פרשת בהעלותך – מאמר ראשון

פרשת השבוע: פרשת בהעלתך (במדבר ח, א – יב, טז)

השבוע שבין י סיון לבין טז סיון ה'תש"ע (23 במאי – 29 במאי 2010)

ההפטרה היא בספר זכריה, מפרק ב' פסוק יד עד פרק ד' פסוק ז. זכריה מנבא על הקדשת יהושע הכהן הגדול ועל מנורת המקדש.

פרשת האשה הכֻּשִית  (לשון הרע)

במדבר יב

א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח  כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.  ב וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהוָה.  ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  {ס} ד וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם.  ו וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ.  ז לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה  בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא.  ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.  ט וַיִּחַר-אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ.  י וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת.  יא וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה  בִּי אֲדֹנִי אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ.  יב אַל-נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ.  יג וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר  אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ.  {פ}
יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף.  טו וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם.  טז וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן.  {פ}

 א. אשה כֻּשית

תרגום אונקלוס (תרגום לארמית, מאה 2-3 לספירה):

ומלילת מרים ואהרן במשה על עיסק אתתה שפירתא דנסיב,ארי אתתה שפירתא דנסיב – רחיק!

(ודברה מרים ואהרן על משה בעניין אשה יפה שנשא, אותה אשה יפה שנשא – גירש)

רש"י (שלמה בן יצחק, מאה 11, צרפת):

האשה הכשית: מגיד שהכל מודים ביופייה, כשם שהכול מודים בשחרותו של כושי. כשית: בגימטרייא יפת מראה. על אודות האשה: על אודות גירושיה. האשה הכשית:על שם נוייה נקראת. כושית כאדם הקורא את בנו נאה כושי, כדי שלא תשלוט בו עין רעה.כי אשה כשית לקח: מה תלמוד לומר? אלא יש לך אשה נאה ביפיה ואינה נאה במעשיה במעשיה ולא ביפיה, אבל זאת נאה בכל. כי אשה כשית לקח: ועתה גירשה.

 ראב"ע (אברהם בן עזרא, מאה 12, ספרד):

יש אומרים כי משה מלך על כוש ולקח כושית. והמתרגם אמר שפירתא וטעמו לשון כבוד כאשר יקראו הישמעאלים לזפת הלבן, גם אנחנו נקרא העיוור סגי נהור (סגי = גדול, נהור = אור). והנה לא יתכן שנקרא שם שהוא לשבח להפכו לגנאי. והישר בעיני שזו הכושית היא ציפורה כי היא מדיינית, ומדיינים הם ישמעאלים והם דרים באהלים. וכן כתוב "ירגזון יריעות ארץ מדין" (חבקוק ג, ז). ובעבור חום השמש אין להם לבן כלל, וציפורה היתה שחורה ודומה לכושית.

ר' יוסף כספי, משנה כסף (1340-1280), צרפת):

והיה הענין כן: כי משה אחרי נשאו ציפורה לקח אשה כושית על ציפורה, לסיבה שידע הוא, עליו השלום, ואין לשאול טעמים בפעולותיו, כי בוודאי מחכמה עשה זה, והנה לא ידענו הזמן המוגבל שנשא אותה אם עתה בנסעם, אם לפני כן זמן מה, כי לא נזכר בתורה עדיין, כי גם לא נכתבו בתורה כמה עניינים אז; אבל בעבור שלא נזכר הדבר עד עתה, בעבור שלא ניבהל באמרו "על אודות האשה הכושית אשר לקח" – בעבור שלא שמענו זה מעולם – אמר מיד "כי אשה כושית לקח", כאילו אמר: דעו, שאשה כושית לקח, ואם לא נזכרה עדיין, ועליה דיברו אלה (אהרן ומרים); כי בעבור העלם מהם סיבת זאת ההוספה בלקיחת האשה הזאת, … לכן דיברו על משה בהוסיפו אשה על אשה… ועניין אמרם "הרק אך במשה דבר…" שלא דנו למשה מצד יתרון חכמה עליהם, עד שנעלם מהם מה שגלוי למשה, רצוני: סיבת הוספת אישה על אשתו, או סוד החכמה בהוספה זו, ולא אמרו: "הוא ידע מה יעשה, ואם דבר ריק הוא – ממנו הוא ריק", אבל השוו עצמם לו בכלל, בעבור שהיו שווים בנבואה, ולא הביטו אל ששוויָם לא היה במין קרוב, אבל היה בסוג גס רחוק מאוד, כמו שהודיעו ה' אחר כך.

 אברבנאל (מאה 15, פורטוגל – איטליה):

ותדבר מרים… על אודות האשה הכושית אשר לקח: רוצה לומר, העלבון אשר היה עושה משה לאשתו בהיפרדו ממנה. ואמרו, כי אם היה עושה כך להיות ציפורה שחורה ככושית, הנה כשנשא אותה כבר הייתה כושית – היהפוך כושי עורו? – ועם כל זה לקחה והוליד ממנה בנים? ואם כן – מה ראה עתה שנפרד ממנה? – וכן אמרו שאם נפרד ממנה מפני צורך הנבואה – "הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר" ולא נפרדנו אנו מזה – מהיותנו נביאים, ולמה אם כן נפרד משה מאשתו מפני נבואתו, הלא גם בנו דבר ה' וישמע ה' את דברינו ואם אנו מדברים אליו וה' שומע את קולנו מבלי הפרדה זו – למה זה נפרד משה מאשתו?

 מרטין בובר, משה (1965-1878, וינה – ירושלים)

ה"דיבור במשה" עניינו הוא אשת משה, המכונה כאן מנימוק בלתי ברור לנו בשם "כושית"…שמשה מוצאו היה ממשפחה עברית קדומה של "רואים"… הקובלנה של אהרן ומרים כלפי משה אינה ודאי פרי מגמה כללית לשמירה על הדם הטהור, אלא פרי ההשקפה, שהמשך הירושה לסגולת הרואה במשפחה מקופח על ידי היסוד הזר…רק מתוך כך יש להבין שה' אינו מדבר (בנאומו לשני המורדים =אהרן ומרים) על צפורה אלא על משה בלבד. הכוונה היא להפריש את משה מכל מעמד "הרואים": הוא בסגולותיו ובמפעלותיו אינו בן משפחה שחסד עליון עובר בה בירושה, אלא הוא לחלוטין אישיות, אישיות זו הנשלחת על ידי אלהים, אישיות הנושאת בתפקיד אישי חד-פעמי…

גלגוליו של כושי (על פי רוביק רוזננטל)

המקורות מעבירים מסר מבלבל בעניין זה. ארץ כוש אינה נחשבת ארץ מפגרת או נחשלת, אלא ארץ בין כל הארצות, שהיא גם שמו של הבכור בבני חם. על פי מילון התנ"ך של שטיינברג כוש פירושה במצרית "ארץ שחורי הפנים". רוב חוקרי המקרא מסכימים שארץ כוש המקראית אינה אלא אתיופיה, והאטימולוג ארנסט קליין קובע בפסקנות כי במקרא "כושי" הוא "אתיופי". אלא שפרשני המקרא אינם מקבלים את הכושים כחלק אינטגרלי ממשפחת העמים. כך נסב דיון ממושך על אותה "אישה כושית" שנשא לו משה, ורש"י קובע כי היא אישה "שהכל מודים ביופיה, כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי", ומוסיף כי "כושית – בגימטריה יפת מראה". כלומר : שחורה היא לא. על הפסוק המפורסם בספר ירמיהו "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו" מסביר רד"ק כי "דבר טבעי הוא השחרות בכושי ואינו דבר מקרה ולא יסור ממנו לעולם, וכן החברבורות בנמר, כן הרשע לא יוכל לסור מכם כאילו הוא טבעי בכם".

בשנות הארבעים והחמישים, ואולי עד הגעת האתיופים, לא נחשבה "כושי" לעלבון ואפשר היה למנות אותה אפילו בין גילויי החיבה. גברים רבים כונו "כושי", חלקם מפני שהיו כהי עור וחלקם מפני שהיו ג' ינג' ים. "כושי" רימון הוא המפורסם בכושים. כושי הוא זה דורות שם מועדף לכלבים בעקבות השיר הנצחי "כושי כלב קט" של אנדה עמיר. "עליקמא הקטן", ספר ילדים אהוב ונפוץ מאוד משנות החמישים של י. גבאי, נפתח במילים הבאות: "שלום ילדים, זה עליקמא/ עליז ושמח, יודעים אתם למה? / ראשית , הוא כושון, ושנית שחרחרון/ ושלישית הוא יודע לרכוב על פילון". בתנועת הנוער שרו בהתלהבות שיר שהיה הנחשב היום גזעני להחריד:

"היה היה כושי קטן/ בארץ כושיסטאן/ הוא שתה הרבה חלב/ רצה להיות לבן! / / כושי כושי כושי/ שחור אפל/ כושי כושי כושי, שחור כל?יל/ כושי כושי כושי, הבט וראה/ הכושי שחור כקפה". אברהם שלונסקי מספר ב"עלילות מיקי מהו": " ובפתח מוקי שם בו/ לתפארת כושי סמבו". " סמבו" בסלנג האמריקני הוא כינוי גזעני בוטה כלפי כושים שמקורו בספרדית.
דבר מוזר קרה למילה הזו, "כושי". היום היא נחשבת למילה הגזענית הבוטה והמקוממת ביותר באוצר ביטויי הגזענות בשפה. היא מכוונת כמעט אך ורק כלפי אתיופים, אך נתפשת כגזענית גם בקרב שחורי עור אחרים. דרק שארפ, שכבר כיכב בנבחרת ישראל בכדורסל, אומר רק השנה בראיון ל"עיתון תל אביב": " אני לא ישראלי אוריגינלי, עדיין אומרים לי'כושי'". " כושי" מציגה את שחורי העור כמי ששייכים לגזע נחות ופרימיטיבי ומתייחסת בעיקר ליוצאי אתיופיה. בשנים האחרונות חזרו כמה פעמים תקריות "כושי" מול אתיופים, שזכו לגינויים ואף הביאו להדחות מצה"ל, אבל לא יצאו מהמחזור.
בעברית החדשה "כושי" כאמור היה כינוי חיבה, אבל השפה הגזענית השתמשה בצבע העור בדרכים שונות כדי לפגוע בבני עדות שונות. בראשן המילה "שווארצע", שחור , ביטוי עלבון אשכנזי בוטה כלפי עדות המזרח, שאפילו הורחב לעתים ל"שווארצע חייס", חיות שחורות. מאוחר יותר נשמע הביטוי שהוא מעין לשון נקייה גזענית המודעת לעצמה: "צפוף פיגמנטים". ואילו בשנת 93' טען משה שחל כלפי שולמית אלוני כי היא מטיחה בו האשמות שונות "רק מפני שהוא שזוף".
לפני כמה שנים פרץ לאוצר הגזענות הישראלי "נאום המוקה" המביש של פיני גרשון. בשנים האחרונות היעד המרכזי לביטויי גזענות הוא ממשיכי השושלות של ההגמוניה האשכנזית, ו"אשכנזי" הפך לביטוי גנאי נפוץ. גם למגמה הזו יש גרסה צבעונית, ומי שנחשבים אשכנזים מכונים בהזדמנויות שונות "לבנים", " ורודים" וגם "צהובים".
רוב הכינויים הגזעניים, יש לומר, אינם מתייחסים לצבע העור אלא לסטראוטיפים (מרוקו סכין, יקה פוץ, אוכלי כלבים), לדרך הדיבור (ווזווז, צ'חצ'ח, איגן מיגן), לשמות פרטיים אופייניים (אחמד, בוריס) ועוד. כינוי גזעני ייחודי הוא "אינדיאנים", שאומץ מאז ומתמיד לסקציית הנחשלים והמתלהמים. כך נקראו חיילים מן הפריפריה בידי הצפונבונים של פעם, וכך נקראו אנשי מרכז הליכוד על יד עמרי שרון בימינו אלה ממש. בעגה המשטרתית "אינדיאנים" הם ערבים.

לעובדיה יוסף אין דעה טובה על שחורי עור. על ניו אורלינס בזמן הסופה קטרינה הוא אמר בין היתר: "שמה יש כושים, כושים ילמדו תורה?".
אז איך נקרא מעתה לשחור עור? Nigger, המקבילה האמריקנית לכושי, נחשבת על פי מילון וובסטר לביטוי הגזעני הבוטה ביותר בסלנג האמריקני. היא נגזרה מהמילה הספרדית Negro, שחור . בארצות הברית הוצא "ניגר" מהמחזור, והכינוי הצבעוני האחר Black זכה לריהביליטציה חלקית, כש"אפרו אמריקני" הוא הביטוי המועדף. ניגר חזר בדלת האחורית כאשר הפך כינוי חיבה עוקצני בין חברי הקהילה האפרו-אמריקנית, ולאחרונה הוא נשמע גם בסלנג הישראלי כמעין כינוי חיבה מתגרה. את האתיופים, מכל מקום, החלופה הישראלית ל"ניגר", דהיינו , כושי, ממש לא מצחיקה.

ב. לשון הרע

ספרי במדבר פיסקא צט (מאות 3-2 לספירה, ארץ ישראל):

מנין היתה מרים יודעת שפירש משה מפריה ורביה אלא שראת את צפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים אמרה לה מה לך שאין את מתקשטת בתכשיטי נשים אמרה לה אין אחיך מקפיד בדבר לכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו [ר' נתן אומר מרים היתה בצד צפורה בשעה שנא' וירץ הנער, כיון ששמעה צפורה אמרה אוי לנשותיהם של אלו. בכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו].

ירושלמי פאה פ"א: עבודה זרה , גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם.

ערכין טו, ע"ב:כל המספר לה"ר ראוי לסקלו באבן.

שיר השירים רבה פרשה א אות ו (מאה 6 לספירה, ארץ ישראל):

ועל ידי שאמר 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב' (ישעיהו ו, ה) אמר לו הקב"ה: ישעיה, בנפשך את רשאי לומר, 'כי איש טמא שפתים אנכי' – ניחא, שמא 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב'? אתמהא!

רש"י (שלמה בן יצחק, מאה 11, צרפת):

ותדבר מרים ואהרן: … מנין הייתה יודעת מרים שפרש משה מן האשה, רבי נתן אומר, מרים הייתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה: אלדד ומידד מתנבאים במחנה, כיון ששמעה צפורה, אמרה אוי לנשותיהם של אלו אם הם נזקקים לנבואה שיהיו פורשים מנשותיהם כדרך שפרש בעלי ממני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן. ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו כך נענשה קל וחומר למספר בגנותו של חברו.

רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ב(מאה 12, ספרד, מרוקו,מצרים):

אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אע"פ שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת. אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו. כלומר שאם מדובר בשקר זה לא נקרא לשון הרע אלא מוציא שם רע. האם מה שאמרו מרים ואהרון היה אמת או שקר? אם הקב"ה אומר 'לא כן עבדי משה', משמע שהם טעו במה שהם אמרו, ואם כן זהו שקר! לפי זה הסיפור שלנו, שמהווה את הדוגמא המפורסמת ביותר ללשון הרע בתנ"ך, בכלל אינו לשון הרע אלא מוציא שם רע!

 ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, "החפץ חיים" (1933-1838, וילנה):

החפץ חיים נסע ברכבת לראדין, ולידו ברכבת ישב יהודי שנסע במיוחד לראדין כדי לפגוש את החפץ חיים. היהודי, שכלל לא ידע מי יושב לידו, התחיל לשוחח עם החפץ חיים ושאל אותו האם הוא יודע איפה גר ר' ישראל מאיר הכהן. שאל אותו החפץ חיים למה הוא שואל, והוא אמר שברצונו לראותו, כי הוא שמע שזהו גדול הדור. ענה החפץ חיים: 'אני מכיר אותו, והוא כלל אינו גדול כמו שחושבים'. כעס אותו יהודי, שנסע קילומטרים רבים רק כדי לראות את פניו של החפץ חיים, וסטר לשכנו על שהעיז לדבר כך כנגד גדול הדור. למותר לציין שכשהגיעה הרכבת לתחנה והתברר לו שלידו ישב החפץ חיים בכבודו ובעצמו הוא הרגיש רע מאוד וביקש סליחה. ענה לו החפץ חיים: הסטירה הגיעה לי, וכך למדתי לקח חשוב: אסור לאדם לספר לשון הרע אפילו על עצמו…

 ג. חיי פרישות

בבלי יבמות סב ע"ב: המדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאם סמוך לפירקם עליו הכתוב אומר: "וידעת כי שלום אהלך" (איוב ה, כד).

יבמות סג ע"ב: רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה – כאילו שופך דמים … בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות … אמרו לו לבן עזאי: … אתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.

בבלי קידושין כט ע"ב : רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך? אלא אימא: כל ימיו בהרהור עבירה.

רמב"ם (מאה 12, ספרד, מרוקו,מצרים):  מורה נבוכים, ג, ח:

מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אישה אין בידו עוון והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אישה ואפילו היו לו בנים שמא יבוא לידי הרהור.

הלכות דעות ג יט: כבת זרע היא כוח הגוף וחייו ומאור העיניים. הוא שאמר שלמה בחכמתו: אל תיתן לנשים חילך (משלי לא:ג). כל השטוף בבעילה – זקנה קופצת עליו, וכוחו תשש, ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו ומשחיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, שיניו נופלות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת בשאר חולאים והאלף מרוב התשמיש. לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה אם רצה לחיות בטובה, ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר והקישוי בו כשהיה, וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאלו חוטי הביצים נמשכים ובשרו חם, זה צריך לבעול ורפואה לו שיבעול. מיעוט התשמיש והחלשת האבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר. כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר … בבעילתו.

כל הכרחי החומר אצלם חרפה וגנאי ומגרעות שההכרח מחייבם, ובפרט חוש המישוש אשר הוא חרפה לנו כפי שאמר אריסטו, אשר בו מתאווים אנו האכילה והשתייה והתשמיש, שראוי למעט בו ככל האפשר ולהסתתר בו ולהצטער בעשייתו. ושלא יְיַחֵד בכך שיחה ולא ירחיב בו דיבור ולא יקהל לדברים אלה, אלא יהיה האדם שולט על כל הצרכים הללו, וממעט בהן ככל יכולתו, ולא ייקח מהן כי אם מה שאי אפשר בלעדיו, וישים תכליתו תכלית האדם באשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולתן. כדי להתנהג על פי הרצון האלהי חייב אדם להגביל את דרישות החומר עד כמה שאפשר, ולהתנהג לפי צורתו האמיתית, כלומר השכל. מכאן שראוי למי שהולך בדרך התורה למעט במילוי צרכים חומריים וגופניים ככל האפשר, וכאשר עוסקים במילוי צרכים אלה יש לנהוג בכל הצניעות האפשרית.

שולחן ערוך (יוסף קארו, מאה 16, צפת):

מצווה על כל אדם שישא אישה בן שמונה עשרה, והמקדים לישא בן שלוש-עשרה, מצווה מן המובחר. בשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אישה, ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא כדי לקיים פריה ורביה.

 

השאר תגובה