פרשת בהעלותך – מאמר שלישי

פרשת השבוע: פרשת בהעלתך (במדבר ח, א – יב, טז)

השבוע שבין י סיון לבין טז סיון ה'תשע"ג (19 במאי – 25 במאי 2013)

ההפטרה היא בספר זכריה מפרק ב' פסוק יד עד פרק ד' פסוק ז. זכריה מנבא על הקדשת יהושע הכהן הגדול ועל מנורת המקדש.

פרשת "בהעלותך" היא פרשה ייחודית ביותר ומתאפיינת במספר היבטים. היבט ראשון – טכנית, היא אחת מן הפרשיות הגדולות והארוכות בתורה המכילה קל"ו פסוקים [וסימנך: מהללא"ל], זמן קריאתה של פרשת "בהעלותך" יחול, לעולם, לאחר חג השבועות.

 

חוקי הפסח המשתנים

 שמות יב

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. ג דַּבְּרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. ד וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה. ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים תִּקָּחוּ. ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. ז וְלָקְחוּ מִן-הַדָּם וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. ח וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. ט אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ. י וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.

ויקרא כג

ה בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם  פֶּסַח לַיהוָה.  ו וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה  שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.  ז בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.  ח וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.  {פ}
ט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן.  יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.

דברים טז

א שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. ב וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ג לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. ד וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל-גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא-יָלִין מִן-הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר. ה לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת-הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. ו כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. ז וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ.

 מלכים ב כג

ט וְגַם אֶת-כָּל-בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל-הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית-אֵל.

כ וַיִּזְבַּח אֶת-כָּל-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר-שָׁם עַל-הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת-עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלִָם.  כא וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-כָּל-הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה.  כב כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה.  כג כִּי אִם-בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ  נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַיהוָה בִּירוּשָׁלִָם.  כד וְגַם אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל-הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ  לְמַעַן הָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל-הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית יְהוָה.  כה וְכָמֹהוּ לֹא-הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר-שָׁב אֶל-יְהוָה בְּכָל-לְבָבוֹ וּבְכָל-נַפְשׁוֹ וּבְכָל-מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא-קָם כָּמֹהוּ.  כו אַךְ לֹא-שָׁב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר-חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל-הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה.  כז וַיֹּאמֶר יְהוָה גַּם אֶת-יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת-יִשְׂרָאֵל וּמָאַסְתִּי אֶת-הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר-בָּחַרְתִּי אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם.  כח וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה  הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה.  כט בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עַל-מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל-נְהַר-פְּרָת וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ.  ל וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ וַיִּקַּח עַם-הָאָרֶץ אֶת-יְהוֹאָחָז בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו.  {פ}

דברי הימים ב לה

א וַיַּעַשׂ יֹאשִׁיָּהוּ בִירוּשָׁלִַם פֶּסַח לַיהוָה וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. … ז וַיָּרֶם יֹאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן כְּבָשִׂים וּבְנֵי-עִזִּים הַכֹּל לַפְּסָחִים לְכָל-הַנִּמְצָא לְמִסְפַּר שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּבָקָר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אֵלֶּה מֵרְכוּשׁ הַמֶּלֶךְ. {ס} ח וְשָׂרָיו לִנְדָבָה לָעָם לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם הֵרִימוּ חִלְקִיָּה וּזְכַרְיָהוּ וִיחִיאֵל נְגִידֵי בֵּית הָאֱלֹהִים לַכֹּהֲנִים נָתְנוּ לַפְּסָחִים אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּבָקָר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת. ט וכונניהו (וְכָנַנְיָהוּ) וּשְׁמַעְיָהוּ וּנְתַנְאֵל אֶחָיו וַחֲשַׁבְיָהוּ וִיעִיאֵל וְיוֹזָבָד שָׂרֵי הַלְוִיִּם הֵרִימוּ לַלְוִיִּם לַפְּסָחִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וּבָקָר חֲמֵשׁ מֵאוֹת. י וַתִּכּוֹן הָעֲבוֹדָה וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים עַל-עָמְדָם וְהַלְוִיִּם עַל-מַחְלְקוֹתָם כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ. יא וַיִּשְׁחֲטוּ הַפָּסַח וַיִּזְרְקוּ הַכֹּהֲנִים מִיָּדָם וְהַלְוִיִּם מַפְשִׁיטִים. יב וַיָּסִירוּ הָעֹלָה לְתִתָּם לְמִפְלַגּוֹת לְבֵית-אָבוֹת לִבְנֵי הָעָם לְהַקְרִיב לַיהוָה כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר מֹשֶׁה וְכֵן לַבָּקָר. יג וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט וְהַקֳּדָשִׁים בִּשְּׁלוּ בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת וַיָּרִיצוּ לְכָל-בְּנֵי הָעָם. יד

יז וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים אֶת-הַפֶּסַח בָּעֵת הַהִיא וְאֶת-חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים. יח וְלֹא-נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכָל-מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר-עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל-יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָא וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם. {ס} יט בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמַלְכוּת יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה.

 

פסח שני

י"ד באייר נקרא גם "פסח שני".

במדבר ט

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְמִדְבַּר-סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר.  ב וְיַעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ.  ג בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר-יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכָל-חֻקֹּתָיו וּכְכָל-מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ.  ד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח.  ה וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ו וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא.  ז וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה  עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה-יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם.  {פ}
ט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר  אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה.  יא בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ  עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.  יב לֹא-יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ כְּכָל-חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.  יג וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא-הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ  כִּי קָרְבַּן יְהוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא.  יד וְכִי-יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה  חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ.  {ס}

פסח שני חל בי"ד באייר ובו ניתנת שוב ההזדמנות, להקריב קרבן פסח, על ידי אנשים שנמנע מהם להקריב את קורבן הפסח, במועדו הרגיל, משום שהיו טמאים או רחוקים ממקום המקדש בזמן הקרבת הפסח, בי"ד בניסן,ערב חג הפסח שיצא חודש לפניו. נקרא גם פסח קטן.

מקור המצוה

בספר במדבר מתואר מאורע שבו בשנה השנית ליציאת מצרים, באה קבוצת אנשים שהיו טמאים באותו זמן, והתלוננו לפני משה שברצונם להקריב את קורבן הפסח גם הם

וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹך בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

– במדבר פרק ט פסוקים ו-ז

משה פנה לאלוהים, אשר ענה לו בציווי חדש – אנשים שהיו טמאים או בדרך רחוקה בזמן הפסח הראשון, יכולים להקריב בחודש הבא – בי"ד באייר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַה', בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ; כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ

– שם, פסוקים ט-יב

באותו מעמד נוספה גם אזהרה, שאנשים שלא היו טמאים או רחוקים באותו זמן ולא עשו את הפסח, ייענשו בידי שמים בכרת.

יום זה נקרא בפי חז"ל "פסח שני", והם פירשו שלא כל מצוות הפסח חלות עליו – למשל, מותר לאכול חמץ יחד עם קרבן הפסח הזה, דבר האסור ב"פסח ראשון". וכך כותב הרמב"ם (הלכות קרבן פסח י, טו):

"מה בין פסח ראשון לפסח שני? הראשון – אסור בחמץ בבל יראה ובבל ימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עמו חגיגה, ואפשר שיבוא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו. אבל פסח שני – חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לבית אכילתו, ואין מביאין עמו חגיגה, ואינו בא בטומאה. ושניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתם, ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהם, ואין שוברין בהם את העצם. ולמה לא ישווה השני לראשון לכל הדברים, מאחר שנאמר "ככל חוקת הפסח ייעשו אותו" (במדבר ט, יב)? – לפי שפירש בו מקצת חוקי הפסח, ללמד שאינו שווה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו; והן המצוות שבגופו, והם 'חוקת הפסח' שכלל".

מנהגים מאוחרים בפסח שני

במקורות שונים נזכר פסח שני כמועד עלייה לרגל למירון. כך עולה מן החיבור "אלה המסעות" שמן המאה ה-13, לפיו היו מתקבצים יהודים ומוסלמים במערת הלל ושמאי בפסח שני. תאריך זה נזכר כמועד עליה לרגל למירון גם בתעודה מגניזת קהיר, "לוח קברות צדיקי ארץ ישראל", שנכתבה במאה ה-14. משה באסולה מספר על השתתפותו בשיירה של יותר מאלף איש שעלו לקברי הצדיקים במירון בפסח שני בשנת רפ"ב (1522). זהו האזכור האחרון של פסח שני כמועד עלייה לרגל למירון. מאותה תקופה, בהשפעת מקובלי צפת, השתנה מועד העלייה לרגל למירון לל"ג בעומר.

לפי מסורת מאוחרת, יום זה הוא יום פטירתו של רבי מאיר בעל הנס, ויהודים רבים נוהגים לעלות לקברו או לערוך לכבודו הילולה הכוללת לימוד תורה, הדלקת נרות ותרומת כספים ללומדי תורה ולבתי כנסת. מנהג זה החל לראשונה בשנת 1867, אז הוקם בניין על קברו. לפי המנהג, בשעת נתינת הצדקה אומרים את פסוק התפילה המופיע בסיפור התלמודי על הנס של רבי מאיר: "אלהא דמאיר עננו".

בימינו, נחשב יום זה מעין "יום טוב" גם לכל עם ישראל: נהגו שלא לומר בו תחנון בתפילה, והיו אף שנהגו לאכול בו מצות. לגבי המנהג שלא להגיד בו תחנון, יש שכתבו להגיד תחנון בערב פסח שני (דהיינו ביום י"ג באייר) בתפילת מנחה (למרות שבדרך כלל כל יום שאין אומרים בו תחנון, לא אומרים תחנון גם בתפילת המנחה של היום שלפניו) מכיוון שכל עיקרו של היום הוא הקרבת קרבן פסח שני בזמן בית המקדש, והרי קרבן פסח שני, בדומה לקרבן פסח, היה קרב רק אחרי חצות היום של יום י"ד עצמו (ונאכל בליל ט"ו באייר) ולא להגיד תחנון מתפילת מנחה של היום הקודם זה כבר מוגזם. בהיות שבליל ט"ו היה נאכל קרבן הפסח השני, יש שכתבו שעדיף לאכול בו את המצות ולא ביום י"ד שבו רק הוקרב הקרבן. כמו כן נהגו שלא לאכול גדי מקולס (צלוי כולו בשלמותו, ללא חלוקה לאברים) בליל ט"ו באייר, כדי שלא ייראה הדבר כהקרבת קורבן פסח מחוץ לבית המקדש

בשנת 2009 החלו מספר ארגונים דתיים העוסקים בקידום סובלנות ופלורליזם חברתי לציין את פסח שני כיום הסובלנות הדתית, וזאת על פי המסר הטמון ביום זה, לשיטתם.