סוגיות בתולדות עם ישראל ותרבותו 2

שיבת ציון – ראשיתו של העם היהודי

א. הצהרת כורש והעליות

1. הצהרת כורש

בשנת 538 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל לחזור לישראל וזאת הודות להצהרת כורש, שליט האימפריה הפרסית שכבשה את האזור ואשר העניקה ליהודים את הזכות לעבוד את אלוהיהם בירושלים, במעין אוטונומיה. כ-50,000 איש עלו לארץ בעקבות הצהרת כורש, רובם ככל הנראה נמנו על עניי בבל. עם זאת, חלק גדול מהיהודים החליט להישאר בבבל מסיבות כלכליות. שיבת הגולים ליהודה אשר התרחשה ב-110 השנים מאז הכרזת כורש, ידועה כ"שיבת ציון", ומאז המשיכו יהודים לחזור ולעלות לארץ ישראל.

עולי "שיבת ציון" התיישבו ברחבי פחוות יהודה, אשר את גבולותיה ניתן לשרטט כיום בין שפלת לוד, תל עזקה קעילה, ים המלח, יריחו ובית אל.

השבים לארץ נאלצו להתמודד עם קשיים רבים:

המתח שנוצר בינם לבין היהודים משטחי יהודה, שומרון ובנימין, אשר לא הוגלו.

מתח נוסף נוצר מול השומרונים על רקע דתי-חברתי, שכן השומרונים ראו עצמם יהודים לכל דבר ועניין, בעוד ששבי ציון התייחסו אליהם כאל גויים.

קושי נוסף היה בתחום הפרנסה, שכן זמן קצר לאחר שיבת ציון סבלה הארץ מכמה שנים רצופות של בצורת קשה.

גם מהבחינה הביטחונית היו קשיים, שכן חומת העיר ירושלים הייתה הרוסה ולא סיפקה הגנה.

לכל אלו גם התווספו מאבקים בין ראשי הקהילה, שכן בעוד יהושע בן יהוצדק הסתפק באוטונומיה הדתית שהעניקו הפרסים לירושלים, שאף זרובבל להשגת עצמאות מדינית.

כך נוצרו בקרב שבי ציון תחושות קשות של אכזבה, אשר גם הביאו לעיכוב בבניית בית המקדש השני, שהושלם רק ב-516 לפנה"ס.

חרף כל הקשיים, שיבת ציון הייתה ככל הנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שבה עם שגלה מארצו בכפיית שליט זר, שב ומקים את ביתו הקולקטיבי במדינת האם, אותה נאלץ לעזוב. הדבר סייע בחיזוק הזהות הלאומית המובחנת של עם ישראל משאר העמים.

2. עליית ששבצר

עליית ששבצר  התרחשה בסמוך להצהרת כורש בשנת 538 לפנה"ס. בעליה זו עלו במשוער לפחות כ-אלף עולים צעירים שבאו מתוך תודעה לגאול את הארץ מחורבנה ולהקים בה מחדש את בית המקדש, העלייה קרויה על שם מנהיג העלייה ששבצר שע"פ רוב הדעות היה בן למשפחת יהויכין מלך יהודה.

3. עליית זרובבל

העלייה השניה התרחשה בראשותם של זרובבל בן שאלתיאל נכדו של יהויכין מלך יהודה ושל יהושע בן יהוצדק בן למשפחת הכהנים שהתמנה לכהן גדול, הייתה בשנת 538 לפנה"ס.

ע"פ המסופר בפרוטרוט בספר עזרא עלו בעליה זו 42,360 איש. מתוכם 24,144 גברים, 4,289 כהנים, 74 לווים, 128 משוררחים, 139 שוערים (משוררים ושוערים היו תפקידים של לווים בבית המקדש שעברו מדור לדור), 392 נתינים (אלו היו עבדים ממוצא נוכרי ששרתו בבית המקדש והצטרפו לכלל ישראל), 652 חסרי ייחוס, 12,542 נשים וטף. בצוותא איתם עלו גם 7,337 עבדים ושפחות. העולים הביאו עימם בהמות המשא בכמויות הבאות: 736 סוסים, 246 פרדות, 435 גמלים, 6,720 חמורים. חלק קטן מהעולים, אולי כשישית מהם היו מבוססים מבחינה כספית אולם השאר היו משכבות עממיות ועניות. העולים שהיו משבט יהודה ובנימין התיישבו בעריהם ובכפריהם שמפני החורבן, חלקם המשיכו להחזיק בשטרות המעידות על בעלותם על קרקעות שונות.

בעקבות עלייתם של רווקים כה רבים בעליה זו והיעדרן של נשים יהודיות רווקות, התפתחה תופעה של נישואי תערובת עם נשים נוכריות, אפילו בניו של הכהן הגדול, כנראה נישאו לנשים נוכריות. בתקופת עלייה זו שררו יחסים טובים עם השלטון הפרסי אשר אפשרו לעולים לקיים אוטונומיה. מבחינה כלכלית המצב היה קשה בשל העדר תשתיות בשל החורבן הממושך, עול המיסים וצרכי בינוי מרובים , כמו כן סבלו העולים מבצורות ופגעי טבע אחרים. בתקופתם חודשה עבודת הקורבנות עם ייסוד המזבח בכ"ה בכסלו בשנת462 לפנה"ס בעת שהמקדש עצמו טרם נבנה, ובכך למעשה חזרה ירושלים להיות המקום המרכזי בלבו של העם היהודי. השומרונים ביקשו לקחת חלק בבניית המקדש אולם בקשתם נדחתה, ומאז סבל היישוב מהתנכלויות רבות מצידם. למרות ההפרעות והעיכובים מצד אויבים שונים לחידוש בניית המקדש והעיר ירושלים, הצליחו העולים להשלים את בניית המקדש בשנת 516 לפנה"ס.

4. עזרא "איש הרוח" (458 לפנה"ס) – מעמדו, סמכויותיו ופעולותיו השונות:

רקע – המצב ביהודה ערב בואו של עזרא: כ-80 שנה לאחר שהגיעו שבי ציון ליהודה ובראשם זרובבל, והקימו את בית המקדש השני, הגיע עזרא יחד עם קבוצה קטנה של עולים מבבל בשנת 458 לפנה"ס.
מעט מאוד ידוע על התקופה שמסיום בניית בית המקדש ה-2 ועד לעליית עזרא ליהודה. ידוע שזאת הייתה תקופה אפורה של חוסר התלהבות, ירידה במתח הרוחני וטמיעה חזקה בקרב עמי הארץ. היה זלזול בקיום מצוות. נשואי תערובת עם נשים נכריות היו נפוצים בעיקר בקרב שכבות גבוהות של עשירי יהודה וכוהנים המשרתים במקדש, שנהגו כך לחזק את קשריהם הכלכליים עם שאר העמים שישבו בארץ. מבחינה דתית אי קיום תורת ישראל ונשואי תערובת נחשבו להידרדרות מוסרית.
מיהו עזרא ומה מעמדו- עזרא בן שריה היה בן למשפחת כוהנים גדולים (משושלת אהרון הכהן). לשמו נוסף הכינוי סופר. לכינוי זה שני הסברים:

סופר – יועצו של המלך המסוגל למלא שליחות דיפלומטית ובקיא בכמה שפות. בעל משרה גבוהה בחצר המלך הפרסי.

סופר – סופר מהיר בתורת ה', מומחה בהעתקת ספרי תורה ויודע לפרשם.

היהודים שנשארו בבבל היו מתכנסים בבתי כנסת לקרוא ולפרש את התורה. לימוד התורה הפך לעניין מרכזי בחיי הגולים, וגבר הצורך בספרי תורה שהיו נכתבים על קלף בכתב יד.
החידוש של עזרא היה שהכניס את הכתב המרובע הארמי (הכתב בו אנו משתמשים היום) כדי להאיץ את מלאכת הכתיבה, כך הופצה התורה בקלות והקריאה הפכה לקלה יותר. עזרא היה אחד ממנהיגיה הרוחניים של העדה היהודית בבבל.

מדוע עלה ליהודה- עזרא עלה ליהודה בראש קבוצה של 1500 משפחות עולים מקרב הכוהנים והלווים, לאחר ששמע על הירידה הרוחנית בקרב שבי ציון והחליט לתקן את המצב ביהודה. הוא פנה למלך פרס (ארתחששתא) ששלט באותה תקופה ואליו היה מקורב. המלך שסבל ממרידות במחוז עבר הנהר הסכים לחזק ביהודה גורמים הנאמנים לו, ולכן הסכים לשליחתו של עזרא.

סמכויותיו של עזרא: עזרא קיבל רשיון נרחב מארתחששתא, מלך פרס, ושימש כשליח המלך ביהודה. הסמכויות:

מינוי שופטים ודיינים ביהודה.

רשות לחבר חוקה ליהודים על פי התורה.

רשות להטיל עונשים (אפילו מוות) למי שאינו מקיים חוקותיו.

להביא כלי כסף וזהב מאוצר המלכות ותרומות יהודי בבל לבית המקדש.

לקנות בהמות לקורבנות.

לשחרר את הכוהנים והלווים העוסקים בפולחן מתשלום מסים.

מטרותיו של עזרא:

מאבק בנשואי התערובת על ידי גירוש הנשים הנכריות.

הפצת התורה בקרב העם ביהודה.

הפיכת חוקי התורה לחוקי יהודה.

פעולותיו של עזרא:

קריאת התורה, פרושה, הפצתה והפיכתה לחוקת יהודה:
א. עזרא הביא עמו את התורה כפי שהייתה מקובלת ומובנת על ידי גולי בבל. בארץ היה מקובל נוסח ישן יותר של התורה (נוסח שקדם לחורבן הבית ה-1). זאת אומרת שנוצרו שני נוסחים לתורה, עזרא ראה את צורך לאחד את הנוסחים לתורה אחת. לעזרא הייתה בעיה לבצע זאת בגלל שבארץ רק למעמד הכוהנים היה את הידע וההבנה של התורה והם שמרו בסוד את התורה לעצמם כדי לשמור על מעמדם הרם.
ב. עזרא הנהיג הקראת התורה בציבור בכל יום שני, חמישי ושבת על ידי סופרים שבאו מתוך העם, הפיצו ופרשו את התורה כדי שתובן ותהיה מוכרת לכל העם. (מעמד הסופרים מתחזק כך לצד מעמד הכוהנים.
ג. העם בארץ גם לא הקפיד לקיים מצוות לכן מינה עזרא שופטים ודיינים כדי להחדיר את שמירת חוקי התורה לתודעת הישוב היהודי בארץ.

גירוש הנשים הנוכריות ואיסור על נישואי תערובת:
אחת הפעולות הקשות לביצוע הייתה גירוש הנוכריות. בסוף ספר עזרא קיימת רשימה של המשפחות שצריכות לגרש את הנשים. הוא ידע שלא יוכל לדרוש גירוש מיידי ולכן נקט בדרך מתונה, הוא קרא להקמת ועדות שתבדוקנה כל מקרה לגופו. עזרא טען שצריך לגרש נשים נוכריות כי יש איסור חיתון עם עמים עובדי אלילים או עמים שפעלו נגד ישראל מהתורה. הרשימה אינה כוללת את כל העמים שעימם התחתנו היהודים בתקופתו ולכן מוסיף לאיסור מהתורה גם את הסיבה שחורבן הבית הראשון והריסת בית המקדש נעוץ בנשואי תערובת, ולכן יש להבדל מהנוכרים כולם, בין השאר ע"י גירוש נשים נוכריות. אם העם ייטמע בעמים זרים, הוא לא יוכל לרשת את הארץ, ויהיה צפוי לעונשים נוספים.
דרך שכנוע נוספת הייתה אקט האבל – עזרא קרע את בגדיו, מרט את שערות ראשו ונפל ארצה בוכה על סירוב העם לגרש את נשותיו הנוכריות. המעשה הרשים מאוד את הנאספים ושכנע אותם שעזרא אכן פוחד מאוד לעתיד לקרות לעם באם לא יגרש את הנוכריות מקרבו.

שתי הגישות להגדרת הזהות הבאות לידי ביטוי בויכוח על גירוש הנשים הנוכריות –  שתי הגישות הן הבדלנית מול האוניברסאלית.
תקופת שיבת ציון ועזרא ונחמיה יצרה חברה יהודית חדשה הרוצה להבנות מחדש ביהודה לאחר שנים בגלות. חברה זו התבלטה בבעיות קיום יסודיות כמו מי ישתייך אליה, מה יהיו יחסיה עם העמים השכנים וכמובן התלבטות בשאלת הזהות היהודית (מיהו יהודי).
שאלת הנשים הנוכריות ממחישה את התלבטות העם בשאלת הזהות היהודית.

הבדלנים– בראשם עזרא ונחמיה. רואים בעם זרוע קודש שחייב להיות מובדל מתועבת העמים הנוכריים מטעמים דתיים.
עזרא רצה לגרש את הנשים הנוכריות מקהל ישראל. נישואים עם נשים נוכריות התרחשו בעקבות מגעים כלכליים וחברתיים בין ישראל לעמים הנוכריים שישבו בארץ. על פי עזרא, טיהור העם מהנשים הנוכריות יבטיח:

שמירה טובה יותר על חוקי התורה.

