סוגיות בתולדות עם ישראל ותרבותו 11

המאות 12-10

 

 

רב סעדיה גאון (רס"ג)

סעדיה בן יוסף אלפיומי גאון (882 – 942) שנקרא גם סעדיה הפיומי על שם אזור מולדתו פיום שבמצרים, ובקיצור רס"ג, מ, גאוני בבל, ראש ישיבת סורא. רס"ג הצטיין בבקיאות בכל כתבי הקודש היהודיים וגם בכל ענפי המדע שהיו בתקופתו. הוא פיתח פעולה ספרותית גדולה ביותר, כתב ספרים בענייני הלשון העברית ודקדוקה, פיוטים וחיבורים פילוסופיים. רס"ג הוא גם הראשון שעסק בדקדוק השפה העברית בצורה מסודרת, בהשפעת המדקדקים של הערבית שפעלו באותה תקופה. לפיכך הוא נחשב לראשון מבין מדקדקי ימי הביניים. בין תלמידיו בתחום זה – המדקדקים החשובים דונש בן לברט ומנחם בן סרוק.

יצירותיו

פילוסופיה: החשוב והגדול מבין ספריו הוא ספרו הפילוסופי – "ספר האמונות והדעות". ספר זה עוסק בנושאים הבאים: בריאת העולם, מציאות ה' ,טעמי המצוות, ההשגחה, הגאולה, התורה שבכתב והתורה שבע"פ, הדתות, הפילוסופיות, העולם הבא, שכר ועונש, מוסר ועוד. בספרו זה יצא נגד כל האמונות הסותרות את היהדות הרבנית, האסלאם, הנצרות, אמונת זרטוסטרא, סנסואליזם, אתאיזם, וכן תפיסות קוסמולוגיות ופסיכולגיות שאינן עומדות בקנה אחד עם היהדות.

הוא קיבל את שיטת ה"מעתזלה" (זרם פילוסופי באסלאם) לגבי חירות הרצון ואחדות האל, אבל דחה את תורת האטומים של ה"כלאם" (תנועה פילוסופית באסלאם). בפסיכולוגיה הוא ממזג בין אריסטו ואפלטון. האמת הדתית היא ההתגלות ותוכנה של ההתגלות זהה עם השכל, השכל יכול להכיר את תוכנה ואמיתותה של ההתגלות. יש מצווה דתית להשיג בשכלנו את מה שבא לנו בנבואה. וכל זה אחר שנקבל את תוכנה האמיתי של ההתגלות כבסיס לאמונה. מקורות הידיעה הם: החושים, השכל, ההכרח והמסורת. רס"ג הלך בדרכי ה"כלאם" להוכיח את מציאות הבורא מתוך חידוש העולם. וזה מתוך שהוא העולם, סופי, מורכב, נושא מקרים, ועובר בזמן (ההוכחה מהזמן היא במקורה מיוהנס פילופונוס הנקרא יוחנן המדקדק, פילוסוף נוצרי מאלכסנדריה). רס"ג דוחה את מציאותו של "חומר קדמון" כשורש למורכבותו של העולם. הוא מייחס לבורא את התארים "חי חכם יכול" כמבטאים דבר אחד ומוכרחים הם אחד לשני. כל תורה נבואית עליה לעמוד במבחן השכל האנושי עוד טרם נבקש הוכחות של נסים. הוא הראשון שמחלק בפירוש בין מצוות שכליות לשמעיות. רס"ג דחה את תורת הגזרה הקדומה – הפרדסטינציה – מטעמי הצדק והיושר האלוהי שמשלם שכר ומעניש (תיאודיציה). לשיטתו, הנפש אינה תכונה מקרית (קונטינגנטית) של הגוף, אלא עצם (סובסטאנציה) קרוב לגלגלי השמים.

תרגום: רס"ג תרגם את כל המקרא לערבית; תרגומו נקרא 'התפסיר' (=הפירוש). למרות הידיעות ההיסטוריות על תרגום ערבי שנעשה על ידי חכם מוסלמי בתחילת המאה התשיעית, הרי תרגומו של רס"ג נעשה על כל ספרי המקרא, ובשל תפוצתו הרבה נבחר כתרגום הערבי החשוב ביותר. מטרתו של רס"ג הייתה לקרב את התנ"ך על ידי תרגומו, הן ליהודים דוברי ערבית והן לבני הדתות האחרות. הגם שכיום התפסיר קיים בתעתיק עברי (שפה ערבית באותיות עבריות), על-פי עדותו של ר' אברהם בן עזרא (פרשן המקרא מספרד במאה ה-12)בבראשית (פרק ב', פסוק י"א) רס"ג כתב את התרגום באותיות ערביות ("בעבור שתרגם התורה בלשון ישמעאל ובכתיבתם"). לשונו של התפסיר ספרותית וכמו תרגום אונקלוס, הוא מרחיק הגשמה ומזהה מקומות גאוגרפיים עם אתרים בני זמנו.

עיקרי האמונה: רס"ג היה הראשון שקבע עיקרי אמונה יהודיים. זאת, בנספח שכתב לפירושו על ספר שמות. שם הוא קובע עשרה עיקרים, הנוגעים בעיקר למציאות האל, קיום המצוות ואמונה בגאולה. עם זאת, נראה שבניגוד לרמב"ם נושא עיקרי האמונה לא היה מרכזי בהגותו, והוא לא הזכירו בספרו במרכזי "הנבחר באמונות ודעות". במקומות אחרים בוא קובע רשימה נרחבת יותר של דברים שחייב המתפלל להאמין בהם ביחס לאל, שאם לא כן, הוא אינו מתפלל לה'.

פיוט ודקדוק: רס"ג נחשב לראשון מבין מדקדקי העברית בימי הביניים; הוא החל לעסוק בדקדוק ובמילון של לשון המקרא, וכן ערך מהפכה בתחום לשון הפיוטים. הוא פיתח לראשונה תפיסה דקדוקית מסודרת של העברית (לאחר שנפגש בצעירותו עם עולמם של בעלי המסורה הטברנית, ועל רקע התפתחות מקבילה אצל המדקדקים הערביים). לתועלת מחברי הפיוטים כתב את "ספר צחות הלשון", ובו כללים דקדוקיים עבור המשוררים, וכן את "האגרון", מילון עברי מצומצם. הוא בעצמו חיבר מספר רב של פיוטים ובהם המחיש את התפיסה הלשונית שלו.

לשון הפיוט של רס"ג מתאפיינת בראש ובראשונה במקום הבלעדי שתופסת בה לשון המקרא. כל תופעה דקדוקית של לשון המקרא, נדירה וחריגה ככל שתהיה, נחשבה אצל רס"ג כראויה ללשון השירה. הכל על סמך צורות מקראיות. גם בבחירת אוצר המילים העדיף את הצורות הנדירות והחריגות שבמקרא והשתמש ככל האפשר במלים יחידאיות. במקביל נמשכות אצלו תופעות הלשון של הסגנון הקלירי (משורר יהודי בארץ ישראל במאה השביעית). לשונו המיוחדת והקשה להבנה של רס"ג מהווה מעין שלב מעבר בין סגנון הפיוט הקלירי לבין סגנונה של שירת ספרד, שמחבריה (ובהם תלמידו דונש בן לברט) היו ממשיכי דרכו של רס"ג בשטח הדקדוק והשירה. הכללים שקבע, המעמד המיוחד שנתן ללשון המקרא והתפיסה הדקדוקית שפיתח התקבלו ושוכללו בידי משוררי ספרד, שהתקשו לקבל את הסגנון הקלירי החופשי ורב התנופה. ראב"ע (אברהם בן עזרא) שמבקר בחריפות בפירושו למגילת קהלת את לשון הפיוטים הקליריים, משבח ומפאר את רס"ג על פיוטיו "שלא חיבר מחבר כמוהם, והם על לשון המקרא ודקדוק הלשון באין חידות ומשלים ולא דרש".

