פרשת חקות – מאמר שני
פרשת השבוע: פרשת חֻקוֹת (במדבר יט- כב, א)
השבוע שבין ד בתמוז לבין ו בתמוז ה'תשע"ב (24 ביוני – 30 ביוני 2012).
ההפטרה היא בספר שופטים, פרק י"א פסוקים א-לג. בהפטרה מתואר סיפורו של יפתח הגלעדי ומלחמתו בבני עמון. לפני המלחמה נותן יפתח סקירה היסטורית, הכוללת גם את המלחמה נגד סיחון ועוג המתוארת בפרשה.
שלוש לוויות ואף לא חתונה אחת
במדבר כ
א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. ב וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. ג וַיָּרֶב הָעָם עִם-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. ו וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה אֲלֵיהֶם. {פ}
ז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת-הַקָּהָל אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. {ס} יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם. {ס}
כב וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה הֹר הָהָר. כג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל-גְּבוּל אֶרֶץ-אֱדוֹם לֵאמֹר. כד יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל-עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי לְמֵי מְרִיבָה. כה קַח אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. כו וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. כז וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּעֲלוּ אֶל-הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל-הָעֵדָה. כח וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן-הָהָר. כט וַיִּרְאוּ כָּל-הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. {ס}
במדבר לג
לז וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. לח וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר עַל-פִּי יְהוָה וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. לט וְאַהֲרֹן בֶּן-שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר. {ס} מ
דברים לד
א וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל-הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד עַד-דָּן. ב וְאֵת כָּל-נַפְתָּלִי וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. ג וְאֶת-הַנֶּגֶב וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד-צֹעַר. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי יְהוָה. ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ז וּמֹשֶׁה בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא-נָס לֵחֹה. ח וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה. ט וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. י וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל-פָּנִים. יא לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ. יב וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. {ש}
מותו של אהרן:
לאחר הכאת הסלע בידי משה, גזר ה' גם על אהרן עונש חמור שלא יכנס לארץ ישראל. שנאמר: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר, כ', י"ב).
לכאורה נשאלת השאלה, מדוע נענש אהרן באי כניסה לארץ, הרי משה הוא אשר הכה את הסלע ולא אהרן? אלא שה' ציוה "ודברתם אל הסלע", כלומר, גם אהרן נצטווה לדבר ולא דיבר. יתרה מזאת משה הכה על הסלע פעמיים, ואהרן שראה את משה מכה על הסלע בפעם הראשונה, היה עליו לעצור את משה ולמונעו מהכאת הסלע בפעם השניה, ולהזכירו ששניהם נצטוו לדבר אל הסלע ולא להכותו. ומשום שלא מיחה הרי הוא כשותף למעשה משה, כי אהרן היה שותף לציווי הדיבור אל הסלע. לפיכך לאחר פרשת מי מריבה, ממשיכה התורה לתאר את מותו של אהרן בהר ההר. שנאמר: "יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם את פי למי מריבה…וימת אהרן שם בראש ההר" (במדבר, כ', כ"ד-כ"ח). כלומר, פרשת חוקת מתארת את מותם של שני צדיקי הדור מרים ואהרן. כאשר להבדיל ממרים, אצל אהרן מבארת התורה את הסיבה והתאריך המדויק של מותו. אך כשם שלאחר מות מרים ישראל לא המשיכו את מורשתה כנ"ל, כך לאחר מותו של אהרן שהיה מקבל בשתיקה את כל גזרות ה'. שנאמר: וידם אהרן (ויקרא, ז', ג'), ישראל לא המשיכו את מורשתו של אהרן, אלא גילו חוסר בטחון בה'. לפיכך מיד לאחר מות אהרן, נגרמה המלחמה עם הכנעני כפי שנאמר בתורה פעמיים:
בבלי, ראש השנה, ג, א: "וישמע הכנעני מלך ערד" (במדבר, כ"א, א', ל"ג, מ'). "מה שמועה שמע? שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב: ויראו כל העדה כי גוע אהרן וא"ר אבהו: אל תקרי ויראו אלא וייראו".
כלומר, העם לא התחזקו בתשובה בעקבות מותו של אהרן, אלא פחדו מהסתלקותו של אהרן, ולא שמו את מבטחם בקב"ה. לפיכך סילק מהם ה' את ענני הכבוד שהיו מגינים על ישראת בזכות אהרן. וכשראה זאת הכנעני, סבר שניתנה לו רשות להלחם בישראל. לפיכך גם ממיתת אהרן למדנו, שמיתת הצדיקים מכפרת רק כאשר בעקבותיה החיים חוזרים בתשובה, ומאמצים לעצמם את דרכו של הצדיק. וכן מצאנו שכאשר ישראל חזרו בתשובה, ונדרו נדר לה'. ה' נתן את הכנעני בידם. שנאמר: וידר ישראל נדר…וישמע ה' בקול ישראל (במדבר, כ"א, ב'-ג').
במדבר לג , לח-לט: "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ"
אין אף אדם אחר, כולל האבות והאמהות, או משה רבנו, שהתורה טורחת לציין את תאריך פטירתו. כל התאריכים שאנו יודעים נובעים ממסורת, אך אינם כתובים במפורש בשום מקום בתורה.
מה מיוחד בתאריך פטירתו של אהרן, הדורש ציון, לעומת כל שאר תאריכי הפטירה של כל גדולי עולם ?
הנצי"ב מוולוז'ין, בפירושו "העמק דבר", מקשר את התאריך של פטירת אהרן, לתאריך אחר שחל שנים רבות אחר כך –
לא הודיע הכתוב לא במיתת משה ולא במיתת מרים החודש והיום כי אם במיתת אהרן, ללמדנו שאותו החודש גרם להיות לשטן (=למכשול) לגדולת עבודת המשכן שהיה על ידי אהרן הכהן הראש (=כהן גדול), ומזה סימן לדורות דבחודש אב יהא נחרב בית המקדש.
לדברי הנצי"ב, תאריך פטירתו של אהרן הכהן, אינו שייך רק לשנת הפטירה עצמה, אלא ימשיך, לצערנו, ללוות את עם ישראל עוד שנים רבות לאחר מכן, כתאריך בו מתחיל האבל על חורבן בית המקדש. הקשר בין מותו של אהרן הכהן, לבין חורבן בית המקדש הוא ברור, שהרי איזה מאורע, מלבד מותו של הכהן הגדול, מנהל המשכן, הראשון, יכול לסמל את חורבנו של הבית.
ונראה שניתן להוסיף לדבריו של הנצי"ב עוד פן נוסף.
אהרן הכהן מתואר על ידי חז"ל כמי שמידתו היא מידת השלום:
אבות א, יב: הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
ההבדל בין אוהב שלום, לבין רודף שלום, הוא בין מי שנהנה ממצב של שלום, אך אינו נוקף אצבע להביאו, לבין מי שכאשר השלום נעדר, עושה כל מאמץ כדי להחזיר אותו על כנו. אהרן היה רודף שלום, וכמסופר במדרשים, היה מתאמץ להביא שלום בין בני אדם שרבו ביניהם, גם אם המריבה הזו לא נגעה אליו כלל ועיקר.
מותו של אהרן, מסמל בכיוון זה, את החלשותו של השלום, והתגברות השנאה בין אדם לאדם בעם ישראל. חז"ל מזהים כאחת הסיבות העקריות לחורבן בית שני את האוירה של שנאת החינם, וממילא מותו של אהרן, מנבא את הסיבה להחלשותו של הבית, ובסופו של דבר מביא לחורבנו. כדי להשיב את הבית על כנו, אנו צריכים להשיב את אהרן הכהן על כנו, ולהרבות באהבת שלום, ברדיפת שלום, ובאהבת החינם ביננו.
מיקומה של פרשיית מות אהרן ייחודי במרחב העלילתי של הפרשיות האחרונות, המתארות את עליותיהם ומורדותיהם של עם ישראל במדבר. לאחר חטא המרגלים, המקושש, קרח ועדתו, מות מרים המוביל בסופו של דבר למי מריבה, ולבסוף, ה'נסיגה' של משה מפני כניסה לארץ המובטחת דרך ארץ אדום. ונדמה שהמצב לא יכול להיות רע יותר, ומשה עולה עם אהרן להר ההר, וחוזר בלעדיו.
אלא שהתגובה למות אהרן שונה מתגובת העם למות מרים, "וישב העם בקדש ותמות שם מרים, ותקבר שם. ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן" לעומת "ויראוכל העדה כי גוע אהרן, ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל". לאחר מות מרים העם לא מפנים את הסיבות לרוע מצבו ולכן ממשיכה ההידרדרות. מות אהרן מחולל מפנה אמיתי בלב האומה. פתאום נפקחו עיניהם לסיבה האמיתית לרוע מצבם. אהרן יותר מכל מייצג את מצבם של העם, המבינים שהטעויות שלהם הן אלו שהובילו לנזק הבלתי הפיך שנגרם, שרק משההצליח לשככו במקצת. מות אהרן משקף את החטא שלהם, חטא המרגלים בעיניהם. התגובה שלהם איננה תלונה, כפי שעשו בכל המאורעות שעברו במדבר, כי אם בכי, בכי אמיתי המתאר שברון לב והתפכחות לנוכח חטאיהם הרבים.
מיד לאחר מכן מגיעים הכנעני והעמלקי מערד היודעים בדיוק מתי היאשעת חולשתם של ישראל, מנצלים את מותו של אהרן ואבל העם ומגדילים את האסון. אך כעת תגובת העם שונה מקודם, "וידר ישראל נדר לה". ומצליח להחרים את אותו אויב שהובס עלידו בחטא המעפילים "ויקרא שם המקום חרמה", חרם לה'. הדבר עומד בהקבלה מלאה למערכה הקודמת בחטא המעפילים, אשר שם מתאר הכתוב "ויכתום עד החרמה", במקום שבו נפלו לפני שנים, שם נמצא תיקונם.
רק לאחר משבר מות אהרן, עם ישראל תופס את משמעות הענין באופן מלא,שרק "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת", עם ישראל יוכל לאויביו, אין קיום לעם מבלעדי ה'. תפיסת הפירוד אשר גרמה לחטאי המרגלים והמעפילים, באה אל תיקונה במערכה השניה נגד אותו אויב. וחטא המעפילים בא אל תיקונו לבסוף. לא סתם משה איננו מוזכר בכל אותה פרשית המלחמה השניה עם העמלקי והכנעני, התמודדות זו שייכת לעם ישראל לבדם טרם כניסתם לארץ, כבר אינם יכולים להיתלות במשה שלא יובילם במערכה של כיבוש הארץ. מה אם כן, גרם לעם ישראל להתעלות על עצמם, ולהבין סוף סוף שחטאיהם הם אלו שהפרידו? דומה שאין זאת כי אם הבכי, תודעת המשבר והיאוש הפוקדים אותם לנוכח מותו שלאהרן. הבנה זו מערערת את תפיסותיהם, ופוקחת את עיניהם, מזכירה להם מי הוא הרועה אותם במדבר כל אותן שנות נדודים, את לחמו של מי הם אוכלים. ומי הוא זה שיכניס אותם לארץ וילחם את מלחמותיהם. ומכאן ואילך העניינים רק משתפרים.
הפרשנים מנסים לעמוד על הדומה והשונה במיתתם של שני האחים המנהיגים, אהרן ומשה. עיון קפדני בפסוקים המתארים את מותם של השניים מעלה הבדלים המשתקפים גם בחייהם של שני המנהיגים.
בתהליך מותו של אהרון יש שלבים ברורים:"בשֹורה מקדימה: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן… יאסף אהרן אל עמיוכי לא יבא אל הארץ… (במדבר כ, כ"ג-כ"ד);"הכנה": קח את אהרן ואתאלעזר בנו והעל אתם הר ההר: והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו… (שםשם, כ"ה-כ"ו);"העברת ההנהגה": "ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבשאתם את אלעזר בנו" (שם שם, כ"ח);"מוות": "וימת אהרן שם בראש ההר" (שם שם, כ"ח); "פרידה": "וירד משה ואלעזר מן ההר" (שם שם, כ"ט); "השלמה עםהמוות: "ויראו כל העדה כי גוע אהרן" (שם שם, כ"ט); ולבסוף"האבל": "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" (שם שם, כ"ט).
לעומת מותו המוקפד והמוגדר של אהרן, תהליך מותו של משה שונה לגמרי. ראשית, הפרידה מן העם ומן ההנהגה נמשכת לאורך תקופה ארוכה. למעשה, במשך כל ספר דברים משה מכין את העם לכניסתו לארץ בלעדיו. בסוף הספר (דברים ל"ד, ד), לאחר שאלוהים חוזר על דבריו שמשה יראה את הארץ אך לא יזכה להיכנס אליה, משה מת מיד "על פי ה'" (שם שם, ה). לא ברור מי עסק במלאכת הקבורה ואין איש יודע את מקום קבורתו עד היום הזה. נאמר על משה שהיה בן מאה ועשרים שנה במותו, אך באופן יוצא דופן (וכמעט על-אנושי) "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (שם שם, ז). מותו של משה אפוף במסתורין כיאה לנביא איש האלוהים, ואילו מותו הטקסי של אהרן הולם את מלאכתו ככוהן המשרת בקודש לפי חוקים קפדניים.
המשותף למותם של שני האחים הוא תקופת האבל של העם – שלושים יום. אך גם כאן ישהבדל קטן, אצל משה כתוב: "ויבכו בני ישראל את משה" ואצל אהרן נכתב: "ויבכו… כל בני ישראל".
בשוני הזה דנים שלושת המקורות הבאים.
"…ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" (במדבר כ', כ"ט)
" ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום"(דברים ל"ד, ח)
א. מדרש אגדה
(במדבר כ', כ"ט) "ויבכו את אהרן שלושים יום כלבית ישראל" – גדול מה שנאמר באהרן יותר ממה שנאמר במשה: במשה לא בכו אותו כי אםהאנשים, אבל באהרן בכו אותו האנשים והנשים, לפי שהיה רודף שלום ואוהב שלום ומשיבשלום בין איש לאשתו ובין אשה לחברתה.
הדא הוא דכתיב (מלאכי ב', ו) "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון". ומהאהרן היה עושה? כשהיה שומע שהיו מריבים שני בני אדם או איש ואשתו, היה הולך אצל אחדמהם והיה אמור לו: "חברך בא אצלי ומטרף על לבו על שהכעיס אותך, ופייס ממני שאבואאצלך, כדי שיבוא אצלך ותמחול לו". ולא היה זז ממנו אהרן, עד שהיה מסיר כל השנאהשבלבו, והיה משליך ביניהם שלום והולך. וכשהיה פוגע לחבירו (אותו איש שהתקוטט עםחבריו), היו מחברין ומגפפין (מחבקין) זה לזה, ומנשקין זה את זה; וכן היה כל ימיאהרון עליו השלום, וכן מידתו. כשהיה שומע שיש מריבה בין איש לאשתו, לא היה זזמביניהן, עד שהיו עושים שלום.
לכך בכו לאהרן האנשים והנשים, אבל למשה רבינו עליו השלום בכו על הזכרים לבד. ועוד: כי משה היה אומר "יקוב הדין את ההר" (לפי סנהדרין ו) ואהרון מטיל פשרה ביןשני בעלי דינין. (הוצאת שלמה בובר, פרשת חוקת)
בתיאור של חז"ל, אהרן מצטייר כמתווך ומגשר ביןהבריות. בעלי המדרש מספרים שאהרן לא הרפה עד שהצליח להשכין שלום בין איש לרעהו וביןאיש לאשתו. בגלל השפעתו על כל הבריות, התאבלו עליו "כל בית ישראל". משה מתואר (לפיהמדרש) כמנהיג נוקשה המציג בהתנהלותו את הביטוי "ייקוב הדין את ההר", יש חוק ואיןלעבור עליו! לפיכך משה לא היה אהוד על הבריות כמו אהרן אחיו, ולדעת חז"ל זו הסיבהשלא כל המוני ישראל התאבלו עליו.
ב. ראב"ע: (ר' אברהם בן עזרא, ספרד, 1089 – 1164)
ד"ה ויבכו בני ישראל:ובאהרון "כל בית ישראל" – בעבור כבוד משה.
גם הראב"ע עומד על השוני בין תגובת העם לאחר מותאהרן לתגובת העם לאחר מות משה. לדעת הראב"ע, לאחר מות אהרן, ביקש העם לכבד דווקא אתמשה ולכן כולם התגייסו להביע את צערם על מות אחיו. כלומר הפגנת האבל הגורפת הייתהבזכות משה ולאו דווקא בזכות אהרון (או התנהלותו בין הבריות) כמו שמתארים בעליהמדרש.
ג. חיים אבן עטר (מחבר פירוש לתורה "אור החיים"): (מרוקו, 1743-1696)
ד"ה ויבכו בני ישראל: ואולי יש לתת טעם כי באהרון לא ידעו במיתתו קודם שמת, וראופתאם שמת, ודבר כזה יעורר כל לב לפתוח מקור דמעות עינו, מה שאין כן משה, שכבר ידעומיתתו, ובכל דבריו ותוכחותיו אשר עשה היה אומר להם "כי אנכי מת, אינני עוברוגו'
עוד אפשר, כי מיתת אהרון הרגשתה ביותר, לפי שתיכף נסתלקו ענני הכבוד, וזה סיבבביאת הכנעני וגו', ולזה נתעוררו יחד כל ישראל לבכות, מה שאין כן במיתת משה, גםנטרדו בשמחת ביאת הארץ הטובה.
עוד אפשר שבמיתת משה תיכף ראו דבר חדש, ששרתה שכינה על יהושע ולקחו נחמה. משללמי שנאבדה לו מרגלית, מצא אחרת במקומה, לו יהיה שאינה דומה, אף על פיכן יתנחם בה, ולזה לא בכו כלן… מה שאין כן במיתת אהרן – איבדו מרגלית ולא מצאו במהיתנחמו…
שלוש תשובות מציע בעל אור החיים:
– תשובה ראשונה: לא הייתה לעם כל התראה בנוגע למותו הקרב של אהרן, ולכן הפתאומיות של מותו היא שגרמה להתפרצות גורפת של רגשות. לעומת זאת, מותו של משה היה ידוע לכולם במשך זמן רב ולכן העם הצליח להיפרד ממנו בהדרגה ובהשלמה.
– תשובה שנייה: לאחר מותו של אהרן, העם עדיין היה צריך להתמודד עם קשיי הישרדותבמדבר ולכן היעדרו הפתאומי גרם לזעזוע בקרב העם. לעומת זאת, לאחר מותו של משה,הציפייה להיכנס לארץ המובטחת מילאה את העם בתקווה ובכמיהה שלא היו להם לאחר מות אהרן.
– תשובה שלישית: לפני מותו של משה, העם הבין שההנהגה עוברת ליהושע, ומיד לאחר מותו של משה נאמר "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו.." (דבריםל"ד, ט). לדעת אבן עטר, העובדה שנאמר לעם במפורש שההנהגה תימסר לידיו המהימנות שליהושע, הרגיעה את העם. לאחר מותו של אהרן לא נאמר לעם דבר מסוג זה (אף על פי שבשעה שמשה ואלעזר ירדו מן ההר, אלעזר היה לבוש בבגדי אביו כסמל להמשך תפקידו. במדבר כ, כ"ט).
– תשובותיו של אבן עטר שונות מתשובתם של בעלי המדרש בכך שהוא מתאר את נסיבות המוות של שני המנהיגים, ואילו בעלי המדרש מתארים את התנהלותם של שני האחים במהלך חייהם. גם הראב"ע מתמקד בנסיבות שלאחר מותו של אהרן ומדגיש את הצורך של העם לכבד דווקא את משה לאחר מות אהרון אחיו. (היום היינו אומרים שתפקוד העם בנסיבות אלו היה politically correct והלם את מות אהרן הכהן שסימל בחייו את הפולחן הקפדני והטקסי).
הפרשנים דנים בתגובה השונה של העם למותם של משה ושל אהרן. במדרש האגדה, חז"ל מתמקדים דווקא בתפקוד של משה ואהרן במהלך חייהם ובהשפעתם על הבריות. ההתנהלות השונה של כל מנהיג היא שהביאה לתגובה השונה של הבריות לאחר מותם. שני המפרשים האחרים, אבן עזרא ואבן עטר, מתמקדים דווקא בנסיבות המוות שלהמנהיגים ובמצבו של העם לאחר מותם.