פרשת מטות – מאמר ראשון
פרשת השבוע: פרשת מטות (במדבר ל, ב – לב)
השבוע שבין טו בתמוז לבין כא בתמוז ה'תשע"א (17 ביולי – 23 ביולי 2011)
בדרך כלל קוראים את פרשת מטות ביחד עם הפרשה שאחריה, פרשת מסעי, ורק לעתים נדירות בשניםמעוברות הן נפרדות. החשבון מכוון לכך שפרשת דברים תיקרא בשבת שלפני תשעה באב.
הפטרה: אם קוראים את פרשת מטות בפני עצמה אז היא נקראת בשבת הראשונה של תלתא דפורענותא, ולכן מפטירים בספר ירמיהו מפרק א' פסוק א עד פרק ב' פסוק ג. זאת נבואת ההקדשה של ירמיהו, ובה נאמר לו שהוא עתיד לנבא על חורבן בית המקדש ועל חטאי ירושלים.
פרשות "מטות-מסעי", המסיימות את ספר נדודי ישראל במדבר, נקראות תמיד בימי "בין המצרים" – הימים שבהם מרוכזת המחשבה היהודית בחורבן המקדש ובעזיבת ישראל את הארץ. בתוך פרשת "מסעי" מופיעה המצווה הציונית המפורשת: עלייה לארץ ויישובה: "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג, נג). הרמב"ן כלל את הפסוק הזה במניין המצוות: "על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קיב) במצוות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה".
הרמב"ן יצר את התשתית ההלכתית למצוות הישיבה בארץ ישראל. הוא חזר על דבריו גם בתגובתו ל"ספר המצוות" של הרמב"ם, שלא כלל את ישיבת ארץ ישראל במניין המצוות. הרמב"ן נאה דרש ונאה קיים; הוא עלה לארץ ישראל ב-1267 (בן 73) ואף זכה להקים בירושלים בית כנסת. פסיקתו ביחס למצוות הישיבה בארץ ישראל היתה לאבן יסוד בתשתית הרוחנית של הציבור הדתי-הציוני.
ימי בין המצרים
הם שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז, היום שבו הובקעה חומת ירושלים, לתשעה באב,, היום שבו חרב בית המקדש. ימים אלה מציינים את ימי הצרה והמצוקה הקשורים לחורבן, ונוהגים בהם מנהגי אבל.
הביטוי "בין הַמְצָרִים" מופיע במגילת איכה, המתארת את חורבן הבית הראשון ואת מצבה של ממלכת יהודה בעקבות החורבן: "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה–הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים." (איכה א, ג). גדולי המוסר דרשו על הפסוק שמתוך צערו של אדם ליבו מתעורר לחזרה בתשובה.
בשלוש השבתות של ימי בין המצרים מפטירים בנביא לאחר קריאת התורה, שלוש הפטרות העוסקות בפורענות ובעונשים שיבואו על חטאי העם – תלתא דפורענותא (בשונה משבע דנחמתא). בימי בין המצרים חלים דיני אבלות על חורבן חורבן בית המקדש הראשון והשני וככל שמתקרבים לתשעה באב – ביטויי האבל הולכים ומחמירים.
תנאי בני גד ובני ראובן
במדבר לב
א וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. ב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. ג עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. ד הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. {ס} ה וַיֹּאמְרוּ אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן. ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. ז וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן) אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם יְהוָה. ח כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ. ט וַיַּעֲלוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם יְהוָה. י וַיִּחַר-אַף יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. יא אִם-יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא-מִלְאוּ אַחֲרָי. יב בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְהוָה. יג וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-תֹּם כָּל-הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה. יד וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף-יְהוָה אֶל-יִשְׂרָאֵל. טו כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל-הָעָם הַזֶּה. {ס} טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם אֶל-מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. יח לֹא נָשׁוּב אֶל-בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. {פ}
כ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה. כא וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו מִפָּנָיו. כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהוָה. כג וְאִם-לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם. כד בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ. כה וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. כו טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ-שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. כז וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר. כח וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְאֶת-רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם-יַעַבְרוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי-רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן כָּל-חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְהוָה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת-אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה. ל וְאִם-לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. לא וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל-עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. לב נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. לג וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף אֶת-מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת-מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב. לד וַיִּבְנוּ בְנֵי-גָד אֶת-דִּיבֹן וְאֶת-עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר. לה וְאֶת-עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת-יַעְזֵר וְיָגְבְּהָה. לו וְאֶת-בֵּית נִמְרָה וְאֶת-בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן. לז וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת-חֶשְׁבּוֹן וְאֶת-אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם. לח וְאֶת-נְבוֹ וְאֶת-בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת-שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת-שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ. לט וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת-הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר-בָּהּ. מ וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת-הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ. מא וְיָאִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת-חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר. מב וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת-קְנָת וְאֶת-בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ. {פ}
תנאי בני-גד ובני-ראובן
שימו לב: בראשית הסיפור מופיע פעמיים "ויאמרו", למרות שרק בני גד ובני ראובן מדברים, ומשה, שאליו מכוונים הדברים, איננו מגיב. מה קורה כאן?
בני ישראל עומדים לעבור את הירדן. משה בן-מאה ועשרים, עומד בפני סיום תפקידו ועליו להפרד מבני-ישראל. בני גד ובני ראובן מנסים לנהוג בערמה, ולסחוט ממשה "הבטחה נשיאותית" כי יתן להם את עבר הירדן לאחוזה. לאחר שיקבלו הבטחה כזו יש מקום לשאת ולתת על גדלו של חיל המשלוח שישלחו לעזרה לכבוש הארץ, ולמשך כמה זמן. בינתיים ישיגו שני השבטים את שלהם, ועל התמורה יש מקום לויכוח.
הם מנסים את הדרך העקיפה, במגמה לתפוס את משה ברגע של חוסר עירנות: "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל, ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה". הם ממתינים שמשה יסיק את המסקנה ויאמר: "אכן קחו אותה לנחלה". באותו רגע הם היו יוצרים מצב שבו לא היתה למשה דרך נסיגה, בעוד שהם יכלו להתמקח על גודל התמורה. משה, שלא לחינם נאמר עליו במותו "ולא נס ליחו", מבין היטב את כוונותיהם, אך גם לו יש כוונות משלו. הוא עומד להפרד מהעם שאותו הוציא ממצרים ואשר טיפל בו "כאשר ישא האומן את היונק". כיצד נפרדים מהעם מבלי להזכיר לו אתה היסטוריה, מבלי להסביר לו מדוע לא נכנסו לארץ לפני ארבעים שנה, ומדוע הוא, משה המנהיג, המוציאם ממצרים, לא זכה להכניסם לארץ המובטחת? יתר על כן: יש להזהיר את העם. בכדי להטיף מוסר, יש לתפוס את הרגע המתאים, אחרת יפלו הדברים על אזניים ערילות. משה שותק, וממתין כי נציגי השבטים יבטאו בפרוש את כוונותיהם: "ויאמרו, אם מצאנו חן בעיניך, יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן". זו ההזדמנות לה חכה משה: "ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן: האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה' כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ. ויעלו עד נחל אשכול, ויראו את הארץ, ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בא אל הארץ אשר נתן להם ה' ויחר אף ה' ביום ההוא וישבע לאמר: אם יראו האנשים העולים ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה, את האדמה אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב כי לא מלאו אחרי. בלתי כלב בן יפנה הקנזי ויהושע בן-נון כי מלאו אחרי ה' ויחר אף ה' בישראל ויניעם במדבר ארבעים שנה, עוד תום כל הדור העושה הרע בעיני ה'. והנה קמתם תחת אבותיכם, תרבות אנשים חטאים, לספות עוד על חרון אף ה' אל ישראל. כי תשובון מאחריו, ויסף עוד להניחו במדבר ושיחתם לכל העם הזה" (שם, ו-טו); משה יודע היטב שאין זו כוונת שני השבטים, אך הוא מנצל הזדמנות בכדי להטיף לעם בנקודה כואבת ואקטואלית, ובכדי להפרד ממנו בצורה הולמת.
הפסוק הבא מלמדנו כי היתה זו תחבולה של השבטים ולאחר שהם נכשלים במזימתם הם פורשים להתייעצות, "ויגשו אליו ויאמרו, גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, ואנחנו נחלץ חושים, לפני בני ישראל, עד אשר אם הביאונום אל מקומם, וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ, לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (שם, טז-יח) מן העובדה כי "נגשו אליו" מלמד שהשיחה לא היתה ברצף אחד, וכי פרשו להתייעצויות. ואז משה מגיב "אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את אויביו מפניו, ונכבשה הארץ, לפני ה' ואחר תשובו והיתם נקים מה' ומישראל, והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'".
שימו לב: בני גד ובני ראובן זממו להוציא מקודם הבטחת נחלה, והיו מוכנים להתמקח על התמורה. התוצאה הפוכה: "תנאי בני גד ובני ראובן" -הם היו חייבים להבטיח מראש את התמורה כתנאי לירושה.
פרשת בני גד ובני ראובן מופיעה בבמדבר לב, א-מב. התנאי שבין בני גד ובני ראובן לבין משה חוזר בפרשיה זו חמש פעמים:
פעם ראשונה,כשבני גדובני ראובן מציעים את התנאי;
פעם שניה,כשמשה מסכים;
פעם שלישית,כשהם מאשרים;
פעם רביעית,כשמשה מתנה את התנאי בפני יהושע, אלעזר וראשי המטות;
ופעם חמישית בני גד ובני ראובן חוזרים על התנאי.
לשם מה היו צריכים משה ובני גד ובני ראובן לחזור כל-כך הרבה פעמים עלהתנאי ביניהם? לשם מה התורה חזרה בשבילנו על נוסח התנאי חמש פעמים?
במהלך הדורות עמדו הפרשנים על מספר הבדלים בין מה שהציעו בני גד ובני ראובן, לבין הצעת משה המתוקנת לאחר מכן:
1. מדרש תנחומא, פרשת מטות, סימן ז ד"ה "ומקנה רב: אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל והטפל עיקר, למה? שחיבבו נכסיהם יותר מגופן. שאמרו למשה,"גדרות צאן נבנה למקנינו פה" תחילה ואח"כ "וערים לטפנו". אמר להם משה: לא תעשו כך. עשו את העיקר תחילה, בנו ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.
2. המלבי"ם בפירושו, פרק לב פסוק כ: הנה הם אמרו "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל",
ומשה אמר אם תחלצו לפני ה."
3. פירוש 'העמק דבר'על התורה ופרק לב פסוק כא: "לא שילכו כמה חלוצי מלחמה"וגו' וכמה יישארו בבית, לא כן אלא כל חלוץ.
הפרשנים מסבירים ע"פ הבדלים אלו מגמות חינוכיות שונות שמשה הנחיל לבני גד ובני ראובן, והתורה הנחילה לנו לדורות.
הלכות תנאים והלכות משפט עד ימינו
מהסיפור הזה למדו את הלכות תְנאים: התנאי המצוטט במשנה, שנוהגים לקורא לו תנאי כפול:
משנה קידושין, פרק ג משנה ד: ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי שנאמר (במדבר לב) ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן וכתיב ואם לא יעברו חלוצים רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאפי' בארץ כנען לא ינחלו:
ומכאן, דרך התלמוד התנאיים מתפתחים:
הרמב"ם, הלכות אישות פרק ו הלכה ב: ואלו הן הארבעה דברים של כל תנאי:
-שיהי התנאי כפול,
-ושיהיה הין שלו קודם ללאו,
-ושיהיה התנאי קודם למעשה,
-ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו.
בהלכה יד מוסיף הרמב"ם: שכפילת התנאי עם שאר הארבעה דברים – מתנאי בני גד ובני ראובן למדואותן חכמים, אם יעברו בני גד וכו' ואם לא יעברו.
על ידי ההשוואה, ניתן לראות מספר נקודות מעניינות נוספות:
*בכל הפעמים שבני גד ובני ראובן מתנים את התנאי, התנאי איננו כפול,וממילא ה'הן' שלו לא קודם ל'לאו'. כמו כן, בשני התנאים הראשונים שלהם, המעשה קודם לתנאי.
לעומתם, משה התנה את שני תנאיו כהלכתם.
בתנאי הראשון נאמר על בני גד ובני ראובן "ויאמרו", ואילו בתנאי השני נאמר: "ויאמר". רש"י מפרש: ויאמר בני גד – כולם כאיש אחד", משמע מכך, שבדיבורם הראשון לא היו כולם כאיש אחד.
*בתנאי השני של משה, אם בני גד ובני ראובן לא יעברו חלוצים, הם ינחלו בארץ כנען. בתנאי הראשון של משה, לא נאמר דבר זה, אלא אם לא יעברו חלוצים, יחטאו לה'. משמע, שלפי התנאי הראשון של משה, אפילו אם הם לא יעברו חלוצים, הם יקבלו את עבר הירדן, אלא שיחטאו לה'. טענה זו אפשר לחזק ע"י הסברה, שצריך תנאי כפול כדי לדעת מה הדין אם לא התקיים התנאי, ולא אומרים 'מכלל הן אתה שומע לאו'. ממילא, מכיוון שמשה לא אומר את ה'לאו' – אין צד שני לתנאי.
ע"פ כל האמור לעיל, אפשר לפרש את הפרשה כך:
לאחר שבני גד ובני ראובן ביקשו לשבת בעבר הירדן, משה כועס עליהם (פסוק ו): "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה". לאחר גערה זו, בני גד ובני ראובן מציעים הצעה אחרת. הם מציעים שהם יקבלו את עבר הירדן, ועם זאת, הם ייצאו למלחמה עם אחיהם. הם לא מתנים את קבלת עבר הירדן ביציאה למלחמה, אלא מציינים את שני הדברים, כמעשים שיתרחשו בעתיד. עכשיו מובן מדוע אין במקרה זה את כל כללי התנאים – כיוון שזה לא תנאי.
משה עונה להם, שאכן כך יהיו פני הדברים, שאפילו אם לא יעברו חלוצים, יקבלו את עבר הירדן. אך משה מוסיף, שמכיוון שהמעשה יתקיים בכל מקרה, והוא לא תלוי בתנאי, חובה עליהם למלא את התנאי. לכן משה אומר ואם לא תעשון כן, הנה חטאתם לה'".
משה חותם את דבריו בנו לכם ערים…" (כבר עכשיו), "והיוצא מפיכם תעשו" (בכל מקרה) בפעם השניה שמשה מדבר, הוא כן מתנה את קבלת עבר הירדן בכך שהם יעברו חלוצים.אפשר למצוא רמז לכך שבני גד ובני ראובן מבקשים זאת, בדבריהם "עבדיך יעשו כאשר אדוני מצווה" ולא "כאשר אדוני ציווה", ואכן הציווי היחיד בפרשתנו מופיע בפעם הבאה שמשה מדבר: "ויצו להם משה"
אולי הסיבה לכך היא, שלא כל בני גד ובני ראובן הציעו את ההצעה הראשונה (כפי שכתבנו לעיל ע"פ רש"י). הם לא רצו להתחייב בשם כל שבטם (בעיקר לאורהעובדה, שמשה אמר "ועבר לכם כל חלוץ"). אבל להסכם החדש,שהמעשה יהיה תלוי בתנאי, כולם כאיש אחד מסכימים, כיוון שההחלטה תהיה בידם האם לקיים התנאי, ועל פי זה, האם יתקיים המעשה.
אחרי שבני גד ובני ראובן הביעו את הסכמתם, משה מתנה את התנאי כהלכתו בפני ראשי המטות. תנאי זה הוא תנאי של 'אם', ולכן המעשה חל רק אחרי שהתבצע התנאי. כך משמע מדברי משה: אם יעברו",רק אז" ונתתם להם".
כתוּבּה מהגניזה, המאה ה-11
".. וגם נתתי ארבעה חלקים מחצר זו לפאיזה בת משה הלוי מתנה גמורה וחלוטה שרירה וקיימת על מנת שתינשא בהם. ואם חס ושלום ויגרום המקום מותה קודם שתינשא, יהיה שתות החצר לשתי הכנסיות הנזכרים למעלה, ואין ליורשיה בשתות חצר זו לא כלום ולא מידי, ואם תינשא יהיו לה וליורשיה אחריה, כי כן התניתי כתנאי בני גד ובני ראובן בהן קודם ללאו…"