רס"ג כתב פיוטים, ולדעת פרופ' עזרא פליישר, חוקר הליטורגיה היהודית, היה המקורי והמעניין מבין כל הפייטנים בארצות המזרח. הפיוטים הגיעו אלינו בסידורו. כתיבתו היא בסגנון קלסי, מתוך ניסיון לחזור לסגנון המקראי – כגון סיומות ("פימו" במקום "פיהם"), וזאת בניגוד לסגנון הארצישראלי של הקליר באותה תקופה. הוא הראשון שחרז בסגנון החריזה המסורגת. הוא גם הראשון שנהג לפתוח ולסיים בתים באותה מילה – סגנון השרשור המהופך. הוא מביא בפיוטיו מלבד שבח גם רעיונות הגותיים.

סידור רס"ג: אחד הסידורים הראשונים שנכתבו. הוא כולל גם חומר הלכתי, וחומר משירת רס"ג.

ספר המצוות: לא הגיע לידינו (מלבד קטעים בודדים), אולם רס"ג גם כתב פיוט לשבועותשכלל את תרי"ג המצוות ("אזהרות").

ספר אגרון: שחיבר רס"ג בגיל 20, הוא מילון הכולל גם לקסיקון של מילים חורזות, וגם חלק העוסק בדקדוק ומנתח את השורש, וחלק העוסק במבנה השיר. ספר זה הוא מילון העברי-ערבי הראשון. אחר כך כתב רס"ג ספר על שבעים מילים יחידאיות בתנ"ך. לספר ישנה גם מגמה פולמוסית נגד הקראים. נטען בו שמי שלא מחזיק בפרשנות המקראית אינו מבין את המילים הללו. ספר המילים היחידאיות היה גם ספר תשתית לתרגומו ופירושו של רס"ג לתנ"ך. לפירוש זה שתי מהדורות. העממית – תפסיר, בו משולבים מאמרים בנושאים מדעיים שונים, כגון מעשה בראשית – האסטרונומיה. הדבר משקף את הלך הרוח המדעי שלו. רס"ג גם התרחק מהאנשה במקרא. התפסיר משקף גם היבטים אנטי-קראיים. התפסיר, והעיסוק בלשון העברית, מלמדים כי לרס"ג היה עניין רחב בצרכי הציבור הרחב, ולא רק בצרכי האליטה הבגדדית שאליה הוא לא השתייך, מבחינת ייחוסו; אף שהיו לו קשרים עם מעמד הבורגנים העולה, שהיה מעמד חשוב.

 

רבי משה בן מימון (הרמב"ם)

(1138,קורדובה, ספרד – 1204, פסטאט= קהיר העתיקה, מצרים), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוכתר בכינוי "הנשר הגדול". הרמב"ם החזיק במשנה שכלתנית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף גם בתרבות הערבית והאירופית. בערבית הוא מוכר כמוסא בן מימון (موسى بن ميمون).  בלשונות אירופה מקובל לכנות את רמב"ם Maimonides (מיימונידס) על שום האופן בו נכתב שמו ביוונית: מואיסיס מאימונידיס.

בשנת 1148, כשהיה המב"ם בן עשר, נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה שבספרד בעקבות פלישתם של המוואחדון מצפון אפריקה ורדיפתם את יהודי האזור. לאחר מסע נדודים שארך כעשר שנים, ניסתה המשפחה להתיישב בעיר פס שבמרוקו, אך גם שם לא האריכו ימי שלוותם. הקנאות המוסלמית הלכה והתגברה, ומרוקו הפכה למקום סכנה עבור היהודים. רבי מימון ומשפחתו עלו אפוא לארץ ישראל, אך גם בה לא התאקלמו כראוי, וכעבור חמישה חודשים ירדה המשפחה והשתקעה במצרים. תחילה התגוררה המשפחה באלכסנדריה, וכעבור שנים ספורות עקרה לפֻסטאט, קהיר העתיקה. שם נשא הרמב"ם אישה ושם גם נולד בנו היחיד, אברהם (1186- 1238). כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפסטאט.

את חינוכו והשכלתו רכש הרמב"ם מאביו רבי מימון, שהשפיע רבות על הגותו, וממורו המובהק ‏‏של רבי מימון – רבי יוסף אבן מיגאש. עליו העיד הרמב"ם: "כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון עד אשר כמעט נאמר בו 'וכמוהו לא היה לפניו מלך' במנהגו ובדרכו". הרמב"ם ראה עצמו גם כתלמידו של רבו של הר"י מיגאש – ר'יצחק אלפאסי (רי"ף).חרף הערצתו לרבותיו, הרגש הותך בכור ההתבוננות השכלית והוא לא נשא להם פנים ולא היסס מלבקרם.

שנים רבות התפרנס הרמב"ם, שהיה מנהיגה של קהילת קהיר, מהשקעת כספיו בידי אחיו, דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות (עיסוק כ"מטיל מלאי" לתלמידי חכמים, המותר על פי פסקיו); אך לאחר שנספה האח בטביעת ספינתו בשנת 1177 לערך (דבר שגרם לרמב"ם לאבל כבד וכתוצאה מכך נפל למשכב במשך שנה שלמה), נאלץ הרמב"ם להתפרנס מיגיע כפיו, והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר. את ידיעותיו הרפואיות שאב הרמב"ם מהספרות היוונית הקדומה, בעיקר מכתבי הרופא והסופר גלנוס שתורגמו לערבית ןגם מרופאים מוסלמים כגון אבן סינא והפילוסוף אבן רשד. בשל מומחיותו הרבה ברפואה, החל הרמב"ם בשנת 1185לשמש כרופאו של הווזיר אלאלפצ'ל, המשנה למלך, ומאוחר יותר אף של המלך צלאח אלדין ובנו אלפאצ'ל. כתוצאה מכך, בילה חלק ניכר מזמנו בארמון המלוכה. סיפורים עממיים רבים עוסקים בתקופה זו בחיי הרמב"ם, וברקעם נמצאים תככי החצר וקנאת השרים המוסלמים ברופא היהודי המצליח.

מלבד עבודתו בחצר המלך, העניק הרמב"ם מזור להמונים שצבאו על דלתותיו, יהודים ונכרים כאחד. המשורר הערבי אל-סעיד אבן סינא אלמולך כתב עליו:
"גלנוס ריפא את הגוף/ והרמב"ם גוף ונפש./
ידיעותיו קנו לו שם כרופא הדור/ הוא ידע לשכך את כאב הבערות/
לוּ באה הלבנה לידיו/ היה מרפא את כתמי פניה…"

במקביל לעבודתו הרפואית, עסק הרמב"ם בכתיבת ספריו היסודיים. שימש פוסק ומנהיג לקהילה היהודית. שמו יצא למרחוק ונשלחו אליו שאלות רבות בהלכה ובאמונה מכלל יהדות התפוצות. אחת הקהילות שעמדה עמו בקשר רציף הייתה יהדות תימן, שקיבלה על עצמה את הרמב"ם כפוסק וכמנהיג. בעקבות הפרעות הקשות שנערכו בתימן, כתב הרמב"ם את איגרתו המפורסמת איגרת תימן, בה הוא מדריך אותם בעקרונות האמונה. חלקם של יהודי תימן העריצו את הרמב"ם הערצה עזה ועל פי עדותו של הרמב"ן אף הוסיפו לנוסח הקדיש את שמו של הרמב"ם: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון".

הרמב"ם נפטר בפסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים ב- 1204) בגיל 66. המסורת אומרת שלפי דרישתו המפורשת "אל נא תקברוני במצרים" הועברה גופתו ממצרים טבריה ובה אכן עומד ציון שמקובל כמקום קבורתו. רבים הם הבאים לעלות על קברי גדולי היהדות הטמונים שם, אף שהדבר מנוגד לקריאתו "לא יפנה אדם לבקר הקברות". על ההערצה שרחש העם לרמב"ם יעידו דברי המשורר יהודה אלחריזי: "בגללך אמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", והאמרה המפורסמת: "ממשה (בן עמרם) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה!".

יצירתו:

משנה תורה: תפארת גדולתו, וגולת הכותרת של הגותו ההלכתית היא יצירתו המונומנטלית משנה תורה או כפי שנקראה בפי הרבים שהתקשו לקבל את נועזות השם "משנה תורה" כשני לתורה ובחרו בשם: היד החזקה (על שם י"ד, 14, הספרים שבחיבור). עוד בזמן חיבורו של פירוש המשנה, החל בכתיבת ספר המצוות (בערבית) כמפתח ותוכנית לחיבור המתוכנן. בספר זה מנה הרמב"ם באריכות ארבעה עשר שורשים המבארים איזו מצווה ראויה להימנות במניין תרי"ג המצוות, ועל פיהם ביסס את "היד החזקה".

בחיבור "משנה תורה" עסק רמב"ם עשר שנים, מתחילת שנת 1167 עד שנת 1177. בשלהי 1178 הוסיף הרמב"ם לחיבורו את החלק האחרון של הלכות קידוש החודש, שהיה אז כעין חיבור עצמאי. העתקתו ושכלולו של החיבור נמשכו עוד מספר שנים, ולפי מסורת אחת נסתיימו ב-1180, אף כי במשך כל חייו לא פסק הרמב"ם מלהגיה ולתקן את חיבורו (כמו גם את פירושו למשנה). בחיבור זה, המחולק לפי נושאים, קיבץ וסידר הרמב"ם את כל ההלכות שבתלמודים לפי נושאים ותת-נושאים, בבעברית משנאים צחה, מדויקת ובהירה. מפעל אדיר זה דרש ידע עצום בכל מכמני התלמודים, הבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות (פעמים רבות תוך תרגומו מארמית, שפת התלמודים). אף שבתחילה קמו עליו עוררים מבני דורו, בעיקר בשל העובדה שלא כתב את מקורותיו לספרו כנוהג המקובל, הפך ספר זה להיות עמוד השדרה של ההלכה היהודית לדורותיה, ונלמד בכל תפוצות ישראל. היקפם העצום של הנושאים הכלולים בו, הלכה והגות, מעשה וחזון, והמתח ביניהם יחד עם האחדות והסדר המאפיינים אותו – הם סוד קסמו של הספר, אשר מספר מפרשיו הישירים והעקיפים הדנים בהלכות הספר – עולה על אלפים רבים. השם שבחר הרמב"ם לספרו – "משנה תורה" – מתבאר בדבריו בהקדמתו לספר: "לפיכך קראתי שם חיבור זה  משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".

גישתו זו של הרמב"ם לספרו הכעיסה את מתנגדיו, נוסף על כך, עוררו חלק מפסקיו של הרמב"ם התנגדות בחלק מקהילות ישראל, בעיקר באירופה. ההתנגדות שככה מעט לאחר שהראב"ד (אברהם בן דויד, מספרד) כתב סדרה של השגות על דברי הרמב"ם, ובכך "איזן" אותו מבחינה פסיקתית. למעשה רק יהודי תימן הסתמכו על רמב"ם כפוסק יחיד, אם כי חלק גדול ממפסקי ההלכה המקובלים בקהילות היהודיות בעולם כולו מתבססים בעקיפין על פסקיו, שכן חיבור זה היה אחד משלושת מקורות הפסיקה (ה"רגליים") המרכזיים של השולחן ערוך של רבי ייוסף קארו במאה ה-16.

מורה נבוכים: ציון דרך משמעותי ביותר הוא ספרו הפילוסופי-דתי הידוע מורה נבוכים (בערבית: "דלאלת אלחאירין"), שהפך לנכס צאן ברזל של הפילוסופיה היהודית. הרמב"ם החל לכתוב את החיבור, הכתוב בערבית, בשנת 1187, וסיימו עד שנת 1191. בספרו זה, שנכתב במקורו עבור תלמידו – ר' יוסף בן יהודה, מתווה הרמב"ם את הדרך לאדם "הדתי הנבוך", שעיונו התורני והפילוסופי אינם מתחברים בידיו למקשה אחת. ספר זה נכתב על ידי הרמב"ם לאחר שניסה לכתוב ספרי מחשבה במתכונת אחרת ('ספר הנבואה' ו'ספר ההשוואה' [ובגרסות אחרות 'ספר ההתאמה' או 'ספר התיאום']), שלא מצאה חן בעיניו בתוצאתה הסופית. מקובל כי הספר כולל את הספרים האלה בעריכה שונה, כאשר העניינים העמוקים מפוזרים בספר במעין 'צופן' שרק המשכיל יוכל לחדור אל תוכו.

הספר "מורה נבוכים", כמו הגותו של רמב"ם בכללה, הושפע במידה רבה מהתאולוגיה האסלאמית המכונה "כלאם", ובפרט מזרם המֻעתזלה, שדגל בהסברים לוגיים למצוות הדת ולמהות העולם, והסתייג מהסברים מיסטיים. "כלאם", כפי שמעיד שמה, שהוא תרגום לערבית של המונח היווני "לוגיקה", הייתה אסכולה ששאפה ליישב בין הפילוסופיה היוונית הקלאסית של אפלטון ואריסטו לבין עקרונות הדת המונותאיסטית. "מורה נבוכים" הוא מעין גרסה יהודית של הניסיון הזה, אלא שבניגוד לכלאם, שהכפיפה את מסקנותיה הלוגיות לעמדות הדת הקבועות מראש וקבעה על פיהן את הנחות היסוד שלה, ובדומה לפילוסופים מוסלמים מאוחרים יותר מהם הושפע, כדוגמת אבן באג'ה, עבד הרמב"ם בכיוון ההפוך והכפיף את פירושי הטקסטים המקודשים להיגיון. טענתו התאולוגית הייתה, שכיוון שמקור התבונה האנושית ומקור הטקסט המקודש הוא אחד – האל, לא תיתכן סתירה אמיתית ביניהם.

בשונה מהאופן המתון למדי שבו התקבל "משנה תורה", היחס אל הספר "מורה נבוכים" בקהילות היהודיות היה אמביוולנטי. היו שהחרימו ואף שרפו את ספריו, בטענה שיש בהם דברי כפירה. היו כאלו שביקרו את השפעתו היתרה של אריסטו והפילוסופיה היוונית בכלל, עליו ועל הגותו, והתנגדו לשיטת רמב"ם של "קבל האמת ממי שאמרה". מאות שנים לאחר שדעך הפולמוס, כתב הגאון מווילנה, תוך רמיזה לדברי שלמה המלך בספר משלי (ז, 21) כי "הפילוסופיה היטתו (=את הרמב"ם) ברוב ליקחה". הספר, שהשתלב בהגות המוסלמית של התקופה, התקבל טוב יותר בקרב יהודי ארצות האסלאם מאשר בקרב יהודים אשכנזים, שלא הכירו את ההגות המוסלמית ועסקו פחות בפילוסופיה. ל"מורה נבוכים" נודעה גם השפעה רבה על הוגים נוצרים באירופה, בפרט תאולוגים נוצרים שהתעניינו בפילוסופיה היוונית הקלאסית, ובאופן שבו היא נתפסת בקרב מאמינים מונותאיסטים.

רמב"ם דגל בשלילת ההגשמה (ממשות פיזיקלית, גוף) ושלילת התארים (תכונות חיצוניות; רגשות, לדוגמה) מהאל מכל וכל. רובו המוחלט של החלק הראשון מספרו מורה נבוכים נועד לטהר את המחשבה היהודית משתי תפיסות אלו. שלילת שתי תפיסות אלו נגזרת לדעתו מהפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", שכבר בתקופות קדומות היווה פסוק מכונן, וזו הסיבה שכה הרבה ללחום בהן ואף קבע את "ייחוד האל" ו"שלילת ההגשמה" לשניים משלושה עשר העיקרים שניסח. תפיסת גשמות האל הייתה נפוצה בקרב ההמון היהודי כמו גם אצל מיעוט מחכמי ישראל, ומפרספקטיבה של זמן ניתן לקבוע שמלחמתו של הרמב"ם בתפיסה זו נחלה הצלחה מוחלטת. התפיסה שעמה התעמת הרמב"ם בנושא תוארי האל רווחה הרבה יותר בקרב ההמון ובקרב החכמים, והצלחת הרמב"ם לגביה הייתה מועטה. הרמב"ם הדגיש שיש לפרש את הפסוקים כך שביטויי ההגשמה אינם אלא לשון מושאלת, ושאת רבות מאגדות חז"ל יש לקבל שלא כפשוטן (בפרט אם הן סותרות ברובד זה את השכל), אלא להבינן כמשלים, בניגוד לרוב העם והחכמים בדורו.

כמו כן, שלל רמב"ם אמונות כגון אסטרולוגיה, העלאה באוב או פעולות מאגיות אחרות. בניגוד לרמב"ן, שסבר שיש בדברים אלו אמת – אלא שהתורה אסרתם, סבר הרמב"ם שאלו אשליות ותעתועים, ואין בהם ממש. כך, לדוגמה, כתב במשנה תורה (הלכות עבודה זרה, פרק יא הלכות יז-יח):

ודברים האלו כולן (הכוונה לפעולות מאגיות כגון כישוף או העלאה באוב), דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שיינהו אחריהן[…] כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת.

רמב"ם ראה באמונה באלהים, ייסוד עיקרי ביהדות, אשר בלעדי אמונה זו, מאבד היהודי את יהדותו ונחשב כופר. מכך גם נגזרת עמדתו, כי התורה ניתנה מהשמים ישירות על ידי הבורא למשה רבנו, ומי שאינו מאמין בכך, הרי הוא כמי שהוציא עצמו מכלל היהדות.‏‏

רמב"ם סבר שלכל המצוות יש סיבות וטעמים, שהם בכללם הקניית השקפות נכונות, מידות טובות, וסילוק העושק והעוולה מהעולם. הוא אף הקדיש למעלה מעשרים פרקים ב"מורה נבוכים" לבניית שיטה מסודרת לטעמי מצוות רבים. הרמב"ם ראה בסגנון החיים האידאלי חיי תורה ועבודה, חיים של תורה שיש עמה מלאכה, וכך ראה גם את עבודתו כרופא. יתרה מזאת, הוא ביקר בספריו קשות לומדי תורה שנסמכו על קופת הציבור, שעושים את התורה "קרדום לחפור בו" ואמר עליהם שהם מחללים שם שמים. עמדה זו של שלילת הפרנסה מתרומות הוא פסק להלכה ולא ראה בה הדרכה בלתי מחייבת, אלא איסור מן התורה:

"כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה – נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה, וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות."‏

את ייעודו הסופי של האדם, ראה בידיעתו את ה' ובהפניית כל מעשיו למען השגתו את האלוהים. מדרגתו של אדם המפנה את כל מעשיו להשגת האלוהים, קרובה בתפיסת הרמב"ם למדרגת הנביאים. את הנבואה ראה כדרגה העליונה ביותר שאליה יכול האדם להגיע, ואליה עליו לשאוף כל חייו. הגעה לדרגה זו היא באמצעות השכל. הנביא שנבואתו היא השלמה ביותר הוא משה רבנו שבו ראה הרמב"ם מופת ודגל לכל הדורות. רמב"ם התנגד נחרצות לתפיסה הדטרמיניסטית (ובכלל זה שלל גם את אסטרולוגיה כהבל), וטען שלאדם יש יכולת בחירה חופשית לשנות את תכונותיו.

הרמב"ם היה מראשוני המטיפים לרפואה מונעת. בספריו הרפואיים ואף ב"משנה תורה" הוא מדריך לתזונה נכונה והתעמלות. לרמב"ם הייתה ידיעה גם בפסיכולוגיה. אפשר לראות בו מראשוני הדוגלים ביהדות בטיפול פסיכולוגי. כפי שקבע ב"שמונה פרקים", שהחולה בנפשו שתכונותיו נוטות אל הקיצוניות, צריך להתייעץ עם החכם – רופא הנפש, שיעזור לו לאבחן את מצבו וייעץ לו כיצד לאזן את תכונותיו ולהגיע לשביל הזהב, באמצעות עשייה מתמדת והפוכה לתכונה הקיצונית הקיימת בו – שיטה הבנויה על דברי פילוסופים כדברי אריסטו בספר אתיקה, ועל דברי חז"ל, כפי שהרמב"ם מעיר בעצמו בהקדמתו ל'שמונה פרקים'.

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה