדבה(ז,י)".
גם הרלב"ג בהסתמך על הספרי (נשא יג) מציג את איכות הנשיאים שכיוונו כלם בדיוק לאותו קרבן, כמסר שהאריכות באה להעביר לנו.
אברבנאל (1437-1508): "שהיה זה מהם עצה יעוצה כדי שלא יהיה ביניהם לא קנאה ולא תחרות…שבאה התורה להעיד שהיה קרבן הקטן שבנשיאים גדול ורם ורב כמו הנכבד בהם(במדבר ז, אמצע ד"ה 'ואמנם')".
כלומר: קיים כאן מסר פסיכולוגי-רוחני (לדורות, או אולי רק לדור ההוא?) על חכמתם של הנשיאים שרצו למנוע מחלוקת בעם המחולק לשנים עשר שבטים שונים, ועל כך שבעיני ה' כל השבטים שווים.
רש"ר הירש (1808-1888הרב שמשון בן רפאל הירש): "בחנוכת המזבח הם ביטאו את יחסו של השבט הפרטי למקדש הכללי של העם והם ביטאו יחס זה בלב אחד ובעצה אחת(ז,יב)".
כלומר: מסר דתי צפון כאן. ע"י הצגת השיוויון המוחלט של הגישה אל הקודש משתמעת ההכנעה הראויה כלפיו.
ר' זלמן סורוצקין בעל אזנים לתורה (1881-1966): "שדברה תורה בשבחם של הנשיאים שהשני לא הוסיף על הראשון והשלישי על השני וכן כולם, ולא כדרך אנשים הרגילים באופנים כאלה במעמד כל ישראל להתפאר בנדיבות ליבם ולהראות לכל כי עולים המה על חבריהם והם לא עשו זאת. ומכיון שאם היה השני מוסיף על הראשון היה הכרח לפרוט את נדבתו, לא רצה הקב"ה שבשביל שעשה השני דבר הגון ולא התחרה עם חבירו, יפסיד ולא יהיה קרבנו כתוב בפרוט בתורה(ז,יח)".
ניכר שהר' סורוצקין זצ"ל דיבר מגרונו של אדם שהיה עסקן ציבור, (הוא היה ראש אגו"י לאחר הקמת המדינה) ורצה ללמדנו מסר חברתי-חינוכי.
אירוע שכזה במעמד כל העם יכל ליצור מאבקי כבוד סמויים, ובאה התורה לספר בשבחם של הנשיאים שלא נהגו כך והשוו איש את קרבנו לקרבן רעהו כפי שסיכמו (כך בספרי שם), אשר על כן זכו קרבנות כולם להיכתב בפירוט.
3. הצעה בדרך של קריאת הכתובים בהקשרם
אריכות רבה עוטפת את כל הפרשיות הקשורות בהקמת המשכן, בפרקים בויקרא העוסקים בימי המילואים אף מדגישה התורה את העובדה שהעם התקהל לחזות בקורה.כך בתחילתם: "ותקהל העדה אל-פתח אהל מועד" (ח,ד), כך בבוקרו של היום השמיני: "ויקרבו כל-העדה ויעמדו לפני ה'" (ט,ה), וכך במהלך יום זה: "ויבא משה ואהרן אל-אהל מועד ויצאו ויברכו את-העם וירא כבוד-ה' אל-כל-העם ותצא אש מלפני ה' ותאכל על-המזבח את-העלה ואת- החלבים וירא כל-העם וירנו ויפלו על-פניהם" (ט, כג-כד).
מטרת התורה בכך היא כנראה להראות את מעורבות העם שליווה בכליון עינים את כל האירוע שמבחינתו הוא גם התגשמות החלום למקדש בעל זהות עצמית אחרי השיעבוד לאלילות מצרים, וגם תיקון הקשר עם ה' שנפגם בחטא העגל.
נראה שהדברים נובעים אלו מאלו: האריכות רוצה לבטא את החשיבות הדתית של המשכן אך גם להציג בפנינו את מעורבות העם בתהליך. ואכן, החל מן הרגע שבו העם מצטווה להקים את המשכן הוא עושה זאת בהתלהבות רבה.
ביום השמיני קרה האסון של מות בני אהרן, בהתחשב בתהליך הציפיה הגדול ובהתפרקות המתח שקרתה עת ירדה האש מן השמים ואכלה את הקרבנות מעל המזבח(ט,כד), סביר להניח שהיה זה משבר עצום, כעין סטירת-לחי האומרת שכל המאמץ היה לשווא. מאחר שכך, נזקק העם לעבור תהליך שיקום ממכה זו וכנראה שתיאור שנים עשר ימים אלה הוא הביטוי שנתנה לו התורה. לו היתה התורה מסתפקת ברשימת המקריבים, לא היה הקורא חש שיש כאן שנים עשר יום שיש להם מסר מיוחד גם לעם הצופה-הפסיבי, עתה- עם אריכות זו, הדבר מורגש. העובדה שבכל יום מימים אלה הקריב כל נשיא את קרבנותיו שהתקבלו ברצון ולא ירדה שוב אש-אוכלת אדם מן השמים, היוותה את תהליך השיקום של העם, וזהו לדעתנו עניינו של הפרק ומטרתה של האריכות.
מנקודת מבטנו היום הדברים נראים כאריכות יתר, אך לו היינו קוראים את המקרא מנקודת מבטם של העבדים שהפכו זה עתה לעם המורכב מתריסר שבטים, היינו יכולים לחוש בגאוותו של כל שבט החוזה בנשיאו מקריב את קרבן השבט, וכנראה שגם תיאור חגם של כל השבטים מסתתר באריכות זו.