סוגיות בתולדות עם ישראל ותרבותו 4

הספרים החיצוניים

משמעותה היסודית של קאנוניזציה היא תהליך איסופם של כתבים לקובץ סגור, שאין מוסיפים עליו ואין גורעים ממנו. משמעותה המקורית של המילה "קאנון" יוונית היה סרגל או קנה מידה.

הקאנוניזציה של התנ"ך

ביהדות, תהליך האיסוף היה הדרגתי ונמשך מאות שנים. יש ספרים שנזכרים במקרא אך לא הוכנסו אליו לדוגמה – ספר  הישר, ספר מלחמות ה' ועוד.

על פי התלמוד במסכת בבא בתרא דף י"ד עמוד ב', אחרון הספרים במקרא נכתב בערך בשנת 450 לפני הספירה בזמנו של עזרא הסופר. בספרו של יוספוס פלביוס "נגד אפיון" שנכתב בשנת 90 לספירה כותב המחבר: "כי לא רבבות ספרים מכחישים זה את זה ונחלקים ביניהם, רק 22 ספרים כוללים את כל כתיבת הזמן ההוא ובמדויק נאמנים הם כספרי אלוהים". ובספרו מיין את הספרים לשלוש קבוצות והוסיף שכולם נכתבו עד זמנו של עזרא.

לדעת רוב החוקרים של ימינו חתימת הקאנון נעשתה מאות שנים לאחר מכן, ומתוארכת לשנת 70 לספירה בערך, זמן חורבן בית המקדש השני, שהיווה אחד הזרזים לקאנוניזציה. זרז נוסף לחתימת המקרא הוא העובדה שבאותה תקופה (300 לפני הספירה עד 150 לספירה) נכתבו ספרים חיצוניים כיתתיים שיצאו כנגד היהדות הפרושית וההלכה המקובלת (כמו קריאת תיגר על לוח השנה המקובל בספר היובלים), ועקב חששם של הפרושים כי ספרים אלו יוכרו כמקודשים הזדרזו לחתום את הקאנון ואף להוסיף ספרים אחרים שהיו שנויים במחלוקת כגון קהלת, שיר השירים ומגילת אסתר, ובלבד שלא להשאיר את הדברים ללא הכרעה.

הספרים החיצוניים

הספרים החיצוניים הם ספרים שנכתבו בחלקם הגדול על ידי יהודים, בעיקר בתקופת בית שני ולא נתקבלו כמקודשים בעת חתימת התנ"ך. רובם של הספרים החיצוניים נכתבו במקורם בעברית, אולם חלקם נכתבו במקור בארמית או ביוונית, וזאת במיוחד במצרים שהייתה בה קהילה יהודית גדולה ביותר בעיר אלכסנדריה.

מאחר שהיהדות, שלא הכניסה את הספרים החיצוניים לתנ"ך, ראתה את הספרים החיצוניים באור שלילי, אבדו בדרך כלל ספרי המקור העבריים. מרבית הספרים נשמרו רק בתרגומים, לפעמים בכמה נוסחים שונים באותה שפה, וחלקם מכילים תרגומים משובשים למדי. קטעים מן הספרים החיצוניים נתגלו בתקופות מאוחרות במגילות ים המלח ובגניזת קהיר.

במאות הראשונות לחורבן עוד ניתן לספרים החיצוניים מקום בחיי הדת היהודיים, אך עם ניכוסם ועליית חשיבותם למאמינים הנוצרים פסק כמעט לחלוטין השימוש בהם. אך השפעתם לא נעלמה – רעיונות וסיפורים לא מעטים שהיו מצויים בספרות החיצונית נכנסו לתוך הספרות המדרשית, ומשם הגיעו ללב ליבה של היהדות הרבנית.

חלק לא מבוטל מהספרים מספרים ומרחיבים על סיפורי המקרא (כגון עליית משה, אדם וחווה, צוואת אברהם ועוד). חלק נכבד אחר מהווה המשך לספרות החכמה והמחשבה היוונית, ומושפע רבות ממהתרבות ההלניסטית. ישנם גם ספרי היסטוריה, ובהקשר זה יש לציין במיוחד את ספר חשמונאים א המספר את סיפורם של המקבים והמרד בשליטים הסלווקים.

