פרשת חקות – מאמר ראשון
פרשת השבוע: פרשת חֻקוֹת (במדבר יט- כב, א)
השבוע שבין כט סיון לבין ה תמוז ה'תשס"ט (21 ביוני – 27 ביוני 2009)
פרשת מי מריבה
במדבר כ
א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. ב וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. ג וַיָּרֶב הָעָם עִם-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. ו וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה אֲלֵיהֶם. {פ}
ז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת-הַקָּהָל אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. {ס} יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם. {ס}
תהלים קו 32 – 33: "וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחו וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו."
שיר השירים רבה א', ו: "כך אמרה כנסת ישראל לנביאים: אל תראוני בשחררותי! אין לך שמח בבני יותר ממשה ועל ידי שאמר "שמעו נא המורים" נגזר עליו שלא ייכנס לארץ.
בראשית רבה צ"ט, ה: "כתיב מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים ייקח (איוב יב 20). ומי הם נאמנים וזקנים? יצחק ויעקב, אהרן ומשה. במשה כתיב: בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב 7), וכן אהרן: תורת אמת הייתה בפיהו (מלאכי ב 6), ומפני שאמרו שמעו נא המורים נידונו בשפתותיהם, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ".
רש"י: "יען לא האמנתם לי להקדישני לעיני בני ישראל – שאילו דיברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים: מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנו".
רמב"ם: צורת הפנייה – "שמעו נא המֹרים" – מבטאת כעס שלא במקום וגורמת אפוא לחילול ה'.
רמב"ן הבעיה היא בביטוי "נוציא לכם מים", שממנו משתמע שמשה ואהרן, ולא ה', הם אלו שיוציאו מים לעם.
שד"ל (שמואל דוד לוצאטו 1800 – 1865) משורר, פרשן מקרא, בלשן עברי, פילוסופ, חוקר ספרות ומתרגם . איש תנועת ההשכלה היהודית. מראשוני אנשי חכמת ישראל. ראש בית המדרש לרבנים בפאדובה שבאיטליה.
"לשעבר נחה שקטה דעתי כדעת רמב"ן, שהיה החטא במה שפחדו מהקהל וברחו מפניהם אל אוהל מועד… ואף על פי שגם אני בפירוש זה בחרתי במשך ט"ו שנים ושיבחתיו לתלמידי, מכל מקום הנני רואה עתה,כי אין משמעות הכתובים מַסכמת עם הפירוש הזה… והנני רואה עתה, כי משמעות הכתובים אינו אלא כפירוש רש"י וכל הקדמונים, שהיה ציווי ה' יתברך שידברו אל הסלע ממש… והנה חטאת משה ואהרן הייתה מרי, כי לא עשו כאשר ציוום ה', ונקרא גם כן מעילה (דברים לב 51), שעניינו חסרון נאמנות, כי לא נאמנו עמו, כשלא דקדקו לשמור דברו לעשות ממש כאשר ציוום…".
ישיבת גוש עציון:
לו היה זה המאורע היחיד שבו כושלת מנהיגות משה ואהרן, סביר להניח שעונשם לא היה חמור כל כך. אך בעיית המנהיגות כבר צצה פעמים רבות בספר במדבר. למעשה, אפשר כמעט לראות בפרשתנו מופע משני בלבד. מעת שעזבו בני ישראל את הר סיני, כמעט כל אירוע המתועד בתורה משקף תבנית של מנהיגות כושלת:
בקברות התאווה טוען משה עצמו כי אינו יכול עוד להנהיג את העם (י"א; יא-טו).
מאוחר יותר מתלוננת מרים – אחות משה – על מנהיגותו (י"ב; א-ג).
בשוב 'המרגלים', נופלים משה ואהרן על פניהם (י"ד, ה); כלב ויהושע תופסים עמדות הנהגה.
במרד קרח (ט"ז) שוב מותקפת מנהיגות משה ואהרן, ושוב הם נופלים על פניהם (ט"ז; ד, כב).
[גישה זו מסבירה גם את טענת משה בספר דברים, כי היה זה חטא המרגלים שמנע ממנו לבוא לארץ (עיין דברים א'; לז)].
ודאי שכיחידים משה ואהרן צדיקים ולא עשו אף מעשה 'רע'. על כל פנים, פעם אחר פעם בספר במדבר מנהיגותם כושלת. במי מריבה אפשר שמופת אישי של סבלנות, כוח סבל, ביטחון ונזיפה רגועה היו יכולים ליצור את 'קידוש ה' ' הדרוש. אך זה לא קרה.
הנוכל לבקר את משה ואת אהרן על התנהגותם? האם שייך להגדיר את מעשיהם כ'חטאים'? לאו דווקא! משבר מנהיגות שכזה – אין הכרח להעריכו במונחים של 'טוב' ו'רע'. תחת זאת, כדאי להתייחס אליו כאל בעיית התאמה. כפי שהסברנו בשיעורנו לפרשת בשלח, כבר כשעזבו בני ישראל את הר סיני נראו סימני אי-התאמה בין משה רבנו לבין בני ישראל. סוף כל סוף, משה בילה חודשים בהר סיני עם השכינה, וכבר לא היה מסוגל להתעסק בתלונות הנוגעות לעניינים נחותים [שימו לב גם לתיאור בשמות ל"ד, לה].
לשם התמודדות עם האתגרים שבהבאת עם ישראל לארץ המובטחת נדרשת מנהיגות חדשה. וזאת לא בהכרח בגלל 'שגיאה' של משה ואהרן, אלא משום שעם ישראל לא היה ראוי להנהגתם.
שירה קדומה מסייעת לפירוש
יז אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ-לָהּ. יח בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. יט וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. כ וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. {פ}
שמות טו
א אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ {ר}
לֵאמֹר {ס} אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה
לומר זאת אחרת/ נתן זך (מתוך "כל החלב והדבש")
שירה מבררת דברים מבוררים, בזהירות היא בוחרת
דברים נבחרים, היא מסדרת
להפליא דברים מסודרים. לומר זאת אחרת
קשה, אם לא בלתי אפשרי.
שירה היא כחרש. בנקל היא נשברת
תחת משאם של שירים. בידי משורר היא משוררת. בידי אחרים
היא אפילו לא משוררת, היא בלתי אפשרית.
פרשת נחש הנחושת
במדבר כא
ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם-סוּף לִסְבֹב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם בַּדָּרֶךְ. ה וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. ו וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת-הָעָם וַיָּמָת עַם-רָב מִיִּשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם. ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל-נֵס וְהָיָה כָּל-הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס וְהָיָה אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי.
מלכים ב יח
א וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן-אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה. ב בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ אֲבִי בַּת-זְכַרְיָה. ג וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה דָּוִד אָבִיו. ד הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת-הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן.
משנה, ראש השנה, ג,ו "והיה, כאשר ירים משה ידו–וגבר ישראל . . ." (שמות יז א), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או ידיו שוברות מלחמה: אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלן, ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמיים–היו מתגברין; ואם לאו, היו נופלים. כיוצא בדבר אתה אומר "ויאמר ה' אל משה, עשה לך שרף . . ." (במדבר כא ח), וכי הנחש ממית ומחיה: אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלן, ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמיים–היו מתרפאין; ואם לאו, היו נימוקים. חירש שוטה וקטן, אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל–כל שאינו חייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.
מגילה יג, ע"ב: 'אחר הדברים האלה (גדל המלך את המן), [מאי אחר]? אמר רבא: אחר שברא הקדוש ברוך הוא רפואה למכה. דאמר ריש לקיש: אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה.
רמב"ן: "והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א) בויורהו ה' עץ (שמות טו כה) וכן במלח אלישע במים (מ"ב ב כא). וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד א). וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם. וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדה, כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל, וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים, וזה אמת הוא בפלאי כחות הנפש".
פרשת עוג מלך הבשן
לג וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל-עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. לד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אַל-תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ וְאֶת-אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. לה וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצוֹ.
דברים ג, 11: כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁןנִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל, הֲלֹה הִואבְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּבְּאַמַּת אִישׁ
רמב"ם, מורה נבוכים ח"ב פרק מ"ז: המיטה תהיה לעולם גדולה מהאיש הישן עליה. ואם אורך המיטה הזאת היה תשע אמותיהיה הישן עליה לפי הנהוג בערך המיטות שש אמות או מעט יותר. אם כך גובהו של עוגהוא בעצם רק שש אמות שהם שלושה מטרים."באמת האיש": ארך עוג היה כפולמשאר האדם, יוצא מכך שאורך אמתו של עוג היה מטר, פי שניים מאדם רגיל, ולכןגובהו היה שישה מטרים.
רמב"ן: כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם, אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא, ולהגידעל גבהו וגודלו כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים. אמר כי ערשו ערש ברזל, לא יסבולאותו ערש עצים כשאר בני אדם, והוא בעיר רבה שהייתה עיר מושב.. והנה נשארה מטתו שמהברבה אשר היא עתה לבני עמון, והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם, והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו.
ילקוט השמעוני בראשית פרק ז' סימן נ"ו (לקט מדרשים קדומים): שנאמרוהמים גברו ונמחו כל היקומים חוץ מנח שנאמר וישאר אך נח וחוץ מעוג מלך הבשן כי ישבלו על עץ אחד תחת סולמו של תיבה ונשבע לנח ולבניו שיהיה להם עבד עולם מה עשה נח נקבחור אחד בתיבה והיה מושיט לו מזונו בכל יום ויום ונשאר גם הוא שנאמר כי רק עוג מלךהבשן נשאר מיתר הרפאים וחוץ מארץ ישראל שלא ירדו עליה מי מבול.
לד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אַל-תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ: מדינת ישראל נאלצת להתמודד עם ענקים כל שנות קיומה. מעטים מולרבים, החל ממלחמת השחרור בה נלחם צבא קטן של עולים לא מיומנים ולא מצוידים, בצבאותשל חמש מדינות ערב מצרים,ירדן, סוריה, לבנון, ועירק שמנו מאות מונים יותר ושהיובעלי חיילים מאומנים ומצוידים במיטב הציוד הצבאי והתקיפו מכמה חזיתות. דרך מבצעסיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ועתה נגד הטרור המקומי והבין לאומי. במלחמה נגד הערבים והטרור אנו נאלצים להתמודד גם נגד שאר העולם על דעת קהלשעויינת אותנו מראש. רק כדי לסבר את אוזנכם, הנה נתונים מול מה אנו עומדים. לפינתוני תשס"ה או 2005 למניינם:
סה"כ אוכלוסית העולם מונה כ- 6,500,000,000 נפש.
סה"כ אוכלוסית היהודים בעולם מונה כ- 13,000,000 נפש בלבד. שהם 0.22% מכללאוכלוסית העולם.
סה"כ אוכלוסיות מדינות ערב העוינות סוריה, ירדן, לבנון, מצרים,עירק ואירןהיא כ – 196,400,000 נפש.
ואילו סה"כ יהודים בארץ ישראל כ- 5,500,000 שהם 2.8% מאוכלוסית הערבים בלי לקחת בחשבון את הפלשתינאים.
אבלהעובדות מדברות בעד עצמם, תמיד אנחנו יוצאים כשידנו על העליונה ובטוח אני שכל עודשיהיה צורך להלחם על ארץ ישראל ילווה אותנו הקב"ה וישמור עלינו מכל הענקים שקמיםעלינו. וההבטחה שנתן הקב"ה למשה "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו" תמשיךותתקיים כל הזמן.