פרשת בלק – מאמר שני

פרשת השבוע: פרשת בלק (במדבר כב, ב – כה, ט)

השבוע שבין א תמוז לבין ז בתמוז ה'תשע"א (3 ביולי – 9 ביולי 2011)

ההפטרה היא בבספר מיכה, מפרק ה' פסוק ו עד פרק ו' פסוק ח. מיכה מזכיר בנבואתו את פרשת בלעם: "עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר" (ו', ה).

מיכה ו

א שִׁמְעוּ-נָא אֵת אֲשֶׁר-יְהוָה אֹמֵר  קוּם רִיב אֶת-הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ.  ב שִׁמְעוּ הָרִים אֶת-רִיב יְהוָה וְהָאֵתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ  כִּי רִיב לַיהוָה עִם-עַמּוֹ וְעִם-יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח.  ג עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ  עֲנֵה בִי.  ד כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת-מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם.  ה עַמִּי זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר מִן-הַשִּׁטִּים עַד-הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה.  ו בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה.  ז הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי.  ח הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ.

 

הַגִּלְגָּל

ערב חג הפסח, חושפים חוקרים מאוניברסיטת חיפה תגלית ארכיאולוגית מסעירה ויוצאת דופן מתקופת ההתנחלות של עם ישראל בארצו: לראשונה, נחשפו בבקעת הירדן מתחמים המזוהים עם הגילגל המקראי ואשר שימשו להתכנסות, יציאה לקרב ופולחן.

המלה גילגל מוזכרת במקרא 39 פעמים. הגילגלים היו מרוכזים בבקעת הירדן ובגב ההר, ועד עתה לא הוצע שום אתר ארכיאולוגי לזיהוי הגילגל. יתרה מזו, בשנים 2008-1990 נתגלו ונחפרו בבקעת הירדן, ובחלקו המזרחי של הר מנשה, חמישה מתחמים בצורת כף רגל אנושית. כל המתחמים נוסדו בראשית תקופת הברזל (מאות 12-13 לפנה"ס), ועל פי גודלם וצורתם ברור שלא שימשו לבעלי חיים אלא לכינוס של בני אדם.

שניים מהאתרים (ביד'ת א-שעב ויפית) נחפרו בשנים 2005-2002, בהנהלת ד"ר דרור בן-יוסף ובהדרכתו של פרופ' זרטל. מהממצאים, בעיקר כלי חרס ועצמות בעלי חיים, עולה שהאתרים נוסדו בסוף המאה ה-13 לפנה"ס וקיומם נמשך עד המאות 8-9 לפנה"ס, ללא שינויים ארכיטקטוניים.

בשני מקרים לפחות נמצאו סביב המתחמים מסלולים בנויים ומרוצפים שרוחבם כ-2 מ' ואשר שימשו כנראה להקפת האתרים. "הקפה טקסית של אתרים באמצעות תהלוכות היא אלמנט חשוב במזרח הקדום", אומר פרופ' זרטל, שהוסיף כי מקור המונח "חג" בלשונות השמיות הוא בפועל "חוג", שמשמעותו "סיבוב" או "הקפת המקום". מכאן שהממצא החדש שופך אור על התהלוכות הדתיות ועל משמעות המושג  "חג".

פרופ' זרטל הדגיש שלכף הרגל נודעת חשיבות רבה במיוחד כסמל של בעלות על טריטוריה, שליטה על אויב, בעלות כללית ונוכחות אלוהית. בספרות של מצרים העתיקה נזכרים ביטויים אלה. לכף הרגל בכלל נודעת חשיבות בכל התרבויות, בעיקר כביטוי לנוכחות אלוהית. במקרא יש ביטוי עשיר לחשיבותה של כף הרגל: בעלות על כנען, סמל לקשר שבין עם ישראל לארצו ולהבטחה האלוהית לרשת את  הארץ, הכנעת האויבים תחת כף הרגל ודימוי המקדש כרגל.

"גילוי מתחמי כף הרגל פותח מערכת חדשה של הבנות לשוניות והיסטוריות", מדגיש פרופ' זרטל, שציין שפירוש ה"רגל" המקראי הוא "חג ומועד" ועליה לראות את פני ה', כשמקור המונח "עליה לרגל" הוא באתרי הרגל של בקעת הירדן. "עתה, בעקבות הממצאים, מתבהרת משמעות המונחים. זיהוים של מתחמי כף הרגל כאתרי הפולחן הקדומים של הישראלים מעלה סדרה של אפשרויות חדשות להסבר ראשית ישראל והחגים והמועדים של העם", אמר פרופ' זרטל.

לדבריו, מתחמי "כף הרגל" שימשו לכינוס טקסי בתקופת הברזל 1. עם מעבר המרכז הדתי לירושלים והתגבשותו נכנס לתורה הציווי של "עליה לרגל" לירושלים, שמקורו במתחמים שנתגלו בבקעת הירדן ובהר עיבל. "הטקסט המקראי מהווה עדות לקדמותם של המתחמים בפולחן הישראלי ומתחמי כף הרגל הוקמו ע"י קהילה מאורגנת עם מנהיגות מרכזית", ציין פרופ' זרטל שהדגיש שיש קשר ישיר בין האידיאולוגיה המקראית, זו הרואה בכף הרגל ביטוי לבעלות על הארץ החדשה, לבין צורת המתחמים.

התיחסות מקראית לבלעם

במדבר פרק לא

פסוק ח: וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע–חֲמֵשֶׁת, מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב.

יהושוע פרק יג

פסוק כב: וְאֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הַקּוֹסֵם–הָרְגוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב, אֶל-חַלְלֵיהֶם.

נחמיה פרק יג

פסוק ב: כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם; וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת-בִּלְעָם לְקַלְלוֹ, וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה.

בלעם מתאר את עצמו באופן הבא: וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר:נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: נְאֻם שֹׁמֵעַאִמְרֵי אֵל, וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּיעֵינָיִם (במדבר כ"ד, ט"ו-ט"ז)

 

מסכת אבות פ"ה: כל מי שיש בו עין רעה רוח גבוהה ונפש רחבה, הרי הוא מתלמידיו של בלעם הרשע.

רש"י (מדרש על פרק כ"בפסוק י"ח): "אם ייתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ה'". מכאן למדנו, שהייתה לו נפש רחבה, וחומד ממון של אחרים, אמר, ראוי ליתן לי כל כסף וזהב שלו.

משנה, מסכת אבות (פרק שישי משנה ט): אמר רבי יוסי בן קסמא, פעם אחת הייתי הולך בדרך, ואמר לי אדם אחד, רצונך רבי שתדור עמנו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? ואמרתי לו, אפילו אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, שנאמר, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף.

אצל ר' יוסי היה זה כתשובה לשאלה ששאל אותו אותו האדם.הוא הציע לו כסף וזהב, ועל כך ענה לו ר' יוסי, לכן נדרש לשבח. מה שאין כן אצל בלעם, שם הוא היה הראשון שהזכיר כסף וזהב, הוא דרש זאת ראשון, ובכך הראה לכל כי זו מהותו,זהו רצונו, ונפשו היא החומדת את מלוא כסף וזהב שבבית. פרשת בלק באה ללמדנו, בדבורו של אדם ניכר מה מעניין אותו, ומהי מהותו, ולכן נדרש לגנאי.

מעשה שהיה בזמן שלמה המלך, בשלשה שותפים ששמו את כל כספם במקום מסתור, שרק הם ידעו את מקומו, לימים נגנב המטמון וכל אחד חשד בחברו ולא ידעו מי הוא הגנב, באו לשלמה המלך שיגלה זאת, שמע זאת שלמה המלך ואמר להם, בטרם אשפוט, רצוני להתייעץ עימכם במעשה שקרה, היו נער ונערה שכנים שנשבעו להינשא זה לזו, לימים נפרדו דרכיהם,והנערה הכירה בחור וחפצה הייתה להינשא לו, אך זכרה את שבועתה לנער שהיה השכן שלה,לקחה מאה זהובים, ויצאה לדרך ארוכה, לבקש את רשותו להנשא לאדם אחר. הלכה מהלך שני ימים, כשבדרכה היא חוצה יער עבות, עד שהגיעה למקום מושבו של הנער. בקשה את רשותו להינשא לאחר, ונתנה לו כפיצוי את הזהב שהביאה. שמע זאת הנער, התרגש, ואישר לה מיד להינשא לבחיר ליבה החדש, ואף ויתר לה על הזהב שהביאה לו. שמחה הנערה, והחלה עושה את דרכה חזרה לביתה, כשלפתע באמצע היער, עצר אותה שודד זקן, ובקש את הזהב שעליה, בכתה הנערה, ובדמעות ספרה לו, כי אפילו הבחור ויתר לה, וכי זקוקה מאוד לכסף זה עבור נישואיה. נכמרו רחמיו של השודד הזקן, ושחרר אותה עם הזהב.

כל זאת סיפר שלמה המלך לשלושת השותפים, ושאל אותם, אמרו לי, מי מבין השלשה ראוי להערכה מרבית? האם הנערה שזכרה את שבועתה והלכה לבקש את רשותו של הבחור, או שמא הנער ראוי להערכה שהסכים לוותר על השבועה והרשה לה להינשא לאחר, או שמא השודד הזקן הוא הראוי להערכה שויתר לנערה על הזהב שברשותה? קם השותף הראשון ואמר, לדעתי הנערה ראויה להערכה מרבית, שזכרה את שבועתה והלכה לבקש רשות. לעומתו קם השותף השני ואמר, לדעתי הבחור ראוי להערכה, שויתר לה, והרשה לה להינשא לבחיר ליבה החדש. והשותף השלישי אמר, לדעתי השודד הזקן הוא הראוי להערכה מרבית, שהרי ויתר על הזהב שיכל לשדוד בקלות. מיד קם שלמה המלך ואמר לשותף השלישי, אתה הגנב! אם אתה טוען שהשודד שויתר על הכסף הוא ראוי להערכה, סימן שחומד ממון אתה ופיך הכשילך.

דבר גדול למדנו ממעשה זה והוא, כי אדם ניכר בדבורו, ודבורו של אדם מראה מהמעניין מאותו, ומה חשוב לו, ומהי מהותו, וזהו בלעם שדבורו נסב רק על כסף וזהב ולכן נחשב כבעל נפש רחבה.

"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לאישב, כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה."

 כתובת בלעם בן בעור

היא כתובת עתיקה ( 760-840 לפני הספירה), שנמצאה בתל דיר עלא (Deir Alla שיש המזהים אותו עם היישוב המקראי סוכות), צפונית-מזרחית למפגש נחליבוק עם נהר הירדן.

בשנת 1987חשף צוות חפירות הולנדי מבנה של מקדש בתל דיר עלא שבירדן, כשמונה קילומטרים מנהר הירדן, בקרבת נחל יבוק. על קירות המקדש נמצאו חרוטים על גבי סיד שטויח, מספר כתובות במצב השתמרות קשה ביותר, שעד היום פיענוחן שרוי במחלוקת. למרות קשיי הפיענוח, הצליחו החוקרים לפענח מספר שורות, שזיכו את אסופת הכתובות שנמצאו באתר בשם "כתובת בלעם". כתובת זו מזכירה אדם בשם "בלעם בר בער", וכוללת שני "צירופים" שמכילים נבואות אפוקליפטיות וסיפורי בלהות על השאול. הכתובת נכתבה בדיו שחורה ואדומה על קיר מטוייח, גובהה מטר, רוחבה 31 ס"מ והיא כוללת כ-55 שורות. מאחר שהיא נמצאה במצב קשה ביותר, היה צריך לשחזרה מחדש. רובה של הכתובת כתובה בלשון שירית.

החוקרים חלוקים באיזה שפה נכתבה הכתובת; חלקם טוענים כי היא נכתבה בענף של לשון כנענית עם ארמית, מספרת על החוזה בלעם בן בעור, נבואותיו וקללותיו. יש בה קרבה לשונית לסיפור המקראי בספר במדבר (כ"ב-כ"ד), ויש בה כדי לאשש את קיומו של הנביא המיתולוגי. הכתובת משמשת כמקור חשוב לחקר הבלשנות, המקרא והדתות. הכתובת מתוארכת באמצעות פחמן 14 לטווח זמן של 880–760 לפנה"ס, כלומר, לפני זמנם של נביאי ישראל, או לכל הפחות במקביל אליהם.

תמציתה של הכתובת היא נבואת פורענות וחורבן, במה שנראה כמשפט אחרית הימים. בכתובת מסופר על בלעם בן בעור, איש חוזה האלוהים ("איש חזה אלהן"), אשר באו אליו האלים בלילה, וסיפרו לו על פעולתו של בלע בארחית הימים. בתגובה צם בלעם ובכה בבוקר, וכאשר שאלו אותו בני עדתו למהות מעשיו, הוא מספר לשומעיו על החיזיון שראה. בחזיונו, נתאחדו שדים על האלה שגר, והורו לה לסגור ולתפור את השמים, דבר שגרם לחושך בעולם ולהשממתו. עופות השמים ידורו במקומות שהיו בהם בני אדם, ובני אדם יביאו מקוננות שיקוננו ויתאבלו על אשר נעשה, במקום לשתות יין. אף חירשים ישמעו מרחוק את מצוקת אלי הפִּריון שגר ועשתורת, לא יבואו אורחים ולא יתחתנו, הרימה תיווצר בקבר בשל תאוות בני האדם, ואף תהיה באופן מטאפורי כרית לראשו של המת, נשים רבות יאלצו לחלוק בבגד אחד לכולן, והמוות יפקוד תינוקות צעירים "עולי רחם". בחלקה השני של הכתובת מסופר על מותו של בלעם, ירידתו שאולה, ותיאור מפורט של הרפתקאותיו שם.

יש השערה כי שהכתובת היא קללה או נבואת חורבן שנכתבה על ידי מתיישבים ממוצא ארמי נגד מתיישבים ממוצא ישראלי בעמק סוכות, בדומה לנבואות זעם אחרות המוכרות מהמקרא. ישנה סברה בקרב החוקרים כי בעל הסיפור המקראי כתב את אשר כתב כתגובה פולמוסית לכתובת בלעם.

היום אנחנו יודעים מהממצאים הארכיאולוגיים שנביאים היו לא רק בישראל וביהודה. הם היו גם בארצות אחרות של המזרח הקדום, במארי למשל. אולם התנ"ך לא טרח להשאיר את זכרם. חוץ מהיוצא מהכלל של המכשף והחוזה המפורסם בלעם בן בעור. מדוע דווקא הוא?
אולי משום שבתקופה שבה נכתבו ספרי התנ"ך במאות השמינית והשביעית לפני הספירה היה ספר ידוע מאוד של ועל בלעם בן בעור שאבד מאז שכותבי ועורכי התנ"ך ראו עצמם מחוייבים להתייחס אליו ואל הדמות.

בלעם בן בעור הוא אחת הדמויות המרתקות ביותר בתנ"ך כולו.

הוא מוצג בתורה כגדול המכשפים של העמים הזרים והוא גם הנביא הזר היחיד דהיינו הלא ישראלי או יהודאי שאנחנו שומעים ומקבלים נבואות שלו שאכן מתקיימות. אמנם ידוע שהיו נביאים גם במדינות אחרות של המזרח הקדום חוץ מישראל ויהודה אבל המקרא לא מגלה בהם כל עניין ואינו מזכיר אותם.  חוץ מאשר את בלעם בן בעור.
ונשאלת השאלה מה המיוחד בו ?
וייתכן שהתשובה היא שהדמות של בלעם הייתה דמות ידועה בזמן שבו נכתבו ספרי התורה, המאות השמינית והשביעית לדעת החוקרים. ואולי היה זה חוזה שעל שמו הופיעו ספר מפורסם אחד או יותר שהיה כל כך ידוע שכותבי וערכי התנ"ך לא יכלו להתעלם ממנו ולכן שלבו אותו ביצירתם. אותו ספר אבד במשך הדורות, אבל ייתכן שחלקים ממנו התגלו בשנים האחרונות.
הכתובות הן בניב מיוחד שעורר מחלוקת קשה בין החוקרים.היו שטענו שהמדובר בארמית, אחרים במואבית או במדיינית כיום מקובל שהן כתובות בשפה אזורית "גלעדית "שהיא קרובה למואבית ולעברית המקראית.

הכתובת פוענחה עד תום רק בשנות התשעים וממנה התברר שבלעם הייתה דמות ידועה היטב באזור במאה התשיעית לפני הספירה וסביר שהכותב המקראי הכיר את הסיפורים השונים עליו שאחד מהם הופיע בכתובת.

בכל מקרה כתובת זו היא היצירה הספרותית הקדומה ביותר שהתגלתה על דמות כלשהיא שהוזכרה במקרא. להלן קטעים מהכתובת בנוסח עברי מעובד:

 

פורענויות ספר בלעם בן בעור

איש חוזה אלוהים הוא
ויבואו אליו האלים בלילה, ויחז מחזה במשא אל
ויאמרו לבלעם בן בעור
כה יעשה מבלי להשאיר אחריו עתיד
איש לא ראה מה ששמעת
ויקם בלעם למחרת, הנה
יזמן ראשי קהל אליו
וליומים יצום ובכה יבכה
ויכנס עמו אליו ויאמרו לבלעם בן בעור:
למה תצום ולמה תבכה ?

ויאמר להם :
שבו, אגיד לכם מה אלי-שדי חשבו
ולכו ראו פעולות האלוהים
האלוהים התייחדו והקימו

אלי שדי מועד
ואמרו לש(גר):
תפרי, סכרי שמים בעב
כי יהיה שם חושך ואל נוגה,
אפלה ואל אורה,
כי תתני אימה בעב החושך
ואל תהגי עד עולם!
(מתוך: כתובות בלעם מדיר עלא מאת ברוך אברהם לוין, קדמוניות חוברת 110 ע' 92, 1995)