חלוקת הספרים החיצוניים

אצל הנוצרים מקובלת חלוקה של הספרים החיצוניים לספרים אפוקריפיים וספרים פסאודואפיגרפיים.

פירוש המילה אפוקריפיים הוא גנוז או חבוי, ביוונית. והוראתה המקורית: ספר שאינו נמנה עם המסורת הספרותית הגלויה והמקובלת (למרות היותו ספר עתיק). הספרים האפוקריפיים נכנסו בחלק מן הכנסיות הנוצריות לתוך הביבליה בניגוד לספרים הפסאודואפיגרפיים. המונח פסידואפיגרפון משמעו חיבור המיוחס למחברו (מחבר קדמון) שלא כדין. הספרים הפסאודואפיגרפיים, הם ספרים שיוחסו למחבריהם, לרוב אנשי המקרא, שלא כדין, ולכן גם נקראו על שמם. לדוגמה "צוואת אברהם", "צוואות השבטים", ועוד. כך לדוגמה, הספר חכמת שלמה משויך אצל הנוצרים לאפוקריפה ואילו מזמורי שלמה נחשב לספר פסאודואפיגרפי, למרות שלחוקרים ברור כי לא זה אף לא זה נכתבו בתקופתו של שלמה המלך או על ידו.

החוקר אברהם כהנא  שתרם תרומה מכרעת לחקר הספרים החיצוניים ואף תרגם את רובם לעברית, מציע איפוא את החלוקה הבאה לספרים החיצוניים:

ספרים המתבססים על התורה

ספרים המתבססים על ספרי נביאים

ספרים המתבססים על ספרי הכתובים

שאר ספרים חיצוניים

היחס לספרים החיצוניים במאמרי חז"ל

במקורות חז"ל אין התייחסות ספציפית לספרים בספרות החיצונית, למעט ספר בן סירא הנזכר בתלמוד. חז"ל מזהירים שלא לקרוא בספרים חיצוניים כשהם משתמשים באסמכתא מהתנ"ך "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר:" (ספר קהלת פרק י"ב י"ב)

ההתייחסות הראשונה היא במשנה (מסכת סנהדרין, פרק י משנה א): "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס. רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים".*על משנה זה נאמר בתלמוד הבבלי, (מסכת סנהדרין, דף ק' ע"ב): "רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים וכו'. תנא: בספרי מינים. רב יוסף אמר: בספר בן סירא נמי אסור למיקרי (גם אסור לקרוא)." יש כאן צמצום של האיסור של ר' עקיבא – האיסור הוא רק על ספרי המינים כלומר ספרי הנוצרים. רב יוסף מתייחס ספציפית לספר בן סירא ואוסר על הקריאה בו.

מעניינת הגרסה המקבילה תלמוד הירושלמי: "רבי עקיבה אומר אף הקורא בספרים החיצונים כגון סיפרי בן סירא וסיפרי בן לענא אבל סיפרי המירס וכל ספרים שנכתבו מכאן והילך הקורא בהן כקורא באיגרת". התוספת כאן מלמדת שספרי חכמה יוונית כגון ספרי הומרוס, ושאר ספרים שנכתבו לאחר תקופת בית שני, אינם נחשבים כ'ספרים חיצוניים' ולכן אין בעיה לקרוא בהן. במדרשים אנו מוצאים את המימרה: "כל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס לביתו, כגון ספר בן-סירא" (קוהלת רבה יב, יב-יג. י, א).

היחס לספרים החיצוניים של חכמי ישראל לאחר תקופת התלמוד

גם בתקופה מאוחרת יותר, ניתן עדיין למצוא בספרות היהודית התייחסויות לספרים החיצוניים, ובמיוחד לספר בן סירא, ללספר היובלים ולולצוואות השבטים. יש מהחכמים שהתייחסו לספרים החיצוניים בשלילה, ויש מהם בחיוב.

הרשב"ם התיחס בשלילה לספרים החיצוניים, וכתב "אין לחוש לספרים חיצונים", אך מאידך גיסא, הביע הרמב"ן דווקא יחס חיובי אליהם, ובהקדמתו לפירוש התורה הוא מביא קטעים מספר חכמת שלמה, שהיה מצוי אצלו ככל הנראה בתרגומם הסורי. ידוע כי עוד במאה התשיעית נשתמרו לפחות קטעים מספר היובלים בידי אסף הרופא, ובידי רבי סעדיה גאון. בדורות הבאים אבדו המקורות העבריים של הספרים החיצוניים, וחכמי ישראל היו משתמשים בתרגומים ולא במקור. כך לדוגמה מביע מחבר ספר הזוהר את צערו על כך שלא נשארו במקור ספר חנוך וספר אדם הראשון.

בספרים כגון ספר יוסיפון, ספר ירחמאל וספר יוחסין, נעשה שימוש בסיפורים מתוך הספרים החיצוניים. מתוך ספר אסף הרופאאנו למדים שמחבר הספר הכיר את ספר היובלים. בזמנים שונים נעשו תרגומים של הספרים החיצוניים בחזרה לעברית. כך לדוגמה נמצא תרגום לעברית של ספר החשמונאים שמקורו לפני המאה ה-11, תרגומים לספר טוביה, לספר יהודית ואחרים. רבי עזריה מן האדומים תרגם חלק מן הספרים החיצוניים והשתמש בהם בספריו. עדנה הייתה לספרים החיצוניים בבתקופת ההשכלה. נפתלי הרץ וויזל ויהודה לייב בן זאב תרגמו חלק מן הספרים החיצוניים לעברית.

השערות לגבי "הוצאת" הספרים מהקאנון העברי

אין הסכמה בין החוקרים בנוגע לנסיבות שבעטיין ספרים אלו אינם כלולים בקאנון העברי. למרות שבעבר היה מקובל לטעון שמדובר בסיבה תיאולוגית שדחתה את הספרים הללו, דיעה זו נראית פחות ופחות סבירה וזאת מכמה סיבות:

1. חז"ל טוענים כנגד הספרים החיצוניים, אך מצד שני אנו מוצאים בכמה מקומות בתלמוד ציטטות חופשיות מתוך ספר בן סירא. ציטטות אלו מובאות באותה קונבנציה שמשמשת לציטוט מספרי המקרא: "דכתיב" (ככתוב). השימוש בנוסחה זו לציטוט מספר בן סירא מעיד לא רק על כך שכולם אמורים לזהות את המקור (כיוון שזה לא מפורש בטקסט התלמודי), אלא גם על כך שאין להתנצל על העובדה שקוראים בספר בן סירא.
2. הרמזים היחידים שיש לנו לכך שאכן נערך דיון כלשהו על הכנסת ספרים או הוצאת ספרים מהקאנון העברי נוגע אך ורק לספרים שבסופו של דבר הוכנסו: אסתר, יחזקאל, שיר השירים וקהלת. עובדה זו מעידה שהדיון היה תיאורטי בלבד, והתייחס רק לאופי ספרים שממילא כבר נתקדשו, ולמידה של זהירות הנדרשת לקורא בהם.
3. בעבר היה נהוג לטעון שההלכה המשתמעת בספרים אלו שונה מזו היהודית. בספר היובלים, למשל, מוזכר לוח שמשי, השונה מן הלוח הנהוג בהלכה הפרושית (שנתקבלה ביהדות). אך לאחר גילוי מגילות מדבר יהודה אנו עדים לכך שתפיסות אלו היו קיימות בתוך היהדות ולא מחוצה לה, בזרם שונה.
4. קשה גם לטעון שהספרים שלא נתקדשו כולם שייכים לזרם המנוגד לפרושים, כיוון שזה בפירוש לא נכון (דוגמת ספר בן סירא, ספר טוביה וספר יהודית).

משלל העדויות שבידינו עולה כי אי-הקדשת ספרים אלו איננה תוצאה של תיאולוגיה אלא של נסיבות היסטוריות. נסיבות אלו ודאי קשורות קשר כרונולוגי, שכן רוב הספרים החיצוניים נכתבו בתקופה מאוחרת יותר לספרי המקרא. עם זאת, אין זו יכולה להיות סיבה יחידה ומכרעת כיוון שלדעת חוקרי המקרא, ספר דניאל הקאנוני הינו מאוחר בכמאה שנה לספר חנוך בעיבודו הסופי.

על דרך ההשוואה, מעניין לציין שתהליך דומה התרחש גם נצרות הקדומה, שם אנו עדים לקורפוס דומה בהיקפו של ספרים חיצוניים לברית החדשה.

רשימת הספרים החיצוניים שבידינו

תרגומם של הספרים החיצוניים לעברית תרם תרומה חשובה לחוקרים ולמעיינים במורשת תרבותית זו. בייחוד יש לציין הכנתו של קובץ כולל של הספרים החיצוניים בעברית, בידי אברהם כהנא ועוזריו בשנת תרצ"ב (1932). בספרו הוא מציע, כאמור לחלק את הספרים לפי קשריהם לספרי התנ"ך, והרשימה המובאת להלן מתבססת על חלוקה זו:

ספרים חיצוניים לתורה

ספר אדם וחוה- המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית וללטינית.

ספר היובלים (היובלות) – רובו של המקור העברי אבד. נשמר בתרגום לאתיופית קלאסית. במגילות ים המלח התגלו קטעים בעברית.

ספר חנוך א – או ספר חנוך החבשי רובו של המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום לשפת געז. נמצאו חלקים בעברית ובארמית במגילות ים המלח.

ספר חנוך ב או ספר רזי חנוך (הסלאבי) – המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום לסלאבית כנסייתית עתיקה.

צוואות השבטים (צוואות בני יעקב). רובו של המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום ליוונית. נמצאו חלקים בעברית ובארמית במגילות ים המלח ובגניזת קהיר.

צוואת אברהם – חובר כנראה על ידי יהודי פרושי או איסיי. (הספר צוואת אברהם לא נזכר בספרו של כהנא אולם צריך להיות משויך לסיווג זה)

חזון אחרית הימים של אברהם – עוסק בחייו ובחזון אחרית הימים שחזה אברהם. המקור העברי או הארמי אבד. נשמרו כמה חלקים בתרגום לסלאבית כנסייתית עתיקה. (הספר לא נזכר בספרו של כהנא אולם צריך להיות משויך לסיווג זה)

עליית משה- המקור העברי או הארמי אבד. נשמרו כמה חלקים בתרגום ללטינית.

יוסף ואסנת – פורסמה על ידי גבי צורן בכתב העת "דפים למחקר בספרות", תשמ"ה.

ספרים חיצוניים לנביאים

ספר חכמת שלמה – חיבור פילוסופי יהודי-הלניסטי. ייתכן שחלקים מספר זה מקורם בעברית. נשמר בתרגום ליוונית.

מזמורי שלמה – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.

איגרת ירמיהו – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.

עליית ישעיהו – המקור העברי אבד או הארמי אבד. נשמר בתרגום געז (אתיופית קלאסית).

ספר ברוך – הספר במלואו נשמר בלשון היוונית. חלקים מספר זה נכתבו בעברית והם אבדו, אך נשמרו בתרגום ליוונית. חלקים אחרים חוברו ביוונית.

חזון ברוך א' או חזון ברוך הסורי – חובר כנראה בעברית המקור והתרגום ליוונית אבד. נשמר בתרגום היוונית לארמית סורית.

חזון ברוך ב' – או חזון ברוך היווני חובר ביוונית.

ספרים חיצוניים לכתובים

דברי איוב – המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.

חזון עזרא – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ללטינית.

עזרא החיצוני – המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.

מזמורי קנ"א- קנ"ד – מזמורים שאינם כלולים בספר תהלים – מזמור קנ"א נמצא בנוסח עברי של תהלים ממערה 11 בקומראן. נוסח זה שונה מן התרגום היווני אותו מביא כהנא בספרו. מזמורי קנ"ב-קנ"ד נשתמרו בתרגום הסורי. מזמורים אלו לא נכללו בספרו של כהנא, ככל הנראה מפני שהחשיב אותם לחיבורים נוצריים שלא חוברו בעברית ולא שייכים לקאנון העברי האבוד. קטע ממזמור קנ"ד בעברית התגלה במערה 4 בקומראן.

תוספות למגילת אסתר – חלום מרדכי, העתק מפקודת אחשוורוש להשמדת היהודים, תפילת מרדכי ואסתר, פרטים על בוא אסתר לפני אחשוורוש לבקש ביטול הגזירה, העתק מפקודת אחשוורוש לטובת היהודים, פתרון חלומו של מרדכי – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.

תוספות לספר דניאל – תפילה והלל של שלושת חברי דניאל שהושלכו לכבשן האש, שושנה, בל והתנין. המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.

תפילת מנשה – המקור כנראה יווני. מתייחס לתפילת מנשה מלך יהודה המופיעה בסברי הימים ב.

 שאר ספרים חיצוניים

ספר בן סירא- דבריו של שמעון (ויש אומרים ישוע) בן סירא. חלקים מהמקור העברי אבדו. נשמר בתרגום ליוונית. נמצאו חלקים בעברית במגילות ים המלח ובגניזת קהיר. נשמר בתרגום ליוונית.

ספר טוביה – רובו של המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום ליוונית. במגילות ים המלח התגלו קטעים בעברית ובארמית. מקובל לחשוב שהגרסה העברית היא תרגום של המקור הארמי, שנעשתה מצרכים תיאולוגיים.

ספר חזמונאים א (מקבים) – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.

ספר חשמונאים ב- חובר ביוונית.

ספר חשמונאים ג – חלקים ממנו אבדו. חובר ביוונית.

ספר חשמונאים ד-  חובר ביוונית.

איגרת אריסטיאס – חובר ביוונית.

חזון הסבילות – חובר ביוונית.

קדמוניות המקרא – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ללטינית.

בנוסף למקורות אלו, ניתן לציין חיבורים שנמצאו אך ורק במגילות מדבר יהודה. בשל הדמיון הסוגתי, ניתן לשער שחיבורים אלו היו מתוייגים כ"ספרים חיצוניים" גם כן אילו נשתמרו בכנסיות בתרגומים. בין חיבורים אלה:

המגילה החיצונית לבראשית

חזון עמרם

צוואת יהושע

ספר מקבים א'

הידוע גם בשם ספר חשמונאים א', הוא אחד מן הספרים החיצוניים המתאר את מלחמת מתתיהו ובניו בסלווקים עד לעלייתו של יוחנן הורקנוס.

שני ספרי המקבים, ספר מקבים א' וספר מקבים ב נכתבו סמוך לתקופת התרחשות מרד החשמונאים. נראה שמקבים א' נכתב בארץ ישראל, על ידי מחבר שהכיר היטב את המקומות שעליהם כתב. לעומת זאת, ספר מקבים ב' הוא ספר שנכתב כנראה בחו"ל. ספר מקבים א', כמו יתר הספרים החיצוניים, לא נתקבל ביהדות כחלק מן התנ"ך, ועל כןאבד מקורו העברי. יחד עם זאת הוא מהווה מקור היסטורי חשוב ביותר להכרת התקופה. בספר 16 פרקים.

ספר חשמונאים א' נחשב לחיבור ההיסטוריוגרפי החשוב ביותר והאיכותי ביותר שבין ההיסטוריוגרפיה המקראית לכתבי יוסף בן מתתיהו. אין ספק בלב החוקרים כי ספר זה נכתב בעברית (ונוסח זה שלו אבד) אך שרד בתרגומו ליוונית בלבד. הירונימוס ואוריגינס מעידים בספריהם כי ראו את המקור העברי, אך ייתכן וראו רק תרגום לארמית. שם מחברו אינו ידוע, אך ניכר על פי נוסחו כי מחברו היה היסטוריון מיומן, בן בית במורשת ההיסטוריוגרפית המקראית, אך גם חי ופועל בהשפעת רוחות הזמן של ימיו. הוא הכיר את אתרי הקרבות שעליהם כתב, והעריץ את משפחת מתתיהו החשמונאי. נראה שהוא היה מקורב אליה, ושסייע בידי בניה המושלים ביהודה, ובמיוחד בידי שמעון מייסד השושלת, שצאצאיו אחריו ירשו את כס השלטון.

הירונימוס כותב כי בכתב היד היווני ממנו תרגם את ספר מקבים היה הספר מכונה "סרבת סרבניאל". הירונימוס לא הבין את משמעותו של הביטוי, ולכן כינה את הספר "ספר המקבים", אך כפי הנראה הוא טעה בפיענוחו והשם המקורי היה "ספר בית סרבני אל", כפי שהוא בכתב יד מהמאה ה-11 "ספר הסרבנות של המקבים", והדבר כרוך כפי הנראה בכינוי "מסרבי מירון" שניתן למשמרת יהויריב, שאליה השתייך מתתיהו הכהן. הספר מכסה את כל תולדות מרד היהודים ביוונים הסלווקים החל משנת 175 לפנה"ס ועד 134 לפנה"ס, ומסביר שישועת העם באה מידי ה' באמצעות משפחת החשמונאים ובמיוחד בני מתתיהו יהודה, יונתן וושמעון התרסי. האירועים בספר מתרחשים ביהודה שהייתה אז פרובינציה קטנה בשלטון הסלווקית שכבר החלה להיחלש מול כוחה העולה של האימפריה הרומית.

פרק ב

(א) בימים ההם היה כהן בישראל ושמו מתתיהו בן יוחנן בן שמעון מבני יהויריב בירושלים והוא יושב בהר מודעית. (ב) ויהיו לו חמישה בנים ואלה שמותם. (ג) יוחנן הקדשי, שמעון התסי ויהודה המכבי. (ד) אלעזר החורני ויונתן הופסי. (ה) וירא מתתיהו את התועבות אשר ביהודה ובירושלים ויקונן ויאמר:

(ו) אוי לי כי נולדתי לחזות את שבר עמי וקריה הקדושה בידי בני נכר. (ז) מקדש אלוה בכף זרים, והיכלו לזרא כאיש חרם. (ח) כל מחמודיו נהלכו, עוללים בחוצות נחנקו, ומבחר בחורים לטבח הובלו. (ט) צבי תפארתנו לחבל שוסים, ורכושנו שלל גויים. (י) חלפה כלתה כל הדרה, שרתי במדינות נהפכה לשפחה. (יא) מקדש ה' לשמה, ותפארתנו למשיסה. שדוד ושמם בכף עם לועז. (יב) ועתה איככה לא אקוץ בחיי.

(יג) ויקרעו מתתיהו ובניו את בגדיהם וילבשו שק ויתאבלו מאוד.
(יד) ויהי כאשר באו פקידי המלך עיר מודעית להעביר את העם מתורת ה' לעבודת האלילים ולזבוח להם. (טו) וילוו אליהם רבים מבני ישראל, ומתתיהו ובניו התחזקו. (טז) ויאמרו שרי המלך אל מתתיהו לאמור. (יז) הן איש נגיד ונכבד אתה בקרב עמך, ומספר בניך רבים וגם רבה משפחתך, לכן קרב נא אתה ראשונה לעשות את מצות המלך כאשר עשו בכל מדינות מלכותו, וגם כל אנשי יהודה וירושלים. (יח) ואתה ובניך תמצאו חן בעיני המלך, וייתן לכם זהב וכסף ומתנות יקרות. (יט) וישא מתתיהו את קולו ויאמר.

(כ) אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלוהיו וישמעון לקולו להמיר את חוקות אבותיהם. (כא) לא כן אנכי ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו. (כב) חלילה לנו לשוב ממצוות ה' אלוהינו ולהפר בריתו אתנו. (כג) לכן את דתי המלך לא נעשה, ואת חוקותינו לא נמיר בחוקות המלך.

(כד) ויהי ככלותו לדבר, ויגש איש מבני ישראל לעיני כל הניצבים אל הבמה אשר במודעית לזבוח זבח כאשר ציוה המלך. (כה) וירא מתתיהו, ויחם לבבו ותבער קנאתו על תורת אלוהיו. (כו) וירוץ בחמתו אל האיש, וימיתהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, ויתוץ את הבמה. (כז) ויקנא לתורת אלוהיו כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא.
(כח) וירץ אחרי כן בתוך העיר ויקרא בקול גדול ויאמר:

מי האיש החרד לתורת אלוהיו ומחזיק בבריתו – יבא אחרי.

(כט) ויברח הוא ובניו אל הרי המדבר, ויעזבו כל אשר להם בתוך העיר. (ל) וכל האנשים אשר נגעה תורת ה' בלבבם הלכו אחריהם וינוסו המדברה. (לא) וישבו שם הם ונשיהם וטפם ומקניהם, כי גבר הקצף מאוד מאוד.
(לב) וישמעו אנשי המלך בעיר דוד אשר בירושלים כי רבים הכבידו את לבם לבלתי עשות את מצות המלך. (לג) וכי גם עזבו את הערים להסתתר במדבר ונקבצו אליהם עם רב.
(לד) ויקומו פתאום להתגולל עליהם ביום השבת. ויאמר להם:

(לה) עד אנה מיאנתם לשמוע בקול המלך, קומו נא וצאו מזה ועשו את מצוותיו וישבתם בטח.

(לו) ויענו ויאמרו, לא נצא, כי את דבר המלך לא נעשה, ואת השבת לא נחלל. (לז) וייגשו אל המערה ויערכו כלי מלחמה לקראתה. (לח) והאנשים אשר בקרבה לא הרימו את ידיהם לירות אבן או לסכור את פיה. (לט) ויאמרו אליהם: נמותה הפעם בניקיון כפנו, והשמים והארץ עדים בנו כי בזדון תהרגונו. (מ) ויפלו עליהם ביום השבת, ויהרגו כל אשר במערה. וימותו הם ונשיהם וטפם ומקניהם. (מא) ויהיו המתים כאלף נפש.
(מב) ומתתיהו ורעיו שמעו את הדבר וייצר להם מאוד. (מג) ויאמרו איש אל אחיו: אם עשה נעשה כאשר עשו אחינו, לבלתי התייצב לפני הגויים בעד נפשנו ותורתנו, עוד מעט והשמידונו. (מד) ויוועצו כולם ביום ההוא לאמור

אם הילחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו, ולא נמות כמות אחינו במערות.

(מה) ויתקבצו אליהם רבים מחסידי בני ישראל אשר יראת ה' בלבבם, וכל הממלטים את נפשם מפני עוכריהם ויתחזקו בם. (מו) ויהי כי חזקו וגם גברו חיל, ויכו באפם ובחמתם כל הפושעים בישראל, והנמלטים נסו אל הגויים. (מז) ומתתיהו ורעיו עברו בכל גבולי ישראל, ויתצו את הבמות, וימולו את הילדים אשר לא נמול בשר ערלתם. (מח) ותצלח המלאכה בידם, וירדפו ביד רמה אחרי רודפיהם. (מט) ויצילו את תורת ה' מיד הגויים ומלכיהם, ולא נתנום עוד הרים את קרנם.
(נ) ויהי כי זקן מתתיהו וקרבו ימיו למות ויקרא אל בניו ויאמר אליהם.

(נא) הנה עת רעה וזוועה עת צרה ותוכחה לישראל. (נב) לכן קומו בני וקנאו לתורת אלוהינו, שימו נפשכם בכפיכם על ברית אלוהינו. (נג) זכרו את המעשים אשר עשו אבותינו בימי קדם, והיו לכם לשם ולתפארת לדורות עולם. (נד) אברהם אבינו נוסה במסה, והאמין בה' ותחשב לו לצדקה. (נה) יוסף שמר את משמרת ה' בעת צרתו, ויהי לאדון במצרים. (נו) פינחס אבינו קנא לאלוהיו, ותהי לו ברית כהונת עולם. (נז) יהושע מלא אחרי ה', ויהי לראש ולנגיד על ישראל. (נח) כלב ענה עדות אמת בקהל עם, ותהי לו נחלת סגולה. (נט) דוד הלך בדרך תמים, ותהי לו המלוכה לירושת עולם. (ס) אליהו קנא לאלוהיו, ויעל השמיימה. (סא) חנניה מישאל ועזריה בטחו בה', וינצלו מתוך כבשן האש. (סב) וגם דניאל בתומת לבבו ניצל מגוב האריות. (סג) לכן אם תבינו שנות דור ודור, וידעתם כי כל הבוטח בה' יסובבנהו חסד. (סד) ועתה אל תגורו מפני כעס הרשע, כי כל כבודו כעש וכדומן על פני השדה. (סה) היום יעלה וישגה ומחר איננו, וכי ישוב אל עפרו אבדו עשתנותיו. (סו) לכן התאוששו בני וחזקו לבבכם בתורת ה', וירם אלוהים קרנכם.
(סז) שמעו לקול שמעון אחיכם, כי איש חכם ונבון הוא ויהי לכם לאב. (סח) יהודה המכבי איש גיבור ובן חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם לראש במלחמה. (סט) ועתה אספו לכם כל הדבקים בתורת ה', לנקום את נקמת עמנו בצריכם. (ע) השיבו להם כפועלם ושימרו את מצות ה' בכל לבבכם.

(עא) ויברך אותם וייאסף אל אבותיו. (עב) וימת בשנת מאה וארבעים ושש, ויקברו בניו אותו אל קבר אבותיו בעיר מודעית. (עג) ויבכו אתו כל בית ישראל, ויעשו לו אבל כבד מאוד.

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה