סוגיות בתולדות עם ישראל ותרבותו 7

 המאה השנייה לספירה

מרד בר כוכבא

הוא מרד שערכו יהודים בארץ ישראל נגד שלטון האימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס, בין השנים 132 – 136לספירה.‏‏ בראש המרד עמד שמעון בן כוסבא אשר זכה לתמיכת חכמי דורו ובראשם רבי עקיבא, שכינהו בר כןכבא. המרד נחל הצלחה בתחילתו, אך לאחר מכן דוכא ביד ברזל. מאות אלפי יהודים נהרגו, והיישוב היהודי בארץ ישראל חרב. תקופת שלוש השנים שבהן שלט בר כוכבא בממלכת יהודה, הייתה לתקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו, וזאת עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948.

מקורות חיצוניים עיקריים:

דיו קסיוס קוקיאנוס (156-לאחר 229), פקיד רומאי מאסיה הקטנה, ששירת בתפקידים בכירים במנגנון השלטון הרומי כמו קונסול ופרוקונסול, ואף היה מקורב לקיסר אלכסנדר סוורוס. עמל במשך שנים רבות על כתיבת ההיסטוריה של רומא בחיבור של עשרות כרכים המתאר את ההיסטוריה עד לשנת 229. מחיבור עצום זה נותרו רק שרידים מועטים. חשיבותו של קסיוס דיו להיסטוריוגרפיה היהודית הינה בכך שהוא מהווה את המקור העיקרי לתיאור מרד התפוצות ומרד בר-כוכבא.

אוסביוס (275-340), נוצרי מקיסריה, שהיה הארכיבישוף של העיר ונחשב למקור החשוב ביותר אודות הנצרות במאות הראשונות לקיומה. אוסביוס העריץ את הקיסר קוסטנטין שהתיר את הדת הנוצרית באימפריה. הוא היה בישוף בכיר והכיר היטב את ארץ ישראל הוא עסק כל ימי חייו בכתיבה והיה ממשתתפי ועידת ניקיאה בשנת 325.

היסטוריה אוגוסטה הינה אוסף של ביוגרפיות של קיסרי רומא ונועד להמשיך למעשה את החיבור "12 הקיסרים". חיבור זה נכתב במאה ה-4 על ידי מחבר אחד או שישה מחברים שונים שהשתייך/השתייכו לחוגים הפגאניים של רומא. אנו מגלים זאת משום שהחיבור מייצג את הלכי הרוח הפגאניים של רומא בתקופה זו. עם זאת, החלק המתאר את תקופת כהונתו של אדריאנוס והחיבור בכללותו לוקה בחסר מבחינה היסטורית ואמינותו מוטלת בספק, הן בשל חוסר בחיזוקים ממקורות חיצוניים והן בשל אי דיוקים רבים.

נתונים ארכאולוגיים. העדויות הנומיסמאטית מהווה מקור חשוב ביותר להבנת עניין זה. במהלך שנות ה-60 נתגלו באזור יהודה מטמוני מטבעות הקשורות באופן ישיר למרד בר כוכבא. מכלול המטבעות מעיד על כך כי המטמון אינו מאוחר לשנת 131.

מרד בר כוכבא התרחש כשישים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני בימי המרד הגדול. ירושלים חרבה, ויבנה תפסה את מקומה כמרכז רוחני. העם היהודי בארץ ישראל, שהיה מפוצל לכתות ולתתי כתות בימי המרד הגדול, התאחד תחת הנהגתו הרוחנית של רבן יוחנן בן זכאי ולאחר מכן תחת הנהגת יורשיו. מתינותו של רבן יוחנן בן זכאי ומתינותם של יורשיו, היוותה משקל נגד לשאיפות המשיחיות אשר אף החורבן בימי המרד הגדול לא הצליח לדכא. רבי יהושע בר חנניה, מיורשיו של יוחנן בן זכאי, ואחד מתלמידיו אשר הוציאוהו בארון המתים מירושלים הנצורה, ניסה פעם לשדל את העם שלא למרוד כנגד הקיסר, וסיפר את הסיפור הבא, המופיע במדרש בראשית רבה (סד,י):

"ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו. אמר: כל מי שיבוא ויוציאו אתן לו שכרו. בא קורא מצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו לתוך פיו, והוציא את העצם. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו הארי: לך והיה משתבח ואומר: נכנסתי לפי ארי בשלום ויצאתי בשלום – ואין לך שכר גדול מזה".

