פרשת במדבר – מאמר שני

פרשת השבוע – במדבר (במדבר א – ד, כ)

השבוע שבין יא – יז באייר, ה'תשע"א, 15 – 21 במאי 2011).

ההפטרההיא בספר הושע, פרק ב' פסוקים א-כב. ההפטרה נפתחת בפסוק "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יִמד ולא ייספר", המתקשר למפקד בני ישראל בפרשה.

 

ספר במדבר

מדרש תנחומא: "אמר הקב"ה: אם אני מוליכן דרך פשוטה עכשיו, מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין את התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתיישבת בגופן".

ההפטרה

הושע ב

א וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם לֹא-עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל-חָי.  ב וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן-הָאָרֶץ  כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל.  ג אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה.  ד רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ.  ה פֶּן-אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא.  ו וְאֶת-בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם  כִּי-בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה.  ז כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם  כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי.  ח לָכֵן הִנְנִי-שָׂךְ אֶת-דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת-גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא.  ט וְרִדְּפָה אֶת-מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא-תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל-אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה.  י וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל.  יא לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת-עֶרְוָתָהּ.  יב וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי.  יג וְהִשְׁבַּתִּי כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ.  יד וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ-לִי מְאַהֲבָי וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה.  טו וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת-יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם-יְהוָה.  {ס} טז לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל-לִבָּהּ.  יז וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם.  יח וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי.  יט וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם.  כ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח.  כא וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.  כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהוָה.  {פ}
כג וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם-יְהוָה אֶעֱנֶה אֶת-הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת-הָאָרֶץ.  כד וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת-הַדָּגָן וְאֶת-הַתִּירוֹשׁ וְאֶת-הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת-יִזְרְעֶאל.  כה וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי.  {פ}

הושע בן בארי נתנבא בעשורים האחרונים של ממלכת ישראל. היו אלו ימים של עצמאות מדינית רעועה, ותחלופה מהירה של מלכים אשר רצחו איש את קודמו. כמו כן, בימים אלו גדלה עוצמתה של ממלכת אשור, וחייליה צעדו לראשונה בארץ ישראל. ישנן שתי דרכים לקביעת זמנו המשוער של הושע: כותרת ספרו, המספקת מידע כללי למדי – ויש הטוענים שאף אינו מדויק; ותוכן הספר, שנבואותיו מרמזות על אירועים מסוימים, לעתים באופן מעורפל. בעיה נוספת בקביעת הזמן על פי התוכן היא, שאפשר שלא נשתמרו כל נבואותיו ואנו מחזיקים בידינו רק את חלקן, בהתאם לכלל החז"לי "נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה" (בבלי,מגילה יד ע"א).

האם באמת ציווה ה' את הושע הנביא לקחת לו אשת זנונים, למען תלד לו ילדי זנונים?

מה אירע בדיוק ומהו הרקע לסיפור?

מהו היחס בין שני המעשים המסופרים בפרקים א' ו-ג'?

שאלות אלו נשאלו הן על ידי פרשני המקרא המסורתיים והן על ידי החוקרים החדשים.

פרשנות המקרא המסורתית דנה בעיקר בשאלה הראשונה, זאת כחלק משאלה רחבה וכללית יותר בנוגע לנבואות מסוג זה (למשל: יישעיהו כ בו הולך ישעיה ערום ויחף שלוש שנים; יחזקאל ד, בו מצטווה יחזקאל לבצע סדרה של פעולות תמוהות).

תרגום יונתן: למעשים אלו לא הייתה אחיזה, אף לא קלושה, במציאות, וכל המסופר הוא משל ליחסים בין ה' לישראל. בתרגום זה, גֹמר בת דבליים לא מוזכרת כלל, ורק שמות הילדים נזכרים (ללא ציון העובדה כי מדובר בילדים שנולדו להושע).

רבי אברהם בן עזרא כתב: "חלילה חלילה שיצוה השם לקחת אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים … והנכון בעיני, כי זה הנביא היה רואה במראות הנבואה בחלום הלילה שהשם אמר לו לך קח לך אשת זנונים… כל זה במראות הנבואה".

רבי דוד קמחי כתב ש"כל זה העניין היה במראה הנבואה".

הרמב"ם במורה נבוכים (ב, פרק מו): "והעניין כולו מלדת הבנים וקרותם פלוני ופלוני הכול במראה הנבואה… וחלילה לאלהים מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים ויצום לעשות מעשה השגעון".

רש"י כותב בקצרה: "רבותינו אמרו: כמשמעו (…) כמו שמפורש בגמרא (פסחים פז ע"א).

אברבנאל כותב בחריפות נגד הוצאת הכתובים מפשטם: "הנה הרב המורה (הרמב"ם) כתב שהנבואה הזאת והדומות אליה היו כולן במראה הנבואה… ואני כבר כתבתי (…) שיש לתמוה מאוד מהחכמים המחברים האלה איך נתנו גזירה כוללת כזו בסיפורי הנביאים ואם יש לנו פתח פתוח להכחיש פשוטי הסיפורים … ואם העיד הכתוב שיהיה ונעשה כן בפעל שאז אין לנו לזוז מפשוטו ולא לעשות צורות ולגלות פנים בפסוקים שלא כהלכה… ואין למפרשים האלה טענה באמרם שהיה מזלזל הקב"ה בכבוד הנביא (…) כי הנה הנביאים (…) היו שלוחי האל לישר את עמו ולכן היה מצווה אותם לעשות מה שיצטרך לתקונם ולא יחוש השם לעניין הנביא, כי אם למה שיצטרך להישרת עמו, ולכן הייתה מיתת אשת הנביא יחזקאל". המלבי"ם טען טענה דומה לזו של רש"י, ואף הוסיף: "…והת"י (=תרגום יונתן) יפרשו רק בדרך משל, ואין מזה הכרח, כי הושע לא היה כהן וזונה אינה אסורה לישראל… והיה הוראת שעה".

בין החוקרים החדשים ישנה כמעט תמימות דעים לגבי השאלה הראשונה. הנחתם היא, שמחבר הטקסט אכן התכוון לכך שה' פנה להושע וביקש ממנו להינשא לאשת זנונים. בנוגע לשתי השאלות הנוספות ישנה מחלוקת.

כיצד בדיוק התרחש המעשה? ישנן כמה גישות. הגישה המקובלת יותר קובעת, שהושע נשא לאישה את גֹמר בטרם ידע כי מדובר בזונה, ורק לאחר הנישואים גילה כי היא בוגדת בו. למפרע הבין, שהנישואין היו מכוונים מן השמיים במטרה לדמות לעם ולו את היחסים בין ה' לבין עם ישראל. לאחר מכן, כך טוענים המחזיקים בגישה זו, ברחה ממנו גֹמר ומכרה את עצמה לאיש אחר – דבר הנרמז, לדעתם, בפרק ב' ד-כב. בפרק ג' הולך הנביא וקונה מחדש את גֹמר לאישה. כל זה הוא משל, בעיני הושע, לאהבת ה' את ישראל, כפי שמנוסח כל פרק ב' וסופו של פרק ג'.

גישה אחרת מניחה, שכל סיפור מעשה הנישואין עבר עריכה מאומצת בידי אנשים מדורות מאוחרים יותר; בתחילה, היה רק סיפור על לידת בני הושע ושמותיהם, ללא ציון העובדה שמדובר באשת זנונים ובבני זנונים. אחר כך, הבינו העורכים את הנבואה בפרק ב' כמוסבת על חיי המשפחה האישיים של הושע, ושינו בהתאם את פרק א'. תפקידו של פרק ג' לפי גישה זו, ניתן להתפרש לכמה צדדים: אולי זהו מעשה סמלי באמת, ואולי סיפור מקביל לסיפור בפרק א'.

האוחזים בגישה שלישית סוברים, שהושע נשלח לשאת אשת זנונים על ידי ה', שרצה להראות בכך לעם את יחסי ה'-ישראל בצורה ברורה, ולהבהיר לו שאיננו הולך בדרך טובה. פרק ג' ניתן להתפרש כאן כפי שהתפרש בגישות האחרות. יש גם מי שטוען, שבתחילה סירב הושע לקבל עליו את השליחות, ופרק ג' הוא חזרה על הציווי (בצורה שונה מעט).

השוואת היחסים בין ה' לישראל ליחס אהבה בין איש לאישה, חוזרת ומופיעה לאורך כל הספר, מראשיתו ועד סופו. לפי הושע, ה' אהב את עם ישראל עוד מראשית קיומו עלי אדמות, אך בתוך פרק זמן קצר זנו אנשי ישראל ו"לַבְּעָלִים יְזַבֵּחוּ וְלַפְּסִלִים יְקַטֵּרוּן" (י"א ב). ה', שגידל את אפרים כאילו היה ילד קטן, רואה אותו עובד לאלהים אחרים, ומנסה להעניש אותו. לפעמים גובר הכעס, ואז מבטיח הנביא: "לֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם, כָּל-שָׂרֵיהֶם סֹרְרִים… יִמְאָסֵם אֱלֹקַי, כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ, וְיִהְיוּ נֹדְדִים בַּגּוֹיִם" (ט' טו, יז), ולעתים גוברת האהבה, ואז שואל ה' בפי הושע: "אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם, אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל? אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה, אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם? נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי. לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי, לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם" (י"א ח).

בסופו של דבר, אחרי עונש של גלות וסבל, תבוא נחמה ועם ישראל יזכה שוב בימי שלווה ובברית עולם עם ה'. הספר נחתם בפסוק המתמצת את רעיונותיו (ואת רעיונות הנבואה באופן כללי): "יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (י"ד י). כל זאת, בהנחה שפרקי הנחמה המצויים בספר הם מקוריים ואינם תוספת מאוחרת.

בתלמוד הבבלי (פסחים פ"ז ע"א) אפשר למצוא ביקורת על הושע, אולי כיוון שבספרו מובעים רגשות שליליים כלפי העם: "אמר לו הקב"ה להושע 'בניך חטאו', והיה לו לומר: 'בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהם!'. לא די שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: 'רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת!' אמר הקב"ה: 'מה אעשה לזקן זה? אומר לו לך וקח אשה זונה ותוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך, אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל שנאמר: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הוֹשֵׁעַ, לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים' (הושע א' ב) וכתיב 'וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח, אֶת-גֹּמֶר, בַּת-דִּבְלָיִם' (שם, שם ג)".

בהמשך הסוגיה בתלמוד, מבהירים חז"ל כי הושע שב בתשובה, ורגשותיו כלפי העם שונו:

"לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת, אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: 'לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדִברתי עמו – פירש מן האישה, אף אתה בדול עצמך ממנה!' אמר לו: 'ריבונו של עולם, יש לי בנים ממנה, ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה!' אמר ליה הקדוש ברוך הוא: 'ומה אתה, שאשתך זונה ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן – כך. ישראל, שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי: תורה (…) שמים וארץ (…) בית המקדש (…) ישראל (…) – ואתה אמרת העבירם באומה אחרת?!'

כיון שידע שחטא, עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'עד שאתה מבקש רחמים על עצמך – בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך'. עמד ובקש רחמים ובטל גזירה, והתחיל לברכן, שנאמר: 'וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר. וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל-חָי. וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, יַחְדָּו (הושע ב', א-ב)… וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה; וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי' (שם, שם כה)"

בכך יש כדי להסביר את רגשותיו המעורבים של הושע כלפי העם המובעים בספרו, לעתים בצורה עזה וקיצונית (למשל: "תֵּן-לָהֶם, ה'! מַה-תִּתֵּן? תֵּן-לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל, וְשָׁדַיִם צֹמְקִים" – ט', יד – לעומת "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם נְדָבָה, כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ" – י"ד, ה), ואת המעברים החדים שלו בין נבואות פורענות לבין נחמה (למשל המעבר בין א', ח ל-ב' א).