פרשת במדבר – מאמר ראשון

פרשת השבוע – במדבר (במדבר א – ד, כ)

השבוע שבין כה באייר – ב בסיוון, ה'תשס"ט, 9 במאי – 15 במאי 2010).

ההפטרה היא בספר יהושע, פרק ב' פסוקים א-כב. ההפטרה נפתחת בפסוק "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יִמד ולא ייספר", המתקשר למניין בני ישראל בפרשה.

 

ספר במדבר

מדרש תנחומא: "אמר הקב"ה: אם אני מוליכן דרך פשוטה עכשיו, מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין את התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתיישבת בגופן".

בנימין לאו: השבת נפתח הספר הרביעי בחמשת חומשי התורה, ספר במדבר. זמנו של הספר ממוסגר בין דור יוצאי מצרים לדור הנכנסים לארץ. ראשיתו באופטימיות גדולה. פוקדים את העם, מחלקים לדגלים ונערכים למבנה השבטי, שעל פיו אמורים לנסוע בתוך ימים ספורים לארץ. אמצעו של הספר חושף את המציאות האפורה של עם המורכב מכוחות מרובים, חלקם נרגנים, חלקם מתסיסים, חלקם מסכסכים, ורובם מתנהלים בשיגרת חיי המדבר, שאין בה לא תחרות ולא רכושנות, אלא שלוות אלוהים גדולה. בדרך כלל תופסים אותנו הצבעים העזים של סיפורי המדבר: קוץ במדבר – פרח. כל סיפור הופך את הצחיחות של חיי המדבר לדרמה.

הסופרת שולמית הראבן, בספרה "שונא הנסים":  "חופש עצום, גדול, למעלה ממידת אדם עמד באוויר. לא היה סדר יום, ודומה היה כאילו אין עוד סדרי עולם… לא היה אדון ולא עבד. היה מדבר שאינו מאיים, ונקיקים… היה שקט מוחשי. היה אין סוף שמים… לא היו קולות. מעט-מעט פעיות וצניפות של עדר, מעט קולות אנשים בנקיק ועל המים, פה ושם צריחה חדה של עוף מדברי. אוזניהם רוחצו מכל קולות הארץ המיושבת. גם מצעקות המעבידים…"

 

הקשר בין הפרשה לבין חג השבועות

חג השבועות הוא יום אחד בלבד, משום שחג השבועות הוא יום מרוכז בקדושת קבלת התורה. פרשת במדבר חלה תמיד לפני חג השבועות: "ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת".

הקשר בין חג השבועות, הוא חג מתן תורה לבין פרשת במדבר הנקראת לפניו: שם הספר, ושם הפרשה "במדבר", נובע מן הדבר שהתורה מדגישה: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני", ה' דבר עם משה במדבר. תוספת מלת "במדבר" באה לרמז על הקשר בין המדבר לתורה. כפי שדרשו חז"ל: "בשלשה דברים ניתנה תורה: במדבר, ובאש, ובמים. מה אלו חנם לכל באי העולם, אף אלו חנם לכל באי העולם" (מכילתא, פר' יתרו, פר' ה'). דהיינו, שאדם המפקיר את עצמו על דברי תורה, ומשים "עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו" (ערכין, נד.).

 

המִפקד – מותר או אסור?

במדבר א

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.  ב שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.  ג מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן.  ד וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית-אֲבֹתָיו הוּא.

בספר בְּמדבר, שאנו פותחים בקריאתו השבת, תופס המִפקד מקום מרכזיכל כך, עד שחז"ל כינו אותו בשם "חומש הפקודים". עם זאת, אין להסיק מכאן שמקורות ישראל מתייחסים בחיובלעריכת מפקדים. אדרבה, כפי שניווכח להלן, הם התנגדו למנִיית בני אדם.

שמואל ב כד

א וַיֹּסֶף אַף-יְהוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת-דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-יְהוּדָה.  ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב שַׂר-הַחַיִל אֲשֶׁר-אִתּוֹ שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת-הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם.  {ס} ג וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה.  ד וַיֶּחֱזַק דְּבַר-הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת-הָעָם אֶת-יִשְׂרָאֵל.

י וַיַּךְ לֵב-דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי-כֵן סָפַר אֶת-הָעָם  {פ}
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יְהוָה חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה יְהוָה הַעֲבֶר-נָא אֶת-עֲו‍ֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד.

טו וַיִּתֵּן יְהוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן-הָעָם מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.

הושע ב, א (ההפטרה): "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשרלא ימַד ולא יספר".

יומא כב ע"ב: "אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה".

במדבר רבה, פרשה ב, סעיף יז: כל זמן שנמנו ישראל לצורך – לא חסרו; שלא לצורך – חסרו. ואי זה זמן נמנו לצורך? בימי משה, בדגלים ובחילוק הארץ, ושלא לצורך – בימי דוד" .

במדבר רבה: והיה מספר בני ישראל. ר' אבין הלוי ב"ר פתח: (עזרא ח) במספר ובמשקל לכל וגו'.
אמר רבי אבין: כל הדברים יש להם מדה. המים יש להם מדה, שנאמר (ישעיה מ): מי מדד בשעלו מים. והשמים יש להם מדה, שנאמר (שם): ושמים בזרת תכן. והעפר יש לו מדה, שנאמר (שם): וכל בשליש עפר הארץ. וההרים יש להם מדה, שנאמר (שם ): ושקל בפלס הרים. והגבעות יש להם מדה, שנאמר (שם): וגבעות במאזנים. כל הדברים יש להם מדה, שנאמר: במספר ובמשקל לכל, ומי שאין לו לא מספר ולא מדה, אלו ישראל, שאין להם מספר ומדה, שנאמר: והיה מספר בני ישראל כחול הים. מה חול הים [אין לו מדה, כך ישראל]. למה הדבר דומה? למי שהיה יודע שלוש אומניות: זהבי, ויוצר, וזגג, כל מי שהיה מחבבו, היה קורא אותו בנו של זהבי. וכל מי שהיה שונאו, היה קורא אותו של זגג. כך היה משה, מפני שהיה אוהב את ישראל, משל אותם ככוכבים, שנאמר (דברים א): והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, אבל בלעם, שהיה שונא אותם, משל אותם כעפר, שנאמר (במדבר כג): מי מנה עפר יעקב, אבל הושע, שהיה בינוני, לא אוהב ולא שונא, משלן כחול, שנאמר: והיה מספר בני ישראל כחול הים.

רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ד, הלכהד:  "לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר".

קיצור שולחן ערוך, סימן טו, סעיף ג: אין למנות את האנשים הנאספים למניין כדי לדעת אם יש עשרה, והמנהג הואלמנותם באמירת הפסוק "הושיעה את עמך…" (תהילים כח, ט), שיש בו עשרמילים.

רש"י: במניין שולט "עין הרע,והדֶבֶר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד.

רמב"ן, במדבר א, ב: ביקש דוד המלךלמנות את העם ולדעת את מספרם "רק לשַׂמח לבו, שמָלך על עם רב".

רש"י, במדבר א, א: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כלשעה". כשהיזמה למפקד באה מן האל עצמו, הוא ביטוי של חיבהואין בו סכנה. לא כן כשהיזמה באה מבןאנוש. כאן נדרשת זהירות מרובה לבל ייפגעו כבוד האדם וחירותו.

הרב שאול ישראלי, חבר בית הדין הרבני הגדול: לדעת רוב הפוסקים יש היתר לערוך מפקד אוכלוסין אם מתקיימים בו שלושה תנאים, ואלה מתקיימים, לדעתו, במפקד הנערך לפי פקודת הסטטיסטיקה:
א.המפקד צריך להיות לדבר מצווה.מאחר שמפקד האוכלוסין במדינת ישראל נועד לאסוף נתונים שיאפשרו למדינה לספק שירותים שונים לציבור ביעילות, הרי זהו מפקד שנועד לצורך מצווה.
ב.אסור למנות את האנשים עצמם, אלא יש לערוך את המפקד "על ידי דבר אחר". גם תנאי זה מתקיים במפקד האוכלוסין. במהלך המפקד מופצים שאלונים בקרב האוכלוסייה,והתושבים מתבקשים למלאם. נמצא שהספירה נעשית על ידי דבר אחר, השאלונים, ולא על ידי ספירת האנשים עצמם.
ג.אסור לכלול במפקד את כל העם. אף תנאי זה מקוים במפקד האוכלוסין, משום שבמסגרת המפקד נאספים נתונים על תושבי ישראל בלבד, ולא על מי שגר מחוץ לגבולות המדינה.

מחנה ודגל

במדבר ב

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  ב אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ

דברים רבה (ליברמן) פרשת דברים, טז: "וכיון שעלו ישראל מן הים, אמר הקב"ה למשה עשה אותם דגלים דגלים שיהיו מהלכין בטקסיסי מלכים.

ויקרא רבה: [ודגלו עלי אהבה] חיבה גדולה חבבן הקב"ה שעשאם דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו ניכרין. ומנין שהוא אהבה לישראל? שכן שלמה אומר (שיר ב): הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה. אמר ר' אבהו: מה ת"ל הביאני אל בית היין? למה הדבר דומה? לעשיר, שהיה לו אוצר מלא יין ונכנס לבדקו ומצאו כולו חומץ, בא לצאת מתוך האוצר ומצא חבית אחת יין טוב, אמר: חבית זו עומדת עלי כמלא אוצר. כך ברא הקדוש ברוך הוא שבעים אומות, מכולם לא מצא הנייה אלא בישראל, שנאמר הביאני אל בית היין. ומנין שיין עולה ע'? י' עשרה. י' עשרה. נ' חמישים.
הרי שבעים. ומכולם ודגלו עלי אהבה.

במדבר רבה ( וילנא) פרשה ב): איש על דגלו באותות הה"ד (שה"ש ו:י) מי זאת הנשקפה וגו' קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין ואומרים 'מי זאת הנשקפה' וגו' אומרים להם האומות 'שובי שובי השולמית' הדבקו לנו בואו אצלנו ואנו עושין אתכם שלטונים הגמונים דוכסין אפרכין אסטרטליטין, 'שובי שובי ונחזה בך' ואין נחזה אלא שררה שכן אמר יתרו למשה (שמ' יח:כא) 'ואתה תחזה' וגו' 'שובי שובי ונחזה בך', וישראל אומר: 'מה תחזו בשולמית' מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת המחנים שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה הא- להים במדבר, דגל מחנה יהודה דגל מחנה ראובן דגל מחנה דן דגל מחנה אפרים יכולים אתם לעשות לנו כך? שמצווה הקב"ה את משה על סדר דגלי בני ישראל. בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים שנאמר (תה' סח: יח) 'רכב א-לֹהים רבֹּתים אלפי שנאן', והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר (שה"ש ה:י) 'דגול מרבבה'. כיון שראו אותן ישראל שהם עשויים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים אמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן… אמר להם הקב"ה מה נתאויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם (תה' כ:ו) 'ימלא ה' כל משאלותיך' מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.

תנחומא: כיון שיצאו ישראל ממצרים, אמר הקדוש ברוך הוא, הרי השעה שיעשו דגלים כשם שבשרן אביהן, שהן עתידין לעשות דגלים דגלים. מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה, משה, עשה אותם דגלים לשמי. מיד עמד משה והתחיל מיצר, אמר, עכשיו עתידה מחלוקת להנתן בין השבטים. אם אומר לשבט יהודה לשרות במזרח. הוא אומר לי, אי אפשי לי אלא בדרום, וכן אחרים כיוצא בו שבט ושבט. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, משה, מה אכפת לך, הם אינן צריכין לך בדבר הזה, שמעצמן הן מכירין דירתן. למה. שצוואת אביהן בידם היאך לשרות בדגלים. איני מחדש עליהם דבר, שכבר יש להם טכסין מן יעקב אביהן, כשם שהקיפו את מטתו, כך יקיפו את המשכן. מנין. שכך כתיב, איש על דגלו. כיצד הם שרויים. הלוים יחנו סביב למשכן [העדת, משה ואהרן ובניו במזרח, שנאמר, והחנים לפני המשכן] קדמה, שומרים משמרת המקדש, וסמוכים להם יהודה ויששכר וזבולון. מכאן אמרו, אשרי לצדיק ואשרי לשכניו. אלו שלשת השבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן, נעשו גדולים בתורה. יהודה, שנאמר, לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים (ברא' מט י). ביששכר כתיב, ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם (דה"א, יב לג), והיו מסמיכין הלכה על פיהם. ומזבולן, מושכים בשבט סופר (שופט', ה יד). סופר, על שהיו שכיניו, כלם נעשו בני תורה. ומן הדרום בני קהת, וסמוכין להם ראובן ושמעון וגד. מכאן אמרו, אוי לרשע ואוי לשכנו. אלו שלשת השבטים שהיו שכנים לקרח ועדתו בדרום, אבדו עמו במחלקותו, שנאמר, ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם (ואת כל אשר להם) ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש (במדבר טז לב). ומן המערב בני גרשום, וסמוכים להם אפרים ומנשה ובנימין. ומן הצפון בני מררי, וסמוכים להם דן ונפתלי ואשר. והיו שבעה ענני כבוד מקיפין אותן. וכן היה נסיעתן, סימן היה למשה בענן אימתי היה מסתלק. כיון שהיה רואה אותו מסתלק, היה אומר, קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו וגו' (שם, י לה), והענן מסתלק. היו כלן מתקעין ליסע ומיישבין את כליהם. מי שהיה לו בהמה, נושא עליה, ואם לא היה לו, הענן נוטל את השאר. כיון שנתישבו, תקעו בחצוצרותיהם ונסע יהודה ודגלו תחלה, נשיא ושבטו אחריו. וסימנם על כל נשיא ונשיא, מפה וצבע. ומהם למדה המלכות להיות עושין להן מפה וצבע. על כל מפה ומפה, כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן. וכל שבט ושבט, היתה צבע מפה שלו כצבע של אבנו.

בלשון המקרא דגל הוא הקבוצה, ובלשון ימינו דגל הוא הבד המסמל את הקבוצה.

רש"י לתהלים כ ט: "נרננה בישועתך, ובשם אלהינו נדגל ימלא ה' כל משאלותיך" – "נתאסף"  נתאחד תחת שם ה'.

רש"י לשיר השירים ב ד: "הביאני אל בית היין, ודגלו עלי אהבה" –  "וקבוצתי, שדגלני אליו, אהבה היא עליי; עודני זוכרת אהבתו" ".

רש"י לשיר השירים ה י: "דודי צח ואדום, דגול מרבבה" – "נדגל בחיילות הרבה".

רש"י לשיר השירים ו  ד: "יפה את רעיתי כתרצה, נאוה כירושלם, אימה כנדגלות… מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, אימה כנדגלות" – היופי שלך מטיל יראת-כבוד כמו צבא שלם – "חיילי מלאכים"  "ויש לך כוח של צבא שלם, אחת נגד כולם, וזה עושה אותך למה שאת, לוחמת".

הרמב"ם משנה תורה – ספר עבודה – הלכותבית הבחירה, פרק ג': שלוש מחנות היו ישראל במדבר–מחנהישראל, והיא (והם) ארבע מחנות; ומחנה לוייה, שנאמר בה "וסביב למשכן, יחנו" (במדברא,נ); ומחנה שכינה, והיא מפתח חצר אוהל מועד ולפנים.וכנגדן לדורות–מפתח ירושלים עד הר הבית, כמחנה ישראל; ומפתח הר הבית עד פתחהעזרה שהוא שער ניקנור, כמחנה לוייה; ומפתח העזרה ולפנים, מחנה שכינה. והחיל ועזרתנשים, מעלה יתרה בבית העולמים.

כשם שהיו מחנות במדבר, היו גם מחנות בירושלים וזאת במטרה לבודד את הטמאים מהמקדש ומהר הבית.

רמב"ן ( שמות יד:ה) : "וזה טעם 'ובני ישראל יוצאים ביד רמה', שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכִנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם".

שד"ל במדבר א 22: "דגל אין תחילת הוראתו לא נס ולא מפה, כי זה טעם "אות": "איש על דגלו באותות ". אבל פירושו – חברה מסודרת… אבל לאחר זמן הושאלה המלה להורות על הנס, מפני שכל דגל היה לו נס".

מיכאל הלפרן [ (1919-1860) חלוץ העלייה הראשונה, מארגן השמירה וההגנה העברית בארץ וברוסיה, חלוץ התעשייה העברית, מארגן איגודי הפועלים העברים הראשונים, מייסד התנועה "פועלי ציון", ואביה הרוחני של תנועת "השומר. בנס-ציונה הקים הלפרן גדוד עברי בשם "מחנה יהודה". המנון הגדוד: "שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה!".

שאו ציונה נס ודגל

מילים: נח רוזנבלום
לחן: נח זלודקובסקי, עממי חסידי
שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל
דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה
מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל
נֵעָשׂ נָא לַאֲגֻדָּה.

יַחַד נֵלְכָה נָא נָשׁוּבָה
אַרְצָה אֲבוֹתֵינוּ
אֶל אַרְצֵנוּ הָאֲהוּבָה
עֶרֶשׂ יַלְדוּתֵנוּ.

שׁוּבוּ, שׁוּבוּ מִמֶּרְחַקִּים,
אַרְצָה אֶרֶץ אָבוֹת!
נוּסוּ נוּסוּ מִמַּעֲמַקִּים
בְּעֶזְרַת שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת.

אָז עַם נִהְיֶה כְּמוֹ הָיִינוּ,
מֶנּוּ יָתֵד פִּנָּה.
אָז אַךְ שְׂחוֹק יִמָּלֵא פִּינוּ,
וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה!

רוּח יוֹאָב תַּלְבִּישֵׁנוּ,
רוּחַ גְּבוּרַת צְדָקָה,
בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ
חִזְקוּ וְנִתְחַזָּקָה!

אַל נָא יָבוֹא מֹרֶךְ בָּנוּ
מִפְּנֵי חֶרֶב יוֹנָה –
נִקַּח לָנוּ מַה שֶּׁלָּנוּ,
נִשָּׂא נֵס צִיּוֹנָה!

ד' ולפסון, "הדגל והשקל", ל' יפה (עורך), ספר היובל למלאת חמש ועשרים שנה לקונגרס הציוני הראשון , ירושליםתרפ"ג, עמ'297-296: בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזלכדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס… בין השאלות הרבות שהעסיקוני הייתה… באיזה דגלנקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו… והנה הבהיק רעיון במוחי: הרייש לנו דגל לבן כחול – הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו. טלית זו היא סמלנו. נוציא אתהטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבןומגן דוד מצויר עליו.

"סמלים לתחית המדינה", בספר: 'ישועות עוזו ', ספר זכרון לרב עוזי קלכהיים זצ"ל, אריאל, ירושלים תשנ"ו, עמ' 493-488. זרח ורהפטיג, שהיה בין הנאבקים על קביעת סמלים יהודיים מסורתיים למדינת ישראל המתחדשת: "ואל יהיו סמלים קלים בעיניך. הם מעוררים מחשבה, כיסופים עמומים למסורת דורות, למקורות ולמקוריות, נימי קסם המקיימים שרשרת הדורות עבר, הווה ועתיד בלתי מנותקת".

 פטר רחם

במדבר ג

יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יב וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל-בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם.  יג כִּי לִי כָּל-בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל-בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה  לִי יִהְיוּ אֲנִי יְהוָה.  {פ}

 

רש"י (שם יב) מסביר על פי המדרש (במדבר רבה ג, ה): תחת כל בכור פטר רחם בבני ישראל – בתחילה הייתה העבודה בבכורות ולפי שקלקלו בעגל זכו לווים על שלא טעו בעגל ליכנס תחתיהם.

כשחטאו בעגל ואמרתי (שמות לב, כו) 'מי לה' אלי', נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו, או את בן בתו, וכן עשו. ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש, שהרי לווים הם ומשבט לוי לא חטא אחד מהם שנאמר כל בני לוי.

ספר יחזקאל מיוחד בכך שהוא מפרש בכמה הקשרים את המקרא. ביחזקאל כתוב (כ, יח-כו):

וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל תִּטַּמָּאוּ… וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם… וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם לְמַעַן אֲשִׁמֵּם לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי ה'.

הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (יג, יב-יג): ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים… ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל, לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו, לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו הא-להים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם- הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד עליו השלום אומר (תהלים טז, ה): 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'.

שמות יג

יא וְהָיָה כִּי-יְבִאֲךָ יְהוָה אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ.  יב וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר-רֶחֶם לַיהוָה וְכָל-פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיהוָה.  יג וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה.  יד וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה-זֹּאת  וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.  טו וַיְהִי כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהוָה כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהוָה כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.  טז וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ  כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם.  {ס}

 

הרמב"ן: (שמות יג, יא): ועל דרך הפשט 'קדש לי כל בכור', כל הנמצאים בישראל היום, כי בעבור שפדאם ממוות בהכותו בארץ מצרים צוה שיהיו קדושים לו לעבוד את עבודת ה' לכל אשר יצוה בהם, ולא צוה להם עתה פדיון עד שהחליפם בלוים וצוה בפדיון העודפים (במדבר ג, מו), אבל המצוה בנולדים לא נהגה במדבר, וצוה כי כאשר יבאו אל הארץ תנהג באדם ובבהמה ובפטר חמור וצוה בפדיונם לדורות.

  אל תתקרבו אל הקודש

במדבר ד

טו וְכִלָּה אַהֲרֹן-וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת-הַקֹּדֶשׁ וְאֶת-כָּל-כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי-כֵן יָבֹאוּ בְנֵי-קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא-יִגְּעוּ אֶל-הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי-קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד.  טז וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה  פְּקֻדַּת כָּל-הַמִּשְׁכָּן וְכָל-אֲשֶׁר-בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו.  {פ}
יז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  יח אַל-תַּכְרִיתוּ אֶת-שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם.  יט וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים  אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל-עֲבֹדָתוֹ וְאֶל-מַשָּׂאוֹ.  כ וְלֹא-יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת-הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ.  {פ}

מדרש רבה: רוצה אתה ללמוד באיזה עניין מתים בני קהת? … כשהיו באים לטעון את הארון, היו מפרקים את הפרכת מפניו והיו זנים עיניהם מן הארון. לפיכך היו מתכלים, שנאמר (שמות לג כ) "כי לא יראני האדם וחי". והיאך עשה להם משה תקנה? אמר לו האלוהים, בשעה שהיו מפרקים את המשכן, לא יהיו בני קהת מפרקים את הפרוכת מפני הארון, אלא יהיו בני אהרן נכנסין ומפרקים אותה, מפני שהם כוהנים, ויכסו את הארון, וכן השולחן, וכן כל הכלים הנזכרים לו. ובזה היה להם תקנה שלא ימותו אם אינם מסתכלים בארון.

בבלי חגיגה טז ע"א: כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכוהנים. בקשת, דכתיב (יחזקאל א כח): "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'", בנשיא, דכתיב (במדבר כז כ): "ונתת מהודך עליו". המסתכל בכוהנים בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדים על דוכנן ומברכים את ישראל בשם המפורש (רש"י: שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם).

ירושלמי (שקלים ו א): שלש עשרה השתחוויות היו במקדש של בית רבן גמליאל, ושל בית רבי חנניה סגן הכוהנים היו משתחווים בארבע עשרה. והיכן הייתה יתירה? כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז. מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק, וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה. בא ואמר לחברו, לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון גנוז.

שולחן ערוך, אורח חיים קכח כג: בשעה שהכוהנים מברכים העם […] העם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכוהנים, ולא יסתכלו בהם. הגה: וגם הכוהנים לא יסתכלו בידיהם.

 

 

 

 

 

השאר תגובה