פרשת בהעלותך – מאמר שני

פרשת השבוע: פרשת בהעלתך (במדבר ח, א – יב, טז)

השבוע שבין ג – ט בסיון ה'תשע"א (5 – 11 ביוני 2011)

ההפטרה היא בספר זכריה, מפרק ב' פסוק יד עד פרק ד' פסוק ז. זכריה מנבא על הקדשת יהושע הכהן הגדול ועל מנורת המקדש.

פרשת "בהעלותך" היא פרשה ייחודית ביותר ומתאפיינת במספר היבטים. היבט ראשון – טכנית, היא אחת מן הפרשיות הגדולות והארוכות בתורה המכילה קל"ו פסוקים [וסימנך: מהללא"ל], חמש מצוות [שלוש מצוות עשה: מצות פסח שני שיחול בי"ד באייר, מצות פסח שני שיאכל על מצות ומרורים ומצות תקיעה בחצוצרות הן במקדש והן במלחמה. ושתי מצוות לא תעשה: מצות שלא להותיר כלום למחרת הקרבת קרבן פסח שני ומצות שלא לשבור עצם מקרבן פסח שני]. זמן קריאתה של פרשת "בהעלותך" יחול, לעולם, לאחר חג השבועות.

תמיד היינו קוטרים

במדבר יא

א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.  ב וַיִּצְעַק הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.  ג וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה  כִּי-בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהוָה.  ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  ה זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ.  ז וְהַמָּן כִּזְרַע-גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח.  ח שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.  ט וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל-הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו.  י וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.  יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ  לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי.  יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.  יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה  כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה.  יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה  כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.  טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.  {פ}

טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.  יז וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.  יח וְאֶל-הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי-טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם.  יט לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם.  כ עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא  יַעַן כִּי-מְאַסְתֶּם אֶת-יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם.  כא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים.  כב הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם.  {פ}

כג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה הֲיַד יְהוָה תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם-לֹא.  כד וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל-הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְהוָה וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל.  כה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ.  כו וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.  כז וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר  אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה.  כח וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר  אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם.  כט וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.  ל וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל-הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.  לא וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְהוָה וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן-הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל-הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ.  לב וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.  לג הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד.  לד וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה  כִּי-שָׁם קָבְרוּ אֶת-הָעָם הַמִּתְאַוִּים.  לה מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת.  {פ}

פרק י"א בספר במדבר הוא פרק מביך, שכן דומה שכולו שרוי באווירת חוסר שביעות רצון – העם איננו מרוצה מן המזון המסופק לו, משה איננו מרוצה מן העם, ואלוהים – הוא פשוט איננו מרוצה מאף אחד, וגם דואג להביע זאת בדרך אגרסיבית במיוחד.הנדודים במדבר נותנים את אותותיהם בכל. על אף שהארץ המובטחת מחכה ממש מעבר לפינה, כפי שתלמד אותנו הפרשה הבאה, היא נראית רחוקה מתמיד, והמסע אליה הופך להיות מתסכל ובלתי-נסבל לכל המעורבים בו.בפרק י"א אין הבטחה. יש בו בעיקר כעס, חוסר נחת, חוסר עקביות וחוסר סבלנות וסובלנות.

העם מתלונן מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  ה זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ. נושא התלונה הוא האוכל, אך העם אינו שואל "מדוע אין לנו בשר?" או "מאין יבוא לנו בשר?" הוא שואל: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂרּ. התלונה אינה על האוכל אלא על המאכיל; עומק הבעיה אינו הבשר אלא המנהיג.  אבל אולי גם העבדות הנטועה בעם, והעם מתקשה לוותר עליה: העם מתאווה לאכול את מאכלי מצרים הערבים להם. והוא רמוז בדברי התורה: זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם האם הם אכלו במצרים בחינם? הרי היו בעבדות קשה ובדלות? אלא נראה כדברי חז"ל אותם הביא רש"י: "חינם מן המצוות", היינו לא התאווה למאכל הסיתה אותם, אלא רצונם להיות חופשיים מעול מצוות, מחיי ריסון ומשמעת. זהו רצון העם. כעת אנו נמצאים בתחילת מסע העם לארץ ישראל על ידי הענן והגעה ליעדם בארץ ישראל, והעם איננו מעוניין ביעד זה. רצונם לחזור למצרים ולחיות חיי הפקרות מן המצוות. לכן משה רוצה לסיים את תפקידו כיון שהוא מרגיש מיותר – העם לא חפץ ביעוד שלו.
העם חש נטוש. הם אפילו אינם מתלוננים אל משה, אלא י וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ המנהיג אינו משמש אפילו כתובת לתלונות. הוא פשוט נעדר. דבר לא הכין לתפנית מפתיעה כל כך בדמותו של משה. עד עתה הוא היה המנהיג היחיד, הבלתי מעורער, שאיש אינו יכול להשתוות לו. אך אולי דווקא ביחידיותו זו נמצא גם חסרונו.

כבר בספר שמות, כאשר מגיע יתרו ורואה את משה יושב ושופט את העם, הוא מבחין בחיסרון שביחידיותו של משה. קשה להיות שליח יחיד, שופט יחיד, צינור יחיד המחבר בין שמים לארץ. כבר אז ניבא יתרו נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ  כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.  (שמות יח, יח). אז הציע יתרו פתרון ארגוני: לחלק את המעמסה למערכת היררכית שבה ישפטו את העם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, ורק המקרים הגדולים יגיעו אל משה עצמו. מבנה זה משאיר את משה בקודקוד, כמקשר בין ראש שרשרת המשפט לבין הקב"ה, אך הוא מקל מעליו את העומס. פתרונו של יתרו הוא פתרון מבני בלבד, שכן משה עודנו משמש צינור יחידי. העומס הוקל אך היחידיות בעינה עומדת.

בפרשת השבוע "בהעלותך" מתגשמת נבואת יתרו, והמשא המוטל על כתפיו של משה מכריע אותו יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ  לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי.  יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.  יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה  כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה.  יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה  כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.
משה אינו מעלה את בקשתו של העם אל הדרג העליון, אלא מפנה אל הקב"ה תלונה משלו. לא "למה הרעות לעם הזה", אלא "למה הרעות לעבדך?" אך במפתיע, עומק תלונתו של העם הוא הוא עומק תלונתו של משה. שניהם חשים נטושים, שניהם זקוקים לאבא.

תהליך התבגרות הוא תהליך של פיתוח יכולתו של אדם לעמוד ברשות עצמו. אך מחירה של עצמאות זו: בדידות. האדם העצמאי קם בבוקר, מסוגל לשרוד לבדו אך חש עצמו נטוש. כולנו זקוקים לחסד, כמו שאומר השיר.

 

כולנו זקוקים לחסד

ביצוע: נורית גלרון
מילים: נתן זך
לחן: אילן וירצברג

כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.

כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.

כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך.
צריך ללמוד כעת
שהאושר לא מחייך,
שמה שניתן אי פעם
לא ילקח לעולם.

שיש לכל זה טעם,
גם כשהטעם תם…
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד מאיר אור יום.

כולנו רוצים לאהוב,
כולנו רוצים לשמוח.
כדי שיהיה לנו טוב,
שיהיה לנו כח.

 

כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.

 

השאלה היא רק איך מתבטאת ההיזקקות הזאת. הילד, שרק החל לפסוע עצמאי בעולם, יבטא את ההיזקקות בשאלה הילדית "מי יאכילנו בשר?" והמבוגר, העצמאי זה מכבר, יבטא את ההיזקקות בתלונה ה"מבוגרית" על עומס האחריות המוטל עליו.

כתשובה לתלונת העם מגיז להם הקב"ה שלווים מן הים, אך בני ישראל חוטאים בחטא התאווה ואוספים יותר מן הדרוש להם. תאווה זו אינה אלא מצב צבירה אחר של חוסר האמון במנהיג. אדם לוקח יותר ממה שהוא צריך כאשר איננו מאמין שיהיה לו מספיק. התאווה היא הסימן שבני ישראל לא למדו דבר מתשובתו של הקב"ה, ובתגובה הוא מכלה בהם את זעמו.

תשובתו של הקב"ה למשה היא פתרון קונקרטי לבעיית העומס: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.  יז וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ. הפתרון למנהיג שאינו עומד בריכוזיותה של האחריות הוא ביזור האחריות. מעתה לא משה לבדו יעמוד בראש אלא שבעים איש נוספים. לפתרון זה ישנו מחיר. סמכותו של משה היתה תלויה עד עתה ביחידיותו ועתה, מרגע שמשה כבר איננו הנביא היחיד, ממילא מתערערת גם סמכותיותו.

אבל אלהים לא רק מנסה לפתור את בעיית העומס, כי בסך הכל גם אלהים הוא רק בן אדם. ולכן הוא גם מעניש את העם בדרך "חינוכית": וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם.  יט לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם.  כ עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא  יַעַן כִּי-מְאַסְתֶּם אֶת-יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם.

כביכול אמר האל – נמאסתם עלי, על כן תאכלו בשר עד אשר ימאס עליכם.

משה, בקוצר אמונתו ובקוצר רוחו, מעיר לאל באירוניה כי הם מצויים באמצע המדבר, וצאן, בקר ואפילו דגים אינם בדיוק מצויים שם:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים.  כב הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם.

על כך משיב האל בקוצר רוח משלוהֲיַד יְהוָה תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם-לֹא.

ביחס לתלונת משה הקב"ה מקים לו קבוצת חכמים – שבעים איש מזקני העם שמטרתם לעזור במשא העם. לגבי תלונת העם הקב"ה מביא להם את השלָו. נראה שיש כאן פתרון עקרוני לתלונת העם ויש לשים לב למילה מנחה בקטע זה – השורש א.ס.פ. (בפרק היא מופיעה שבע פעמים). הפרשייה וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וכנגדה הקב"ה אומר למשה אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ יש כאן אספה נגד אספה. מה משמעותה?

נראה כי האספסוף היו קבוצה קטנה שגררה את שאר העם לתלונה ולרצון לחיות חיי הפקרות, היינו הם היו קבוצה שביטאה הפקרות רוחנית שגוררת את סביבתה. לכן הקב"ה מציב כנגד קבוצה זו אנשי רוח אחרים שתפקידם יהיה לרומם את רוח העם – אנשי רוח כפי שהכתוב מעיד: וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם הם יהיו קבוצה רוחנית (כפופה למשה) שתשיב את לב העם ליעדו האמיתי ולחיי רוח נכונים. התפקיד של אנשים אלה שונה מתפקיד שרי העשרות והמאות בפרשת יתרו שתפקידם היה לשפוט את העם ובכך להקל על המשא הגדול של משה. מטרת אנשים אלו הייתה לרומם את רוח העם.

גם ביחס לתלונת העם הקב"ה מעניש אותם במידה כנגד מידה. כנגד התאווה לבשר הקב"ה מביא להם בשר בצורה מוגזמת עד אשר הם מואסים בו והעונש על חטא זה מופיע בפסוק לג: הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד.

פרשת "בהעלותך" מפגישה את משה, איש הרוח, עם מציאות ההליכה במדבר בימי קטנות. ההתנגשות בין איש האלוהים לבין אנשי הבשר היתה בלתי נמנעת. אספסוף הוביל את העם לנקודת שפל של חיים ללא חזון, ללא שאיפה וללא תקווה. משה מתפטר וה' מצווה עליו לארגן נבחרת של שבעים איש בעלי יכולת מנהיגות, שישמשו גוף מתווך בין משה לבין העם נטול הרוח.
בעת מינוי שבעים הזקנים הללו התרחשה דרמה במחנה: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל-הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְהוָה וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל.  כה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ.  כו וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.  כז וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר  אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה.  כח וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר  אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם.  כט וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

משה אינו מתעלם מן העם, אלא מייחל להתבגרותם. הנבואה, לפי משה, היא סוג של בגרות. אם אכן יהיו כל העם נביאים יוקל משא היחידיות באמת מעל כתפיו של משה והוא יוכל לנוח. משה הוא מנהיג גדול, מנהיג שאינו רוצה להיות מנהיג אך המנהיגות קוראת לו והוא אינו מקשיב ללבו הקורא לו לנוח ונענה לה.

מה בדיוק התרחש שם? על פי פשוטם של מקראות לקח משה שבעים איש המוכרים כמנהיגים וברגע של השראה הם זכו לקבל מרוחו של משה, "ויתנבאו ולא יספו". חוויה חד-פעמית שביטאה את כניסתם לתפקיד אך מיד עם סיומה חלפה לה. רק שניים מהחבורה נשארו במחנה והמשיכו בנבואתם. הם המשיכו את הרגע המיוחד שבו זכו להשראת רוח נבואית והעתיקו אותו למחוזות הרגילים שבו משוטטים כל שאר בני העם.

וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.  כז וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר  אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה.  כח וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר  אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם.  כט וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

בין קוצר רוחו של משה כלפי אלוהים וכלפי יהושע, לבין קוצר רוחו של אלוהים כלפי העם, מסופרת פרשת אלדד ומידד. מדוע היא מובאת באמצע הדברים? מה תפקידו של סיפור זה? ייתכן, כי דווקא באמצעות הדמויות השוליות האלה, אלדד ומידד, מזכירה לנו התורה שיש גם אפשרות אחרת, יחס אחר לעם ולמנהיגות.

בראשית רבה, סז (ביאליק ורבניצקי, 'ספר האגדה'):אמר רבי לוי ששה דברים משמשין את האדם, שלשה ברשותו ושלשה אינן ברשותו. העין והאוזן והחוטם שלא ברשותו: רואה מה שאינו רוצה, שומע מה שאינו רוצה, מריח מה שאינו רוצה. הפה והיד והרגל ברשותו: הפה, אם רוצה – עוסק בתורה ואם רוצה מחרף ומגדף; היד, אם רוצה – חולק צדקה ואם רוצה – גונב והורג; הרגל, אם רוצה – הולך לבתי טרטסיאות ולבתי קרקסיאות, ואם רוצה – הולך לבתי כנסיות ובתי מדרשות.

תגובתו של יהושע, משרת משה, מבוהלת: "אדני משה כלאם" – הרוח המתפרצת מפחידה ומאיימת. חייבים לכלוא את הרוח. תגובתו של משה רגועה והפוכה: "המקנא אתה לי" – וכי יש כאן עניין של אגו, וכי נבואתם מאיימת על נבואתי? "מי יתן כל עם ה' נביאים". משה משתוקק למצב אידיאלי שבו הרוח האלוהית שורה על שדרה רחבה של החברה ולא על קבוצה מרוחקת ומבודדת. משאלתו של משה מובעת בפיו של הנביא יואל באופן מפורש:

יואל ג א וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.

ההשתוקקות לעם-נביאים בוקעת מגרונו של נביא שמסתובב בקרב חברה נטולת זוהר החזון. ימי בית המקדש הראשון היו מצד אחד ימים שבהם הופעת הנבואה היתה רווחת וטבעית, אך מצד אחר הנביאים לא היו חלק אינטגרלי מהעם היושב בערים.

רבי יהודה הלוי, הכוזרי (מאמר ג, א): "בהמצא השכינה בארץ הקדושה בעם המוכן לנבואה, היו אנשים נפרדים ושוכנים במדברות, מתחברים עם מי שדומה להם, לא היו מתבודדים לגמרי, אבל היו נעזרים על חכמת התורה ומעשיה המקרבים אל המדרגה ההיא בקדושה ובטהרה, והם בני הנביאים".
על פי המסורת הסתלקה הנבואה עם חורבן הבית.

בבלי בבא בתרא יב:  "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים ונתנה לחכמים".

אמנם היו עוד כמה נביאים בראשית ימי בית שני, כמו חגי זכריה ומלאכי, אך על פי המדרש היו נביאים אלו: "קצרי נבואה".

הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ב): מבאר שסיבת הסתלקות הנבואה היא העצבות והעצלות שבאה לישראל בימי הגולה.

אך אפשר להסביר את הסתלקות הנבואה כאכזבה אלוהית מתוצרי מפעלי הנביאים. מעטים המקרים שבהם אנו נתקלים בנביאים שנבואתם התקבלה והעם שינה את דרכו בעקבות דבריהם. האכזבה של הנביא היתה מההתנהלות החברתית שאינה מחוברת למקור האלוהי. לנביאים היתה עין הרואה למרחקים, אך הם לא היטיבו להנהיג את העם במשעולי החיים. הם היטיבו למסור חזון אך לא יכלו להוביל עם תועי דרך במצוקותיו.
הרב אברהם יצחק קוק (זרעונים): "בנוהג שבעולם, המשוררים והמליצים מתארים יפה את הדרת החיים בכלל, את כל פינותיהם היפות ביחוד הכוללות זרם רב וטל-חיים מרובה, הם יודעים גם להציג לראוה את הכעור הכללי של הקלקולים שבחיים ולמחות נגדם בכל תוקף. אבל לחדור לתוך-תוכם של כל הגורמים הפרטיים, איך מכשירים את החיים ומעמידים אותם על הבסיס הטוב ואיך משמרים אותם מכל קלקלה גם קטנה שבקטנות, שסופה להעלות שרטון גדול ולהרס הרבה מאד, דבר זה אין לו עסק עם כח המדמה החם והעז, כי אם עם החכמה המדיקת. כאן תחל עבודת הרופאים, החסכנים, המודדים, השופטים, וכל החכמים המעשיים".

חיים יהודיים נטולי נבואה יצרו עולם שלם של חכמים, המפלסים דרך בתוך עולם ההלכה ויוצרים את מהלך החיים הנורמטיוויים של החברה. החוק היהודי הלך והתגבש בימי הבית השני, עת הסתלקה הנבואה, ובא לידי גמר בימי המשנה עד לרבי יהודה הנשיא. במשך מאות שנים יצרו חכמים אלפי חיבורים הנובעים ממעיין החוכמה. רוח הנבואה נכבשה ונדחתה למקומות צדדיים.