הנמשל הוא עם ישראל, שמרד באומה הרומית, החזקה בעולם, והצליח לצאת מפי הארי. העם אומנם חבול, מרכזו הרוחני חרב ומאות אלפים מבניו נהרגו, אך עודו קיים, מלאכת היצירה התורנית עודה נמשכת, ויש עדיין מה לאבד אם תיכשל מרידה נוספת.

עם זאת, היו שהתקשו להשלים עם דיכוי המרד הגדול ונוכח הגזירות שהוטלו בסיומו על יהודה, כגון המס היהודי, שהחליף את מחצית השקל אשר היו היהודים מעלים לבית המקדש כשהיה קיים. מס זה נגבה בנחישות בימי הקיסר דומיטיאנוס, יורשו של טיטוס מדכא המרד הגדול. הצבא הרומי שחנה בארץ ודאי לא היה לרוחם של היהודים שנותרו בה, והכיסופים המשיחיים עדיין פיעמו בלב כמה גורמים קנאים, כפי שהיו בטרם חורבן הבית, אם כי, כאמור, ניסו חכמי הסנהדרין בכל כוחם לעשות למען עקירת גחמות משיחיות וכיסופי גאולה בקרב הציבור.

גביית "המס היהודי" הוקלה בימי הקיסר הרומי נרווה (96 עד 98 לספירה) ואף הונפק מטבע מיוחד מטעמם של הרומאים, כמעט חסר תקדים בהיסטוריה הרומית, כדי להפיץ את מהלך הקלת גביית המס. הכיתוב שעל המטבע היה "הוסרה החרפה מעל המס היהודי". זאת ועוד, בתקופה זו שלט ביהודה הנשיא רבן גמליאל (מי שנפטר לקראת שלהי מרד התפוצות), שזכה לאישור רשמי בנשיאותו מטעם הנציב הרומי. רבן גמליאל היה פרגמטיסט באישיותו ועשה את הכול כדי להסדיר את מערכת היחסים בין היהודים לבין הרומאים ולהתקינה לפסים חיוביים ותועלתיים לשני הצדדים. כלומר, בתקופתו ובעקבות מדיניותו לא נוצרו תנאים תשתיתיים להתפרצות מרד כנגד הרומאים.

מהלכים חשובים אלה אבדו מערכם בעקבות מרד התפוצות בימי הקיסר טריאנוס, ואף כי לא ברור עד כמה שפולמוס קיטוס המוזכר בתלמוד משקף השתתפות של יהודי יהודה במרד, נראה המצב ביהודה לאחר מרד התפוצות די מורכב ורגיש. מרידה זו כנגד הרומאים לא פרצה בארץ ישראל, אלא דווקא בפזורה. הקהילות היהודיות החזקות בקירנאיקה, בקפריסין ובמצרים החלו למרוד בשנת 115 בעת שהקיסר טריאנוס היה עסוק במסע מלחמה כנגד האימפריה הפרתית.

בארץ ישראל שרר שקט יחסי בימי מרידת יהודי התפוצות. התלמוד מדבר על פולמוס קיטוס אשר בעקבותיו גזרו חכמים כי הכלות בחתונתן לא ישימו עטרות בראשן לאות אבל ואדם לא ילמד את בנו יוונית, ונראה כי המדובר בהד למאורעות שאירעו בימי מרידת התפוצות, כאשר בארץ ישראל שלט הנציב לוסיוס קוייטוס. מאורעות אלו, אשר היקפם אינו ברור, החווירו לעומת מאורעות מרד בר כוכבא שהגיע כחמש עשרה שנים לאחריהם, וזכרם כמעט לא נשמר.

חוקרים רבים סבורים כי בימים שבין פולמוס קיטוס למרד בר-כוכבא הייתה תסיסה מרדנית בקרב יהודי ארץ ישראל והסיבות הישירות למרד בר כוכבא אינן הסיבות היחידות. גם המקורות התלמודיים וגם המקורות הארכאולוגיים מעידים על תסיסה כלשהי בפרובינקיה יודיאה. התסיסה באה לידי ביטוי בארגונים ליסטיים שפעלו באזור הגליל והיו בעלי שיתוף פעולה כלשהו עם גורמים רבניים המזוהים עם בית שמאי. השלטון הרומי כתגובה תגבר את כוחותיו בצפון הארץ ובדרומה, מעמדה של הפרובינקיה "שודרג" ובראשה עמד איש צבא מנוסה ונוסף על כך הקים מערכת דרכים שתקל על ניידות הכוחות הללו בצפונה של הארץ – האזור בו מעידים המקורות התלמודיים על ההתפתחויות המרדניות.

בעת ביקורו של אדריאנוס ביהודה, בשנת 129או 130, הבטיח כפי הנראה הקיסר להקים את ירושלים מחורבותיה, ולשוב ולבנות את בית המקדש. אין לדעת עד כמה התכוון לכך הקיסר, ועד כמה שמעו היהודים מהרהורי לבם. יש האומרים כי השומרונים ואף ראשוני הנוצרים השתדלו אצל הקיסר למנוע את בניית הבית מחדש. כגודל התקווה שעורר אדריאנוס אצל היהודים כן היה גודל מפח הנפש של היהודים משהתברר כי הקיסר אינו מתכוון לבנות את ירושלים ואת בית המקדש. אדריאנוס עצמו לא היה מודע לתקוות שעורר ולאכזבה שבאה בעקבותיהן.

לאחר ניתוח כל המקורות שנוגעות לסיבות שגרמו לפריצתו של מרד בר כוכבא, נראה שמדובר בשתי סיבות אפשריות שהובילו למרד: בנייתה של איליה קפיטולינה וגזירת המילה. המחלוקת בין החוקרים הינה מה מסיבות אלה הובילו למעשה לפריצתו של המרד: בנייתה מחדש של ירושלים כעיר אלילית או גזירה מטעם הקיסר האוסרת על המילה – או שמא שתי הסיבות גם יחד.

תוצאות המרד

חמישים ממצודותיהם העיקריות ותשע מאות שמונים וחמישה מכפריהם החשובים ביותר נחרבו. חמש מאות ושמונים אלף איש נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים מרעב, ממגפה ומאש – לא ניתן היה לברר… ברם, גם רומאים רבים נפלו במלחמה הזאת, לכן לא השתמש הדריאנוס בכותבו לסנאט בפתיחה המקובלת אצל הקיסרים – "אם אתם ובניכם בריאים מוטב, אני והצבא בריאים". (קסיוס דיו, תולדות הרומאים, ספר סט, 14)

אף על פי שהמספר בו נוקב דיו, של 985 כפרים שנהרסו במהלך המלחמה, נראה מוגזם, כל הכפרים ששרידיהם נחפרו עד כה באזור יהודה – נהרסו בעקבות מרד בר כוכבא. ממצא זה תומך ברושם כי בעקבות המלחמה ספג האזור חורבן כולל.‏‏ מקורות היסטוריים מציינים את מספרם הגדול של השבויים שנמכרו לעבדות בפלסטינה ונשלחו למקומות שונים באימפריה.

המדרש מתאר את החורבן במילים קשות ביותר:

"נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים ונשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין. שמא תאמר שקרובה – רחוקה הייתה מן הים מיל. וכרם גדול היה לו לאדרינוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טבריה לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידיים, וגזר עליהם שלא ייקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום…" "שנו: שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל… אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. ר' אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת"."

עם זאת, על אף המצב הקשה ששרר לאחר המרד, לא היה זה סופו של הקיום היהודי בארץ ישראל. קהילות יהודיות בעלות חיוניות וכוח המשיכו במפעל של כתיבת המשנה והתלמוד בארץ ישראל. רבי יהודה נשיא חותם המשנה, אף הציע, שנים מספר לאחר המרד, לבטל את הצום בתשעה באב. לאחר חורבן ירושלים בימי המרד הגדול, באה במקומה יבנה ולאחר מכן אושא, שפרעם, בית שערים, ציפורי וטבריה.

המשנה

היא קובץ הלכות הכולל את ההתורה שבעל פה. ישנן דעות שונות מתי הוחל בניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית על ידי רבי יהודה נשיא וחכמי דורו.

רבי יהודה נשיא, ידוע גם בכינוי הסתמי "רבי" או "רבנו הקדוש", היה תנא בדור החמישי, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה. חי במחצית השנייה של המאה השנייה ובתחילת המאה השלישית, נצר למשפחת הלל הזקן וחותֵם תקופת התנאים. נולד בסביבות שנת  120 לספירה, כ-50 שנה אחר בית המקדש השני. רבי יהודה הנשיא קבור בבית שערים.

לפי מסורת חז"ל, נולד רבי, בנו הבכור של רבן שמעון בן גמליאל השני, בתקופת גזרות השמד של אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא, כלומר בין השנים 135ל-137 לספירה, ממש בדומה לאביו רשב"ג שנולד כנראה בתקופת מרד התפוצות (116 לספירה). ציון זה סמלי הוא ובא לבשר כי למרות שהאב והבן נולדו בימי מרד ומלחמה, הם פיתחו אסטרטגיה של השלמה פרגמטית עם השלטון הרומאי והתקנת מערכת היחסים בינם לבין הרומאים.

רבי, או רבי יהודה הנשיא, חי ופעל בתקופה מאוד דינמית ברחבי האימפריה הרומית. לאחר מות הקיסר אדריאנוס נפתחת ברומא תקופה של שושלת חדשה, היא השושלת האנטונינית. ראשון קיסריה היה אנטונינוס פיוס (138 – 161 לספירה), שתקופתו עמדה בסימן שיאו של "השלום הרומאי", כשהוא ממשיך את מדיניות אדריאנוס של שמירת גבולות האימפריה. הוא הקפיד על כך שהנציבים, השליטים המקומיים מטעם הרומאים בפרובינקיות, יהיו אחראים ויעילים. הוא נחשב לקיסר טוב לב ודאגן ונודע כמי שביטל את גזירת אדריאנוס כנגד קיום ברית המילה.

יורשו, מרקוס אורליוס (161- 180), מחסידי הפילוסופיה הסטואיקנית, וכמי שהתעניין בהגות ובנפש, נתפרסם כקיסר נאור ורחמן כלפי תושבי הפרובינקיות. לאחריו עלה קומודוס על כס השלטון ברומא (180- 192). קיסר זה היה עריץ ואכזרי, פוגעני ובלתי צפוי. את קומודוס ירש ספטימוס סוורוס (193- 211), שפתח שושלת חדשה בקיסרות הרומית, עד ראשית שקיעתה בימי האנרכיה (235), ושמה הקיסרות הסוורית. מולו התייצב מורד בדמות נציב סוריה, ורומא כמעט נגררה למלחמת אזרחים עקובה מדם (193- 194). שהייתו של ספטימיוס סוורוס בסוריה הייתה גורלית גם מבחינה אישית: שם הוא נשא לאשה את יוליה דומנה, בתו של הכהן הגדול של האל, אלגבלוס. סוורוס בילה את רוב שנת 199בסוריה ופעל לטובת התושבים המקומיים. בדרכו למצרים התעכב קמעה ביהודה וביטל את העונש שהוטל על היהודים בשל תמיכתם במורד ואף העניק ליהודים זכויות מיוחדות. הוא הרחיב את פעולות העיור באזור: סבאסטי הפכה לקולוניה רומית והשתנה שמה ללוקיה ספטימיה, לוד הפכה לדיוספוליס ובית גוברין לאלאותרופוליס.

יורשו של סוורוס היה קרקלה (211- 217), שהצטיין כאיש ארגון וסדר. בשנת 212 התקין תקנה ופרסמה בעניין האזרחות הרומית. זו ידועה בשם "החוקה האנטונינית, ולפיה הוענקה האזרחות הרומית (civitas romana) לכל ה"זרים" (בנוסח אחר: "התושבים החופשיים") באימפריה פרט ל"דדיטיקיי". ה"דדיטיקיי" כלומר האנשים המשועבדים.

אלגבלוס, שבמקורו היה כהן גדול בסוריה, ירש את קרקלה ושלט ברומא בין השנים 218 ל-222. לאחריו עלה אלכסנדר סוורוס על כס הקיסרות הרומית. היה זה שליט נאור, הצטיין בחקיקה הומניטרית, נודע כסובלני כלפי הדתות השונות ואיש מינהל יסודי. בתקופתו נערכו עימותים מתישים עם ממלכת פרס, כשמחד דאג להרגיע את העורף המזרחי, ובכללו את יהודה ומאידך הוגברה נוכחות צבאית רומית באזור.

תקופתו ידעה פיתוח עירוני ואזרחי – סלילת דרכים, הקמת גשרים ואמות מים, מבני ציבור, שווקים, ערי נמל ועוד. תופעה זו, שאיפיינה למעשה את כל התקופה של הקיסרות הסוורית, יצרה תודעה של השתייכות המקומיים לקהיליית האימפריה הרומית. בוודאי שמדובר בעיקר על השכבות האריסטוקרטיות, אך חל גם חלחול תודעה כלפי מטה. זו הייתה אפוא מעטפת הרומית שבתוכה חי, פעל והנהיג רבי יהודה הנשיא.

המפעל המרכזי והחשוב של רבי יהודה הנשיא והסנהדרין בא בדמות עריכת ההתורה שבעל פה – המשנה – וחתימתה כקודקס אחד, שלם וסופי. היה זה מפעל שהחל מלאחר חורבן הבית השני, וריכז בתוכו תחומי עניין שונים. נוצר צורך, הן בשל ריבוי המחלוקות, הן בשל נחיצות השעה (לעתים ימי חירום וזעם) והן בשל החשש שנושאים חשובים וההידיינות עליהם יאבדו, הוחלט לרכז את החומר, לסדרו, לערכו ולחותמו. המשנה הנה האוסף המסודר של דיונים שנערכו בסנהדרין בתחומי עניין שונים והפסיקה הסופית בהם, אם כי לעתים נותרו ויכוחים בסיכום "פתוח", בלתי מוכרע. המשנה הנה שיקוף מערכת החשיבה של חברי הסנהדרין לדורותיהם, כאשר המפתח העיקרי להתנסחות ההלכות הוא הניסיון לגשר בין הוראות קדומות, חלקן תנ"כיות, לבין נסיבות השעה המשתנות. היינו, התאמת ההלכה למציאות.

בשעת פטירתו אמר רבי לבניו כי יבואו אליו והנחה אותם כיצד יתנהגו בעתיד: הזהרו בכבוד אמכם. נר יהא דלוק במקומו. שולחן יהא ערוך במקומו. מיטה תהא מוצעת במקומה. יוסף חפני ושמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי.

קבר רבי יהודה נשיא נמצא בבית שערים ("בית שריי" או "בית שריין" בהיגוי הארמי) אשר בעמק יזרעאל, מקום שאליו העביר את המרכז הנשיאותי ואת מושב הסנהדרין בשלהי ימיו. מאז שנקבר רבי במקום הפך זה להיות אתר קבורה מרכזי לדמויות ידועות, הן מהפרובינקיה יהודה והן מהתפוצה, בעיקר מבבל.

המשנה מחולקת לשישה סדרים:

סדר זרעים – העוסק במצוות התלויות בארץ.

סדר מועד – העוסק בשבתות חגים ותעניות.

סדר נשים – העוסק בענייני המשפחה, קידושין, גירושין וכדומה

סדר נזיקין – העוסק בדיני ממונות ומשפט.

סדר קדשים – העוסק בענייני בית המקדש והקורבנות

סדר טהרות- העוסק בענייני טהרה וטומאה.

ראשי התיבות של ששת סדרי המשנה (ש"ס) המסייעים לזכור סדר זה הם זמ"ן נק"ט.

כל סדר נחלק למסכתות. כל מסכת נחלקת לפרקים. כל פרק נחלק לקטעים הנקראים "הלכות" (הביטוי שמשתמשים בו בתלמוד הירושלמי) או "משניות" (הביטוי הרווח היום).

כיון שהייתה טקסט שנלמד בעל פה, המשנה ערוכה לעתים בצורה של דיאלוג או שאלות ותשובות.

המשנה מרבה להביא מחלוקות בלא פסיקה הלכתית. על פי כללי הפסיקה המקובלים, כאשר ישנה דעת חכמים – ההלכה כמותם כנגד כל אדם, מפני שיחיד ורבים- הלכה כרבים.

עריכת המשנה בתחילת המאה השלישית הם של תנאים קודמים, והיא מקיפה את כמעט כל תחומי ההלכה, תוך חלוקה לנושאים. רוב דברי התנאים לא נכנסו למשנה. דברי תנאים שלא הוכנסו למשנה מכונים ברייתא(= חיצוני). בנוסף למשנה קיימים קבצים נוספים של דברי תנאים, בהם התוספתא, אשר נערכה על פי אותו סדר כמו המשנה, ומדרשי ההלכה דוגמת מכילתא דרבי ישמעאל, מכילת דרשב"י, ספרא, ספרי במדבר, ספרי זוטא במדבר וספרי דברים, מכילתא לדברים ספרי זוטא דברים. ברייתות רבות נוספות משוקעים בתוך קבצים אמוראיים דוגמת ההתלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי ומדרשי האגדה. ברייתות רבות נוספות אבדו במהלך הדורות ולא הגיעו לידינו.

את ההלכה בתקופת חז"ל היה מקובל ללמוד במתכונת של שינון, מבלי להעלותה על הכתב, ועל כן היא כונתה 'תורה בעל פה'. ניתן למצוא עדויות רבות במקורות חז"ל לכך שתלמידי החכמים ידעו את המשנה על פה. כפי הנראה, המשנה לא נלמדה מן הכתב אלא מתחילת תקופת הגאונים, כאשר רבו ההלכות ונכתבו התלמודים.

בימים שלאחר עריכת המשנה, היא הפכה לקודקס הלכתי דומיננטי, ושינתה את פני עולם לימוד ההלכה. מקובל לציין את המעבר בכינוי חכמי התקופה: עד ימי המשנה החכמים נקראו תנאים, ולאחר חתימת המשנה נקראו החכמים אמוראים. האמוראים בבבל ובארץ ישראל למדו את ההלכה בהתאם למשנה ואסרו על עצמם לחלוק על דברי התנאים.

פירושים בני ימינו

חנוך אלבק כתב פירוש קצר וקל, בתוספת הערות ארוכות בסופי הכרכים; הניקוד של המשנה במהדורה זו עבר הגהה קפדנית, אך לא הטקסט. אין במהדורת אלבק מהדורה מדעית מלאה של המשנה. מהדורתו של אלבק נכתבה בתור השלמה למפעלו הקודם של ביאליק שלא הושלם.

הפירוש הפופולרי ביותר נכתב על ידי הרב פנחס קהתי. פירוש זה הופיע לראשונה בתוך "קונטרסים ללימוד המשנה היומית וההלכה היומית" שנדפס על ידי "היכל שלמה" בירושלים בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים למאה העשרים, ולאחר מכן נדפס מחדש באופן עצמאי תחת הכותרת משניות מבוארות בשנת 1970. הפירוש נדפס מחדש בשנות התשעים בשתי מהדורות, באחת מהן מתחת לפירושו של ר' עובדיה מברטנורא.

התוספתא

היא קובץ מסודר של ברייתות, כלומר מסורות מתקופת התנאים שלא נכללו במשנה שערך רבי יהודה נשיא.

המילה "תוספתא" היא מילה ארמית שפירושה "התוספת". היא מסודרת לפי סדר המסכתות במשנה, ולכן היא כוללת שישה סדרים המחולקים לכ-60 מסכתות, ולפרקים (חלוקת הפרקים אינה לפי הפרקים במשנה). סדר הדברים ברוב המסכתות דומה במשנה ובתוספתא, אם כי הן מביאות לעתים מסורות הפוכות והלכות שונות. כמו כן, במקרים רבים התוספתא מאריכה בענייני מוסר ואגדה, הנגזרים מן הדיון ההלכתי. על פי רוב, מסודרות הברייתות שבתוספתא על פי סדר העניינים במשנה, כשהן משמשות הרחבה להלכות שהובאו במשנה.

על פי המסורת, רבי חייא, מתלמידיו של רבי יהודה נשיא, ערך את התוספתא יחד עם רבי אושעיא; אך החוקרים בימינו חולקים על דעה זו, ומעלים השערות מורכבות יותר. הנחה מקובלת היא שהתוספתא משקפת מסורות ארץ ישראליות, והיא קרובה יותר לעולמו של התלמוד הירושלמי מאשר לזה של הבבלי.

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה