פרשת בלק – מאמר שלישי
פרשת השבוע: פרשת בלק (במדבר כב, ב – כה, ט)
השבוע שבין יא בתמוז לבין יז בתמוז ה'תשע"ב (1 ביולי – 7 ביולי 2012)
ההפטרה היא בספר מיכה, מפרק ה' פסוק ו עד פרק ו' פסוק ח. מיכה מזכיר בנבואתו את פרשת בלעם: "עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר" (ו', ה).
דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב
במדבר כד
טו וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. טז נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. יז אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת. יח וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל. יט וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר. כ וַיַּרְא אֶת-עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד. כא וַיַּרְא אֶת-הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ. כב כִּי אִם-יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד-מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ. כג וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל. כד וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ-עֵבֶר וְגַם-הוּא עֲדֵי אֹבֵד. כה וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם-בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ. {פ}
הפעם הראשונה בתורה שנמצא קשר כלשהו בין המלה כוכב לדוד ולעם ישראל הינו בנאומו של בלעם, כאשר בלעם רואה את עם ישראל הוא אומר "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל (במדבר כד יז). רש"י ואבן עזרא מפרשים שבלעם ניבא על דוד המלך, זהו קשר רעיוני בלבד שאינו מצביע על צורת מגן דוד.
פירושים שונים לביטוי:
א. נבואה על ביאת המשיח באופן כללי:
תרגום אונקלוס: "חזיתיה ולא כען, סכיתיה ולא איתוהי קריב, כד יקום מלכא מיעקב ויתרבא משיחא מישראל, ויקטול רברבי מואב, וישלוט בכל בני אנשא".
(אונקלוס מובא הרבה בתלמוד הבבלי בשם אונקלוס הגר, אך בתלמוד הירושלמי מכונה עקילס הגר, אונקלוס היה בן אצולה ממשפחת קיסרי רומא, התגייר במאה הראשונה, היה תלמידו של רבי עקיבא, ונחשב לאחד מן התנאים.
חיבר את "תרגום אונקלוס" שהינו התרגום הארמי העתיק והמוסמך לתורה ואת "תרגום עקילס" שהינו תרגום של התנ"ך ליוונית, שחוברו בפיקוחם של רבי יהושע ורבי אליעזר התרגומים נעשו, כנראה, בארץ ישראל בתחילת המאה השנייה והם נערכו סופית בבבל. התרגומים נועדו להביא את התורה לשפתם המדוברת של היהודים בתפוצות הגולה.
ב. נבואה על ביאת המשיח וזיהויו כדוד
רלב"ג: דרך כוכב: רמז למלך המשיח שיגלו ויראו פעולותיו בקצות הארץ. ולזה המשילו לכוכב שהוא נגלה ונראה לכל – להורות גם כן על עליונותו ורוממותו.
וקם שבט מישראל: רמז לדוד.
(רבי לוי בן גרשון: (רלב"ג 1288 – 1344) היה פרשן המקרא, איש אשכולות מדען, רופא ומתמטיקאי, ומחשובי הפילוסופים היהודיים. פעל בחבל פרובאנס שבדרום צרפת.
ג. נבואה על ביאת המשיח וזיהויו כנצר לבית דוד
הרמב"ם: "ומי שהסתפק בו (כמטיל ספק בביאת המשיח)… כפר בתורה, שיעדה בו בפירוש בפרשת בלעם (במדבר, פרקים כג-כד) ופרשת אתם ניצבים (דברים ל, ג-ה) ומכלל יסוד זה (של האמונה בביאת המשיח), שאין מלך לישראל אלא מבית דוד, שכן הבטיח לו ה' על ידי נתן הנביא: וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם ( שמואל ב, ז, יג ). וכל החולק על המשפחה הזאת, כפר בשם יתברך ובדברי נביאיו" (כגון נתן הנביא).
ד. נבואה על ביאת המשיח וזיהויו כבר כוכבא:
לפי המסורת היה בר כוכבא מזרע דוד, ולכן ראוי למלוכה, וכן נמנה עם משפחת החשמונאים.
מדרש רבה (דברים א כ): "אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע עד מתי משועבדים אנו בידו (של עשו)? אמר להם: עד שיבא אותו היום שכתוב בו (במ' כד יז) "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל"…
ירושלמי (תענית ד ה) : "תני ר' שמעון בן יוחי: ר' עקיבא היה דורש "דרך כוכב מיעקב" -דרך כוזבא מיעקב".
ה. נבואה על ביאת המשיח וזיהויו כיהושע
הקראים: כתוב: "דרך כוכב מיעקב" רמז ליהושע הנביא ע"ה משבט אפרים בן יוסף.
ו. נבואה על ביאת המשיח וזיהויו כישו
הנוצרים מזהים את 'הכוכב מיעקב' עם 'כוכב בית לחם'. ברם, "דרך כוכב מיעקב" שפירושו: מושל כביר יקום מישראל, נאמר, לפי המסורת היהודית, על דוד המלך שהכניע את מואב ואדום… המאמינים הנוצרים לא הרפו וטענו כי בליל הולדתו של ישו התרחש בכל זאת, אירוע יוצא דופן בשמי בית לחם. לדעתם מדובר היה במקרה על-טבעי, שמא אלוהי, שבו נצנץ זיו השכינה ברקיע הלילה של מדבר יהודה.
ז. נבואה על ביאת המשיח וזיהויו ככל יהודי
חב"ד: בעבור כי המשיח יקבץ נדחי ישראל מקצה הארץ, ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים (רמב"ן). בירושלמי (מעשר שני ספ"ד) מפרש פסוק זה על כל יהודי (נכרי אחד בא לפני רבי ישמעאל ברבי יוסי ואמר לו שבחלומו בלע כוכב, ורבי ישמעאל השיב שגוי זה הרג יהודי, שנמשל לכוכב, כדכתיב "דרך כוכב מיעקב"). ויש לתווך בין שני הפירושים:
מובא בספרים בשם הבעל-שם-טוב, שכל יהודי צריך לתקן ולהכין "חלק קומת משיח השייך לנשמתו". מובן אפוא שהפסוק מתייחס הן למלך המשיח והן לכל יהודי ויהודי, שהרי בנשמת כל אחד יש ניצוץ מנשמתו של משיח.
ח. פרוש אסטרונומי
רש"י מפרש בד"ה דרך כוכב מיעקב: "שהכוכב עובר כחץ". תיאור זה מתאים לכוכב שביט, כי יש לו זנב ולכן דומה לחץ. וכך רש"י מפרש בעצמו במסכת ברכות (נח, ב): "כוכבא דשביט – כוכב היורה כחץ ברקיע ממקום למקום, וארוך כשבט שהוא יורה, ונראה כמו שפותח הרקיע.
הזיהוי המקובל ביותר: בר כוכבא
שמעון בר כוכבא הוא המצביא שעמד בראש מרד היהודים באימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס (135-132 לספירה), מרד הקרוי על שמו – מרד בר כוכבא. סופו של המרד, כמו גם סופו של בר כוכבא, היה מר. המרד דוכא באכזריות, ומאות אלפים נהרגו, ביניהם בר כוכבא. שלטונו של בר כוכבא כ"נשיא ישראל" (כמופיע במטבעות בר כוכבא) היה התקופה המשמעותית האחרונה של עצמאות ישראל בארצו, עד תקומת מדינת ישראל בשנת 1948. זכרו של בר כוכבא בהיסטוריה היהודית שנוי במחלוקת. יש המהללים אותו כמצביא ומנהיג עממי שקם אל מול גזירות הדת של שלטון עריץ והצליח לעמוד בגבורה כנגד האימפריה הרומית במשך שלוש וחצי שנים, ויש הסבורים כי המדובר בהרפתקן, אשר מרד באימפריה החזקה ביותר בעולם העתיק, וסופו שהביא חורבן על ארצו וגלות על עמו. עד שנתגלו מסמכי מדבר יהודה חשבו ההיסטוריונים שגישות שונות אלו התבטאו בדרך בה בוטא שמו, מ"בר כוכבא" המבוסס על הפסוק "דרך כוכב מיעקב", ועד לדרשנות היפותטית של השם "בן כוזיבא", במובן של כזב. מאחר שלפי מסמכי מדבר יהודה שמו האמיתי של בר כוכבא או בר כוסבא המבוטא כבר כוסיבא ברורשבר כוזיבא אינו אלא וריאנט לשוני של בר כוסיבא ואינו מבטא כל עמדה כלפי בעל השם.
ההיסטוריון היווני דיו קסיוס מוסר כי חמישים מצודות נפלו, 985 כפרים נחרבו, חמש מאות ושמונים אלף איש מתו בקרב, ורבים אחרים ברעב ובמגפות, וכי יהודה כמעט התרוקנה מתושביה. אל מול הנתון של ארבע מאות אלף לוחמים בצבא בר כוכבא שנותן המדרש, נראה כי נתוניו המחרידים של דיו קסיוס תואמים את המציאות.
המדרש מתאר את החורבן במילים קשות ביותר:
"נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים ונשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין. שמא תאמר שקרובה – רחוקה הייתה מן הים מיל. וכרם גדול היה לו לאדריאנוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טבריה לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידיים, וגזר עליהם שלא ייקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום…
שנו: שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל… אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. ר' אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת".
נראה כי גם הרומאים ספגו אבדות בקנה מידה רחב היקף, שכן הקיסר אדריאנוס, אשר דיווח על המרד לסנט הרומי, נמנע מלנקוט בלשון המקובלת "אם לכם ולבניכם שלום, טוב הדבר, שכן גם לקיסר ולצבאותיו שלום".
הערכה היסטורית של בר כוכבא
חז"ל כאמור היו חלוקים ביחסם אל בר כוכבא. מחד – היה האיש נערץ על ידי רבי עקיבא, וקשה לקום כנגד הערכתו של רבי עקיבא. מאידך, היו הם עדים לאסון ההיסטורי שהתרחש בעקבות המרד הכושל, לגזרות השמד ולמותם של רבים על קידוש השם, ובהם עשרת הרוגי מלכות. מכיוון שכך, מתואר בספרות חז"ל בר כוכבא כמנהיג כריזמטי ותקיף בעל כוח פיזי רב, אך מתוארת גם הריגתו של אלעזר המודעי, ועל בר כוכבא נדרש הפסוק מספר זכריה יא יז: "הוי רֹעִי האליל עֹזבִי הצאן, חרב על זרועו ועל עין ימִינו". פרופ' יהושע אפרון טוען שניתן להבחין באופן שיטתי בתאור אותנטי המזוהה עם המרד במקורות הארץ-ישראליים (התלמוד הירושלמי ומדרש איכה) ולעומת זאת בהסתייגות מבר-כוכבא ובדה-פוליטיזציה של המרד שאינה משקפת את המציאות ההסטורית – בתלמוד הבבלי.
בימי הביניים היו מחכמי ישראל שהדגישו את כשלונו של בר-כוכבא והיו שהדגישו את הפוטנציאל המשיחי שהיה בו. בין הנוצרים, היו שראו בכשלון המרד עונש משמים על הסרבנות לקבל את בשורתו של ישו. כנגדם יש מחכמי ישראל שהדגישו את הצלחת המרד לכמה שנים ואת גבורתו הגדולה של בר כוכבא.
דווקא הרמב"ם בעל הגישה הרציונליסטית לנושא ימות המשיח רואה במקרה של בר כוכבא הוכחה לשיטתו שהמלך המשיח אינו צריך לעשות ניסים ומופתים אלא להיות לוחם את מלחמות ה', בונה המקדש ומפיץ תורה בעם ישראל. כראייה לדבריו הוא מביא את מה שלהבנתו זו לא רק עמדת ר' עקיבא אלא עמדת כל חכמי דורו, שתמכו בבר כוכבא עקב היותו גיבור מלחמה. (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם י"א ג')
עם תחילת הציונות והנצתם מחדש של הרגשות הלאומיים היהודיים שב והתחדש הדיון באישיותו של בר כוכבא תוך העלאתו על נס כלוחם חירות. הציונים ראו בבר כוכבא משום חוליה בשלשלת ההיסטורית של מאבק העם היהודי לעצמאות במולדתו. המיתוס שנוצר סביבו העלים לחלוטין את כישלון המרד. החג הדתי ל"ג בעומר לציון סופה של מגפה שקטלה עשרים וארבעה אלף מתלמידיו של רבי עקיבא, כמו גם את יום פטירתו של שמעון בר יוחאי, הפך לחג בעל סממנים לאומיים בו חוגגים את "ניצחון בר כוכבא על הרומאים", המסופר לפרטי הפרטים, מהדלקת המשואות והמדורות, ועד הירי בחץ וקשת. בבתי הספר ובגני הילדים שנו במיתוס והעשירוהו בשירים ובסיפורים שרובם עוסקים במאבקו של בר כוכבא באריה. סיפור זה, שמקורו אינו בן התקופה, אלא הומצא באמצע המאה ה-19 קיבל נוסח פואטי בידי שאול טשרניחובסקי בשירו "ביתרה", עיקרו בכך שבר כוכבא הוטל לזירה בקיסריה שם נלחם באריה ורכב על גבו עד ביתר, וכדברי המשורר טשרניחובסקי:
"שמאלו שלח ברעמת לביא,
ואת ימינו אל ההר,
על אזרועו עוד יצלצל,
שריד אזיקיו – כבלי צר.