יהווה אמצעי לשמירה על קיומו של העם בעתיד.

אם לא ימנעו בישראל מנישואי תערובת, אלוהים יעניש את העם קשות.

לעם היהודי לא תהיה תחייה לאומית ורוחנית אם לא יתבדל מעמי הארצות.

בולט במיוחד היה הסירוב של עזרא ונחמיה אחריו לחיתון יהודים עם השומרונים, שבתקופה זו התנהגו כיהודים לכל דבר (יש הוכחות שיהודי מצרים ראו בשומרונים יהודים). יחס הבדלנים למתייהדים היה חשדני ביותר. תומכי הבדלנות העדיפו להקים מחיצה בין יהודה לשכניה תוך הבלטת הייחודיות של העם היהודי, ולכן הורו על גירוש הנשים הנוכריות ובהמשך על איסור חיתון על הנוכרים.
סיבה נוספת שהייתה לעזרא לגרש את הנשים הנוכריות היו מטעמים פוליטיים – על פי רשימת השמות של מחויבי גירוש הנשים בסוף ספר עזרא ברור שלא הייתה יכולת או כוונה לגרש את כל הנשים אלא להשתדל לנקות את האצולה היהודית, כוהנים המשרתים בבית המקדש ועשירים. כוחם של אותם אנשים היה בקשר שיצרו עם אצילי ושליטי הארץ הנוכרים, חובת הגירוש פגעה במעמדם השלטוני ביהודה ובמילא העצימה את מעמדם של הבדלנים.

האוניברסאלים – במגמה זו תמכו הנביאים, הכוהנים המשרתים במקדש ועשירי העם.
סיבה דתית – נישואים עם נשים נוכריות לא נתפס בעיניהם כחטא מהתורה כיוון שהתורה מונה עמים מאוד מסוימים שאין להתחתן עימם. הם דגלו בהתקרבות לשאר העמים והתייחסו באהדה למתייהדים שכן מבחינה דתית ראו את ה' כאלוהי כל העמים ורצו לקרב כל מתייהד או מתגיירים אל היהדות כיוון שהגאולה נתפסה בעיניהם כגאולת העולם כולו ולא רק גאולת העם היהודי.
סיבה פוליטית – לעשירי העם ולכוהנים המשרתים במקדש היו יחסים כלכליים ושלטונים שנתמכו בנישואים עם משפחות שלטון נוכריות בארץ. איסור החיתון עמם פגע בקשרים הללו.

5. נחמיה איש המעשה (445 לפנה"ס) – מעמדו, סמכויותיו ופעולותיו השונות

נחמיה היה שר המשקים של מלך פרס, היה מקורב למלך, ומחזיק משרה זו גם השפיע על המלך. כששמע על חורבנה של ירושלים נטש את משרתו וקיבל ממלך פרס (ארתחששתא) רשות לעלות לירושלים ולהצילה מהחורבן.
סמכויות שקיבל מהמלך- נתמנה כפחה יהודה כראוי למעמדו ויצא בלוויית צבא למלא את המשימה. משרת הפחה (מושל יהודה) כלל אפשרות:

להיעזר בכוח צבאי פרסי.

לגבות מסים.

להשתמש בכספי אוצר המדינה לשם ביצוע מטרותיו.

לנהל את יהודה.

נחמיה פעל ביהודה כפחת יהודה החל משנת 20 למלך ארתחששתא ה-1 (445 לפנה"ס) וסיים את תפקידו הראשון ביהודה בשנת 32 למלך (432 לפנה"ס.
הנסיבות למינויו של נחמיה לפחת יהודה:

נחמיה חש שחובה עליו לעזור לעזרא לבסס את מעמדה של תורת היהודים ביהודה.

נחמיה ידע שללא מעמד של מושל יקשה עליו לפעול בקרב היהודים וכן להדוף התקפות והלשנות העמים הנוכרים, לכן מבקש ומקבל מעמד של פחה ורישיון לחדש את חומות ירושלים וכן צבא להגנתו.

פעולותיו של נחמיה ביהודה:
לנחמיה הייתה מטרה להפוך את ירושלים למרכז דתי ולאומי של היהודים. הוא תכנן לבנות את חומות ירושלים, לאכלס אותה בתושבים, לארגן מחדש את עבודת הפולחן במקדש ולבטל את המסחר בשבת בעיר.
בניגוד לעזרא שפעל בדרכי שכנוע, נחמיה מנצל את מעמדו כפחה על מנת לנקוט באמצעים מדיניים וכפייתיים כדי להשיג את יעדיו.

בניית חומות ירושלים: החומות נבנו על פי ספר נחמיה במשך 52 יום וע"פ יוסיפוס שנתיים וארבעה חודשים. בכל מקרה מדובר בבנייה מהירה למרות שרבות המשפחות שלא השתתפו בבניית החומה מפאת חוסר עניין או מפאת קשיים כלכליים. ההשלכות של בניית החומה: העצים את האיבה עם הנוכרים, חיזק את המגמה הבדלנית וחיזק את מעמד יהודה והיווה סמל לתחייה לאומית.

ארגון מחדש של עבודת בית המקדש: ארגון העבודה במקדש כללה התנגדות ישירה עם הכהן הגדול אלישיב, שהשתלט על המקדש ומקורות הכנסתו. נחמיה החזיר את משפחות הכוהנים המודחות לתפקידיהן, חידש את מעמדות הלויים ומינה פקידים חדשים על אוצרות המקדש.

אכלוס ירושלים: יהודים לא רצו לגור בירושלים, כיוון שהיתה הרוסה ולא הייתה בה פרנסה, לכן דרש נחמיה מהכוהנים והלויים לגור בירושלים ונתן להם תפקידים בבית המקדש, נחמיה הכין להם בתים להתגורר בירושלים ודאג שהעם ייתן להם תרומות כדי שלא יצטרכו לעבוד לפרנסתם, כמו כן נתן להם פטור ממיסים. בנוסף ערך נחמיה הגרלה בין התושבים, מי יעבור לירושלים וכל משפחה עשירית חויבה לעבור לגור בירושלים, כדי שיהיה ייצוג בירושלים לכל האומה.

איסור המסחר בשבת: נחמיה פעל נגד הרוכלים וכנגד עשירי העם שהיו נוהגים להביא סחורה לירושלים בשבת , ושם את הלויים כשומרים על הפתחים למניעת סחר בשבת. ירושלים כמרכז דתי חייבת לשמש דוגמה.

גירוש הנשים הנוכריות: נחמיה תמך בכל אשר פעל עזרא בעניין גרוש הנשים הנוכריות, לא רק כדי לשמור את "גזע הקודש", אל גם כדי להבדיל ולהוקיע את האופוזיציה היהודית לפעולותיו. (משפחות היהודיות הקשורות בחיתון עם משפחות חשובות במחוזות שכנים המתנגדות לפעולותיו והמנסות לפגוע במעמדו כלפי השלטון הפרסי).

רפורמות סוציאליות: המוני דלת העם פנו לנחמיה בטענה שהם מלווים כסף מהעשירים ונאלצים בתמורה למשכן את עצמם וכך הופכים הם לעבדים. נחמיה אסר על הפיכת היהודים לעבדים משלושה טעמים:

איסור מהתורה – חוב שלא נגבה שבע שנים, נשמט ואי אפשר לשעבד עבורו.

אובדנם של חלק מהעם, כיוון שהופכים הם לעבדים, יוצאים הם מכלל ישראל.

תמיכה של דלת העם במאבקיו של נחמיה בנוכרים – עמידתו של נחמיה לצד העניים הופכת אותו ואת מעשיו בתחומים אחרים לרצויים.

האמנה (כתב התחייבות): נחמיה הבין שכדי להצליח במפעל הרפורמות שלו עליו לכרות חוזה בין עם ישראל לאלוהיו בטקס מרשים ובהתחייבות ראשי העדה. על האמנה חתומים 84 ראשי אבות, כוהנים ולויים. האמנה מפרטת:

איסור חיתון עם עמי הארץ.

איסור מסחר בשבת.

שמיטת קרקעות וכספים בשנה שביעית.

תקנות לקיום המקדש ומשרתיו (תרומת שליש השקל, קורבן עצים, ביכורים, בכורות, חלה תרומה ומעשרות)

משמעות האמנה: חתימה על מסמך מחייב יצרה התחייבות כלפי המשך מפעלו של נחמיה גם לאחר שחזר לפרס. למרות שחלק מהוראותיו לא קוימו לאחר שובו לפרס ולכן נאלץ נחמיה לשוב ליהודה שוב כדי לחדש הוראותיו. נחמיה רצה שהיהודים יחיו לפי רוח חוקת משה, ובעצם יצר חוקה המפשרת בין המציאות לחוקי התורה וכוללת מצוות שאינן מהתורה משום שהמציאות לא תאמה את תקופת התורה. מטרתם של עזרא ונחמיה לא הייתה רק לפרש את התורה, אלא הם רצו לכנס את המקורות לספר אחד ולחתום את התורה.

המתנגדים העיקריים לנחמיה והמחלוקות ביניהם:
מקרב היהודים:
נועדיה הנביאה ונביאים נוספים שאינם נזכרים בשמם. שכניה בן ארח ויהוחנן בנו. אלישיב כוהן גדול ויוידע בנו וכן יהודים הנשואים לנשים נוכריות.

הסיבה למחלוקות ביניהם:

פעולתו של נחמיה פגעה באצולה היהודית.

לנחמיה הייתה סמכות מהשלטון הפרסי ולכן ירד כוחה של האצולה היהודית הן החילונית והן של הכוהנים הקשורים למקש ובמיוחד נפגע מעמדו של אלישיב הכוהן הגדול.

האיבה בין נחמיה למנהיגי הנוכרים שבמחוזות הסמוכים פגעה בקשרים שהיו לאצולה היהודית עם האצולה הנוכרית.

נחמיה כנציג יהודי בבל ומטרותיו משרתות את מטרות יהדות בבל שסתרו את המטרות המקומיות של אצילי יהודה.

שחרור העם מעול חובות ומשעבוד פגע בכבודם ובמעמדם ובכיסם של האצולה היהודית.

ניגודי השקפות בחברה היהודית:
בחברה היהודית רווחו שתי השקפות בדלנות מול אוניברסאליות. הבדלי ההשקפות הללו כונו "ריב המפלגות":

הזרם האוניברסאלי – שנציגיו היו מתנגדי עזרא ונחמיה, האמינו שה' הוא אלוהי כל העמים, הוא בורא עולם, ועם ישראל נבחר כדי שיהיה אור לגויים. ירושלים תהפוך מוקד משיכה לכל העמים והגאולה הלאומית יהודית היא תנאי לגאולת כל העמים.
הזרם הבדלני – שנציגיו היו עזרא ונחמיה, יהודי בבל והכוהנים והלווים, החרדים לדבר ה', האמינו שבחירת ישראל ע"י ה' נעשתה כדי להבדילו מן הגויים. עם ישראל הוא קודש ואסור לו להטמע בקרב העמים הנוכריים. ליהדות אין עניין בגיור או בהתייהדות שפוגעות ב"זרע הקודש".

מקרב הנוכרים:
סנבלט החורוני: מושל שומרון, בניו נקראים בשמות יהודיים דליה ושלמיה, מכאן שהיה שומרוני שהאמין באלוהי ישראל, הכיר בתורה וקיים את חוקותיה.
טוביה עבד עמוני: יהדותו של טוביה עולה משמו, והכינוי עבד עמוני הוא או כינוי בוז וגנאי, או שהיה "עבד המלך" כינויו של פקיד מלכותי. העמונים ככלל היו אסורים לחיתון עם יהודים כבר מהתורה. כנראה שמגוריו של טוביה היו בעמון. למשפחת טוביה היה מעמד חשוב ביותר ביהודה.
גשם הערבי: גם הוא עומד בראש מחוזות ועמים הגובלים עם יהודה באזור אדום. גשם היה שליט שבטי קידר ושלטונו כלל את המדבריות שבין ישראל למצרים ובחצי האי ערב.
האשדודים: תושבי החוף הדרומי של ארץ ישראל, לא ברור מי מנהיגם,, אך ברור מספר נחמיה שהבעיה עם האשדודים הייתה ריבוי בנישואין עם נשים אשדודיות.

הסיבה למחלוקות ביניהם:
הופעתו של נחמיה ביהודה כשליחו של מלך פרס, התחזקותה של יהודה וביצור ירושלים עוררו את חששם של המושלים שיעורערו יחסי הכוחות הקיימים בארץ ישראל ומעמדם יפגע. משום כך עשו שכני יהודה יד אחת בניסיונם לחבל בפעולות נחמיה בעיקר באלה שהיה להן חשיבות מדינית. המחלוקת העיקרית הייתה עם השומרונים, אשר ראו עצמם כיהודים האמיתיים שיתקנו את דרכיהם של היהודים האחרים. הם כינו את עצמם "שומרים" ולא "שומרונים". הבדלנים שמבין היהודים ובראשם עזרא ונחמיה לא הסכימו לקבל את השומרונים כחלק מהעם היהודי וסרבו לשתפם בבניית חומת ירושלים (יהודי מצרים כן הכירו ביהדותם של השומרונים). שיאו של הקרע היה שבסוף התקופה הפרסית הקימו השומרונים בית מקדש בהר גריזים שבשומרון.

לבסוף החמיר הפילוג בין שני הזרמים בחברה היהודית בעקבות מעשיהם של עזרא ונחמיה, הזרם האוניברסאלי לפיו כל העמים יכירו באלוהי ישראל, מול הזרם הבדלני הדוגל בקדושת עם ישראל וייחודו כלפי שאר העמים.
ידם של הבדלנים הייתה על העליונה כפי שניתן ללמוד מהאמנה עליה חתם הישוב היהודי על כל פלגיו בקשר לחוקים בדלנים שמייחדים את היהודים משאר התושבים. האמנה כללה סעיף האוסר חיתון עם נשים נוכריות.

דפוסי ההנהגה שעוצבו בתקופת שיבת ציון ובתקופת עזרא ונחמיה:
הכהן הגדול: בראשית תקופת שבי ציון (כשהעולים הגיעו מבבל ליהודה כדי לבנות את המקדש) נמצאים בהנהגה זרובבל (מבית דוד) כמנהיג חילוני ארגוני ויחד עמו יהושע בן יהוצדק כמנהיג דתי רוחני.
במשך השנים הפך הכוהן הגדול לאישיות המרכזית ביהודה ונעלמה המנהיגות החילונית מבית דוד. בידי הכוהן הגדול היו מרוכזות רוב הסמכויות הדתיות והחילוניות.
לפני בוא נחמיה, פעל ביהודה הכוהן הגדול אלישיב אשר שלט שלטון מוחלט ביהודה כפי שפרס עודדה בכל ערי המקדש האחרות באימפריה. הוא נקשר בקשרי חיתון ומסחר עם טוביה, יהודי שחי בעמון וכן עם סנבלט מושל שומרון ובתקופתו הייתה להם השפעה על הנעשה ביהודה.
נחמיה שהיה פחה מטעם מלך פרס הפחית מכוחו ומעמדו של אלישיב וכן נאבק בהשפעה שיש לנוכרים על השלטון ביהודה. בסוף תקופת שהותו הראשונה בארץ הצליח נחמיה להוביל את העם להבדלות מהעמים השכנים וכל הפלגים השונים חתמו על 'אמנה' המבדילה את היהודים מהאוכלוסייה הנוכרית כמו אי מסחר בשבת, אי חיתון עם נוכרים, שמירה על חוקי התורה.
לאחר שחזר נחמיה לפרס חזרה משפחת הכוהנים הגדולה לשלוט בהעדר כוח אחר ומשום חשיבות הרבה שהייתה לבית המקדש ולמשרתים בו.

סופרים: כשהגיע עזרא לארץ החל להפיץ את "קריאת התורה בציבור" כתוצאה מכך קם ציבור חדש של הנהגה עממית, סופרים אשר היו כוהנים לווים וסתם אנשים שהמאפיין של כולם היה בקיאות רבה בתורה. הם לימדו את העם תורה, העתיקו ספרי תורה, פרשו את החוקים בה וניסו להתאימם למציאות היומיומית בארץ. למעמד הסופרים הייתה השפעה רבה על העם כיוון שהיו קרובים לבעיות העם והבינו אותן. בשלב מאוחר יותר הם יגיעו לדרגת מנהיגות.

אנשי כנסת גדולה: 85 האנשים שחתמו על 'האמנה' כדי לקיים את דברי התורה בתקופת עזרא ונחמיה. הם נהגו להתכנס רק בזמן שהתעוררו בעיות חמורות והיה צורך לשאול את נציגי העם. הכנסת הגדולה היא המוסד הראשון מתקופת שיבת ציון אשר דאג לתקן תקנות שתאמו את צרכי העם. היה לה צביון עממי והיא יצגה ייצוג הולם את בעיות העם. ממנה יצאו מנהיגים רוחניים.

ב. עריכה וחתימה – הקדשה (קנוניזציה)

1. 1. תהליך הקנוניזציה- תהליך ההקדשה והחתימה של ספרי התנ"ך. התנ"ך הוא קובץ של יצירות שונות, שנתחברו בידי אנשים שונים במשך תקופה של כאלף שנים, בספרים התגבשו והתרכזו ערכים דתיים, מוסריים, חינוכיים לאומיים ואוניברסאליים. התנ"ך אינו כולל את כל היצירה הספרותית הדתית, מוסרית והיסטורית של עם ישראל, אלא רק מבחר ממנה. התנ"ך עצמו מעיד על קיומם של מקורות ספרותיים נוספים כמו: ספר דברי הימים למלכי ישראל, ספר דברי הימים למלכי יהודה, ספר הישר ועוד. ספרי התנ"ך נשמרו והועברו בדייקנות מדור לדור מתוך אמונה תמימה, כי הם משקפים את התגלות האלוהים לבני אדם ואת רצונו. התנ"ך כולל סוגות ספרותיות (ז'אנרים), כמו: ספרות היסטורית (מלכים, דברי-הימים), ספרות נבואית (ירמיה, ישעיה), ספרות פילוסופית חוכמתית (איוב קהלת), שירה (תהלים, שירת דבורה), וחוקה (קבצי החוק בשמות, ויקרא ודברים). קובץ הספרים הקדושים מכונה קנון, ומעשה הקדשתם נקרא קנוניזציה (חתימת התנ"ך). ההקדשה הייתה תהליך איטי שנמשך מאות שנים, אם כי חמשת חומשי התורה נתקדשו לפני הקבצים הספרותיים הנביאים ובכתובים. לדעת חז"ל נסתיים תהליך הכתיבה וההקדשה של כל ספרי המקרא בימי עזרא הסופר, אך יש עדויות כי גם בתקופה מאוחרת יותר, במהלך קיומו של בית המקדש השני, התקיימו ויכוחים בין אנשי "הכנסת הגדולה" בדבר קדושתם של ספרים אחדים (המאה השלישית לפני הספירה). בתהליך הקנוניזציה הוכרזו 24 ספרים – כ"ד ספרים כקדושים (קובץ תרי-עשר הנביאים נחשב בספירה זו ספר אחד, וכך שני ספרי שמואל, מלכים ודברי-הימים), מאותו זמן נשמרו הספרים בקפדנות, מבלי שנערך בהם כל שינוי- והם נחתמו. חוקרים מודרניים מייחסים את המאמץ העיקרי של עריכת ספרי התנ"ך וחתימתו לעזרא הסופר, מנהיג יהודאי שחי בימי שיבת ציון וראשית ימי הבית השני במאה החמישית לפני הספירה, ואולי כתב בעצמו את הספרים עזרא, נחמיה ודברי הימים (ויש הסוברים כי כתב גם את ספר מלאכי). חוקרים רבים מניחים כי עזרא כתב בעצמו נספחים לספרים (מלכים ב' י"ז), כותרות (ירמיה ויחזקאל) ונוסחאות (מלכים), אותם צירף כעורך לספרות הנבואית וההיסטוריוגרפית של התנ"ך. חתימה סופית כנראה במאה השנייה לפני הספירה על ידי הסופרים.
2. קריטריונים להקדשת ספרים– חז"ל קבעו כי כל ספר העומד בקריטריון של "טומאת ידיים" הוא ספר קדוש המבטא את דבר אלוהים או את רצונו, ונכתב ברוח הקודש. לדעתם של חז"ל, ספרי קודש גורמים בקדושתם לטומאת הידיים המחזיקות בספר – ספר שמעביר טומאה בנגיעה, נחשב קדוש. חז"ל לא היו תמימי דעים בדבר קדושתם של ספרים אחדים וניהלו ויכוחים בשאלה אם ספר מסוים, השנוי במחלוקת, מטמא את הידיים אם לא. ספר שהוחלט כי אינו מטמא את הידיים נגנז. בנוסף לקריטריון הדתי המופשט של "טומאת ידיים" , התייחסו חז"ל גם לקריטריונים רציונאליים להקדשתם של ספרים: א. הספר אינו סותר את הכתוב בחמשת חומשי תורה. ב. בספר אין סתירות פנימיות. ג. הספר משקף את ערכי דת ישראל. ד. הספר נכתב לפני ימיהם של שלושת הנביאים האחרונים שקמו לעם ישראל: חגי , זכריה ומלאכי, שחיו בין המאות החמישית והרביעית לפני הספירה, ושאחריהם פסקה לדעת חז"ל, רוח הנבואה מישראל.
3. ספרים שעוררו מחלוקת בדבר קדושתם – ספרים אחדים קודשו בסופו של תהליך הקנוניזציה, משום שנחשבו ע"י חז"ל כספרים "מטמאי ידיים", אך במהלך ההקדשה עוררו מחלוקת משום שלא עמדו באחד מהקריטריונים הרציונאליים. דוגמאות לספרים שעוררו מחלוקת בין המלומדים והחכמים בדבר קדושתם: יחזקאל – עורר מחלוקת בדבר קדושתו בשל חזון המרכבה, שבו מוצג האל בדמות גוף, בניגוד לדברי התורה (הספר יוצא דופן באסופת המקרא, משום שחובר בגלות בבל ולא בארץ הקודש). שיר-השירים – המגילה עוררה מחלוקת בשל אוסף שירי האהבה הארוטיים, שלכאורה אינם קשורים למסרים דתיים. קהלת – מגילה שהכתוב בה סותר בחלקו את דברי התורה, וכן יש בה סתירות פנימיות, שמהן ניתן להסיק שגורל האדם נקבע מראש ואין בעולם בחירה חופשית (הרעיון הפסימי כי הכל "הבל הבלים" שזור לאורך המגילה). אסתר- מגילה ששם האל אינו מוזכר בה כלל, והיא לכאורה סיפור חילוני. משלי- בספר סתירות פנימיות.

תוספתא, טהרה, ידיים, ב, ו:  ר"ש בן מנסיא אומר שיר השירים מטמאה את הידים מפני שנאמרה ברוח הקדש.  וקהלת אינה מטמאה את הידים שאינה אלא מחכמתו של שלמה.  אמרו לו וכי לא כתב אלא זו בלבד הרי הוא אומר (מלכים א ה) וידבר שלשת אלפים משל ואומר (משלי ל) אל תוסף על דבריו.

משנה, טהרה, ידיים, ג,ו:  רבי יהודה אומר, שיר השירים, מטמא את הידיים; וקוהלת, מחלוקת.  רבי יוסי אומר, קוהלת, אינה מטמא את הידיים; ושיר השירים, מחלוקת.  רבי שמעון אומר, קוהלת–מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל.  אמר רבי שמעון בן עזאי, מקובל אני מפי שבעים ושניים זקנים, ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, ששיר השירים וקוהלת מטמאין את הידיים.  אמר רבי עקיבה, חס ושלום:  לא נחלק אדם מישראל בשיר השירים שלא תטמא את הידיים, שאין העולם כולו כדאי ביום שניתנה בו שיר השירים לישראל–שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים; ואם נחלקו, לא נחלקו אלא על קוהלת.  אמר רבי יוחנן בן ישוע בן חמיו של רבי עקיבה, כדברי בן עזאי, כן נחלקו וכן גמרו.

משנה, טהרה, ידיים, ג, ז: אמר רבי עקיבה, חס ושלום:  לא נחלק אדם מישראל בשיר השירים שלא תטמא את הידיים, שאין העולם כולו כדאי ביום שניתנה בו שיר השירים לישראל–שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים.

4. ספרים חיצוניים– ספרים שלא עמדו בקריטריונים שקבעו חז"ל לקדושה ונותרו מחוץ לקאנון. במדרש נאמר על חלק מאותם ספרים : "כל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בביתו". דוגמאות לספרים חיצוניים : ספרי חוכמה – בן-סירא (ספר משלים המשקפים מציאות קדומה), חוכמת שלמה. ספרי היסטוריוגרפיה – מקבים, חשמונאים. ספרי אגדה – טוביה, יהודית, חנוך, היובלים. ספרי חזון – חזון ברוך, חזון עזרא. גורלם של הספרים החיצוניים: חלקם של אותם ספרים שלא עמדו בקריטריונים לקדושה של עזרא הסופר ואנשי "הכנסת הגדול, נגנז ונעלם עם השנים. חלקם האחר נשמר לאורך הדורות ושרד עד ימינו. הנוצרים החדשים "אימצו" חלק מספרים אלה לתוך כתבי הקודש הנוצרים, תרגמו אותם ליוונית, וכינסו אותם לקובץ הספרים של "הברית החדשה".

 

ספרי עזר למקרא

קונקורדנציה

היא רשימה אלפביתית של כל המילים (או המילים העיקריות) שבשימוש ביצירה מסוימת בצירוף מראה מקום של כל מילה. קונקורדנציה נהוג לחבר לספרמסוים, בעל חשיבות שתצדיק פעולה זו, או למכלול יצירתו של סופר או משורר. הקונקורדנציה היא כלי עזר ראשון במעלה לחוקרים את היצירה הנידונה וללומדיה. ראשיתה של הקונקורדנציה היה לתנ"ך, והיא נכתבה על ידי חכמי-דת נוצרים בין השאר ככלי עזר לוויכוחים בין-דתיים (ואף תורגמה לעברית בדיוק למטרות הללו). בעת החדשה השתמשו ברעיון גם לגבי יצירות נוספות.

בעבר, בשל העובדה שיצירת קונקורדנציה הייתה מלאכה מייגעת, ארוכה ויקרה, נוצרו קונקורדנציות רק ליצירות חשובות במיוחד כמו התנ"ך, הקוראן או יצירותיו של ויליאם שייקספיר.

היום, למרות השימוש המחשבים, יצירת קונקורדנציה (מודפסת או ממוחשבת) עדיין עשויה לדרוש עבודה ידנית רבה, משום שבביצועה נדרשת מיומנות לשונית גבוהה: בקונקורדנציה יש לרכז יחדיו את כל המילים הנובעות משורש אחד, לפי הטיותיהן השונות. יחד עם זאת, יש להפריד בין שתי מילים בעלות משמעות שונה, הנכתבות שתיהן באותה צורה או נובעות שתיהן מאותו שורש. בנוסף כוללת הקונקורדנציה לרוב מידע נוסף כמו פרשנות או הגדרות של המילים, כמו גם הצלבות על פי נושאים – מה שלא בהכרח אפשרי לייצר בקונקורדנציות הנוצרות אוטומטית על ידי תוכנת מחשב.

עם זאת, כאשר טקסט כלשהו נמצא בזיכרון המחשב, יכול אדם בעל מיומנות לשונית לבצע עליו חיפושים ולקבל את היכולות הבסיסיות של קונקורדנציה. (מנוע חיפוש איננו מאפשר בדרך כלל את מציאת כל ההטיות האפשריות של השורש).

קונקורדנציה ידועה וחשובה במיוחד היא הקונקורדנציה לתנ"ך, המכילה את כל המילים שבתנ"ך. קונקורדנציה עברית לתנ"ך שערך ד"ר שלמה מנדלקרן יצאה לאור בשנת התרנ"ו (1896), ולאחר מכן יצאה במהדורות נוספות שבהן תיקונים והרחבות. קונקורדנציה חדשה לתנ"ך נכתבה על ידי המילונאי אברהם אבן שושן.

מקראות גדולות

כך נקראת מהדורת דפוס של המקרא שמורכבת, בדרך כלל, מארבעה מרכיבים: נוסח המקרא על פי המסורה, הערות המסורה, תרגומים ארמיים ומבחר פירושים.

דפוס מקראות גדולות הראשון יצא לאור בבית הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, סמוך מאוד להמצאת הדפוס, בשנים רע"ז – רע"ח (1516 – 1517). המהדורה השניה והחשובה יותר נדפסה בשנים רפ"ד-רפ"ו (1524- 1526). המהדיר היה יעקב בן חיים אבן אדוניהו שעיצב את צורת המהדורה עם ארבעת המרכיבים שנזכרו למעלה. בן חיים עשה מאמצים גדולים לתת בידי קוראיו נוסח מתוקן של המקרא, הערות המסורה, התרגומים והפירושים, על פי כתבי היד שהיו בידו, ואולם למרות מאמציו נוסח המקרא במהדורתו מלא בשגיאות. מהדורת בן חיים שימשה כמודל – בנוסח ובצורה – למהדורות רבות שיצאו במאות השנים אחריו. רוב המדפיסים סמכו על הנוסח שהוא קבע; מעטים ניסו לתקן אותו, ולעומתם רבים הוסיפו שגיאות משלהם. רובם גם הוסיפו על מבחר הפירושים של בן-חיים.

ארבעת מרכיבי המהדורה:

א. נוסח המקרא

מרכיב זה כולל את נוסח המקרא על פי המסורה, כולל ניקוד, טעמי המקרא, ובמקומות מסוימים גם תווים וסימנים אחרים.

ברוב המהדורות במשך הדורות הייתה קיימת שאיפה לקרב את הטקסט המקראי (נוסח האותיות, הניקוד, והטעמים) ככל האפשר למסורה של אהרן בן אשר הוא חי במחצית הראשונה של המאה העשירית. אהרן בן אשר נחשב לאחרון ולחשוב במשפחת בן אשר, משפחה של בעלי מסורה, שפעלה בטבריה. אבל רק בדורנו יוצאת לאור מהדורת מקראות גדולות ("מקראות גדולות הכתר", הוצאת אוניברסיטת בר-אילן) על פי עצם כתב ידו של בן-אשר, הוא כתר ארם צובה. כֶּתֶר אֲרָם צוֹבָא הוא כינוי לכתב יד חשוב של התנ"ך, שנכתב על פי כל כללי המסורה הטברנית. חוקרי המקרא רואים בכתר זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בגלל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה הנמצאות בו. משערים כי הכתר נכתב סביב שנת 920 לספירה ושהנוסח שלו הוא אשר קבע את נוסח התנ"ך מאז כתיבתו. הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן בחלב עד שנעלם בפרעות ביהודי חלב בסוף 1947. כעבור כעשר שנים הגיע "הכתר" כשהוא קרוע וחסר לידי נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צביי. על כתב היד מופקד חבר נאמנים שבראשו עומד ראש מכון בן צבי ומאז שנות ה-80 הוא מוצג בהיכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים. מאז הגיעו לארץ פורסמו כמה מהדורות חדשות של התנ"ך המבוססות על "כתר ארם צובא".

ב. הערות המסורה

הכוונה במרכיב זה להערות המסורה שלצד הטקסט המקראי ("מסורה גדולה" ו"מסורה קטנה") הדנות בעיקר בכתיב של המקרא (כגון אותיות חסרות ומלאות). המָסוֹרָה היא רשימת הערות על נוסח המקרא, שנועדה לקבוע את נוסחו הסופי והאחיד, שנערכה סופית במאה העשירית, ולמנוע שינויים או טעויות, בתקופה שבה הפצת הכתובים הייתה רק על ידי העתקת כתבי יד בידי "סופרים".

מטרת המסורה הייתה לקבע את נוסח המקרא כפי שנמסר מדורי דורות, באמצעות ספירת מילים, צירופי מילים ותופעות שונות, שעברו במשך מאות שנות פעילותה. עיקר מטרתה ליצור נוסח אחיד שיהיה מקובל בכל קהילות ישראל.

בעלי המסורה המציאו את סימני הניקוד וטעמי המקרא, השתמשו בהם כדי לתאר את הדרך המדויקת של הקריאה בתורה, וצירפו הערות וחיבורים המסייעים לשמור על דיוק מסירת הנוסח. בעלי המסורה עדיין לא פיתחו חשיבה דקדוקית, אלא התרכזו בעיקר בתיעוד אופני הקריאה והנוסח, ולמעשה יצרו מעין "הקלטה" של נוסח התורה כפי שהיה בזמנם.

גם כאן, במשך הדורות לא הייתה למהדירים השונים שום אפשרות למסור את אותן ההערות שכתב בן-אשר, והם סמכו על קובצי הערות מסורה של אחרים. ב"מקראות גדולות הכתר" נדפסו הערות המסורה כפי שכתבם בן-אשר בכתר ארם צובא. במקומות שהכתר לא נשמר, הערות המסורה נלקחו מכתב ידלנינגרד.

הערות המסורה היו קוד בלתי-מובן וסוד כמוס בעיניהם של הדורות האחרונים. לכן, למרות שהן היו חלק בלתי נפרד מנוסח המקרא, הן בתקופת כתבי היד והן בתקופת הדפוס (החל מ"מקראות גדולות" של בן-חיים), הן הושמטו כליל מחלק מהמהדורות, בהן מהדורת מקראות גדולות דפוס ווילנא, וגם במהדורה המודרנית "תורת חיים" (על התורה, הוצאת מוסד הרב קוק).

ג. תרגומים

לצד הפסוקים נוספו תרגומים שלהם לארמית, בעיקר תרגומים מתקופת התנאים. בכל דפוס של מקראות גדולות ניתן למצוא את תרגום אונקלוס על התורה. (זהו כינויו של תרגום ארמי יהודי לחומש. מחברו, זמנו ומוצאו אינם ידועים, אולם משערים שנתחבר בארץישראל בסביבות המאה השלישית לספירה); את תרגום יונתן על ספרי הנביאים. (זהו תרגום ארמי שמוצאו מארץ ישראל. זמנו של התרגום קשה לקביעה. היו שזיהו בו חומר קדום המתייחס ליוחנן כהן גדול מתקופת החשמונאים, ומצד שני יש בו כנראה התייחסויות לעיר קונסטנטינופול ולאסלאם. אפשר שמשוקעים בו רבדים מזמנים קדומים, אך החוקרים (למשל אביגדור שנאן) סבורים שזמנו המאה השביעית או ההמאההשמינית, וככל הנראה הוא פרי יצירתו של מחבר אחד, ולא קבוצה של מחברים). חלק מהדפוסים מוסיפים גם תרגומים ירושלמיים שונים לתורה ולכתובים.

הדפסת התרגומים בניקוד מלא מהווה איפיון בולט של מהדורת מקראות גדולות לאורך השנים. תרגום אונקלוס לתורה ותרגום יונתן לנביאים תמיד נדפסו ב"מקראות גדולות" בניקוד מלא (וכך הם גם מופיעים בכתבי יד עתיקים של מקרא והתרגום, משולבים פסוק אחר פסוק), משום שהיה להם תפקיד ליטורגי, דהיינו הקריאה הרשמית של "מקרא ותרגום". גם התרגומים הירושלמיים, אם הם נדפסו, הופיעו בניקוד מלא.

ד. מבחר פירושים

בכל מהדורת מקראות גדולות יש מבחר של הפרשנות היהודית הקלאסית. לרוב, מדובר בפרשנות הפשט הקלאסית של ימי הביניים (בעיקר פרשני המקרא מתקופת הראשונים), אבל יש מהדורות שהדפיסו גם פרשנות שנוטה יותר ל"דרש", וגם פרשנות מאוחרת יותר. ברוב המהדורות הנפוצות היום ניתן למצוא את פירושיהם של רש"י (רבי שלמה בן יצחק, 1040-  1105, גדול מפרשי התנ"ך והתלמוד, והראשון שעשה זאת באופן מקיף); רשב"ם (רבי שמואל בן מאיר, 1080 לערך – 1160 לערך, היה פרשן המקרא ומבעלי התוספות, נכדו של רש"י. חי במחצית הראשונה של המאה ה-12. נודע במיוחד בנטייתו להיצמד לפשט הכתוב בעת פירוש המקראות); ראב"ע (ר' אברהם בן מאיר אִבּן עזרא (  1093 – 1197, בטודלה שבספרד. הוא היה משורר, בלשן, פרשן המקרא, רופא ופילוסוף, מהבולטים בהוגים היהודים בימי הביניים. עסק גם באסטרולוגיה, שהביאה אותו גם לעיסוק במתמטיקה ובאסטרונומיה, מכתש בירח – Abenezra – קרוי על שמו. רבים מספריו נכתבו בעברית); הרמב"ן (רבי משה בן נחמן 1194 – 1270), מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא. בלשונות אירופה מקובל לכנות את רמב"ן Nahmanides נחמנידס, על שום האופן בו נכתב שמו יוונית);  רד"ק (רבי דוד בן יוסף קמחי, 1160 – 1235. מגדולי פרשני המקרא והדקדקנים של השפה העברית); ר"י קרא (רבי יוסף קָרָא, מחכמיה הבולטים של צפון צרפת בסוף המאה ה-11 ותחילת המאה ה-12. פרשן מקרא מקורי מקורי, פרשן פיוטים, ועסק גם לא מעט בפולמוס היהודי-נוצרי. נחשב לתלמיד חבר של רש"י. התואר 'קרא' ניתן לו ככל הנראה על שם עיסוקו העיקרי, בתחום המקרא, שאותו גם הורה לאחרים); רלב"ג (רבי לוי בן גרשום, 1288- 1344) איש מדע, פרשן המקרא, רופא, מתמטיקאי, ומחשובי הפילוסופים היהודיים. פעל בפרובנס (חבל ארץ בדרום צרפת); "מצודות" (ביאור על חלק מספרי הנביאים והכתובים. הפירוש נכתב על ידי רבי דוד אלטשולר שהיה מחכמי אשכנז במאה ה-17, ובנו רבי יחיאל הלל: מצודת דוד – ביאור העניין, מצודת ציון – ביאור המילים. הפירוש מיוסד על הבאורים של גדולי המפרשים הראשונים. הסגנון פשוט וקל, והוא בין הפרושים המקובלים בלימוד הנ"ך כיום. נכתב כדי לקדם ולעודד את לימוד הנ"ך בדורו. פירושיהם יצאו לאור בפעם הראשונה בליבורנו שבאיטליה, בשנת 1753).

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה