היהודי זיס

זהו סיפור ארוך ומפותל, אף שגיבורו לא האריך ימים, ובוודאי קודר ונבוך, אבל יותר מכל דומה לחלום מסויט. כפי שאדם שמקיץ מחלומו לא זוכר לרוב את שחלם, וככל שהופך בזיכרון החלום הנחלש מתבלבל ומפשפש בגרסאות השונות, בלי לדעת מה היה ומה התווסף בהמשך – כך הניסיון להבין לאשורו את מה שקרה ליהודי שהפך, שלא מרצונו, לאחת הדמויות החשובות בדברי ימי האנטישמיות.

יוסף זיסקינד אופנהיימר נולד בהיידלברג, כנראה בשנת 1698, גדל במשפחה יהודית מהמעמד הבינוני. בשנים

1717-1713 ערך כנראה מסעות לערים אמסטרדם, וינה ופראג. בכל הקשור לחייו בשנים אלה רב הנסתר על הנגלה. כבר בגיל צעיר החל לגלות כישרון לניהול ענייני כספים; אופנהיימר נודע כאיש כספים וכבנקאי בראשית שנות ה-20 של המאה השמונה-עשרה. הוא פעל בין השאר בשירותם של נסיכים בדרום מערב הקיסרות הרומית הקדושה בגרמניה. תפקיד שניתן פעמים רבות בהיסטוריה של אירופה ליהודים מוכשרים. בשנת 1732 הכיר בבאד וילדבאד את קרל אלכסנדר מווירטמברג, שיועד לרשת את אברהרד לודוויג כדוכס ווירטמברג באותה עת. בב-31 באוקטובר 1733 התמנה קרל אלכסנדר לדוכס ווירטמברג . הכימיה החיובית שנוצרה בין השניים הייתה מיידית, ואופנהיימר הפך במהרה ליד ימינו של הדוכס. עוד בטרם עלה לכס השלטון, עבר קרל אלכסנדר מן הנצרות הפרוטסטנטית אל הנצרות הקתולית, וכך נוצרו במהלך שנות שלטונו (1737-1733) שתי סוגיות שלטוניות חריגות: האחת, שלטון של דוכס קתולי על אוכלוסייה פרוטסטנטית; השנייה, מינוי יהודי לעמדה משפיעה בנסיכות. שתיהן עוררו מתח רב. הקתולי ששלט באוכלוסייה פרוטסטנטית לעומתית נזקק עוד יותר לשירותיו של אופנהיימר, לכן העניק לו סמכויות נוספות בתחומי הכלכלה והפיננסים בארצו. בשנת 1736 מונה אופנהיימר ליועצו הפיננסי הבכיר והפוליטי של הדוכס. כך נעשה אופנהיימר ל"יהודי החצר" של הדוכס קרל אלכסנדר, שליט המדינה הקטנה ווִירְטֶמְבֶּרג בדרום־מערב גרמניה. כדי להתאים את הכלכלה הכושלת של וירטמברג לבזבזנות  המוחלטת של קרל אלכסנדר, הנהיג אופנהיימר חידושים ברוח הכלכלה המרקנטילית.* על מנת להגדיל את הונו של הדוכס ולאפשר לו לנהל את אורח חייו הבזבזני, הנהיג אופנהיימר מדיניות של מיסוי גבוה על יבוא מחד ועידוד יצוא מנגד. הוא יסד תעשיית טבק, משי ופורצלן ואף הקים את הבנק המרכזי הראשון בוירטמברג, אותו הוא ניהל בעצמו. הוא הטיל מס על משכורות הפקידים וגבה עמלות גבוהות עבור זכויות המסחר במלח, בעור וביין לסוחרים שונים, בהם גם יהודים. בנוסף, הוא סחר גם באבנים יקרות וובמתכות יקרות, החכיר בשכר את במטבעה הממלכתית לגורם פרטי, הנהיג הגרלות ומשחקי מזל ותיווך בסכסוכים מסחריים. בכל עיסוקיו הוא היה מעורב אישית, כך שבמקביל להתעשרות קופת המדינה, הלך והתעשר גם הוא.

*תורה כלכלית הגורסת כי עושר ושגשוג האומה תלוי במידת ההון שצברה וכי הנפח של הסחר העולמי בלתי ניתן לשינוי. האופן הטוב ביותר להגדיל את ההון (שנמדד על ידי כמות מטילי הזהב והכסף) הוא יצירת מאזן מסחרי חיובי, קרי הגדלת הייצוא והקטנת הייבוא. על פי התורה המרקנטיליסטית הממשלה יכולה לממש יעדים אלו באמצעות ניהול מדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית: עידוד הייצוא והקטנת הייבוא על ידי מיסוי, מכסים ומכסות. מדיניות כלכלית כזו מכונה בדרך כלל מערכת מרקנטיליסטית.

 

על רקע מתיחות פוליטית זו עוררו הרפורמות הנועזות של אופנהיימר, מדיניות המיסוי הקפדנית שלו, ועושרו האישי – קנאה וצרות-עין, הן בקרב פקידים והן אצל אזרחים רבים. אופנהיימר עצמו חי חיי מותרות וניהל אורח חיים פזרני. תופעת היהודי המורם מעם, "המושך בחוטים" וחי חיי עושר מופלגים, הביאה לו שונאים רבים, בהם אפילו "יהודי חצר" אחרים. לפי שעה האירה ההצלחה את פניה לאופנהיימר: קרל אלכסנדר הקתולי, כשליט האבסולוטי, גיבה את הרפורמות הכלכליות והמסחריות של אופנהיימר ופטרונו הלך והתעשר, וכפועל יוצא מכך, מעמדו הכלכלי והחברתי צמח בהתמדה. מאחר והדוכס סמך על ה"יהודי שלו" יותר ממה שסמך על נתיניו הנוצרים, היה אופנהיימר יכול להעביר את הרפורמות הכלכליות שלו מבלי להיוועץ באספת המעמדות בגרמניה – שנציגיה היו פרוטסטנטיים, חרף זכות הווטו שעמדה להם בהחלטות של הטלת מיסים, לפי החוקה של ווירטמברג. עובדה זו, בנוסף לכך שאופנהיימר לא ניסה להסתיר את עושרו, לא הוסיפה לו נקודות בעיני המון העם, אך נראה שבינתיים גם לא היה כל כך אכפת לו מכך; הוא נחשב לסליבריטאי-צמרת, מושא להערצה ולתיעוב, ונראה היה שהוא יכול להמשיך להשקיף על נתיניה הפרוטסטנטיים של שטוטגרט מלמעלה לנצח. לא היה לו שמץ של מושג כמה הוא טועה.

ב-12 במרץ 1737  כשמת קארל בפתאומיות, התפרץ כל הכעס העצור, וגורלו של אופנהיימר התהפך באחת; כבר למחרת היום הוא נעצר יחד עם צעירה גרמנית בת תשע עשרה בשם לוציאנה ושבעים אנשים אחרים ששהו בביתו, והושם במצודת הוהן-נויפן. לאלו שעמדו מאחורי פקודת המעצר החפוזה לא היה ברור לגמרי באיזו עילה הם משליכים לכלא את היהודי רב ההשפעה, אבל מנוי וגמור היה עמם למצוא את העילה – תהיה אשר תהיה.

אופנהיימר הועמד לדין באשמת בגידה, פגיעה בכבוד המלכות, גזל אוצר המדינה, קבלת שוחד, ביזוי הדת הפרוטסטנטית וקיום יחסי מין עם נשים נוצריות. בין השאר נטען שבעל קטינה בת ארבע עשרה. חרף עדותן של שתי מיילדות על שלמות בתוליה של הנערה. טענות מעין אלו הועלו כלפי יהודים רבים אחרים באותה התקופה, אך לא ננקטו נגדם צעדי ענישה כלשהם. הוא נמצא אשם בכל הסעיפים ונידון למוות. במעמד ההקראה של גזר הדין, לא יכלה התביעה להוכיח אף עבירה מהעבירות הרבות בהן הוא הואשם, העבירה היחידה שיכלו להוכיח הייתה קיום יחסי מין עם נוצריות ולכן הם השתמשו בזה כדי לחרוץ את דינו.

כך הורשע אופנהיימר ונגזר דינו ב9 בינואר 1738 למיתה. גזר הדין ניתן בלא שפורטו מעשיו הפליליים, לא הובאו הוכחות לעבירות שבהן הואשם ולא סופקו כל נימוקים. אופנהיימר נמצא חייב, ופסק הדין שניתן לו היה לקוני וחסר ראיות. אין לראות בכך דבר יוצא דופן – פסקי הדין בבתי המשפט של האימפריה הרומית הקדושה בגרמניה היו תדיר לקוניים.

בזמן שהותו בכלא עבר אופנהיימר מהפך אישיותי כביר; הוא התענה מדי יום, אכל אך ורק לחם צר ומים לחץ ונמנע מאכילת אוכל לא כשר. יום לפני ההוצאה להורג הגיעו לתאו כמרים שניסו לגרום לו להמיר את דתו – צעד שכנראה לא היה מציל אותו מעונש מוות, אך אולי למצער מההשפלה והביזיון הכרוכים בו – אך אופנהיימר ביקש מהם שיניחוהו לנפשו; עליו להתפייס עם אלוהיו, ולא נותר לו עוד זמן רב. לפי המסופר, ירק אופנהיימר על הקרקע כאשר ניגש אליו הכומר של העיר והציע לו להמיר את דתו. הבקשה כובדה ואל אופנהיימר הגיעו שניים מרעיו היהודים: מרדכי שלוס וזלמן שכטר השוחט, כאשר זה האחרון כתב סמוך לפטירתו של אופנהיימר חיבור המתאר את קורותיו – אופנהיימר אמר להם שאין זמן לעסוק בזוטות ושעליו להתחרט ולהתוודות על העוונות שעשה. הוא ביקש מהם "לא לקרוא את נשמתו הטהורה לגנאי או להזכירה בדבר רשע חס ושלום אלא להודיע קבל עם ועולם שמת על קדושת השם ברוך שמו", והוסיף "שתמיד פחד מהריגות נוספות של בני ישראל חס ושלום, אבל בעזרת השם לא קרה כדבר".

זלמן שכטר ומרדכי שלוס התרשמו עמוקות מכנותה של תשובתו, והם מכנים אותו: "האיש הקדוש יוסף זיס בן יששכר זיסקינד אופנהיים זצ"ל, שנשמתו יצאה על קידוש השם ותנוח נשמתו בגן עדן עם שאר צדיקים ובעלי תשובות לעולם ועד אמן ואמן. ובזכות שנפטר באמונה שלמה ונתחרט בלב תמים על עוונותיו שעשה אין עלינו וכל שאר בני ישראל להרהר אחריו עד ביאת המשיח".

כמה מבני הקהילה היהודית הקטנה בווירטמברג ניסו להשתדל למען הצלתו, בעוד אחרים העידו נגדו – בכוונה להרוויח מנפילתו. לפני תלייתו,

הוא הוצא להורג בתלייה ב-4 פברואר 1738 לפני קהל של קרוב ל-20,000 צופים, שנאספו מחוץ לשטוטגרט, במקום הידוע כ-"אוכף פראג". הוא אמר לפני מותו את שמע ישראל. לדברי השוחט זלמן שכטר, בשעה שטיפס אופנהיימר על 52 מדרגות הגרדום, על כל מדרגה עמד והכריז "ה' הוא האלוקים".

גופתו של אופנהיימר הושארה במשך שש שנים תלויה בכלוב ציפורים עשוי ברזל צבוע צבע אדום, כ״אזהרה חמורה לדורות הבאים". הכלוב שבו ננעלה גופתו של אופנהיימר לאחר שנתלה היה פרי מוחו של היועץ פוֹן פְּפְלוּג, חבר בהרכב שחקר את אופנהיימר. כלוב הציפורים היה רמז ברור ליחסי האישות האסורים שקיים אופנהיימר עם נשים גרמניות, בשל קרבה לשונית בגרמנית בין המילה "ציפורים" – למונח (בסלנג) ליחסי מין (גרמנית. (vogel).

רק בשנת 1744 התיר קרל אויגן, דוכס ווירטמברג, לטמון ללא כל טקס את שרידיו.

 

ספרות

עלייתו של היהודי זיס מחיים בגטו אל פסגת החברה וחצר המלוכה הייתה כמעט חסרת תקדים, שכן עד לזמנו הוטלו על היהודים מגבלות קשות. בשל כך שימש סיפורו בסיס ליצירות רבות.

בשנת 1827  הופיעה הנובלה "היהודי זיס" מאת וילהלם האוף  אשר התבססה בעיקר על מסורת שמיעה ופרשנות מאוחרת, משום שתיקי המשפט המקוריים פורסמו רק בשנת 1919. אף על פי שהאוף תמך בהפרדה בין יהודים לגויים, הוא תקף את העוול שבגזר דינו של אופנהיימר;

היהודי זיס  הוא רומן מאת הסופר היהודי הגרמני ליון פויכטוונגר משנת 1925. הרומן עוסק בסיפור חייו של זיס. חלק מן הדמויות בספר הן דמויות היסטוריות, חלקן בדיוניות. העלילה עוקבת אחר הביוגרפיה של אופנהיימר באופן חופשי למדי.

הרומן של פויכטוונגר בנוי מחמישה חלקים: "האצילים", "העם", "היהודים", "הנסיך", "האחר". בנוסף לדמויות אמיתיות שהיו קיימות בהיסטוריה, הכניס פויכטוונגר לסיפור דמויות שהמציא, כמו הרב גבריאל (המייצג את ה"תודעה היהודית" של זיס) ובתו נעמי, שהיא גם הדמות היחידה המוצגת באופן חיובי ברומן. הדמות הוכנסה לרומן על מנת להפוך את ההתרחשויות לדרמטיות ו"סיפוריות" וחלק מן הפרשנים טוענים שהיא מייצגת את "החכמה והנשמה הטהורה של עם ישראל".

כמו ברומנים אחרים של פויכטוונגר, הוא מנצל את העלילה ההיסטורית על מנת להעביר מסרים רחבים יותר, פרשנות פילוסופית על תפקיד האדם ועל המציאות בזמן כתיבת הספר. הרומן עוסק בין היתר בשאלה מה למעשה על היחיד לעשות אל מול המציאות – האם לפעול או לצפות בה באופן פאסיבי, שאלה שמתייחסת לשאלת הרצון החופשי בפילוסופיה של שופנהאואר. בנוסף, דמותו של זיס היא למעשה, במידה מסוימת, התייחסות למציאות בברפובלקת ווימאר. פויכטוונגר רצה לכתוב רומן על חייו ומותו של הפוליטיקאי הגרמני-יהודי ולטר רתנאו* אך החליט לבסוף לכתוב רומן היסטורי שבמרכזו דמות יהודי אשר הצליח לעלות לגדולה, אך נרצח על רקע אנטישמי – מכיוון ש"לעיתים קל יותר לזהות הרים ממרחק, ולא כאשר עומדים עליהם", כפי שכתב בפרשנות לספרו שיצאה בשנת 1929.

 

* ולטר רתנאו (1922-1867) היה מדינאי גרמני, שר החוץ היהודי היחיד בתולדות גרמניה. במאי 1921 מונה לשר השיקום של רפובליקת ויימאר. זה הוא ניהל את המשא ומתן עם צרפת על פיצויי המלחמה וקיבל תשבחות על הצלחתו מהקאנצלר. אולם הוא סירב להצטרף לממשלתו החדשה של רטנוי שהוקמה בתחילת נובמבר 1921 במטרה למנוע סכסוכים פוליטיים על רקע היותו יהודי. בפברואר 1922 התמנה לשר החוץ של גרמניה, בהתעלמו מהאזהרות של אמו וידידיו שחששו שהוא מסכן את חייו לאור מחאות אנטישמים שהתנגדו למינוי^..ב-24ביוני 1922, בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות ברלין, התנקשו בחייו שלושה צעירים גרמנים, קציני צבא משוחררים, מחוגי הימין הקיצוני הגרמני. המתנקשים נסעו במכוניתם במקביל למכונית השר, ירו בו באקדח וזרקו רימון למכוניתו. השר נפצע קשה ומת זמן קצר לאחר מכן בבית החולים.

 

עבור פויכטוונגר, דמותו של זיס וההתרחשויות ברומן מייצגות גם פריצת דרך בגישור בין המזרח למערב, פריצת דרך חיונית להתפתחות המודרנה. נטען כי למרות שהרומן נקי מאנטישמיות, דמותו של זיס מוצגת בו בכל זאת כאדם מחושב, אופורטוניסטי ורודף כוח. יהודים אחרים מתוארים ברומן כ"אקזוטיים" ומסתוריים, אך תוך ניסיון לאפיין את החוויה היהודית, ולא להשמיץ אותה.

סגנונו של פויכטוונגר עמוס בפרטים, בדומה לסגנונם של תומס מאן ושל לב טולסטוי גם הדמויות הקטנות ביותר מאופיינות ומקבלות ביוגרפיה מלאה וברור יחסן לדמויות אחרות בעלילה וליקום העלילתי בכלל.

הרומן תורגם לעברית ועובד למחזה על ידי מ' אבי שאול. הוא הופק ב'הבימה' בשנת 1933.

סרטים

בעקבות היצירות הספרותיות, הופקו שני סרטים באותו השם (הסרט הראשון, בבימויו של מייקל בלקון הבריטי, יצא לאקרנים בשנת 1934, כשאת תפקיד זיס מגלם הכוכב קונרד וויידט. וויידט היה שחקן יהודי-גרמני ואחד מהשחקנים הבולטים בגרמניה של אותם ימים, אך ברח מארצו בעקבות עליית היטלר לשלטון. הסרט בא לשמש אזהרה מפני האנטישמיות הגואה בשלטון הרייך השלישי, יוצריו לא שיערו בדעתם כי שש שנים מאוחר יותר, סרטם ישמש כבסיס לסרט תעמולה נוטף אנטישמיות מבית היוצר של היטלר-גבלס.

ב-1940 הופק בגרמניה סרט בעל שם דומה אבל הפעם היה זה סרט סרט תעמולה נאצי נתעב במיוחד. הסרט הופק ביוזמתו של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, כדי לקבע בצופים את דמות היהודי כיצור אפל, נצלני ורצחני, מלא תככים ומזימות המרעילות את הלב הגרמני התמים.מולו מוצגת הפשטות והיופי בעם הגרמני. זהו אחד מסרטי התעמולה האנטישמיים החריפים שנוצרו אי פעם. למרבה האירוניה, סיפורו של אופנהיימר התפרסם יותר מכל בסרט תעמולה זה, שנקרא אף  "היהודי זיס', שאותו ביים פייט הרלן בשנת 1940 בגרמניה. את היהודי זיס גילם השחקן האוסטרי פריננד מריאן.  הרלן וגבלס גייסו בכפייה למעלה ממאה ניצבים יהודים מטרזינשטט לסרט, שמטרתו הייתה להראות את הסכנה ביהודי המתבולל העוסק בכספים, ושהפך ליצירה האנטישמית הניצפית ביותר באירופה הנאצית. השפעת הסרט הגרמני היתה עצומה הרבה יותר מקודמו הבריטי. בגרסה של גבלס, הסכנה הגדולה ביותר לעם הגרמני הנה היהודים המתבוללים, אלו שלא נראים יהודים, אלא דומים לגרמנים מודרניים, ולכן קשה להבחין מיד בשונות ובערמומיות שלהם. על פיו, זה מה שהופך אותם לזן המסוכן ביותר. הסרט נהיה שובר קופות היסטרי ונצפה על ידי 20 מיליון צופים בגרמניה ועוד כ 20 מיליון נוספים באירופה. בכל מקום בו הוקרן, הוא גרם לגל של מהומות אנטישמיות. חוקרים אחדים אף טוענים שיצירה זו היא שהנחתה את דעת הקהל הגרמני לקראת הפתרון הסופי ושואת היהודים. אחרי מלחמת העולם השנייה, הואשם פייט הרלן בפשעים כנגד האנושות בגלל סרטו.

כשמתעמקים בסיפור על גלגוליו השונים, ממשיכה להדהד חשיבותה של האמנות בכלל והספרות בפרט. זו האחרונה שואבת את השראתה מהמציאות אמנם, אך בהיותה מועלת על הדף כספר היא הופכת לעל זמנית. אין לה מגבלות של מקום וזמן והיא נתונה לפרשנות שנותנים לה יוצרים שונים.

ספר חדש

הידיעה על הופעת ספר חדש, "יהודי זיס – רשומון" (ספרי עליית הגג, מאנגלית: אביעד שטיר) שנושא את השם הזה כאן ועכשיו, בישראל של 2020, לא יכלה שלא לעורר עניין, במיוחד כאשר התברר שמחבר הספר, ההיסטוריון יאיר מינצקר, בחר מראש להודות שאין בידיו אמת אחת לגבי הפרשה. מינצקר (45), יליד ירושלים, הוא כיום פרופסור מן המניין להיסטוריה של העת החדשה באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב. "ההיסטוריון עומד בפני אתגר פרדוקסלי בבואו לספר את סיפור משפטו של אופנהיימר", הוא מסביר .

"יש לנו מעט מאוד תעודות על ראשית הקריירה של יהודי החצר המפורסם, אבל מה שיש אמין למדי; לעומת זאת, יש כמות עצומה של חומר על סוף דרכו של אופנהיימר בשטוטגרט ובחודשי חייו האחרונים, אבל כמעט כל החומר הזה מגמתי להפליא. במקום שהמסמכים הרבים שנותרו ממשפטו של היהודי זיס יעשו את עבודתו של ההיסטוריון לקלה יותר, הם הופכים אותה למעשה לכמעט בלתי אפשרית. אפילו סקירה שטחית של הררי המסמכים מתקופת המשפט מבהירה שאין לסמוך עליהם – אף אחד מהם לא מספר את האמת, כל האמת ורק את האמת".

אף ממונו הרב של אופנהיימר משך אליו את האש לא פחות מאשר היותו יהודי, והניסיון הכושל שלו להתקבל על ידי החברה הנוצרית שסביבו כשווה בין שווים רק הגביר את הדחייה. המעבר של קרל אלכסנדר מן הזרם הפרוטסטנטי לקתולי לא הקל גם הוא את המצב, "אציל קתולי השולט על אוכלוסייה פרוטסטנטית גאה באמצעות יהודי – זהו מתכון לאסון ודאי".

בד בבד, למינצקר חשוב להסביר שקשריו של היהודי זיס עם בני עמו היו רחוקים מן האידיאל של ערבות הדדית: "מערכת היחסים של אופנהיימר עם יהודים אחרים מאירה את שני הצדדים באור לא מחמיא. צריך לזכור שבין היהודים היו כאלה שהלשינו עליו, השתתפו במשפט וסייעו לתמוך בחלק מן ההאשמות. אמנם לא מפתיע לגלות שהיהודים יכולים להיות לא נחמדים איש כלפי רעהו, אבל היה כאן גורם נוסף: 'חצר' הנסיך היא מקום שכולם נלחמים בו בכולם. אלה היו כללי החיים בחברה הזאת, וגם היהודים נאלצו לשים רגליים זה לזה, ובמקרים קיצוניים אפילו לתקוע סכין בגב, בדומה להתנהגותם של אחרים".

אף על פי שמסמכי המשפט שנערך לאופנהיימר מגמתיים, מחקרו של פרופ' מינצקר בכל זאת התחיל מהם, מ־30 אלף מסמכי הארכיון המקוריים שמקוטלגים ביותר מ־130 קופסאות קרטון. אחת המסקנות החשובות שלו נוגעת ל"זווית היהודית" של הפרשה, והיא מורכבת. עצם יהדותו של יועץ הדוכס הכל יכול הוסיפה שמן למדורת הקנאה והשנאה כלפיו (היא גם אפשרה להוסיף אחר כך לכתב האישום נגדו האשמות בפשע חמור של קיום יחסי מין עם נשים גרמניות), אבל היא לא היתה מוטיב בלעדי.

הביקור ההוא בארכיון פתח מקצה מחקרי בן שנים רבות של המסמכים ממשפטו והוצאתו להורג של היהודי זיס. לאחר שהתחיל לקרוא אותם, מינצקר הבין כי ספר שיכתוב צריך לתמרן בין גישות שונות, ללמוד ולשאוב השראה מכולן אך גם להימנע מהבעייתיות האופיינית לכל אחת ואחת מהן. מה לספר מבלי לטעון שבידיו האמת היחידה? מתי להחריש מבלי לבטל לחלוטין את היכולת לכתוב היסטוריה של המשפט?

מינצקר החליט להציג את פרשת היהודי זיס כרשומון רב־קולי, וכך ליישב את מכלול העדויות והמידע הבלתי אמין על משפטו. הספר מספר את סיפור המשפט המפורסם מארבע נקודות מבט שונות. כל אחד מהפרקים כולל קטעים שלמים מעדות אותנטית של בן הזמן שחווה את משפטו של היהודי זיס וכתב על כך. הוא מתחיל בעדותו של האינקוויזיטור המרכזי במשפטו של אופנהיימר וממשיך עם עדותו של פרופסור מקומי שכתב את התיאור הפסיכולוגי המרתק ביותר על סיפורו.

הפרק השלישי של הספר מוקדש לתיאור בן הזמן היחיד שנכתב על ידי יהודים, והפרק הרביעי והאחרון מגולל את הסיפור של אחת הביוגרפיות הראשונות שנכתבו על יהודי החצר המפורסם של וירטמברג. כל עדות מלווה בדיון מעמיק על הרקע הביוגרפי של מי שחיבר אותה עם תשומת לב מיוחדת לסיבות האפשריות לכך שסיפורו של אופנהיימר הוצג בידי המחבר בדרך זו ולא אחרת.

היו באיש הזה גם צדדים אפלים, הוא לא היה מלאך, מה שכמובן לא מצדיק את מה שקרה לו. ככלל, תמצא טיפוסים כאלה במקום שיש 'חצר', ריכוז הכוח במוקד אחד, וזאת לא חייבת להיות חצר של נסיך בן המאה ה־18. המסקנה אינה חדשה: ככל שהקרבה למוקד כוח מעניקה עוצמה, יש בה סיכון לנפילה".

"הנאצים ניסו לרתום למסע התעמולה השקרי שלהם עוד דימויים כסמל של הרוע המיוחס ליהודים – את הרוטשילדים, את הדמות של היהודי הנודד הידוע בתור 'היהודי הנצחי', אבל עם האגדות האחרות הם הצליחו פחות. הסיבה נעוצה בסרט המזעזע שביים פייט הרלן בשנת 1940 – הוא היה במאי מצוין שניצל עד תום את הכוח של המדיום הקולנועי. בלי הסרט הזה דמותו של היהודי זיס לא היתה משיגה את ההשפעה שיש לה עד היום על התרבות הגרמנית.

שני אירועים בעלי משמעות היסטורית סמלית בלתי מבוטלת עבור יהודי גרמניה התרחשו באותה שנה, 1743: משה מנדלסון – אז תלמיד ישיבה צעיר מדאסו (Dessau) – עשה את פסיעותיו הראשונות בברלין, כשהוא מגיע לעיר בעקבות רבו – ר' דוד פרנקל, בעל פירוש "קרבן העדה" על הירושלמי; וגופתו של יוסף זיס אופנהיימר – לשעבר יהודי החצר של קארל אלכסנדר, דוכס וירטמברג, שנודע בכנוי: "היהודי זיס" – הוצאה מהכלוב האדום שבו הונחה במשך חמש שנים והובאה למנוחות, אם כי ללא טקס הלויה רשמי.

שתי הדמויות הללו עמדו למעשה בעמדות הפוכות באותה נקודת זמן: בעוד עתידו של מנדלסון הצעיר עמד לפניו, חייו – ולמעשה גם מותו – של אופנהיימר באו סוף כל סוף אל נקודת סיום לאחר שנים ארוכות של תלאות.

גם סיפור חייהם של השניים ביטא את ההיפך הגמור: בעוד מנדלסון עתיד היה לבקוע לראשונה את חומות השנאה הגרמניות ולהפוך ליהודי המחמד של האליטה האינטלקטואלית הגרמנית, אופנהיימר נעשה סמל לאותה שנאה ישנה לאחר שניסיונו-שלו לצאת מן הגטו הסתיים במפח נפש, פשוטו כמשמעו.

אולם למרות ההבדלים הקיצוניים היה בין שני האישים גם משהו מן המשותף; שניהם נעשו בימי הזהר שלהם לאייקון של יהודי שהצליח לקבל מעמד בחברה הגרמנית. בנוסף לכך, שתי הדמויות כיכבו בשורה של מחזות, נובלות ורומאנים – אם כי כאן בדיוק נעוץ ההבדל החד; בעוד דמותו של מנדלסון היוותה השראה ל"נתן החכם", היהודי מהמחזה המפורסם של לסינג, שזעקתה האלמותית: (אני בן-אדם) הפכה לסיסמתם של ליברלים והומניסטיים ברחבי העולם – הרי ששמו של יוסף זיס נצרב בעיקר בגלל סרט התעמולה האנטישמי שהפיק הבמאי הנאצי פייט הרלן בשנת 1940, וסיפורו נעשה לנקודת מפתח במחקר ובספרות ההיסטוריים העוסקים באנטישמיות בגרמניה המודרנית.

 

זיס על הבמה העברית

המחזה "היהודי זיס" הועלה בהבימה בתאריך 26.7.1933 . עלילת ההצגה התמקדה באחת השאלות הכואבות ביותר של העם היהודי – איך אמור לנהוג יהודי בין הגויים? שאלה זו הוצגה על ידי שלושה ארכיטיפים יהודיים: היהודי זיס, יהודי מתבולל שנותן את כוחו לעם ודת אחרים (בגילומו של שמעון פינקל), הרבי גמליאל, דודו של זיס (בגילומו של ברוך צ'רמנסקי), ולנדאור, יהודי אידיאליסט (בגילומו של מנחם גנסין). על פי הבימה, ליהודי זיס יש אמנם כוח ומוטיבציה אדירים, אבל הוא עושה משגה בחייו, פונה לכיוון הלא נכון, מודה בטעותו ולא נשאר לו אלא ללכת בהשלמה אל מותו.

את המסר התמוה והפטאלי הזה, ניתן לייחס לזמן בו הועלתה ההצגה בהבימה, טרום קום המדינה, הגאווה היהודית שהוצתה מחדש ובחוזקה לאחר מאורעות תרפ"ט. התגובות על ההצגה היו חלוקות, כאשר חלק אהבו, ואחרים לא הבינו על מה המהומה. דבר זה התבטא גם בכך שההצגה הציגה רק 88 פעמים, לעומת הצלחות כמו "הדיבוק" או "היהודי הנצחי" שהוצגו שנים רבות.

חלק מהמבקרים, כמו ש. אביהדה, שיבחו את השחקנים וציינו כי על אף שההצגה היא בעייתית, היא מצליחה לחדור מתחת לעור. סביר להניח, כי בדומה להצגות הבימה של אותה התקופה, גם בתפאורה של הצגת "היהודי זיס" היו מוטיבים אפלים של אקספרסיוניזם. לו קירותיו של הסטודיו הקטן יכלו לדבר, סביר כי הם היו חושפים ויכוחים לוהטים בין אנשי הקולקטיב, ויכוחים שהיו מסבירים את היעדרה של הגברת הראשונה של התיאטרון מהקאסט של הבמה.

בגרסת "הבימה" הפך הסיפור לעיסוק בשאלת "היהודי בין הגויים"  שהייתה רלוונטית לארץ ישראל של הימים ההם. אבל אם היה הסיפור מועלה שוב כיום, על אחת מבימות העולם או על במה ישראלית מודרנית, איזו משמעות הוא היה מקבל? האם נושא האנטישמיות והקנאה רלוונטי לימינו כמו שהיה רלוונטי אז?

 

האמנם אנטישמיות?

מותו של אופנהיימר נצרב בתודעה העולמית כסמל לאנטישמיות הגרמנית. אולם, העובדות שמתגלות סביב המשפט מראות ששנאת יהודים הייתה בהחלט מוטיב מרכזי, אמנם התמונה בכל זאת מורכבת יותר. כך למשל פיליפ  פרידריך יאגר, ששימש כתובע במשפטו של אופנהיימר, הגן במקרים אחרים על יהודי חצר מפני האשמות דומות. זאת ועוד; מעיון במסמכים מהתקופה נראה שיהודי חצר אחרים נמנו בין אלו שהעידו נגד אופנהיימר. לכך יש להוסיף את אמרתו של יאגר, שתיאר את הנתבע כ"אדם חסר כל דת – ללא אמונה, מצפון, כבוד, תרבות או נאמנות".

ההאשמות הללו רחוקות מלהיות מדויקות; אופנהיימר גילה לאורך כל הדרך נאמנות בלתי מסוייגת לאדונו, ודווקא נאמנות זו היא שעמדה לו לרועץ. נאמנות זאת המשיכה לבוא לידי ביטוי בדאגתו למשפחתו ולעמו, ובכך שהעביר את מרבית ירושתו לקרוביו ולבני הקהילה היהודית באזור. מלבד זאת, מהמידע שבידנו אנו יודעים שלכל הפחות בשנתו האחרונה חזר בתשובה שלמה. כאשר פסע אופנהיימר על חמישים ושתיים המדרגות המובילות לגרדום הכריז על כל אחת מהם "ה' הוא האלקים, ה' הוא האלקים!". מיודענו זלמן שכטר כותב עליו: "נכון הדבר שזמן רב מאוד לא היה קדוש כזיס בעולם". למרות זאת, יש לראות באמרה זו, כמו גם בערמות המסמכים שנאגרו לחובתו בזמן המשפט, ניסיון מסויים של השופטים לטשטש את הגוון האנטישמי של ההרשעה. ואכן, ככלות הכל, יהודים המשיכו להוות מצרך שימושי בגרמניה לזמן מה, ונוכחותם הייתה בסך הכל נסבלת כל עוד הם לא הצליחו יתר על המידה.

בשעה שמנדלסון פרץ את חומות הגטו העתיקות הוצבה דמותו של היהודי זיס כתמרור אזהרה עבור יהודים שהצליחו לקנות מעמד בחברה הגרמנית והרגישו בה יותר מידי בנוח. גורלו היה תזכורת כואבת לכך שהצלחתו של היהודי הייתה תלויה תמיד על בלימה, ושמתחת לפני השטח השלווים המשיכה השנאה לבעבע, ולעולם לא היה ניתן לדעת מתי תתפרץ. אלא שעבור ממשיכיו של מנדלסון היה זה תמרור דהוי לעומת ריח החירות הרענן והמשכר הגיע לאפם; הם המשיכו לדהור כל הדרך אל החופש וההצלחה, עד שבדיוק מאתיים שנה לאחר מכן יתנפץ חלום הנאורות היהודי בגרמניה לרסיסי בדולח; רסיסים שימלאו את מדרכות ברלין ויחרטו חריצים עמוקים בקשר רב השנים וההפכפך שבין יהודים לגרמנים.

 

נעזרתי בויקיפדיה ובאתרים באינטרנט