דהרות אימה, דהרות לביא,
כולו רוחץ בגלי ריר;
מני קרקס של קיסריה,
נישא ביתרה העיר".
שיר זה עובד לשיר הילדים "בר כוכבא" על ידי המשורר וסופר הילדים לוין קיפניס:
"…יום אחד קרה מקרה,
הה, מקרה עצוב –
בר-כוכבא נפל בשבי,
והושם בכלוב.
שם אריה ענק,
תוך הכלוב שאג,
בר-כוכבא, אל תפחד,
בר-כוכבא, חזק! חזק!"
בדומה לכך, גם המשורר היהודי-סובייטי שמואל הלקין השתמש בבר-כוכבא כסמל של מאבק לאומי ומעמדי מול מעצמה כובשת ומנצלת, דוגמת המאבקים האנטי-קולוניאליסטים בהם תמכה ברית המועצות.
כשם שהציונים ניכסו לעצמם את בר כוכבא לצורכיהם, כך גם מתנגדיהם. אחד ממתנגדיה העיקריים של הציונות, הרב יואל טייטלבוים מנהיג חסידות סאטמר בספרו "ויואל משה" מביע את הדעה כי בר כוכבא ראוי היה להיות המשיח, אך מכיוון שפעל לקבלת הגאולה והממשלה "טרם הזמן הראוי" נענש, ועמו עם ישראל.
המזרחן והמומחה ליחסים בינלאומיים ולאסטרטגיה פרופ' יהושפט הרכבי הציג בספריו את בר כוכבא כהרפתקן, אשר הוביל את העם למרד שלא היה לו סיכוי, ואשר הביא לחורבן לשמד ולגלות, שתוצאותיה ניכרות עד היום, כאלף שמונה מאות וחמישים שנה לאחר מכן. יתכן שבעצם מי שעניין את הרכבי לא היה בר כוכבא אלא ראש הממשלה מנחם בגין. הוא השווה את סרבנותו היחסית של בגין מול ארצות הברית למרידת בר כוכבא ברומא וכנראה שצפה שהתוצאות יהיו דומות ובלוח זמנים דומה. לעומתו הרבצבי יהודה קוק הביע את הדעה, כי מרד בר כוכבא, היה זריקת עידוד לפני היציאה לגלות הארוכה. היהודים יזכרו שכמעט הצליחו להקים מדינה, ויהיה להם למה להתגעגע שוב. גם פרופ' ישראל אלדד הגיב לעמדת הרכבי בהרצאה שהפכה לחוברת בנושא, ובה הביע התנגדות לשיפוט המרד לפי תוצאותיו, והראה את ההכרח שבמרידה מול גזירות הדת של רומא כמו גם את סבירות הצלחתו של המרד באותו זמן.
אכן, תוצאות המרידה היו חמורות, והיישוב ביהודה גופא (הכוונה ליהודה כאזור בארץ ישראל, להבדיל מהפרובינציה כולה שנקראה אף היא יהודה) כמעט וחרב, אך לא היה זה מרד בר כוכבא שהביא לגלות ולהתרוקנות הארץ מיהודיה, שאירעה רק כמה מאות שנים לאחר מכן. העם היהודי הוסיף לשמור על מרכזים תורניים ותרבותיים, כמו גם על מסורת עיבוד האדמה והדבקות בארץ, עוד שנים רבות לאחר מכן. מרכזי לימוד התורה בבית שערים, באושה, בציפויר ובטבריה היוו בית היוצר למפעל האדיר של חתימת המשנה והתלמוד ולפעילות תנאים אמוראים וגאונים בארץ ישראל עוד מאות שנים, ובעצם עד שלטון האסלאם. המשמעות ההיסטורית של מרד בר-כוכבא היא בהתקוממות הגדולה האחרונה של היהודים כנגד השלטון הרומי (למרות שגם אחריה היו מרידות בהיקף קטן כמו מרד הגליל במאה הרביעית), התקוממות שמעורבת בה התארגנות צבאית מקיפה, שנבעה מתוך התעוררות דתית ולאומית כנגד השלטון הרומי האנטי-יהודי.