סוגיות בתולדות עם ישראל ותרבותו 9
המאה השביעית
פריצת האסלאם
האסלאם ( إسلام, התמסרות, כניעוּת כלפי האל, צייתנות מוחלטת לדבר האל) הוא דת מונותאיסטית, המבוססת על הקוראן, שלפי אמונת חסידיו, נשלח מהשמים על ידי אללה דרך הנביא מוחמד. המוסלמים מאמינים, כי מוחמד הוא הנביא האחרון ("חותם הנביאים"); מרביתם רואים בחדית'ים, המספרים על חייו ומעשיו של מוחמד, כלי מרכזי לפירוש הקוראן.
האסלאם החל את דרכו במאה השביעית בחצי האי ערב, תחת הנהגתו של מוחמד. מוחמד בן עבדאללה, נביא האסלאם ועל-פי מאמיניו – אחרון הנביאים, נולד בסביבות שנת 570. הוא התייתם מהוריו וגדל בבית דודו בעיר מכה, שהייתה מרכז מסחרי חשוב בחצי-האי ערב. בבגרותו נישא לסוחרת עשירה בשם ח'דיג'ה (خديجة) והיא גם העסיקה אותו במסעות סחר ברחבי המזרח התיכון. לא הרבה ידוע לנו על חייו, אלא מה שמספרת המסורת המוסלמית. על-פי מסורת זו זכה מוחמד להתגלות אלוהית בגיל 40, כשהתבודד במערה מחוץ לעיר מכה. על-פי סיפור זה בא המלאך גבריאל ( جبريل – ג'יבּריל) אל מוחמד וציווה עליו לקרוא ממגילת משי שמסר לו. הדברים שהיו כתובים במגילת המשי הם, על פי המסורת, הפסוקים הידועים כסורת אלעלק (سورة العلق, סורת "הדם הקפוא" בקוראן). מוחמד אסף סביבו קבוצה של מאמינים, ביניהם אשתו ח'דיג'ה, וכן אבו בכר, עמר בן אלח'טאב ועלי בן אבי טאלב (בן דודו), שהיו המאמינים הראשונים באסלאם ולימים ימלאו תפקידי מפתח בהנהגתו. עשירי מכה רדפו את המאמינים הללו עד אשר חייהם נעשו בלתי-נסבלים. בעקבות הרדיפות הבין מוחמד כי עליו לעזוב את מכה.
מוחמד הוזמן לעיר ית'רב, היא מדינה, על ידי שני השבטים הערביים אשר גרו שם. הם קיבלו עליהם את הנהגתו וקיוו שיוכל לפשר בסכסוך ששרר ביניהם . בשנת 622 עזב מוחמד את מכה בחשאי והיגר למדינה – זו ההג'רה (الهِجْرة), שממנה מתחיל מניין השנים באסלאם. תושבי מדינה אשר סייעו למוחמד נקראו "אנצאר" (أنصار, שפירושו "התומכים"). במדינה נהנה מוחמד מתמיכה ומהגנה, והחל לעצב את הדת המוסלמית ולקבוע את כלליה. במדינה גרו יהודים, ויש סימנים לכך שמוחמד למד את מנהגיהם ואמונותיהם וניסה לשלב חלק מהם באסלאם.
מוחמד כתב את "חוזה האומה" (عهد الأمّة, עהד אלאֻמה), שבו ביטל את הסכסוך בין השבטים והכריז על כל המאמינים המוסלמים כעל אחים אשר המלחמה ביניהם אסורה. את המלחמות ניהלו המוסלמים הראשונים בעובדי האלילים, שכן ראו בביעור האלילות מצווה חשובה. מוחמד התגורר במדינה עד מותו בשנת 632, במהלך שנים אלה הצליח לגבש קהילה מוסלמית חזקה, לכבוש את העיר מכה ולאסלם אותה. עם מותו היו המוסלמים הקבוצה החזקה ביותר בחצי האי ערב, שהיה נתון למעשה לשליטתם.
מוחמד לא קבע לעצמו יורש ולא היו לו בנים (אלא בנות בלבד), דבר שהביא לסכסוך בין אנשי מכה לבין אנשי אל-מדינה. מי שנבחר בסופו של דבר כיורשו היה חותנו אבו בכר (أبوبكر), שנמנה עם קבוצת המאמינים הראשונים ממכה. אבו בכר זכה לתואר "ח'ליפה" (خليفة), כלומר, ממלא-מקום. סמכויותיו של הח'ליפה היו רק בתחומים החילוניים: ארגון מדיני, צבאי וכלכלי. המוסלמים מאמינים כי הנבואה פסקה עם מותו של מוחמד. מינוי אבו בכר לח'ליפה היה למורת רוחם של תומכי עלי בן אבי טאלב (علي بن أبي طالب), שהיה בן-דודו וחתנו של מוחמד (הוא היה נשוי לפאטמה, בתו של מוחמד). תומכי עלי ראו בו יורש טבעי למוחמד, והם יצרו סיעה מתבדלת בתוך הקהילה המוסלמית, שכונתה "שיעה". השיעים מאמינים עד היום כי מוחמד קבע את עלי ליורשו עוד בחייו. אירוע זה נחגג בקהילות השיעיות בחודש ד'ו אלחג'ה.
לאחר מותו של אבו בכר מונה עֻמר אבן אלחטאב (عمر بن الخطّاب) לח'ליפה. הוא פיקד על מסעות הכיבוש הגדולים של האסלאם שבמהלכם נכבשו שטחים עצומים באסיה ובאפריקה. צבאותיו של עמר הכניעו את צבאות פרס והאימפריה הביזנטית וכבשו את פרס, מסופוטמיה, סוריה, ארץ ישראל, מצרים, צפון אפריקה וספרד. ירושלים נכבשה בידי צבאותיו של עמר בשנת 638 מידי הביזנטים. כיבושים אלו החלו תהליך ארוך והדרגתי של התאסלמות העמים במזרח-התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה. תהליך זה, שהתחולל בעקבות היווצרות האימפריה המוסלמית, נמשך כמה מאות שנים. במזרח התיכון הייתה גם תופעה הדרגתית של השתערבות (تعرّب), כלומר, העמים המקומיים שעד אז דיברו יוונית, ארמית-סורית, קופטית, בֶּרבֶּרית ושפות אחרות, אימצו בתהליך שנמשך כמה מאות שנים את השפה הערבית ואת התרבות הקשורה בה. בסופו של דבר הם התמזגו בשבטים הערביים, כך שנוצר מרחב עצום שבו שולטות השפה הערבית והתרבות הערבית (בפרס ובמרכז אסיה לא התחוללה השתערבות, אף על פי שמרבית אוכלוסייתן התאסלמה).
יורשו של עמר בן אל-ח'טאב היה עת'מאן אבן עפאן (عثمان بن عفان). תקופת שלטונו לא אופיינה באירועים דרמטיים, אולם נעשה צעד חשוב נוסף בגיבוש האסלאם – העלאת הקוראן על הכתב. מוחמד השמיע את דברי הקוראן בעל-פה, כנאומים, ותלמידיו שיננו את הדברים מבלי להעלותם על הכתב. עם מותם של רבים מתלמידיו של מוחמד, ציווה עת'מאן להקים ועדה שתאסוף את כל הגרסאות הקיימות בעל-פה, תבדוק את אמינותן (כלומר, אילו מהן אמנם נשמעו מפי מוחמד), ותעלה את האמינות שבהן על הכתב. המפעל הזה הביא לקנוניזציהשל הקוראן, כלומר, קביעת גרסה אחידה, כתובה, שאין להוסיף עליה, אין לגרוע ממנה ואין לשנות בה דבר. בעקבות מפעל זה החלה להתפתח שיטת כתיב אחידה לשפה הערבית, שכללה, בסופו של דבר, גם סימני תנועות, וסימנים מבחינים בין אותיות שצורתן דומה. הערבית של הקוראן נחשבת דוגמה לשפה תקנית הן מבחינת סגנונה והן מבחינת הכתיב שלה.
בשלהי תקופתו של עת'מאן התגלעו סכסוכים בינו לבין קבוצות מוסלמיות אחדות, והוא נרצח בביתו בעודו קורא בקוראן. כיוון שמת תוך כדי קריאת הקוראן הוא נחשב שהיד. בעקבות הרצח התמנה עלי בן אבי טאלב כיורשו של עת'מאן לשביעות רצונם של השיעים, אולם הוא לא הצליח להוריש את התפקיד לבניו. נקמת דם על רציחתו של עות'מאן הייתה הסיבה למלחמתו של מֻעאויה בעלי, ולעליית שושלת בני אומיה.
תפיסת העולם של האסלאם
תפיסת האלוהות מופיעה בקוראן ב"סורת אלאחלאץ'" (سورة الإخلاص, הסורה ה-112), שאומרת: "האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד, ואין דומה לו". זוהי תפיסה מונותאיסטית מופשטת שעל-פיה יש ישות אלוהית אחת שאינה מוגבלת בזמן, במקום או בגוף ואינה נחלקת. יש באסלאם אמונה בשכר ובעונש, הן בעולם הבא והן בעולם הזה. הגישה הרווחת לתיאור גן העדן היא באמצעות תיאורים פיזיים של המאכל, המשתה והנשים הבתולות המזומנות למאמינים. כך גם לגבי העונש בגיהינום, שמתואר לעתים כחיתוכו של בשר הגוף לחתיכות ושריפתו. תיאורי גן העדן והגיהינום מופיעים, בין היתר, בסורה 56 פסוקים 12 – 44. עם זאת, יש מגמות באסלאם השוללות תיאורים פיזיים של המתרחש לאחר המוות, בטענה שהנפש פטורה מהנאות הגוף וייסוריו אחרי המוות.
האסלאם הוא בעיקרו דת אורתופרקטית (דת-הלכה שמבוססת על מצוות מעשיות, בדומה ליהדות). ההלכה המוסלמית מכונה "שריעה" ("דרך הישר"). בדומה להלכה היהודית היא מכוונת את צעדיו של המאמין בכל מקום ובכל זמן, למן הלכות הנישואין ועד להלכות ההתנהגות בשירותים. אין הפרדה בין הדת לבין החיים – הקוראן הוא תורת חיים. אצל המוסלמים האדוקים נחשב השימוש בבתי משפט חילוניים כפניה לערכאות של עבודה זרה.
מעל לכול, חייבים המוסלמים בשמירה על חמש מצוות מרכזיות, הקרויות "חמשת עמודי האסלאם". מוסלמי אשר אינו מקיימן, ספק אם הוא יכול עדיין להיקרא מוסלמי. דבר חשוב הוא, מפני שאדם שנולד מוסלמי וחוזר בו מדת האסלאם נקרא מֻרְתַדּ (مرتدّ) ודינו מוות. בפועל, לא מקובל לגנות מוסלמי שאינו מקיים את המצוות באופן סדיר, אלא אם הוא מתריס כנגד הדת. הרוב המכריע של המוסלמים אינם יכולים לעמוד במסע למכה, וגם העיר עצמה אינה יכולה לקלוט מספר גדול כל כך של עולים לרגל, כך שהמוסלמים מקבלים בהשלמה את העובדה שמצווה זו אינה מקוימת על ידי רוב המוסלמים.
יש זרמים באסלאם, שמונים מצווה נוספת כמצווה עיקרית שישית, זוהי המלחמה בשם הדת, (ג'האד جهاد). מלכתחילה נקראו מלחמות מוחמד ותומכיו בעובדי האלילים הערבים "ג'יהאד", והמתים המוסלמים במלחמות אלה נחשבו כמי שזוכים לגמול מיוחד בעולם הבא (סורת אלעמראן, 188). כיום הפרשנות למצווה זו נרחבת מאוד ונושאת אופי פוליטי. טווח הפרשנות נע בין הגדרת "ג'יהאד" כמאבקו של אדם ביצרו הרע ותו לא, וכלה בהגדרתו כמלחמה כוללת בכל מי שאינו מוסלמי.
מושג חשוב אחר באסלאם הוא "שהיד" (شهيد – המשמעות המילולית של המילה היא "עֵד", ויש חוקרים הסבורים שזהו תרגום של המילה היוונית "מרטיר", שמשמעותה זהה). שהיד הוא מוסלמי שמת למען הדת או תוך קיום אחת ממצוותיה. מוות תוך כדי תפילה, בזמן המסע למכה, תוך כדי שליחות דתית וכדומה מעניק למנוח את התואר "שהיד". גם מי שנהרג בג'האד מכונה "שהיד". בארצות ערב מקובל להשתמש בתואר "שהיד" גם לגבי חיילים שנהרגו במלחמה.
על פי התפיסה המוסלמית, העולם מחולק לשני חלקים: דאר אלאסלאם (دار الإسلام) – בית האסלאם, האזור שכבר מוחזק לאזור מוסלמי, כמו ערב הסעודית וחלק מהמזרח התיכון, וודאר אלחרב (دار الحرب) – מקום המלחמה, האזור שבו מתגוררים אלו שאינם מוסלמים, כמו אירופה. הקמת מדינה לא-אסלאמית באזור של דאר אל-אסלאם מהווה בעיה קשה בהשקפת העולם המוסלמית, ויש מוסלמים הסבורים כי אי אפשר להשלים עם מצב כזה, אלא באופן זמני ומוגבל. השריעה מטילה מגבלות על לא-מוסלמים החיים במדינה מוסלמית. רק בני דתות מונותאיסטיות(ובעיקר נוצרים ויהודים) רשאים לחיות במדינה מוסלמית והם מוגדרים כ"בני חסות" החייבים במס גולגולת ונתונים להגבלות.
מצוות נוספות שמאפיינות את האסלאם הן האיסור על אכילת בשר חזיר (יש המרחיבים את האיסור גם לבשר סוס ובעלי-חיים אחרים), איסור על שתיית יין (יש המרחיבים איסור זה על משקאות אלכוהוליים בכלל), מצווה על שחיטת בהמה או עוף למאכל ואיסור על המתתם בדרך אחרת (בשר שנשחט על-פי דיני האסלאם, ונמצא ראוי לאכילת מוסלמים, מכונה حَلال – "חלאל"). דיני המאכלים המותרים והאסורים מופיעים, בין היתר, בסורת אלמאידה (سورة المائدة, הסורה החמישית), פסוקים 3 – 4.
שורשי ההלכה המוסלמית, أصول الفقه או أصول الشريعة, נחלקים לפי חלק מהמוסלמים לארבע מקורות ועל פי אחרים לחמישה מקורות ואילו הם:
* הקוראן, القرآن- התורה שבכתב. הכוונה הן לחומר המשפטי המפורט בקוראן (דיני אישות, מלחמה וכיוצא בזה) והן לפסוקים כלליים, שמהם אפשר להסיק מסקנות חדשות בדרכים שונות.
* הסֻנה, السنة- התורה שבעל פה, כלומר ספרות החדית', אשר הוכרה כמתארת את אורח חיי הנביא וחבריו, שראוי לחקותו. הסנה או הפיקה מכילות את כל הלכות התורה שבעל פה ואילו החדית' הוא רק חלק מהם אשר מדבר כאמור על אורחות חייו של מוחמד. מובן, שכאן היו הדעות חלוקות, ו"אהל אלחדית'" ראו כמחייב חומר רב, שהיה מפוקפק או פגום בעיני המחמירים יותר. עם זאת, כלל מקובל על הכול הוא, שבכוחה של הסנה לעמוד גם נגד הקוראן ויכולה היא לתקן ואפילו לבטל דברים מפורשים בו. כך נקבעו חמש תפילות חובה ביום, אף על פי שבקוראן נזכרו רק שתיים, ונאסרו נישואיים זמניים, מתעה, שנחשבו כמותרים לפי הקוראן.
* הקִיאַס – במקרה שאין תשובה מפורשת או מספקת בקוראן או בסנה, מותר חפש תשובה במקור קיאס או במקור הבא שיוצג. אלקיאס הוא ההיקש, האנלוגיה, דהיינו – הסקת מסקנה הגיונית על סמך כתוב מפורש בקוראן או בסנה, או על סמך ניתוח העילה המתקבלת על הדעת לכתוב מפורש מסוג זה. למעשה אין זה אלא חלק מן הראוי, שיקול הדעת ההגיוני, שלא נתקבל כשורש מוכר ועצמאי בין שורשי הפקה. אלקיאס גם הוא שיקול דעת רציונלי, אך מוגבל על ידי מסורת כתובה. כך, למשל, נאסרה, לאחר היסוסים מצד מחמד, שתיית היין בקוראן. על סמך היקש הסיקו שכל משקה משכר אחר אסור אף הוא על המאמינים. בדומה לכך מגנים הקוראן והשריעה שתייה מכלי זהב וכסף, ועל סמך זה הסיקו שגם אכילה מכלי זהב וכסף אסורה. השימוש בקיאס נצטמצם ברבות הימים רק ל"פרוע", כלומר לפרטי הדיני הנידונים באסכולות ההלכה השונות או הניתנות כתשובה לשאלות המאמינים.
* האִג'מַאע- הסכמת הכלל. עקרון זה הוא מיוחד במינו, ובצורתו זו אינו מצוי, כנראה, בשום דת אחרת. אין כוונה לכינוס המוסלמים או חכמי הדת שבהם ולהחלטתם פה אחד על עניין מסוים. המדובר בהסכמה שבדיבור, במעשה ובשתיקה – לנוהג או אמונה שהשתרשו בעדת המוסלמים והפכו על ידי עצם השתרשותם בה למקודשים. כגון: מוסד החליפות, פולחן הקדושים או האמונה שמוחמד אל-טעותי. עקרון האג'מעא מבוסס על החדית' בפי הנביא, המניח שכלל עדת המוסלמים אינו יכול לטעות. אולם במשך הזמן התברר, שאין לסמוך על כלל העשה בקביעת דינים, ועל כן נטו לצמצם את מושג האג'מעא בצורות שונות, כגון: הסמכת חכמי האסלאם הראשונים, הסמכת מכה ואלמדינה בלבד, הסמכת חכמי הדת עד המאה העשירית, או הסמכת חכמי הדת שבכל דור ודור. האג'מעא אישר למעשה גם את המסקנות שהוסקו בקיאס והיווה מעין גשר בין ההסתמכות על השריעה בלבד או על הרעי בלבד. האג'מעא היה מנוף חשוב להתפתחות האסלאם, באשר נתן לו אפשרות לסגל לעצמו חידושים חשובים, כגון חידושי הטכנולוגיה בימינו (רדיו, קולנוע, כלי תחבורה חדשים וכיוצא בזה), שאין ביחס אליהם כל מסורת מפי הנביא ועל כן היססו המהדרין להשתמש בהם. אולם הוא תרם גם תרומה נכבדה להתאבנותו של האסלאם. כי דבר שנתקבל על ידיו לא יכול היה להיעקר עוד אלא על ידי אג'מעא חדש, דבר נדיר ביותר, כמובן. כוחו של האג'מעא הלך וגבר על שאר שורשי ההלכה והסוטה ממנו – כמוהו ככופר. לארבעת השורשים המוכרים הללו נוהגים להוסיף שורש חמישי הנקרא "עֵרְף" או "עַאדָה", כלומר מנהג המקום. באימפריה המוסלמית הגדולה היה הכרח להשאיר מקום מסוים למנהג וגם לשיפוט המקומי בכל אזור נכבש, מעין השיפוט הבדואי העצמאי בתוך תחומים מסוימים ומוגבלים בשיפוט המדינה. כוחו של הערף היה גדול מאוד. במקרים רבים סתר הערף את ההלכה המוסלמית המפורשת ובמקרים אחרים הוסיף עליה חובות, שאינן אלא מנהג. כך, למשל, קיימת מצוות נקמת הדת במסגרת הערף באזורים רבים, אף על פי שנאסרה במפורש על ידי הקוראן. דיני הירושה על פי הערף שונים מאוד מדיני הירושה על פי הקוראן.
קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה