סוגיות בתולדות עם ישראל ותרבותו 1

 

1. פתיחה – קנאת סופרים תרבה חכמה (8 בפברואר 2010) מתי התחיל העם היהודי?

* מאין באנו –  דעות לדוגמא

א. הנרטיב המקובל הדבק בסיפורי המקרא כמות שהם – אברהם אבינו וכו'

ב. ישראל קנוהל, מאין באנו: הצופן הגנטי של התנ"ך, הוצאת דביר, 2008

ישראל קנוֹ‏הל (נולד ב- 1952) חוקר לתלמוד ומקרא, ראש הקתדרה על שם יחזקאל קויפמן, פרופסור חבר בחוג למקרא באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן:

עם ישראל התגבש במאה ה-12 לפני הספירה, מתוך שלוש קבוצות אתניות קרובות, וספר הספרים מציג שילוב של אמונות שלוש הקבוצות הללו.

הקבוצה הראשונה הייתה קבוצת ההיקסוס, שהורכבה מעבדים כנענים שהתערו במצרים ושלטו בה במשך כמאה שנים החל מ-1638 לפנה"ס. קבוצה זו הוגלתה וגורשה ממצרים במאה ה-15 לפני הספירה, אחרי נפילת שושלת היקסוס. ומקבוצה זו הגיעו הסיפורים על גדולתו של יוסף וחווית הגירוש ממצרים. בתקופה זו גם מתוארים גם תופעות אקלימיות יוצאות דופן בתיעוד מצרי כמו פפירוס איפוור שבו היאור הפך לדם וכדומה. לדבריו גם יוסף בן מתתיהו מקשר בין יציאת מצרים לקבוצת ההיקסוס.

מיתוס אברהם אבינו ושליחתו לארץ כנען הגיע לטענת קנוהל מקבוצה שהיגרה במאה ה-13 לפני הספירה לארץ ישראל ממיתני, ממלכה חורית חזקה ששכנה בצפון מסופוטמיה אחרי תבוסתם לשלמנאסר הראשון.

קבוצה שלישית היו עבדים שברחו ממצרים, והם האחראים על מיתוס עבדות מצרים, בניית הערים פיתום ורעמסס, וחוויית הבריחה ממצרים. לפי קנוהל, הקבוצה השלישית, העפירו (או חבירו) שברחו ממצרים בשנת 1208 לפנה"ס בימי פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני שבנה את העיר רעמסס, הם אלו שהביאו אתם את האמונה באל אחד, המונותיאיזם. מיסודו של האתוניזם של אחנתון. בדרכם לכנען עברו העפירו במדין ומשם קיבלו את יהוה כשם האל ואת המנהג לא ליצג את האלוהים בפסל או תמונה.

על פי חישובו של קנוהל מימי עליית ההיקסוס עד בריחת העפירו עברו בדיוק 430 שנה כמתואר במקרא בשמות יב מא.

*מתי נכתב ונערך התנ"ך – דעות לדוגמא

א. הדעה המסורתית – מתן תורה בהר סיני, הכולל את שתי התורות בכתב ובעל פה, לידי משה מאת אלוהים.

בבלי, מסכת מנחות דף כט, ב: אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע הראהו ל. אמר לו חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י. אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו. אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו. ראה ששוקלין בשרו במקולין. אמר לפניו: רבש"ע זו תורה וזו שכרה. א"ל: שתוק. כך עלה במחשבה לפני.

ב. יוליוס ולהאוזן, בספרו אקדמות לדברי ימי ישראל.  יוליוס ולהאוזן (1844 –  1918) היה חוקר מקרא, מזרחן ותיאולוג נוצרי פרוטסטנטי גרמני. ולהואזן נחשב לחוקר המרכזי בקרב מייסדי מחקר המקרא המודרני. הוא אסף מסקנות שגיבשו חוקרים שקדמו לו וגיבש אותן לכלל שיטה שרבים מעקרונותיה מקובלים עד היום על חוקרי מקרא. מלבד מחקריו במקרא עסק גם בחקר האסלאם והנצרות ובהיסטוריה.  תלמידיו, חבריו ורבותיו של וולהאוזן כגון: גונקל, אטקה, דה-וטה וגראף, יצרו את "האסכולה הולהאוזינית" של ביקורת המקרא, שבבסיסה החלוקה לתעודות השונות. כך הוסכם שיש לפחות ארבע תעודות או מקורות בסיסיים, שהם אבני הבניין הבסיסיים של התורה, המסומנים באותיות J,‏ E,‏ P ו-D.

המקור היהוויסטי (Jehovist –‏ J) – שהוא הקדום והפרימיטיבי מכולם לפי אחת התיאוריות, מתאפיין בכתיבה סיפורית וספרותית פרוזאית ובעל גישה ליברלית פתוחה. אינו חושש לקרוא לאל בשמו המפורש ולהאנישו כדמות אדם. עומד מאחוריו סופר משבט יהודה, בן המאה העשירית לפני הספירה, לפי אותה התיאוריה; תיאוריה נוספת גורסת שמקור זה נכתב יהודה במאה השביעית לפני הספירה, כיוון שלא נתגלו ממצאים על אוריינות נרחבת ביהודה במאה ה-10. (אבל היום נמצא: פרופסור גרשון גליל מהחוג למקרא באוניברסיטת חיפה קובע על פי כתובת שנרשמה בדיו על חרס. החרס נמצא בחפירות שעשה פרופסור יוסי גרפינקל מהאוניברסיטה העברית בחרבות קאיפה, סמוך לעמד האלה. הם תיארכו את הכתובת למאה העשירית לפני הספירה. זוהי כתובת בשפה העברית הקדומה, והיא הכתובת הקדומה ביותר בשפה זו, מימי מלכותו המשוערים של דוד המלך. הכתובת היא טקסט שיש בו תכנים סוציאליים הכולל התייחסות לעבדים, אלמנות ויתומים והיא מעידה על כך שהיתה יכולת לכתוב לפחות חלק מספרי התנ"ך כבר במאה זו. (הארץ, ינואר 2010).

המקור האלוהי (Elohist –‏ E) – מתוחכם ומאוחר יותר. סופר בממלכת אפרים במאה ה-9 לפנה"ס, משתמש בשם "אלוהים". מקשר בין החגים לטבע ולחקלאות.

המקור הדברימי (Deuteronomuim –‏ D) – מתקופת המלכות המאוחרת, איש שבט יהודה מן המאה השביעית לפני הספירה. מבטא את הרפורמה של המלך יאשיהו בדבר ריכוז הפולחן. בגישתו החגים הם סמלים לאומיים.

המקור הכהני (Priest –‏ P) – המקור המאוחר ביותר, מימי בית שני, המבטא את הדת שהנחילו הכוהנים לעם לאחר גלות בבל. בעל תפיסה פולחנית שלפיה עיקר המחויבות הדתית היא בעבודת הקורבנות והמקדש, וכולל הקרבת קורבנות ודקדוקי מצוות. מתרחק מתיאורים אנושיים של האל. הסגנון מתאפיין בתיאור מדויק, בחזרות, בכתיבה שיטתית וברישום רשימות ארוכות. כתב את ספר ויקרא ופרקים רבים מספרי בראשית, שמות ובמדבר.

ג. ישראל פינקלשטיין, ניל אשר סילברמן, ראשית ישראל; ארכיאולוגיה, מקרא וזכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב 2003

הרפורמה של יאשיהו (586-689 לפני הספירה)

עמ' 272

תפקידו המשיחי של יאשיהו נבע מהתיאולוגיה של תנועה דתית חדשה, ששינתה באורח דרמטי את משמעות ההשתייכות לעם ישראל והניחה את היסודות ליהדות של ימי הבית השני, כמו גם לנצרות. תנועה זו הניבה בסופו של דבר את כתבי היסוד של התנ"ך – ובראש ובראשונה את ספר החוקים "שהתגלה" במהלך שיפוצים במקדש בירושלים בשנת 622, השנה ה-18 לשלטון יאשיהו. ספר זה, שמרבית החוקרים מזהים כספר דברים בגלגולו המקורי, הצית מהפכה בפולחן וניסח מחדש, מן היסוד, את הזהות הישראלית. הוא הכיל את סממניו המרכזיים של המונותיאיזם המקראי: הסגידה הבלעדית לאלוהים אחד במקום אחד; שמירה ריכוזית לאומית על החגים המרכזיים של השנה (פסח, סוכות); וחקיקה רחבה העוסקת ברווחה חברתית, צדק ומוסר אישי. זה היה הרגע המכריע בהתגבשותה של המסורת המקראית כפי שהיא מוכרת לנו כיום.

* מתי התחיל העם היהודי – דעות לדוגמא

א. הדעה המסורתית – אברהם אבינו, האבות, יציאת מצרים, מעמד הר סיני.

ב. בן ציון דינור, בונה הנרטיב הציוני הלאומי מיסודו של בן גוריון

כשהתחילו לעבוד בארץ היסטוריונים באוניברסיטה העברית התקבלה שם החלטה לפצל את המחלקה להיסטוריה. האחת "החוג להיסטוריה" והשני " החוג להיסטוריה של עם ישראל" חלוקה הנשמרת עד היום. דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, נתן פומבי לחוג התנ"ך שהתקיים בביתו ונעזר בו ליצירת מאגר של דימויי עבר. הוא השתמש ברטוריקה הלקוחה מהתנ"ך. האסכולה הזאת בנתה את הנרטיב הציוני הלאומי הרואה בתנ"ך בסיס לזכותנו על הארץ ואת סיפורי התנ"ך בתור ההיסטוריה של עם ישראל.

ג. שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי, רסלינג תל אביב, 2008.

הספר מתמודד עם מסורת ההיסטוריוגרפיה הקדם-לאומית והלאומית שהעלתה על נס את קיומו של עם יהודי מאז יציאת מצרים. מתוך דיון תיאורטי בסוגיית הלאומיות הספר מבקש לפרק את הנרטיב הציוני שלטענתו של זנד, המציא את העם היהודי כדי לייצר לאום חדש. המצאת העם היהודי לדעת זנד התבססה על התנ"ך כספר היסטוריה ועל המיתוס הנוצרי של הגליית היהודים עם המרד הגדול, וכך יצרה, לשיטתו, היסטוריה לאומית ארוכת טווח שלא הייתה ולא נבראה. זנד מאמץ את ההשערה לפיה היהודים כלל לא גלו מארץ ישראל, והערבים ששכנו בארץ במהלך הדורות הם במידה רבה צאצאיהם. זנד סובר כי היהדות הייתה המונותיאיזם המערבי הראשון שפתח במסע המרת דת המוני ומוצאם של היהודים הוא רב גוני ועשיר הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב. לטענתו ייהודי אשכנז הם בעיקרם גרים שמוצאם בממלכת כוזר, מקורם של יהודי תימן בממלכת חימיר ואף יהודי צפון אפריקה וספרד הם ברובם גרים. היהדות היוותה לפיכך ציוויליזציית דת ייחודית ולא עם זר ונודד כפי שהאנטישמים ולאחר מכן, הציונים ראו אותה.

לא היתה הגלייה

אין שום הוכחה שהרומאים הגלו את עם ישראל. הם לא נהגו כך בעמים שכבשו. להפך הם היו צריכים אותם במקומם כדי שישלמו מיסים יעבדו אדמה ויתנו לה את התנובה. ייתכן שהם הגלו את הנכבדים, את בני המלכות, גם לזה אין סימוכין. על שער טיטוס בתבליט המפורסם חיילים רומאים נושאים את המנורה ולא שבויים יהודיים. אם אכן הוגלה העם ממקומו צפוי היה שעם אחר ישתלט על האדמות ויזרום לכאן, וגם לזה אין שום הוכחות. גם בתיעוד הרומי לא נמצאה עדות להגליה. גם אחרי מרד בר כוכבא לא נמצאה עדות להגליה. ייתכן שנלקחו בשבי צעירים לצבא הרומי או להימכר כעבדים, אך הגליה המונית לא הייתה. לא היו אמצעים טכניים לשנע עם ממקום למקום. היו גזרות דתיות. שמה של ירושלים שונה לאיליה קפיטולינה ולנימולים היה אסור להיכנס אליה. שמה של הפרובינציה שונה מיודיאה לפלשתינה. אך אוכלוסיה ברובם יהודים. יש סימנים שהארץ השתקמה במהירות ותוך דור או שניים הגיעה למה שמכונה תור הזהב שבהם מסתיימת חתימת ששת סדרי משנה, אירוע הרבה יותר חשוב ממרד בר כוכבא בהתפתחות הזהות והאמונה בהיסטוריה.

מחקר מראה שהמילה גלות הגדירה אז שיעבוד פוליטי ולא עקירה מהארץ. מיתוס ההגליה נולד עם לידת המיתולוגיה הנוצרית, לפיה מסופר שכל הנימולים שלא קיבלו את אמונתו של ישו גורשו. מאז החלה לחלחל למיתוס היהודי. מאז התרחב המושג עד שניתק ממקום טריטוריאלי והפך לסמל. כל העולם גלות, גם ירושלים. אפילו השכינה הלכה לגלות. הגלות הפכה להיות אנטיתזה לחסד הנוצרי ההולך ומתפשט. הרבנים קבעו שאין גאולה באדם הצלוב. הגולה שימשה כסמן לתבוסה זמנית עם תאריך מציאותי, חורבן הבית. הבטחת הגאולה לא תבוא מבן אלוהים. הגלות שמשה סוג של דרך למירוק חטאים. ציווים רבניים שללו את זירוז הגאולה ואסרו על חזרה לארץ האבודה. כך היגרו פליטי בבל לבגדד, מגורשי ספרד לערי הים התיכון ומאוחר יותר היגרו בני עם היידיש לארצות הברית. היהודים לא גורשו בכוח הזרוע ולא שבו אליה מרצונם.

התפתחות הנרטיב

עד שהארכיאולוגיה התחילה להעלות סימני שאלה. בתחילה בהיסוסים וקולות מגמגמים אך לאט הם נעשו ברורים ומדי פעם היה צורך לשנות תאריכים, להכיר בעמים אחרים ותרבויות נוספות לאלו של היהודים. דברים השתבשו. כך החלו להצטבר הוכחות שערים המופיעות בספר בראשית לא היו קיימות אלא מאות שנים אחר כך. שכותבי המקרא הכירו רק את עולמם הקרוב. ולכן כל ספרי הנדודים והכיבושים נכתבו מתוך ראיה אידיאולוגית של זמנם. במצרים שבה נמצאו כתבים היסטוריים מדיניים מדויקים לא מוזכרת עזיבה של עם, או של שבט שכלל לא היה מוכר. לא נמצאו שום סימנים של נדידת שבט גדול בסיני. הארכיאולוגיה החדשה של אחרי 1967 נתנה אפשרות לחפירות במקומות חדשים מוכיחה שמלכות יהודה הייתה קטנה ולא חשובה. ואולי היה בו בית מלכות של המלך דוד אך לא נמצאו שום עדויות למבנים האדירים שבנה שלמה. לעומת זאת נמצאו מספיק עדויות שממלכת הצפון, ישראל, הייתה גדולה, עשירה ותרבותית. שוב לשאלה הישנה. מי כתב את המקרא.

 

ד. דעה אחרת: גלות בבל, שיבת ציון

גלות בבל – כור המצרף. שיבת ציון- עלייה סלקטיבית. עזרא ונחמיה – הקמת ישות מדינית-לאומית, עם קנון וחוק כתוב. מכאן ואילך עם יהודי: קבוצה אתנית-דתית-לאומית.

 

* עם או דת? – דעות לדוגמא

שמות יט, ו: וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ   

סעדיה גאון, ספר האמונות והדעות, מאמר שלישי, אות ז': "אומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה" (תורה שבכתב ותורה שבע"פ).

א. בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים Der Judenstaat), 1896

בספר זה הציע הרצל פתרון מעשי לבעיית היהודים ולחוסר יכולתה של אירופה לפותרה. הוא הדגיש שעל מנת להגשים את הרעיון יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ משלו (בלי לנקוב בשמה).

ספר זה היווה בסיס לזרם הציונות המדינית, שסברה שיש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית (צ'ארטר) בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל קודם לתחילת ההתיישבות בפועל, הסדר מדיני שיבטיח את זכותם של היהודים על הארץ, ורק אחרי השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות להתיישבות ניתן יהיה להתחיל בהגירה (עלייה). דעתו זו הייתה הפוכה מדעת "הציונות המעשית" של "חובבי ציון" בראשות אוסישקין, שפעלה באמצעות עלייה לארץ ישראל וקביעת עובדות התיישבותיות. כפי שמתברר מהרומן האוטופי שלו, "אלטנוילנד", סבר הרצל כי לערביי ארץ ישראל תהיינה זכויות שוות במדינת היהודים; מאידך, לא חזה הרצל את עלייתה של תנועה לאומית ערבית העשויה להתנגד לציונות: תנועה כזאת לא הייתה קיימת בימיו, ומעטים ממדינאי אירופה והוגיה ציפו כי תנועות לאומיות תתפתחנה בעולם הלא-אירופי.

ב. חוק מדינת ישראל

אמנם הדת היהודית הינה המאפיין התרבותי הראשון במעלה של האתניות היהודית, אך למרות זאת, האמונה בדת היהודית או שמירת מנהגים יהודיים אינם תנאי מחייב להיות יהודי על פי ההלכה היהודית. כך למשל, ישנם אנשים אשר מגדירים עצמם "ייהודים חילוניים", "יהודים חופשיים" או אתאיסטים, אך הם מוגדרים יהודים מבחינת ההלכה. לפי ההלכה, כל צאצא לאם יהודיה, אפילו הצהיר מפורשות על המרת דת וכן כל אדם אשר עבר גיור הינו יהודי. השקפות הלכתיות לפיהן המרת דת מבטלת את יהדותו של אדם היו קיימות בימי הביניים  אך לא התקבלו להלכה בשולחן ערוך.

בחוק השבות מוגדר "יהודי": "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת". לפי חוק זה, יהדותו של אדם נקבעת על פי אחד משני גורמים:

ביולוגית: יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה, כאשר זהות האב אינה רלוונטית.

גיור: משרד הפנים מכיר בגיור שנעשה בחו"ל על ידי קהילה יהודית מוכרת (אורתודוקסית, קונסרבטיבית או רפורמית), לעומת זאת, בישראל מוכר גיור אורתודוקסי בלבד.

ג. יגאל עילם, הציונות כמהפכה
הציונות מתיימרת להציע תשתית "תרבותית", ואפילו חילונית, ליהדות כאשר מלת-המפתח היא "לאומיות". הגדרת העם היהודי תעשה על הבסיס הלאומי, במנותק מן הזיקה לדת. הציונות הופכת את היוצרות, מנקודת הראות הדתית. הנוסחה הדתית – אם לצטט את האמירה המיוחסת לרב סעדיה גאון: "אין ישראל אומה, אלא בתורותיה" – קובעת כי לאומיות יהודית אין לה שחר אם מנתקים אותה מן הדת היהודית. ולמעשה, הדת היא שיצרה את הלאומיות היהודית. ללא מעמד הר-סיני, אין עם ישראל. ללא תורה ומצוות אין עם ישראל.

יגאל עילם, קץ היהדות; אומת-הדת והממלכה, תפו"ח, ידיעות אחרונות, תל אביב 2000.

השילוב בין מדינת ישראל לבין היהדות הוא בלתי אפשרי לאורך ימים. קובע עילם במחקר מקורי, חדש ומעורר מחלוקת. היהדות במהותה, טוען עילם, אינה סובלת את המדינה, אינה זקוקה לה ובעיניה היא מיותרת לחלוטין, היהדות ההיסטורית לא היתה אומה; היא היתה אומת-דת. בגלל שכל משמעות קיומה לא היתה אלא דתית, נשתבשו אצל אומת-הדת היהודית הזיקות הטבעיות – הן אל הארץ והן אל הממלכה. היהדות ההיסטורית גילתה שרק בגולה היא יכולה להתקיים כאומת-דת. היהדות לא שרדה למרות הגולה; היא שרדה בזכות הגולה. היא לא שרדה בזכות הדת; היא שילמה מחיר יקר, בלתי-נסבל, בעבור הדת. שום תרבות, קובע עילם, אינה יכולה להתפתח ולשגשג בלי טריטוריה ובלי זיקה למדינה. בהיעדרן של אלה הופכת התרבות לישות ערטילאית החיה במציאות וירטואלית. אלמלא ההתפתחויות הריאקציוניות במזרח אירופה, שעודדו הן את התגובה האורתודוכסית והן את הופעת הלאומיות היהודית, בדמות הציונות, היתה היהדות ההיסטורית נספגת כ"דת האזרחית" של תרבות ומערב. למרות הניגוד הבסיסי המוחלט בין הציונות, כלאומיות מודרנית, לבין האורתודוכסיה, זכתה היהדות ההיסטורית לזריקת עידוד מצד הציונות, שהעניקה לה מקלט חדש בדמות מדינת ישראל, בעימות בין השתיים עתידה המדינה להתגבר על הדת, אומת-הדת היהודית.

התיזה העיקרית, שלה מוקדשים עיקרי הפרקים הראשונים בספר, באה להצביע על הסתירה הקיימת  בין הקיום הממלכתי לבין תפיסת הדת היהודית. הממלכה והדת הם תרתי דסתרי. הסתירה ביניהן הביאה את החורבן של בית ראשון ובית שני, שאת מרכיביהם ותוצאותיהם אנחנו חיים עד היום באופנים שונים. הרעיון שהאל, האל העליון, האל היחיד, הוא מלכו הישיר של עם ישראל, מלווה אותנו לכל אורך ההיסטוריה. לרעיון זה ישנן השלכות קשות ומרות על התפתחותו של העם ואחריות, במידה רבה, לחורבנו.
סיפור בית ראשון הוא סיפור של חתירה בלתי נלאית של הממסד הדתי תחת ריבונות המלוכה. החתירה הזאת עלתה בקנה אחד עם הקונספט, עם התפיסה, שלא יכלה לסבול ממלכה. מלוכה משמעה שלטון מלך בשר ודם, או מה שאמר שמואל לבני ישראל, או אלוהים לשמואל:  "לא בך מאסו כי בי מאסו למלוך עליהם".
בימי בית שני, נגמרת הריבונות, כאשר שלוש משלחות, של שני אחים נצים, ומשלחת שלישית של הפרושים המייצגים את עם ישראל או את התפיסה הדומיננטית השלטת בה, הולכים אל פומפיוס בסוריה ומבקשים ממנו לשים קץ לריבונות הישראלית. היש מעמד  סמלי מזה?

מכאן עולה השאלה: האם משך הגולה היה תאונה? האם היה זה עניין שנכפה על עם ישראל, או שמא היתה זו צורת הקיום היחידה שהתאימה לתפיסה הדתית? אני מבקש לחזור לאברהם אבינו, ונאחז במשפט, בציווי הראשון רב המשמעות, שתודות ליושר האינטלקטואלי של מחבר המקרא דאז לא טוייח: "לך-לך מארצך ממולדתך מבית אביך".
מה פשר הצווי? אברהם נתבע לנתק את הזיקות הכי טבעיות, הכי חזקות של עם, עם ארצו ועם מולדתו. סופר המקרא השתמש בלשון של מולדת, בית אבא. משמע, הדת הולכת לחייב את עם ישראל בהתנתקות מן הזיקות הטבעיות. או אם נציג את זה בצורה יותר מתונה לכאורה, אבל חמורה דיה, כל אימת שתעמוד בפני הדת, זו מול זו, שאלת הזיקה אל הארץ והמולדת, ולמולה התביעה הדתית, תהיה ההכרעה כי יש לוותר על הארץ.
זה אותה בדיחה על יהודי עשיר, גביר החוזר לביתו, ופניו חפויים. אשתו שואלת אותו 'מה קרה?' והוא אומר לה 'אומרים שהמשיח בא, אז מה נעשה עם כל הרכוש שלנו? צריך יהיה בימות המשיח להיפטר מן הרכוש וכל שאר הדברים'. אומרת לו אשתו 'אלוהים הציל אותנו מפרעה, הציל אותנו מהמן הרשע, הוא יציל אותנו גם מן המשיח'.

עילם מציע להתבונן בנדרש מן העם העברי עוד בהיותו נודד במדבר סיני: עליו להשמיד לפי חרב את כל עמי כנען, מהלך חסר תקדים בעולם העתיק שודאי לא התפרש כמחווה של שכנות טובה מצד הדייר החדש; ולכשיסתיים כיבוש הארץ, מצווה העם לחלקה בין שנים עשר שבטים, חלוקה שמבחינה מדינית מותירה כל שבט חשוף לפגיעת העמים הזרים, ומביאה למאה וחמישים שנות מלחמת אזרחים בתקופת השופטים. גם לאחר ששמואל מאולץ להיעתר לבקשת העם ולמשוח עליו מלך, משפט המלך אינו מותיר מקום לספק באשר למעמדו. בעוד שבכל העולם העתיק היה המלך בן האלוהים וכוהנו הראשי, ומתוקף כך נגזרה ריבונותו המוחלטת על העם ועל הארץ, אצלנו הסמכות הכוהנית לעולם נפרדת ממוסד המלוכה ואינה מהססת לצאת נגד המלך, כשהיא נשענת על עליונות הקב"ה על כל בן תמותה. והרשימה נמשכת – אם וכאשר יוצאים למלחמה בעם זר, לעולם אין מנצלים את תבוסתו לצורך הרחבת שטח הממלכה או הקמת מושבות חדשות. ומכיוון שהעם היהודי הוא העם הנבחר, והימנות עליו כרוכה בקבלת עול תורה ומצוות, כאשר מיסיונריות כלל אינה על הפרק, אין מה לדבר על הרחבת האומה מתוך האוכלוסייה המקומית החדשה. תמיד נסוגים ומניחים את העם המובס משועבד לנפשו, עד שיתחזק דיו לסיבוב השני כעבור דור או שניים.
ובכן, כשממלכה מפולגת מעוררת עליה שנאה מצד שכניה מחד, ונמנעת מלנצל כל הזדמנות להתרחב ולהפוך לאימפריה מאידך, אין זה אלא עניין של זמן (וסטטיסטיקה) עד שאיום החורבן יתממש. אומרים שהישגיהם של דוד ושלמה נבעו מחולשה זמנית של המעצמות בסהר הפורה באותה תקופה. סביר להניח שאמנם כך היה, שהרי כל מעצמה עולה כנגד חולשתן של המעצמות האחרות בסביבה. אלא שאנחנו מעולם לא ניצלנו את חלון ההזדמנויות, וכך כשסגרו אותו אשור ובבל, המשמעות עבורנו הייתה אחת – שיעבוד תחילה, ולבסוף גלות. מעולם לא הוגלה העם כולו, אלא רק ההנהגה המשכילה שלו – השרים, הסופרים ובעלי המלאכה. ראיה חותכת לכך הינה הקרבה הגנטית המוכחת בין בני העם היהודי לתפוצותיו לבין תושבי ארץ ישראל, הלא הם הפלשתינאים של ימינו. אך קיומו של עם אינו תלוי במורשת הגנטית של צאצאיו אלא בהגדרתו הרעיונית. העם האמורי חדל להתקיים כאשר לא נותרו עוד אנשים שראו עצמם כאמוריים, ואנשים אחרים שראו בהם כנ"ל, אך הגנים של אלה שנקראו אמורים לא נשמדו עם היעלמות העם האמורי. אותו הדין לגבי העם היהודי – בעוד ההנהגה הגולה ממשיכה לראות בעצמה את העם היהודי, איבדו הנותרים בארץ את זהותם כעם יהודי בתהליכי התבוללות בלתי נמנעים עם ההנהגות הזרות שהובאו. המסורת השומרונית והתיאורים מימי שיבת ציון מלמדים שהיו מן הנותרים שדבקו בזהותם היהודית, אך כיוון שהחוזרים מן הגלות התנכרו להם וסירבו להכיר בשייכותם לעם היהודי, יורד המסך על אלה מבחינתנו.

מה משייך קבוצת אנשים לעם מסוים? זוהי שאלה שכל עם חופשי לענות עליה בעצמו, ועם זאת, כמעט כל העמים מגדירים עצמם ביחס למדינה השלטת. בבריטניה יושבים בריטים, ובצרפת צרפתים, וזיקה זו עוברת גם לצאצאים – צרפתי מוליד צרפתים וכו'. זיקה זו בין עם למדינתו משמעה היעלמות העם עם היעלמות המדינה, כשהמדינה המשתלטת על הארץ מספחת אל עמה גם את התושבים. לעומת זאת העם היהודי מוגדר ביחס לדת היהודית – בן הדת היהודית משתייך לעם היהודי, ולהפך. אין אח ורע בעמים אחרים לזיקה זו בין העם היהודי לדת היהודית. עילם משווה אותה לזיקה בין הנצרות לכנסייה, ובין האסלאם למדינה הערבית. זיקה זו היא המונעת סיפוח שטחים על תושביהם לממלכה, כיוון שלא ניתן לצרף תושבים אלה לעם היהודי מבלי לגיירם תחילה. לכן לכל היותר מנוצלת חולשה אזורית רגעית לשעבוד זמני של העמים השכנים, אך לעולם לא להתפשטות במובנה המוכר לנו בהיסטוריה. ידוע על ניסיון להיחלץ ממלכוד זה בימי החשמונאים, כאשר כיבוש אדום לווה בגיור בכפייה של האדומים, אך יוזמה נועזת ואכזרית זו נדונה מראש לכישלון עקב זרותה התהומית לרוחה האנטי מיסיונרית של היהדות. היהדות מבוססת על הכרת החובה של האדם לעבוד את אלוהיו, והכרה זו לא ניתן לכפות באיומי חרבות. ללא יכולת להתפשט, ועם נטייה פנימית לפילוג בין הסמכות הדתית לרשות השלטונית, גם סופו העגום של בית שני אינו אלא כרוניקה של חורבן ידוע מראש.
וכך שב העם היהודי לגלות, כשזיקתו לדת היהודית במקום למדינה היא המונעת ממנו להיעלם ככל העמים. נצחיות העם היהודי טומנת בחובה מחיר יקר, בלתי נסבל לדברי עילם, לאנשים הנמנים עליו. כל העמים קמים, מעוררים עליהם שנאה חסרת פשר והצדקה, שונאים אחרים ממניעים עלומים לא פחות, ואז עם הזמן דועכים ונעלמים. הם מורישים שפה, תרבות, מנהגים, אנשים על מטענם התורשתי ומורשתם ההיסטורית, ורק התלבושת החמצמצה משנאת זרים הנקראת "עם" נותרת קרועה מאחור. וכך אין למצוא היום שנאה לאמורי, להוני, לפרנקי או לממלוכי, גם אם האנשים שנמנו על אותם עמים זכו להעביר לדור הבא את מטענם התורשתי והתרבותי. אך כשאותה ישות רעיונית הנקראת עם יהודי אינה נעלמת, היא נושאת עמה באופן בלתי נמנע מרבץ איום של שנאה הנצברת מזה 3000 שנים, ועוד היד נטויה. מי מבין הקוראים ששנאה זו מטרידה את מנוחתו מוזמן לעזוב את העם היהודי, אל דאגה – אינכם הראשונים להתבולל. אך אין דרך להיפטר משנאה זו מבלי להיפטר מן העם היהודי – יוזמה שהרצל ניסה להוביל בצעירותו על ידי התנצרות קולקטיבית של כל היהודים, ושלום על ישראל, תרתי משמע.

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה