מצבם החברתי של היהודים במצרים הפאטימית על פי שמות פרטיים מכתבי הגניזה

א' ברקת, 2011, 'מצבם החברתי של היהודים במצרים הפאטמית  במאה האחת-עשרה על פי שמות פרטיים מכתבי הגניזה', תעודה, כד (תשע"ב), עמ' קא-קלו.

שמות פרטיים של בני אדם נודעו בכל התקופות ובכל החברות. את השם נותנים לילד – בדרך כלל הוריו – סמוך להולדתו, אך יש גם החלפת שמות בגילים שונים ומסיבות שונות. בחירת השם מושפעת מהנוהג, מהאופנה או מהמסורת המשפחתית. בדרך כלל יש שמות שנתייחדו לזכרים ויש – שנתייחדו לנקבות.1 במקרא – השם מבטא את המהות, וייחסו לו חשיבות רבה.2

מניתוח השמות הפרטיים הנהוגים בחברה מסוימת לאורך תקופה מסוימת ניתן להגיע למסקנות בדבר המסורת המשפחתית והלאומית, הנוהגים המקובלים, האופנה המשתנה, ההשפעות שבתוכן נתונה קבוצת האנשים הנבדקת, מצבה החברתי בתוך כלל האוכלוסייה וההבדלים החברתיים בין גברים ונשים.

תוך כדי עיסוקי בחברה היהודית במצרים במאה האחת-עשרה, אספתי לי כרטסת גדולה של שמות. הניתוח שאעשה להלן הוא כמובן על בסיס מקרי, אך יש בו כדי לאפיין את החברה היהודית במצרים הפאטִמית במהלך המאה האחת-עשרה. רשמתי לי בערך 3000 שמות, מתוך כאלף מסמכי גניזה בעלי אופי תיעודי, כלומר מכתבים ושטרות בית-דין. רוב האנשים שנזכרים בשמותיהם בתעודות אלה, נזכרים גם בשם אביהם ופעמים רבות גם בשם סבם, כך שהסקירה הזאת נותנת לנו לא רק מבט על דור אחד, אלא על רב-דוריות ומסורת משפחתית.

מאפיינים עיקריים בשמות של היהודים

לגברים נתייחדו שמות משלהם, ולנשים משלהם. רק בכמה מקרים נמצא את צורת הנקבה לשם שנמצא גם בצורת הזכר. לגברים שני שמות ששימשו במקביל, האחד שם עברי והשני ערבי. השם העברי ניתן לגבר כדי שיוכל לעלות לתורה ולשאר שימושים שניתן להגדירם כבעלי אופי דתי כגון: כתוּבּות, גטין, ומצבות קברים. אמנם במקומות מסוימים, כגון תימן, ובתקופות מסוימות, בעיקר מאוחרות לימי הביניים, נהגו להשתמש למטרות הדתיות גם בשם הערבי. השם הערבי ניתן לגבר לשימוש בחיי היום יום. לרוב היה קשר קבוע בין השם העברי והשם הערבי.3 לנשים – לרוב ניתנו רק שמות ערביים. בתעודות הגניזה מן המאה האחת-עשרה עולה שהשימוש בשמות הערביים והעבריים לא היה עקבי, ולחלופין השתמשו בשני סוגי השמות.4

הנוהג המקובל שהשתרש אצל היהודים החל מן התקופות הסֶלֶווקית והתַלמיית (במאות השלישית עד הראשונה לפני הספירה) ובהשפעתן, היה לתת לבן הילוד את שם סבו גם בעודו בחיים, מתוך רצון לחלוק כבוד לסב ולמסורת המשפחתית. הראשונים שהחלו במנהג זה היו משפחות האצולה כגון הכוהנים הגדולים, המלוכה והאצולה, ובמשך הזמן פשט הנוהג בקרב העם כולו.5 כך נוצר מנהג הסירוגיות, של קריאת הנכד על שם סבו, במשך דורות רבים. הגניזה שימרה דוגמאות רבות לכך, ואותם שמות חוזרים ברשימות היחס של משפחות רבות. הדבר הביא להנצחת שמות מסוימים, החוזרים ונשנים במשך דורות, ואילו שמות אחרים, חדשים או אופנתיים, היו נדירים מאוד. מנהג זה אפיין בעיקר את החברה היהודית בארצות האִסלאם בימי הביניים המוקדמים, להבדיל מן החברה היהודית בתקופת המקרא. העושר המקורי וכושר ההמצאה בתחום מתן השמות, אשר שררו אצל הערבים הקדומים, פינו מקומם גם אצל המוסלמים לחזרה עד לזרא על שמות הלקוחים מההיסטוריה הקדושה של האִסלאם. אף על פי כן, אצל המוסלמים היתה הרבה פחות עקביות במנהג של הסירוגיות והוא היה פחות מקובל מאשר אצל היהודים.6

בארצות האִסלאם בימי הביניים היה לשמות האנשים מבנה מסובך וקבוע פחות או יותר. זאת היתה המסורת הערבית, שהערבים הכובשים הפיצו בכל ארצות שלטונם וכל האוכלוסיות שחיו תחת שלטונם אימצו לעצמם:

(א) השם הפרטי (אִסם) ניתן לאדם בעת היוולדו. באִסלאם נהגו לתת שמות קוראניים-מקראיים. לא היה נהוג לפנות לאדם בשמו הפרטי, זה נחשב לעלבון. נוסף לשמו הפרטי נתייחד האדם גם בסדרת שמות נוספים שסייעו בזיהויו: (ב) כנוי (כֻּניה): בנוי על קשר משפחתי של הוֹרוּת (אַבּוּ, כלומר אבא של, או אֻם, אמא של), שלרוב ניתן לאדם לאחר הולדת בנו הבכור, אבל לעתים קרובות ניתן ללא כל קשר להוֹרוּת, וגם לאנשים חסרי צאצאים, בהסתמך על צליל דומה או על תכונות גופניות ותכונות אופי בולטות של נושא השם, או על כל סיבה אחרת, בדרך כלל של הקשרים אסוציאטיביים, היסטוריים או פולקלוריים. הכֻּניות היו לרוב קבועות, כלומר, באופן שיטתי כל נושא שם מסוים היתה לו הכֻּניה הקבועה של השם הזה, בדרך של הקשר היסטורי. בדרך כלל נאמר לפני הכֻּניה: אַלמַערוּף בּ… כלומר, הידוע בתור, או המכונה…; (ג) יחוס (נַסַבּ): שם אביו, שם סבו, שם שבו נודעה המשפחה, סידרה של שמות פרטיים, כינויים, או כל שמות אחרים שהתחילו עם המילה אִבּן, כלומר בן של, או בִּנת, כלומר בת של, לפעמים בהסתמך על הקשרים אסוציאטיביים, היסטוריים או פולקלוריים, או לחלופין על תכונות אופי וגוף; (ד) אפיון על פי עיסוק, מקצוע, תורה, כתה או מקום מוצא (נִסבּה): שם שלרוב נגמר בסיומת Xי והתחיל עם התחילית אַל, למשל אלבּגדאדי (שמקום מוצא משפחתו בגדאד), או אלצַירַפי (החלפן, שעיסוקו בחלפנות כספים), או אלחַנבַּלי (השייך לאסכולה החַנבַּלית). לעתים היה מלווה בתוספת בן או אִבּן למשל אִבּן אלסִגִ'למאסי (שמקום מוצא המשפחה מסִגִ'למאסה שבמַגרִבּ), ולרוב ליווה דורות רבים מעין שם משפחה; (ה) תואר (לַקַבּ): כל תואר, מישרה, תואר כבוד וכינוי שבח שהוענק לבעל השם, למשל נוּר אַלדין (מאור החוק) או שַמס אלדַוּלה (שמש הממלכה).7 דוגמה לאדם בעל כל שורת השמות המסורתית הזאת: אַבּוּ כַּת'יר אפרים החבר בסנהדרין גדולה בן שמריה (מַחפוּט') אלמֻעַלִם אלגַזי (המלמד העזתי),8 או למשל: אַבּוּ נַצר חֶסֶד (פַצ'ל) אִבּן אַבּוּ אלפַצ'ל ישר (סַהל) אלתֻסתַרי (שמקום מוצאו תֻסתַר שבעיראק).9

בניתוחי אעסוק אך ורק בשמות פרטיים ולא אזדקק לדיון בסוגיית שמות משפחה וכינויי משפחה. נראה לי שהשמות הפרטיים הם המעידים במידה הרבה ביותר על התרבות הפנימית של הקבוצה האתנית, יותר מן הכינויים והתארים הנגזרים בהכרח מהשפעת הסביבה.

 א. שמות גברים

1. שמות מקראיים

מסקירת 3000 השמות שרשומים אצלי ניתן להגיע למסקנה ברורה שמתוך שמות הגברים העבריים בכתבי הגניזה השמות המקראיים היו השמות הנפוצים ביותר. 58 שמות מקראיים נמצאים אצלי ברשימה, שמתוכם יש שמות נפוצים מאוד, החוזרים עשרות פעמים, ושמות אחרים נדירים, עד פעם אחת בלבד. נראה שהשמות הנפוצים ביותר הם השמות של אבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב; מנהיגי האומה: משה, אהרן ויהושע; כמה משמות השבטים כגון יהודה, לוי, שמעון, יוסף, בנימין, אפרים ומנשה. גם שמות המלכים הגדולים דויד ושלמה נפוצים ביותר, ופחות מהם שמות המלכים שאול, יאשיה, חזקיה ומנחם. שמות הנביאים המקובלים היו: דניאל, זכריה, חגי, יחזקל (כך כתבו) ישעיה, מלאכי, נחום, נתן, עובדיה, עזרא ושמואל. שמות יחידאים או בודדים במקרא אך נפוצים בכתבי הגניזה היו הלל, יפת, ישראל, נעמן, עמרם, עלי, צדוק ושמעיה. שמות אחרים, בודדים במקרא ונדירים גם בגניזה: אדוניה, אביתר, אלחנן, אלעזר, אסף, זרח, חננאל, חנניה, חסד, טוביה, יקותיאל, משולם, נחמיה, נחמן, נתנאל, עדיה (עדי), עזריה, צמח, פלטיאל, שֵלה ושמריה. שמות הנזכרים רק בימי הביניים וגם שם הם נדירים, אבל הם אולי שאובים ונגזרים מן המקרא הם: ניסן, שכניה ושבת (או על פי הצורה התנאית – שבתי10) .

מעניין לעקוב אחר מסורת מתן השמות בתקופות שקדמו לימי הביניים המוקדמים. בימי הבית השני החלה חדירה של שמות זרים, בעיקר פרסיים וארמיים, לצד מסורת השמות המקראיים. בתקופה זו היו בשימוש שמות מקראיים מסוימים כגון: יהודה, שמעון ושאול, אך שמות כגון משה, אהרן או דויד לא נהגו אז. בתקופת התפשטות ההלניזם בעולם, ימי אלכסנדר מוקדון ואחריו, נכנסו שמות עבריים חדשים כמו שטח, אדמון ופרחיה, אבל רוב השמות של היהודים עדיין היו בארמית, כשהאריסטוקרטיה החלה לאמץ לעצמה שמות יווניים, נטייה שהלכה והתרחבה בתקופה החשמונאית. בתקופת התלמוד חזרו לשימוש עוד כמה שמות מקראיים כגון לוי, יוסף ושמואל, לצד שמות ארמיים ודמויי-ארמיים, יווניים ורומיים כגון אלכסנדר, תאודורוס, דוסא, נקדימון, פפוס, טרפון, יוסטוס, מרינוס – והדבר מתבטא היטב בספרות חז"ל.11 בימי הביניים המוקדמים, תחת שלטון האִסלאם, נכרת חזרה מסיבית לשמות המקראיים, כפי שמניתי לעיל. סביר להניח שהחזרה לשמות המקראיים נובעת מהשפעת התרבות החברתית האִסלאמית ותרבות הקוראן. שמות אבות האומה, מנהיגיה ומלכיה נזכרים בקוראן, והערבים עצמם אימצו להם שמות אלה בצורתם הקוראנית-הערבית.12 היהודים שחיו בתוך החברה המוסלמית חזרו ואימצו את השמות המקראיים, אם בצורתם העברית ואם בצורתם הערבית. בחיי היום-יום השתמשו בשמות המקראיים בצורה שבה הם נזכרים בקוראן ושבהם השתמשו המוסלמים.13 מסקירתי עולה בוודאות, שהשמות הנפוצים ביותר בקרב היהודים מן השמות המקראיים הם השמות שנזכרו בקוראן, כמו אצל שכניהם המוסלמים. שמות מקראיים שאינם נזכרים בקוראן היו פחות בשימוש. מדובר בעיקר בשמות המקראיים בצורתם הקוראנית.14 בחיי היום-יום לרוב לא הסתפקו בשם כמות שהוא בקוראן. הרבו להשתמש בקיצורים ובהטיות השם בצורות שונות, שלעתים מעידות גם על מקום המוצא. היו צורות מַגרִבִּיות אופייניות או צורות עיראקיות אופייניות.15

גם השמות שיש להם מקבילות ערביות חד-משמעיות, על גווניהם, הם שמות קוראניים. התופעה חוזרת על עצמה בנושא הכֻּניות. רוב הכֻּניות הקבועות הן כֻּניות מסורתיות השאובות מן המקרא שהגיעו גם לקוראן.

כך חזרו והיו השמות המקראיים לשמות האופנתיים, החוזרים ונשנים בחברה היהודית של ימי הביניים המוקדמים. השמות המקראיים המקובלים והנפוצים ביותר בחברה היהודית הם השמות הבולטים שהוזכרו בקוראן כגון: אברהם-אִבּרהים, יצחק-אִסחק, יעקב-יעקוּבּ, משה-מוּסא, אהרן-הרוּן, דויד-דאוּד ושלמה-סוּלימאן, והם שמות חוזרים ונשנים גם בחברה המוסלמית בת הזמן, לצד השמות הערביים המסורתיים כגון מוחמד או עלי. השמות שהם נדירים במקרא ואינם נזכרים כלל בקוראן, כגון אדוניה, אסף או פלטיאל, לא שימשו את הערבים וגם היהודים כמעט ולא נזקקו להם, אלא רק לעתים נדירות. לא המסורת היהודית קבעה את תפוצת השמות והשימוש הרב בהם. אין לראות בתופעה של ריבוי השמות המקראיים מעין חזרה לשורשים או למקורות, אלא השפעה של התרבות המוסלמית שבתוכה חיו היהודים. בדומה לכך קרה גם בארצות הנצרות המזרחית והמערבית, שבהן אימצו היהודים לעצמם שמות השאולים מן החברה שבתוכה חיו, לבד משמות של קדושים נוצריים טיפוסיים,16 כמו שהיהודים בארצות האִסלאם לא קראו לעצמם בשמות ערביים קלאסיים כגון מוחמד.

2. שמות השאובים מלשון חז"ל

למרות התפיסה הנזכרת בדברי חז"ל: 'בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים… אחד מהם שלא שינו את שמם: ראובן ושמעון נחתין (ירדו למצרים), ראובן ושמעון סלקין (עלו משם), ולא היו קורין לראובן רופוס ולשמעון לא היו קורין לוליני וליוסף לסטיס ולבנימין אלכסנדרא…'17 נכרת המציאות מתוך דבריהם: ראובן היה רופוס ושמעון היה לוליני. לצד השמות הנוכריים שאימצו חז"ל נולדו גם שמות עבריים חדשים, או ליתר דיוק שמות שהם תוצאה של השפעת התרבויות ההלניסטית והביזנטית שבתוכה חיו. גם המנהג לתת שם כפול, עברי ונכרי, כבר ניכר כמה דורות לפני חורבן הבית השני. בספרים המאוחרים של התנ"ך: הדסה – אסתר, דניאל – בלשאצר; מלכי החשמונאים: יוחנן – הורקנוס, ינאי – אלכסנדר, יהודה – אריסטובולוס, שלומית – אלכסנדרה. בהתחלה השמות הנוכריים שימשו רק לשיג ושיח עם הנכרים. השמות היווניים היו תרגומים של השמות העבריים: טוביה – אריסטון, צדוק – יוסטוס, ידידיה – פילו, נתניאל – תיאודורוס. אבל השמות הנוכריים הפכו עיקר והשם היחיד. בתלמוד נזכרים רבים עם שם יווני, ללא שם עברי לצדו. שמות עבריים מקוריים קיבלו צורה יוונית: יוסף – יוסֵי, לוי – לויטֵס, יצחק – איסק, שמעון – סימון. לצדם צמחו שמות שנזכרו כבר במקרא ושחזרו לשימוש והפכו להיות פופולריים בזכות נושאיהם המפורסמים: הלל, גמליאל. וגם שמות חדשים לגמרי כגון: עקביא, עקיבא, מאיר, נחמן.18 מעט שמות בכתבי הגניזה הם שמות השאובים מלשון חז"ל, או פיתוחים של השמות האלה, כפי שנעשו בימי הביניים. שמות כאלה הם לרוב נגזרות של מלים בעלות משמעות תרומית כגון סעדיה מלשון סַעַד, ובהשפעת הערבית סַעד(מזל, ברכה). השמות התנאיים האופייניים והנפוצים היו: חיים (הנגזר מחי או חִיָא) ומאיר. שמות תנאיים נדירים היו: אבטליון, חִסדאי (הנגזר מחסד, חִסדא), נהוראי ופרחיה (כנראה גם על בסיס השפעת הערבית – פַרַח: שמחה). מיעוט השמות השאובים מלשון חז"ל חוזר ומאשר את השפעת החברה המוסלמית על היהודים: השמות המקראיים הנזכרים בקוראן והנהוגים אצל הערבים, הם השמות הנפוצים גם אצל היהודים. לעומתם, השמות מלשון חז"ל, שהקוראן אינו מזכיר והחברה המוסלמית אינה מכירה, הם השמות הנדירים גם בחברה היהודית. מסקירתי עולה בוודאות ששמות מלשון חז"ל היו הרבה פחות נפוצים מאשר השמות המקראיים והסיבה לכך ברורה: שמות אלה לא נזכרו בקוראן ולא היו מקובלים על החברה המוסלמית.

לצד אלה נמצא שמות שהם יצירה מקורית של ימי הביניים, וכפי שנזכר לעיל, על פי רוב הם נגזרות של מלים בעלות משמעות מופשטת וחיובית, וגם זאת בהשפעת הערבית. בימי הביניים התפתח המנהג להעניק שמות של תכונות מופשטות ותרומיות, מנהג שהושפע מהסביבה האִסלאמית. רוב השמות האלה נלקחו במישרין מן השפה הערבית, תורגמו לעברית והפכו לשמות עבריים.19 הנפוצים שבהם: ישועה, מבורך, מבשר, מצליח, סעדיה, צדקה וצמח. פחות נפוצים מהם: דוּנש, חושיאל, משיח, נסים, מסַיים (מן הארמית, ומשמעותו: מלמד), רבין, שר שלום ושמחה.

3. שמות ערביים

בתנאי עֻמר, הלוא הם תנאי ההשפלה של בני החסות היהודים והנוצרים, שהנוסח הקדום ביותר שלהם נכתב כנראה במאה השביעית, על-ידי עֻמר הראשון עצמו, או לחלופין במאה השמינית על-ידי עֻמר השני מבית אֻמַיה, נאמר בין היתר: '…ונדבק בלבושנו בכל מקום שבו נהיה ולא נדמה למוסלמים בלבישת כובע גבוה או מצנפת או נעליים ובחציית שביל בשיער וברכיבה על בהמותיהם כמותם ולא נדבר בשפתם ולא נתכנה בכינויי כבוד שלהם… ולא נלמד את ילדינו את הקוראן…'.20 ובמלים אחרות: התבדלות מוחלטת בין האוכלוסייה הנכבשת לבין הכובשים, כדי להבדיל בין האליטה הכובשת לבין הנכבשים הנחותים והמושפלים שלא יתערבבו אלה באלה.

ניתן לראות שהדגש בהתבדלות היה על הצד התרבותי-חברתי, כדי לשמור על עליונותם של הכובשים, שאסרו על הנכבשים לדבר בשפתם ולהשתמש בשמותיהם ובלבושיהם; ולחליפין לשמור על המיעוט הערבי הכובש מפני התבוללות באוכלוסייה הנכבשת, שהיתה בעלת תרבות ומסורת עתיקות יומין ומבוססות.

תנאי עֻמר, רובם או כולם, לא קוימו ברציפות במאות הראשונות לאִסלאם. למעשה רק ח'ליפים מעטים קנאים לדתם ניסו להקפיד על הפעלתם. במאות האלה היתה הגישה המשפטית התיאורטית של המוסלמים ליהודים ולנוצרים מחמירה יותר מן המציאות בחיי היום-יום, בניגוד גמור לנעשה באירופה הנוצרית, שבה מעולם לא נוסח היחס ליהודים במסמך משפטי ברור, אך המציאות בדרך כלל היתה קשה ביותר. גם האיסורים התרבותיים-חברתיים שנזכרו לעיל לא נשמרו. ההפך הוא הנכון. כפי שמעידים מסמכי הגניזה היהודים לבשו את מלבושי הערבים, למדו את שפתם, דיברו, כתבו וקראו בה, למדו את הקוראן והתמצאו בו היטב ואף כינו עצמם בשמות, בכינויים ובתארי כבוד ערביים.21

כפי שנאמר לעיל, רוב השמות שניתנו לגברים היהודים היו שמות עבריים, ולצדם שמות ערביים מקבילים. נוסף לשמות המקראיים שנֶהגו לרוב בצורתם הקוראנית-אִסלאמית, ולשמות התַּנָאיים או השמות הערביים שקיבלו תרגום והסבה לעברית, נהגו היהודים להעניק לבניהם גם שמות ערביים מקוריים, שלא היה בצידם שם עברי קבוע. כלומר, השם שניתן לילוד היה שם ערבי, והעניקו לו שם עברי לצורכי שימושים דתיים.22 לרוב לא מצאתי לשמות אלה כֻּניות קבועות, ונראה שהשמות שהיו להם כֻּניות קבועות היו שמות מקראיים, קוראניים או היסטוריים. רוב השמות הערביים הללו הם שמות של מושגים מופשטים.23 יש שהתחילו לתרגם שמות עבריים לערבית, ויש שהתחילו להעניק שמות ערביים טהורים, כשלצדם שם עברי. רוב השמות הערביים שמצאתי בכתבי הגניזה – יש להם שם עברי מקביל וקבוע, אך לכמה מהם לא הצלחתי למצוא את השם העברי, ואולי לא היתה להם מקבילה קבועה. היו שמות שמקורם ערבי ובוטאו בערבית וביקשו לתת להם תרגום עברי. כך התבטא הרב יחיא צאלח התימני בן המאה השמונה-עשרה:

'רבינו סעדיה (בן המאה העשירית) פתר שם משה בערבי  מוּסא, אהרן הרוּן, יעקב יעקוּבּ, ושם יפת לא כינה בו מאומה, אך כתבו כמו שהוא במקרא'.24

 

מסקירת כל השמות שנזכרים לעיל ובנספח המצורף ומידת נפיצותם, עולה בוודאות שמכל השמות ששימשו בחברה היהודית, הנפוצים היו השמות המקראיים-קוראניים. מתוך 87 שמות גברים שנסקרו בכל הקטגוריות, 42 מהם שמות עבריים מקראיים, לרוב בצורתם הקוראנית, כלומר 48%.  14 מהם הם שמות מלשון חז"ל, כלומר 16%, ו31- מהם הם שמות ערביים טהורים, 36%.

כדי לסבר את האוזן, אביא להלן סקירת שמות של המוסלמים, שבקרבם חיו היהודים. סקירה זו מטבעה אינה מקיפה, משום שהמצאי שבידי נשען על אותם מסמכי גניזה המשקפים את החברה היהודית. באופן אקראי נזכרים במסמכים אלה גם מוסלמים, ואת סקירת שמותיהם אביא להלן. עד כמה שסקירה זו מזערית ולא כוללת, ניתן בכל זאת לקבל ממנה תמונה מסויימת לצורך השוואה. מתוך כאלף המסמכים שבדקתי העליתי 180 שמות של גברים מוסלמים. ההתפלגות היא כדלקמן:

שמות מקראיים-קוראניים16, שהם 8% , כגון: אברהים (אברהם), אַיוּבּ (איוב), אִסחק (יצחק), אִסמעיל (ישמעאל), דאוּד (דויד), הַּרון (אהרן), יוּסֻף (יוסף), יעקוּבּ (יעקב), מוסא (משה), עִמראן (עמרם), סֻלימאן (שלמה). וריאציות ונגזרות: בַּרהוּן (אברהם – על נגזרותיו), שֻעיבּ(הוא יתרו), חַ'לַף (כלף – על נגזרותיו, הוא הכינוי לאהרון, מחליפו של משה).

שמות מההיסטוריה הערבית וראשית האסלאם23, שהם 12%, כגון: בַּכּר(בן חותנו של הנביא), האשִם (אבי השושלת של הנביא), וַליד (ח'ליפה מבית אֻמַיָה), זַיד (עבדו של הנביא ומראשוני התומכים בו) ח'אלד (מצביא בצבא הערבי הכובש), חַ'טאבּ (אביו של הח'ליפה השני אחרי מחמד), חסן (על נגזרותיו, בנו של עלי, הח'ליפה הרביעי), טאלִבּ (בן דודו של הנביא), טארִק (מצביא בצבא הערבי, כובש ספרד), יַזיד (ח'ליפה לבית אֻמיה), כַּעבּ (יהודי שהתאסלם, בצבאו של מחמד), מֻחַמַד (על נגזרותיו, הנביא, השם הנפוץ ביותר באִסלאם ובעולם כולו), מַרואן (ח'ליפה לבית אֻמיה), עַבּד אַלמַלִכּ (על נגזרות הקשורות במלה עַבּד, ח'ליפה לבית אמיה), עַלי (על נגזרותיו, בן דודו וחתנו של מחמד, הח'ליפה הרביעי), עֻמַר (הח'ליפה השני).

שמות בהשפעת הנצרות – 2: זכריא (על נגזרותיועל פי הברית החדשה, זכריה היהאביו של יוחנן המטביל,לוקס א 14-5), עיסא (ישו).

שמות על פי תכונות נפש וגוף –  135: שהם 75%, כגון אַזהַר (מאיר), בִּשר (עליזות), ג'מיל (יפה, טוב), הִבּה (שי), חאפִט' (שומר, חליל (ידיד נפש), טאהִר (טהור), יַעיש (חיים), כַּרים (אציל), מֻוַמַל (תקוה), מֻצטַפא (הצלחה), נאג'י (נאמן), נאצִר (מנצח), סעיד (מאושר, בר מזל), עזיז (יקר), עבדאללה (עבד אל), פארִס (אביר), פַרַח (שמחה), צַבּאח (בוקר, קאדִר (רב יכולת), רַבּיבּ (בן טיפוחים), רַבּיע (אביב), רַשיק (הדור), שִהאבּ (זיקוק), ת'אבִּת (איתן).

שמות מתחומי חיים שונים ומתרבויות שונות – ­ 24 שהם 13%, כגון בַּקא, גַ'והַר, זִיאן, חאכִּם, חַכּים, יאנִס, מַימוּן, נַג'א, נִזאר, סַיִד, סֻפיאן, עֻקבּאן, פֻתוּח, קֻתַיבּה, רֻסתֻם.

לרוב השמות הנמנים ברשימה זאת יש וריאציות שונות ונגזרות שונות. למשל: פַראג', פַרַג', פַרג'וּן פֻרַיג'; סַעד, סַעדוּן, סַעיד; או למשל שמות רבים הבנויים על בסיס "עבד האל", כשלאל כינויים שונים כגון: עַבּד אלסַלאם, עַבּד אלעַזיז, עַבּד אלקאדִר, עַבּד אלרַחים, עַבּד אלרַחמן, עבדאללה, עֻבַּידאללה.

התמונה עולה בבירור: רוב המוסלמים נקראו בשמות של תכונות גוף ונפש. אבל המרכיב השני בנפוצותו הוא שמות מקראיים-קוראניים ושמות מראשית ההיסטוריה של האסלאם.

התפצלות זו מעידה על מעורבות חברתית רבה של היהודים בחברה האִסלאמית ועל ההשפעה שהיו למנהגים של המוסלמים על היושבים בתוכם, היהודים.

ב. שמות נשים

לעומת הגברים היהודים שלכל אחד מהם היו שני שמות בולטת העובדה שלנשים היהודיות, שלא עלו לתורה, היה רק שם אחד בלבד, ולרוב היה זה שם ערבי נפוץ, ללא קשר לא למקרא, לא לקוראן ולא למסורת או להיסטוריה. מצאתי שמות נשים עבריים ספורים בלבד, וגם הם כנראה שמות ערביים במקורם שקיבלו צורה עברית.

רוב שמות הנשים הם שמות תכונות אופי או צורה חיצונית.25 אחד המנהגים השכיחים היה לקרוא לאישה לאחר נישואיה לא בשמה הפרטי אלא בכינויים המבוססים על המילה סִת במשמעות של גברת או בעלת, כמו 'גברת הבית', או 'בעלת המשפחה', כלומר, ההתייחסות לאישה היתה כאל בעלת הבית ולא כאל אישיות בפני עצמה הלוקחת חלק בחיים החברתיים, הכלכליים או הפוליטיים. כוונת הכינוי היתה להדגיש את העובדה שהאישה אינה נוטלת חלק בחיים החיצוניים המתנהלים ברחוב, בחנויות ובפרהסיה, אלא 'כל כבודה בת מלך פנימה' (תהלים מה יד), והיא העוסקת בכל ענייני הבית, החל מהניקיון, הבישול והאכלת בני הבית וכלה בחינוך הילדים הקטנים. נטילת השם הפרטי האישי והענקת כינוי כללי שאין בו ייחוד, הדגישו את היותה של האישה יותר בבחינת חפץ או כלי שימושי. הדבר מעיד במידה רבה על מעמדן החברתי והמשפטי של הנשים בתור נשלטות על ידי הגבר בכל שלב משלבי חייהן: בתור ילדה – על ידי אביה, בתור אישה צעירה – על ידי בעלה, ובתור אישה זקנה – לרוב על ידי בנה הבכור. לא נשים רבות הצליחו לקנות להן מעמד עצמאי, ולרוב היו אלה אלמנות, גרושות או רווקות, כאלה שלא היה גבר בצידן, אלה ברוב המקרים היו גם הנשים שהגיעו לשפל המדרגה מבחינה כלכלית וחברתית.26 המנהג רווח כל כך עד שהחלו להעניק את הכינויים האלה לילדה עם לידתה, בבחינת הועדתה לתפקיד היאה לה, של האישה האחראית על הבית. הכינויים היו רבים ומגוונים, וגם נהגו להעניק שמות המבוססים על המילה סִת עצמה. הכינויים העיקריים היו: סִת אַלבַּית, סִת אַלאַהל, סִת אַלדאר שלכולם משמעות חוזרת אחת: גברת הבית, גברת המשפחה. חוץ מזה הרבו להשתמש בצורת ההקטנה: סֻתַית, או בצורה אחרת: סִתוּנה, סִתונת, סִתאן, סִתאת, שכולם נגזרות של המילה סִת.27

מסקירת השמות הללו בנספח ומהתפצלותם עולה שמתוך 38 שמות נשים, רק שלושה מהם הם שמות עבריים, כלומר 8%. היתר – 35 שמות, הם ערביים מקוריים, 92%. על פי התפצלות זאת ניתן לקבוע בוודאות שמעמדה של האישה היהודיה בתוך חברתה היה זהה למעמדה של האישה המוסלמית בתוך חברתה: נשלטת ומופעלת על ידי הגברים, בעלת תפקידים מוגדרים בתוך ביתה. מעט נשים הצליחו לחרוג מן המסגרת המקובלת הזאת.28

 מצבם החברתי של היהודים בתוך החברה המוסלמית

מעניין להשוות את הדפוסים שהיהודים אימצו לעצמם במתן שמות בתוך החברה האִסלאמית שבתוכה חיו, לדפוסים שאימצה לעצמה האוכלוסייה המתאסלמת במזרח התיכון, שעיקרה נוצרים מזרחיים על פלגיהם השונים. מבדיקה שיטתית של דפוסי התנהגות של המתאסלמים, על פי דגם סטטיסטי שבנה החוקר בּוּּלייט, עולה ששני שלישים מן האוכלוסיה המתאסלמת נהגו לתת לילדיהם שמות מסוימים מאוד הנובעים משתי קטגוריות: שמות מוסלמים ברורים עם קונוטציות דתיות כגון מוחמד, עלי, אחמד, אלחַסַן ואלחֻסַין; או לחלופין שמות מקראיים-קוראניים כגון אברהם, אִסמעיל ויוּסֻף. ליתר דיוק: הופעתו של שם מוסלמי אופייני מאחת משתי הקטגוריות הנזכרות בגנאולוגיה של אדם מסויים מעידה על כך שאביו של אותו אדם התאסלם. בולייט מוצא התאמה בין חדירת שמות מארבע קטגוריות: שמות ערביים, מקראיים-קוראניים, מקומיים (פרסיים למשל) ומוסלמים, לבין התקדמות תהליך ההתאסלמות במחוזות אלה. תופעה זו רווחה בכל ארצות המזרח התיכון שחל עליהן תהליך ההתאסלמות, כגון עיראק, פרס, סוריה, מצרים וארצות המַגרִבּ. בפרס למשל, מקומץ של מוסלמים, שרובם ערבים, עם הכיבוש הערבי במאה השביעית, גדל מספר המוסלמים לשמונים אחוז מהאוכלוסייה בראשית המאה האחת-עשרה.29 תופעת מתן השמות הכרוכה בהתאסלמות תפסה תאוצה החל מן המאה התשיעית והלכה וגברה לקראת המאות העשירית והאחת-עשרה עם חדירת הפאטִמים לאזורי מצרים, סוריה וארץ ישראל. הסבר אפשרי לתופעה של התגברות ההתאסלמות עם חדירת הפאטִמים הוא שהפאטִמים נטו לתת למתאסלמים חדשים במַגרִבּ ובמצרים תפקידים בכירים במינהל ובממשל לעומת העַבּאסים שנטו לתת תפקידים בכירים במצרים ובמַגרִבּ לאנשיהם שבאו מבגדאד ולא לאנשי המקום.30 המוסלמים הסוּנים, שעיינו את הפאטִמים, האשימו אותם בנטייה לצד היהודים והיהודים המתאסלמים, ותלו בהם השמצה של קירבת משפחה: 'השמועה שעֻבַּיד אללה (ממיסדי הפאטִמים) היה יהודי.. אביו נשא אישה יהודיה שהיה לה בן, ואחרי שבנו שלו מת, גידל את הבן הזה והוא שהיה עֻבַּיד אללה אלמַהדי (המשיח של הפאטִמים)..'.31 דוגמה בולטת להתאסלמותו של יהודי כדי לטפס במעלות השלטון היא המקרה של יעקוּבּ אִבּן כִּלִס, שלאחר שהתאסלם, התמנה להיות הוזיר של הח'ליפה הפאטִמי אַלמֻעִז, ואחריו גם של בנו אַלעַזיז, בין השנים 991-973. האשמות והשמצות על הפאטִמים בשל קירבתם ליהודים נבעו בעיקר מרוגזם של הסוּנים על כוחו ועצמתו של יעקוּבּ אִבּן כִּלִס, שהיה הדמות הדומיננטית במצרים הפאטִמית במאה העשירית.32

רוב ההתאסלמות באזורי מצרים, עיראק ופרס נעשתה במאות העשירית והאחת-עשרה, גם בגלל המשבר שפקד את הקהילות הלא-מוסלמיות ואת המבנה המוסדי שלהן, עם החלשות הכנסייה המזרחית והתעוררותה במקביל של עוינות מוסלמית כלפי הלא-מוסלמים. עוינות זו התבטאה בעיקר ברדיפות מקומיות, אם כי לא ממשלתיות מכוונות.33 תחת שלטון ממושך של האִסלאם החל תהליך של שחיקה במוסדות הכנסייה המזרחית. תהליך זה נגרם גם ממאבקים פנימיים בתוך ההנהגה על תפיסת משרות. השלטונות המוסלמים היו מעורבים במינויים אלה ועודדו את הבכירים לשלם שוחד רב עבור המינויים. את הכספים שאבו המועמדים מקופות הכנסייה. היו אף מקרים שהשלטון עצמו הפקיע והחרים אוצרות מהכנסייה, או שהכנסיות נפלו קורבן למעשי ביזה. על התרוששות הנוצרים מעיד הכרוניקאי המצרי בן המאה החמש-עשרה, מַקריזי, כשהוא מספר על תקופת שלטונו של אַחמַד אִבּן טוּלוּן במצרים ובארץ ישראל (884-878): 'בדברי הימים של הנוצרים כתוב שהאַמיר אַחמַד אִבּן טוּלוּן החרים מהפטריארך מיכאיל, פטריארך היעקוּבּיים, 20 אלף דינאר והנוצרים מכרו את אזור הכנסיות באלכסנדריה.. ואת הכנסיה השוכנת בסמוך למֻעַלַקה בקַצר אלשַמע (שמו של רובע היהודים בפֻסטאט) בפֻסטאט ליהודים'.34 הקהילות הנוצריות, שנזקקו לעזרת מוסדותיהם, לא מצאו בהם תמיכה יותר ונמשכו לעבור לצד החזק והשולט.35  על פי כרוניקאים מוסלמים נראה שהאוכלוסיה הנוצרית סבלה יותר מתנואת ידם של ההמונים המוסלמים, אולי בגלל שהיו רבים יותר במספרם מן היהודים וניקרו את עיני המוסלמים בהצלחתם בתפקידים בכירים, ואולי גם בגלל חולשתם היחסית של מוסדותיהם ומיעוט ההגנה שסיפקו מוסדותיהם לנוצרים בתור פרטים. מַקריזי מספר כי 'המוסלמים הרבו לעשות שפטים בנוצרים עד כי עזבו רבים מהם והתאסלמו רבים מהם, והיהודים עברו בשתיקה על העניין. כשרצו הנוצרים לצאת מבתיהם היו שואלים מצנפת צהובה מאחד היהודים והיו לובשים אותה כדי למלט את נפשם מן ההמון'.36 דבריו נכתבו אמנם במאה החמש-עשרה, תחת שלטון המַמלוּכּים, אבל אפשר אולי להשליך מהם גם לאחור באופן כללי. על אוכלוסיה חלשה זו של הנוצרים שבחרו להתאסלם, חלה התופעה של מתן שמות משתי הקטגוריות שנזכרו לעיל.37

תופעה זו אינה מהווה חידוש בתולדות האזורים הנכבשים על ידי בני דתות אחרות. אחת התופעות שאיפיינו את התנצרותה של מצרים הפַּגנית היתה הענקת שמות נוצריים לילדים. המתנצרים העניקו שמות נוצריים כגון שמות מן הביבליות, שמות קדושים, שמות ערכים נוצריים ושמות של קיסרים נוצריים לילדיהם. בדיקה שנעשתה מוכיחה שיש התאמה בין מספר נושאי השמות הנוצריים – שהם בניהם של מתנצרים חדשים – לבין היחס המשוער של האוכלוסייה הנוצרית ההולכת וגדלה במהלך המאה השלישית בעיקר ואחר כך בהדרגה במהלך המאות הרביעית עד הששית.38

באותה מידה ניתן לראות את התהליך הזה בהיפוכה של התופעה בתקופה המַמלוּכּית. המַמלוּכּים ששלטו במצרים, בארץ ישראל ובסוריה החל מאמצע המאה השלוש-עשרה, דאגו לשַמר את שמם התורכי ולהתבדל מן האוכלוסייה, כדי שלא יאבדו את כסאם. בעיקר מדובר על השליטים. וכך נאמר עליהם 'שהם שנאו כל מי שנקרא בשם מוחמד או בשם חברי הנביא'. גם בסוף תקופת שלטונם, בראשית המאה השש-עשרה, כשרוב השליטים כבר לא היו תורכים במוצאם, אלא ממוצאים אחרים, עדיין לקחו לעצמם שמות תורכיים כדי לשַמר את מעמדם.39

ובכן, בתור מסקנה מכל הנאמר לעיל עולה שאם אוכלוסייה מקומית נוטלת לעצמה את השמות של הכובשים בעלי הדת השונה, הדבר מעיד על המרת דת של רבים ואימוצם של הדפוסים הדתיים, ועימם גם החברתיים, של המיעוט הכובש, במטרה להסתגל ולהתקבל בתוך חברת האליטה של הכובשים ולהיטיב את תנאי החיים והמעמד. סקירת השמות שנתנו היהודים לבניהם ולבנותיהם במאה האחת-עשרה מראה לכאורה אותו דפוס התנהגות כמו של כל האוכלוסייה הנכבשת שחייתה תחת שלטון האִסלאם וקיבלה על עצמה את דת האִסלאם יחד עם כל שאר המאפיינים, כגון השמות. נשאלת השאלה אם תהליך ההתאסלמות לא פסח גם על היהודים בארצות המזרח התיכון החל מן המאה התשיעית ואילך, כפי שקרה לשאר האוכלוסייה.

כתבי הגניזה, שהם המקורות העיקריים לתולדות היהודים במזרח התיכון בין המאות העשירית והאחת-עשרה, אינם מעידים על התאסלמות בתור תופעה כללית. ההיפך הוא הנכון. מכתבי הגניזה עולה שהיהודים הקפידו לשמור על קהילה סגורה ואוטונומית בעלת מוסדות מוגדרים ומובְנים מאוד והנהגה ריכוזית חזקה.40 השחיקה שנזכרה לעיל אצל הקהילות הנוצריות-מזרחיות לא ניכרה בצורה כל כך בולטת אצל היהודים. ייתכן שאחת הסיבות היא שכספי הקהילה היהודית, ששימשו לשם סעד ועזרה לנזקקים, לא היו מרוכזים בקופות הכנסייה, כנהוג אצל הנוצרים, אלא ניתנו בעיקר על ידי נדבנים פרטיים והתבטאו בעיקר בצורת נכסי דלא-ניידי, בעיקר בתים, שהושכרו לדיירים והכספים נועדו לצרכי הקהילה.41

אמנם, יש בידינו עדויות על התאסלמות של יהודים, אבל הן ספורות וקטועות. רוב הידיעות עוסקות בהתאסלמות כפוייה. במצרים הפאטמית היה גל אחד של התאסלמות בכפייה, בתקופת שלטונו של הח'ליפה הפאטִמי אלחאכִּם בִּאַמרִ אללה, שגזר על הלא-מוסלמים להתאסלם במהלך שנות שלטונו בראשית המאה האחת-עשרה.42 אלחנן בן שמריה, ראש הקהילה של היהודים בפֻסטאט, כתב במכתב משנת 1013: 'והוסרו הטובות לרוב התועבות ולא נתאחר חרון וירדה אש ולהטה לחים כקוצים כסוחים והיבשים כקשים והעניים והראשים כמו גבשושים ונהרסו בתי כנסיות ובאו האותיות וספרי תורות נקרעים וכזרעים נזרעים והחמשים נשלכים בכל מהלכים והכנסיות שאות וישימום למוצאות ולבשנו שחורנית והלכנו קדורנית ושמו במתנינו מועקות ומלאו בתינו נאקות ותלו עץ על צוארינו ויגענו ולא הונח לנו ונתקיים בנו מדרש רבותינו זל תשתפכנה אבני קודש אילו תל חכ (תלמידי חכמים) הגולים וספרי תורות הנשללים ורבים שבו מאמונתם והניחו דתותם ורצו…'43

לצערנו המכתב נקטע כאן, דווקא בקטע העוסק בהתאסלמות. רוב הגזרות שהטיל אלחאכִּם לא היו אלא אכיפה קפדנית ודקדקנית של תנאי עֻמַר, הם תנאי ההשפלה שנגזרו על כל בני החסות, יהודים, נוצרים וגם בני כתות אחרות כגון עובדי דת זַרַתוּסתרא או מַניכֵאים, החל מתקופת הכיבוש במאה השביעית.44 אבל ההתאסלמות בכפייה לא היתה מעולם אחד מתנאי עֻמַר, אם כי נרמז שם שיש לעודד התאסלמות, אך אין לכפותה. כמעט ניתן לומר כי ההיפך הוא הנכון: תנאי עֻמַר גזרו על התבדלות הכובשים מהאוכלוסייה הנכבשת.45 במכתבים שכתב מוחמד ליישובים שכבש בדרום ארץ ישראל בשנת 630 בקירוב, עולה מבין השיטין שמוחמד דווקא לא היה מעוניין בהתאסלמות היהודים והנוצרים, דבר שיביא בהכרח לפחיתה במספר משלמי המסים.46

גורמים פוליטיים כגון מרידות הקופטים במצרים שדוכאו ביד חזקה במהלך המאות השמינית והתשיעית, וגזרות אלחאכִּם במאה האחת-עשרה, שנגעו בעיקר בנוצרים בתחום ממלכתו, גרמו לגל גדול של התאסלמות בקרב האוכלוסייה הנוצרית, אם כי יש טוענים שתהליך ההתאסלמות של האוכלוסייה הנוצרית השתרע על פני מאות רבות, ולמעשה לא הושלם עד היום הזה.47 מכל מקום בוודאי נגרם תהליך של הסתערבות, כשהאוכלוסייה הנוצרית מאמצת לה ככסות הגנה את שפת הערבים, מלבושיהם, מנהגיהם, ובעיקר את שמותיהם.48 אבל ככלל נראה שתהליך ההתאסלמות הכולל פסח על היהודים, ולמרות הנאמר במכתבו של אלחנן בן שמריה, לא היתה התאסלמות גורפת בקרב היהודים ורובם נשארו דבקים ביהדותם. גם הכרוניקאי המוסלמי בן המאה האחת- עשרה, יַחיא אבן סַעיד אלאַנטאכּי מעיד שהיהודים 'הצליחו בדרך כלל להתחמק מגזרת ההתאסלמות; רק מעטים מהם התאסלמו'.49

היהודים והנוצרים שהתאסלמו מאונס בימי אלחאכִּם, הורשו לחזור בהם ולשוב לאמונתם בסוף ימיו, החל משנת 1020, ובימי אלט'אהִר בנו. אמנם על פי ההלכה האִסלאמית, כל ויתור על האִסלאם, בין של מוסלמי מלידה ובין של מתאסלם, דינו מוות. אולם הן הפונים לחזור לדתם והן השליטים ניצלו את העובדה שגם כפיית האִסלאם אינה חוקית על פי דיני האִסלאם. אלט'אהִר אף צייד את הנוצרים שרצו לחזור לדתם במכתב הגנה המתבסס על אמירה קוראנית שאין לאכוף את האִסלאם.50

ובכן, היהודים לא עברו תהליך גורף של התאסלמות. ידועים לנו מקרים אישיים של המרות דת אצל יהודים, שנבעו מכל מיני טעמים, בעיקר מטעמים של תועלת, כגון קידום בתפקידים, כנזכר לעיל במקרהו של יעקוּבּ אִבּן כִּלִס, או מטעמים של נוחות כלכלית וחברתית, כגון אי תשלום מסים ושיפור היחסים החברתיים עם עמיתים למסחר, אבל היו גם כמה מקרים של המרת דת בקרב אינטלקטואלים יהודים שנמשכו אל דת האִסלאם מטעמים דתיים ופילוסופיים.51

 אם כן, התופעה הבולטת והחד-משמעית של הענקת שמות ערביים וקוראניים שהראינו אותה לעיל, שחלה על האוכלוסייה היהודית במצרים במאה האחת-עשרה וגם במאות אחרות, אינה בהכרח מעידה על התאסלמות, כפי שראינו לעיל לגבי האוכלוסייה הנוצרית. מה גם שנראה מסקירת השמות בנספח המצורף למאמר שהחברה היהודית נהגה לתת לילדיה בעיקר את השמות מן הקטגוריה השנייה של שמות מקראיים-קוראניים כגון אברהם, אִסמעיל ויוּסֻף, ובמובהק נמנעה כמעט לחלוטין להעניק שמות מן הקטגוריה הראשונה של שמות מוסלמיים עם קונוטציות דתיות מובהקות כגון מוחמד, עלי, אחמד, אלחַסַן ואלחֻסַין, כפי שנהגה שאר האוכלוסייה המתאסלמת. כלומר, מתן השמות המקראיים-קוראניים מעיד על רצונם של היהודים להשתלב בחברה שבתוכה הם חיו, לפחות באופן חלקי, בפן הגלוי של חיי היום יום ברחוב, ולאו דווקא על מגמת התאסלמות. רצונם זה להשתלבות עלה בידם בצורה כמעט מלאה, וגם עלה בקנה אחד עם מגמת השלטונות הפאטִמים במצרים של המאה האחת-עשרה, כפי שמעידות גם תעודות הגניזה וגם כתבי הכרוניקאים המוסלמים. תעודות הגניזה מלמדות אותנו על השתלבות מלאה בחיי המסחר והכלכלה, והשתלבות רבה בפעילות המדינית של הממלכה.52 הפאטִמים איפשרו ליהודים ולנוצרים לפעול באופן חופשי בכל תחומי החיים, ולעתים קרובות אף העדיפו את שירותיהם הטובים על פני עוינותם של המוסלמים הסוּנים. השילוב בין הפאטִמים ובני החסות עלה יפה עוד מראשית ימי שלטונם של הפאטִמים במַגרִבּ, החל מאמצע המאה העשירית. מצד אחד הצליחו היהודים לשמור על מסגרת קהילתית סגורה ומגובשת גם כשתנאי החיים שאיפשרו להם הפאטמים היו נוחים ביותר מבחינה כלכלית וחברתית. התאסלמות היתה רק כשנאנסו לכך בימי אלחאכִּם, וגם זה במידה מעטה, או לחלופין מתוך רצון אישי לעלות במדרגות השלטון, כפי שהראינו לעיל. מן הצד האחר, השכילו היהודים להשתלב השתלבות כמעט מלאה בחיים החברתיים והכלכליים של המדינה הפאטִמית. מעידים על כך רבים ממכתבי הסוחרים היהודים, המזכירים שותפויות עסקיות עם מוסלמים,53 עבודה משותפת עם פקידי סוחרים מוסלמים54 ואפילו יחסים חבריים מאוד עם מוסלמים.55 מכתבים אחרים, בעלי אופי ציבורי, מעידים על שותפות פוליטית לעתים, כשהיהודים נזקקים לעזרת בכירים מוסלמים,56 ואפילו ההיפך, כשיהודים בעלי השפעה יכלו להיטיב עם מכריהם המוסלמים שנזקקו לעזרה.57 מן הצד המדיני נזכיר את היהודים שהגיעו לתפקידים בכירים בממשל הפאטִמי. כמעט לכל ח'ליפה פאטִמי היה רופא או איש כספים יהודי, וגם נוצרים הגיעו למעמד הזה.58 החגים היהודיים, הנוצריים והמוסלמים, נחוגו במשותף, כשכל האוכלוסייה משתתפת בשמחה ברחובות, כמו שמעיד מקריזי בן המאה החמש-עשרה: ' אנשי קאהיר, ואנשי פֻסטאט והיהודים עם ראשיהם והנוצרים עם הפטריארכים שלהם..'.59 הכרוניקאים המוסלמים בני התקופה הפאטִמית מדברים בעיקר על יהודים שהתאסלמו והגיעו לצמרת השלטונית, כגון הוזיר אִבּן כִּלִס, או הוזיר אַבּו מַנצוּר צַדַקה בן יוּסֻף.60 הכרוניקאים הסוּנים, שפעלו במאות שאחרי שלטון הפאטִמים, כתבו על מגמת ההשתלבות הזאת מתוך עוינות, בהתאם למגמה הכללית, בעיקר בימי שלטון המַמלוּכּים.61

נראה שהתוצאות של החיים תחת שלטון האִסלאם היו שונות לגבי הנוצרים המזרחיים ולגבי היהודים. הקהילות הנוצריות בארץ ישראל, סוריה, מצרים והמַגרִבּ, נשחקו וגם היתה מהם הגירה גדולה לארצות הנצרות, בעיקר מקרב האליטה המשכילה והמנהיגות הקהילתית והכנסייתית. הנשארים, ברובם אנשים מפשוטי העם ודלת הארץ, עובדי אדמה קשי יום, עברו תהליך של שחיקה והתאסלמות, כפי שמעיד עליהם הדגם הסטטיסטי של בדיקת השמות על פי בולייט. גם תחת שלטון הפאטִמים, כשלנוצרים היתה רווחה יחסית, כשהפעיל אלחאכִּם את גזירותיו, עיקר המתאסלמים היו מבין הפקידים וגובי המס הנוצרים. היהודים, שכבר הורגלו בחיים תחת שלטון הנוצרים, נהגו ביתר צנעה ונזהרו לקיים את תנאי עֻמר, כפי שנאכפו עליהם.62

מתוך חוש טבעי של הישרדות, שכבר סיגלו לעצמם במהלך דורות רבים של ישיבה תחת שלטונם של זרים, השכילו היהודים לבטא את השתלבותם זו בעזרת הפן החיצוני-חברתי של מתן שמות על פי הנהוג בחברה האִסלאמית, אך כמו שהראינו לעיל, הקפידו שלא לתת שמות בעלי משמעות דתית-אִסלאמית. במגעיהם עם המוסלמים השתמשו היהודים רק בשמותיהם הערביים, אבל כך גם בחיי היום-יום במגעיהם עם יהודים, בדרך כלל כשמדובר בעסקים או בעניינים השוטפים. במכתבים ציבוריים שכתבו בעברית נהגו על פי רוב להשתמש בשמות העבריים, אך לא נמנעו גם משימוש בשמות ערביים. כשכתבו בערבית-יהודית השתמשו לרוב בשמות הערביים. בהרבה מקרים נמצא שימוש מעורב, של שמות ערביים ועבריים זה לצד זה, תופעה המעידה על כך שהשימוש בשמות ערביים הפך להיות חלק מחיי היום-יום.63

מעניינת התופעה של משחקי שמות, אם לצורך שבח ואם לחלופין, לצורך השמצה. במכתבים הכתובים עברית, שנועדו לחילופי מידע בין יהודים, בינם לבין עצמם, שחקו עם השמות במשמעותם העברית. כך כתב הגאון שלמה בן יהודה בשנת 1028 בקירוב, לידידו הקרוב סַהלאן (שם ערבי שנגזר מן השורש הערבי סַהל=ישר, קל) בן אברהם: 'אני הפכתי את שם סה[ל בלשון] הקודש מישרן כי מישור פירושו בלשון ערבי סהל ..'64

כשרצו להשמיץ במכתבים הכתובים עברית, בינם לבין עצמם, לא היססו לשחק עם השמות, כמו שנהגו יריביו של מאיר, גאון ארץ ישראל בין השנים 926-912 לערך, שכינו במכתבי ההשמצה שלהם את הגאון בכינויים 'ממאיר', 'מחשיך', ואת בנו ונושא דברו אהרן בתואר 'בן מחשיך', על משקל 'בן מאיר'.65 תערובת של שמות ערביים ועבריים שימשה גם היא בכתבים העבריים במגמה של השמצה, כגון חידוד הלשון שנקטו כלפי הגאון אהרן בן יוסף, גאון פומבדיתא בין השנים 960-943. שמו הערבי המקובל של כל אהרון היה חַ'לַף (ובמקורות היהודיים: כַלַף), כי משמעותו מחליף, ממלא מקום, שהוא מעמדו של אהרן הכהן לעומת משה רבנו. כך גם היה שמו הערבי של הגאון אהרן בן יוסף – כלף. כשרצה נתן הבבלי, איש סורא במאה העשירית, לכתוב דברים בגנותו כתב: 'והיה בבבל אדם חשוב אחד ושמו כלב (אמנם ניתן לקרוא זאת כָּלֵב, אבל אין לטעות בכוונתו של המחבר, שרמז לכינוי הגנאי כֶּלֶב)'. סעדיה בן יוסף שהיה גאון סורא בין השנים 928- 942, ואותו אהרן בן יוסף היה יריבו המר, לא מהסס לכנותו בחיבורו 'ספר הגלוי' בתואר מפורש 'כלב מת'.66 כלומר, כשמשחקי השמות הם בין היהודים לבין עצמם, הם מנצלים את השפה העברית ואת השמות העבריים. לעומת זאת, כשכתבו לשלטונות הפאטִמים, בדרך כלל בלשון הערבית, או כשכתבו את המען למכתב בלשון הערבית, כדי שנושא המכתבים, שהיה מוסלמי בדרר כלל, יֵדע לאן להביא את המכתב, נהגו להשתמש רק בשמות הערביים. הקרא העשיר ורב ההשפעה, שאולי היה גם ראש היהודים בין השנים 1055-1050, 67 דויד הלוי בן יצחק, מהווה דוגמה נאה. כשכתבו אליו או עליו יהודים, במכתבים פנימיים הכתובים בשפה העברית קראו לו: 'מרנא ורבנא דויד הלוי .. בן רב יצחק..'68. אבל מהיותו בעל תפקיד בכיר בממשל הפאטִמי, מזכירים את שמו גם במכתבים רשמיים אל הח'ליפה הפאטִמי, הכתובים בלשון הערבית, ושם קוראים  לו 'עבד אדוננו דַאוּד בן אִסחַק..' (בכתב ערבי).69 כשכותבים לאפרים בן שמריה, ראש קהילת פֻסטאט בין השנים 1055-1010 70 בעברית, קוראים לו: 'אפרים החבר ביר' שמריההעזתי', אך במען הכתוב ערבית לטובת הדוור המוסלמי, כותבים בלשון הערבית 'אלחאבּיר אַבּי כּת'יר אפראים בן מַחפוּטאלגַזי', שהם תארו, כינויו, שמו, שם אביו ומקום מוצאו בלשון הערבית.71

מגמת מתן השמות נמשכה גם במאות הבאות, תחת שלטון האַיוּבּים והמַמלוּכּים, אם כי היה זה כבר יותר בבחינת מהלך סטיכי מאשר מהלך עם מחשבה תחילה, משום שמגמת העוינות כלפי הלא-מוסלמים הלכה והחריפה עם חלוף המאות ושוב לא ניתן לראות השתלבות כל כך מלאה של היהודים בחיי החברה והכלכלה האִסלאמיים כמו שהיתה בתקופה הפאטִמית.72

  נספח: רשימת השמות

א. שמות גברים

1. שמות עבריים מקראיים מקוריים ומקבילותיהם הערביות

* אברהם – אִבּרַהים. וריאציה מקובלת: בַּרהוּן (צורה מַגרִבּית אופיינית), ועוד וריאציות, פחות מקובלות: בֻּרהאן, בַּרהם, בַּרהין.1 כֻּניה קבועה לאברהם: אַבּוּ אִסחַק (על שם אברהם המקראי, אביו של יצחק).2

* אהרן – הַרוּן. וריאציות מקובלות: חַלַף, חַלפון, כַלַף, כֻלוּף, כַליפא, מֻכַלף, כֻלַיף (צורת הקטנה). השם, כפי שנכתב בערבית חַ'לַף, ועל פי התעתיק המקובל בגניזה כַלַף, היה שם ערבי מקובל לכל מי ששמו העברי היה אהרן, על פי התפיסה של מחליף: אהרן, מחליפו של משה רבנו.הערבים ובעקבותיהם גם היהודים, נהגו גם לכנות את מי שהיה כהן בכינוי אלהַרוּני, על שם אהרן הכהן. לעתים כשלאדם קראו כַלַף, כינו אותו היהודים על פי הדמיון בצליל גם כָּלֵב, וכאן יש התפתחות כפולה: מן העברית אהרן אל הערבית כַלַף וממנו אל העברית כָּלֵב, ובהקטנה עברו שוב לערבית: כֻּלַיבּ.לא מצאתי כֻּניה קבועה לשם זה.

* אלחנן – יַחיא, יחיַי. (אבל יַחיא היה גם אחת המקבילות הקבועות לשם חיים, ראה להלן, והמקור כנראה היה יוחאי, יוחנן, יוהנס). כֻּניה קבועה: אַבּוּ זִכּרי, אַבּוּ זַכַּריא. על פי הברית החדשה, זכריה היהאביו של יוחנן (המקביל לאלחנן) המטביל (לוקס א 14-5). בקוראן (סורה 6, פסוק 85) זַכַּריא מלֻווה ביַחיא על פי הברית החדשה ולכן כל זכריה קיבל את הכֻּניה אַבּוּ יַחיא (ראה להלן), וכל יַחיא – את הכֻּניה אַבּוּזַכַּריא (אבל הכֻּניה הזאת היתה גם כֻּניה קבועה למי ששמו העברי היה יהודה, ראה להלן).4

* אלעזר, אליעזר – השם אליעזר נדיר למדי, ואילו השם אלעזר היה נפוץ יותר. הסיבה היא קרוב לוודאי משום שאליעזר המקראי היה עבד, ואילו אלעזר היה בן אהרן הכהן. כנראה שהמקבילה לשם זה בערבית היא מַנצוּר (שתרגומו לעברית מנצח), אבל טעמו של הדבר לא נתברר לי. האותיות אל בראשית השם נתפסו על ידי דוברי הערבית בתור אל הידיעה ולכן הורדו לעתים בשימוש היום יומי, והשם הפך להיות עזר, עזאר, עיזאר. לא מצאתי כֻּניה קבועה.5

* אפרים – לא מצאתי שם מקביל לו בערבית ונראה שהשם אפרים שימש גם בערבית. לעומת זאת, כל אלה ששמם היה אפרים היתה להם כֻּניה קבועה – אַבּוּ כַּת'יר, בעל השפע, זאת על שם אפרים המקראי, שקיבל את ברכת יעקב (בראשית מח יג-כא).6

* דויד – דַאוּד. לא מצאתי כֻּניה קבועה. הכֻּניה המתבקשת: אַבּוּ סֻלַימאן (אבי שלמה) על שם דויד המקראי אביו של שלמה, נפוצה, אך לא בלעדית. לעתים השתמשו גם בכֻּניה אַבּו אלחַסַן, ולעתים – על שם הבן הבכור.7

*דניאל – אין מקבילה בערבית ואין גם כֻּניה קבועה. השם היה נפוץ למדי בין היהודים וסביר שהשתמשו בו גם בפנייה בערבית.
* הלל – הִלאל. למרות היותו יחידאי במקרא, בכתבי הגניזה הוא די נפוץ. המקבילה הערבית משמעותה חרמש הירח, והיא ניתנה בגלל הצליל הדומה. לא מצאתי כֻּניה קבועה.

* זכריה – זַכַּרִיא, עם הוריאציות: זַכּאר, זַכּר, זִכּרי. הכֻּניה הקבועה: אַבּוּ יַחיא (ראה לעיל).8

* חגי – חַג'אג', חֻגַ'יג' (הקטנה). המקבילה הערבית בעלת אותה משמעות ואותו צליל כמו השם העברי – חג.9

* חנן, חננאל, חנניה – חַנאן, חֻנַין (הקטנה), חַנוּן. המקבילה הערבית בעלת אותה משמעות ואותו הצליל.10

* חסד, חסדאי – פַצ'ל, פֻצ'ַיל (הקטנה), פַצ'אל. השם במקרא הוא יחידאי. סביר להניח שהשם שאנו מוצאים בכתבי הגניזה, שהיה נפוץ יותר בצורתו כלשון חז"ל – חסדאי, לא נלקח דווקא מהמקרא, אלא הוא תרגומו של השם הערבי פַצ'ל, שמשמעותו זהה. אצל הערבים נפוצו שמות מופשטים על פי מידות תרומיות, והיהודים למדו מהם.11

* טוביה – טַיִבּ, טַיבּאן.על פי המשמעות והצליל הזהים.12

* יאשיהו, יאשיה, יאשיא – אין מקבילה ערבית וגם אין כֻּניה קבועה. מצאתי שקראו לכמה מהם חַסַן או אַבּוּ אלחַסַן, אולי על שם בנם הבכור.13

* יהודה – המקבילה הערבית כנראה אַסַד, ובלשון הקטנה אֻסַיד, אם כי הדבר אינו חד-משמעי ולעתים מצאתי שיהודה מכונה גם יַחיא. אַסַד פירושו אריה. זאת על פי ברכת יעקב ליהודה ('גור אריה יהודה' – בראשית מט ט). זוהי הסיבה שלעתים קראו לאדם ששמו יהודה גם בשם הערבי סִבּאע שפירושו אריה. כֻּניה קבועה: אַבּוּ זִכּרי, אַבּוּ זַכַּריא, בגלל הזיהוי עם יַחיא, ראה לעיל, אבל לעתים גם אַבּו אלחַסַן. בתקופות מאוחרות יותר, המַמלוּכּית והעוֹת'מאנית, נהגו לכתוב יאודה, כדי לא לנקוב בשם ההוויה.14

* יהושע – יושע. אין מקבילה ערבית ואין גם כֻּניה קבועה. בערבית השתמשו בצורה יושע, שהיא למעשה שימוש בשם העברי.

* יוסף – יוּסֻף. כֻּניה קבועה ומתבקשת: אַבּוּ יעקוּבּ (על שם יעקב המקראי, במקום אִבּן יעקוּבּ). אם כי מצאתי גם כאלה שנתכנו אַבּוּ אלחַסַן, או בכֻּניות אחרות, על שם בנם הבכור.15

* יחזקאל, יחזקיה, חזקיה – אין מקבילה ערבית ואין כֻּניה קבועה.

* יעקב – יעקוּבּ. כֻּניה קבועה ומתבקשת: אַבּוּ יוּסֻף (על שם יוסף המקראי) אם כי מצאתי גם כאלה שנתכנו בכֻּניות אחרות, על שם בנם הבכור.16

* יפת – חַסַן על כל נגזרותיו: חַסאן, חֻסַין (הקטנה), חַסוּן, מֻחַסִן. חַסַן בערבית פירושו יפה, טוב ותרגמו את השם העברי יפת על פי משמעותו. הכֻּניה הקבועה היא אַבּוּ עַלי (במקום אִבּן עַלי). זאת על פי המסורת המוסלמית: חַסַן וחֻסַין היו בניו של החַ'ליפה הרביעי עַלי, חתנו ובן דודו של מוחמד.17

* יצחק – יצחאק, אִסחק, אִסחאק, אִצחק. כֻּניות קבועות: אַבּוּ אִבּרַהים (במקום אִבּן אִבּרַהים), אַבּוּ יעקוּבּ, שתיהן על שמות אבות האומה. אם כי מצאתי שלעתים נקרא יצחק גם בכֻּניות אחרות, על שם בנו הבכור.18

* ישעיהו, ישעיה – שַעיא, שַעיוּן. אין מקבילה ערבית. השימוש בשם העברי בצורה ערבית. אין כֻּניה קבועה.

* ישראל – סביר שהשתמשו בצורה הערבית איסראיל, אך לא מצאתי זכר לכך. אין כֻּניה קבועה.

* לוי – אין מקבילה ערבית ואין כֻּניה קבועה.

* מנחם, נחום, נחמן, נחמיה – נֻחַים (הקטנה), נַחוּמה. השם הערביים נֻחַים ונַחוּמה משמשים בתור מקבילה לכל שורת השמות העבריים. מכאן שהתייחסו לכל השמות האלה כנגזרת של אותו השם. למעשה השמות הערביים הם השם העברי בצורתו הערבית. לא מצאתי כֻּניה קבועה.

* מנשה – אין לשם זה מקבילה ערבית. כֻּניה קבועה: אַבּוּ סַהל. סַהל פירושו ישר. לא נתבררה לי סיבת הכֻּניה הזאת. בתעודות הגניזה לעתים החליפו בין מנשה למשה.19

* משה – מוּסא, מוּסי. השם הערבי הוא צורה ערבית של השם העברי. כֻּניה קבועה: אַבּוּ עִמראן (במקום אִבּן עִמראן) על פי משה המקראי בן עמרם. לעתים מכונה משה גם אַבּו הַרוּן, על  שם אהרון המקראי, אחי משה. אבל מתועדים גם אנשים ששמם משה ולהם כֻּניה אחרת, על שם בנם הבכור.20

* משולם- מֻסלִם, על פי המשמעות והצליל. שם לא נפוץ. לא מצאתי לו כֻּניה קבועה.

* נעמן – נֻעמאן, נֻעַים (צורת הקטנה), על פי הצליל. שם לא נפוץ. אין כֻּניה קבועה.

* נתן, נתנאל – הִבּה, הִבַּת אללה, וַהבּ, וֻהַיבּ (הקטנה), מַוהוּבּ, עַטא, עַטיה. השמות הערביים כולם גירסאות שונות של הפעל נתן בתרגומו לערבית וַהבּ או עַטא. אין כֻּניה קבועה.21

* עובדיה – עַבּדאללה. תרגום מילולי וצלילי. אין כֻּניה קבועה.

* עזרא, עזרון, עזריה, עזריהו – עִזרוּן, זֻרעה. על פי הצליל. כֻּניה לא עקבית: אַבּוּ אלחַסַן, לא נתברר לי מדוע.22

* עֵלי – עַלי, עַלוּן, עַלאן, עַלוּש, עַלאש, עֻלַיש (הקטנה). יהודים רבים נקראו בשם זה. הם לא נהגו לנקד את שמם, ולכן לא ברור אם השם היה עַלי הערבי, שהוא שם בעל משקע מסורתי- ערבי-קוראני בעל משמעות דתית מוסלמית, או השם העברי המקראי עֵלי. אבל יש מקרים בהם הם כותבים את השם כך: עילי. האות י' באה לסמן את ההגייה – צֵירה, ומכאן ברור שהשם הערבי עַלי אומץ על ידי היהודים אבל העניקו לו לעתים את הגוון המסורתי היהודי-מקראי. כֻּניה קבועה: אַבּוּ אלחַסַן או אַבּוּ אלחֻסַין, על שם שני בניו של עַלי הח'ליפה הרביעי, בן דודו וחתנו של מוחמד.23

* עמרם – עִמראן, עַמרוּן. הצורה הערבית של השם העברי. למרות שמתבקשת במקרה הזה כֻּניה קבועה, אַבּוּ מוּסא, על שם משה המקראי, אין לשם עמרם כֻּניה קבועה, ולא נתקלתי אפילו במקרה אחד של הכֻּניה אַבּוּ מוּסא.

* צדוק – אין לו מקבילה ערבית ואין לו כֻּניה קבועה.

* שארית – בַּקא. תרגום מדוייק של השם הערבי בעל אותה המשמעות. שם לא נפוץ. כך קרא סעדיה גאון לבנו.24

* שֵלה – מצאתי מקרה ששמו הערבי של שֵלה היה סַהל או סַהלאן. אבל זהו היוצא מן הכלל. סַהל משמעותו ישר ואין כאן קשר ישיר לשם, אלא קשר צלילי בלבד. אין מקבילה ערבית ואין כֻּניה קבועה.25

* שלמה – סֻלַימאן, סַלאמה, סַלמאן, סֻלַים (הקטנה). השם הערבי על פי הצליל והמשמעות של השם העברי. הדעת נותנת שהיתה צריכה להיות לשם זה כֻּניה קבועה: אַבּוּ דַאוּד (במקום אִבּן דַאוּד, על שם שלמה בן דוד המלך), אך לא מצאתי אפילו מקרה אחד כזה בכתבי הגניזה, ונראה שאין לשם זה כֻּניה קבועה, לבד מכמה מקרים של אַבּוּ אלחַסַן (חַסַן = טוב, יפה), ושל אַבּוּ אלבִּשר (בִּשר = שמחה), לא ברור לי ההקשר. אולי זה מקרי והכֻּניה היא על שם הבן הבכור.26

* שמואל – אִסמעיל, סַמַויל. על פי הצליל. לשם זה אין כֻּניה קבועה.

* שמעון – שַמעוּן, שַמעאן, סַמעאן. על פי הצליל. אין כֻּניה קבועה.

* שמעיה – אין שם מקביל בערבית ואין כֻּניה קבועה.

* שמריה – מַחפוּט', מַחפוּץ', חַפאט', על פי משמעות השם. חַפַטַ' = שמר. אין כֻּניה קבועה.

מן הרשימה הזאת עולה בוודאות, שהשמות הנפוצים ביותר בקרב היהודים מן השמות המקראיים הם השמות שנזכרו בקוראן, כמו אצל שכניהם המוסלמים. שמות מקראיים שאינם נזכרים בקוראן היו פחות בשימוש אצל היהודים, ואצל הערבים לא היו כלל בשימוש.

2. שמות עבריים בלשון חז"ל ולשון ימי הביניים ומקבילותיהם הערביות

* חי, חִיּא, חיים – יַחיה, יַחיא, יַחיי, יַעיש, עַיאש, עֻמַר, עַמאר, מֻעַמַר. השם התַּנָאי חִיּא קיבל בימי הביניים את הצורות הנוספות חי וחיים, אולי בהשפעת השמות הערביים עַיאש ויַעיש שנגזרו מן השם עַיש = חיים ומן השם עַמאר הקשור בחיים ובבנייה. הכֻּניה המקובלת, אך לא הבלעדית, היא אַבּוּ זִכּרי או אַבּוּ זַכַּריא, בגלל הזהות עם אלחנן וזכריה הקוראניים (ראה לעיל). השמות הנגזרים מן השורש עמר לא היו נפוצים בקרב היהודים בגלל ההקשר הדתי-אִסלאמי לעֻמַר אִבּן אלחַ'טאבּ, החַ'ליפה השני לאחר מוחמד.

* ישועה – שוּעא, שֻוַיע (הקטנות), פֻרקאן. שם רווח מאוד בכתבי הגניזה, שתורגם ישירות מתוך תרבות השמות הערביים. השם הערבי פֻרקאן פירושו פורקן, ישועה. היהודים תרגמו את השם לשימושם. מן השם הערבי שתורגם לעברית, חזר השם ועבר התאמה לערבית על פי העברית בצורות ההקטנה. גם הכֻּניה הקבועה, אַבּוּ אלפַרַג', מעידה על ההשפעה הישירה של החברה המוסלמית. פַרַג' = נוחם, הקלה, רווחה.27

* ישר – סַהל, סַהלאן (צורה מַגרִבּית), סַהלַוַיה (צורה פרסית). שם עברי נוסף שתרגמו אותו ישירות מן השם הערבי. סַהל פירושו ישר. אין כֻּניה קבועה.

* מאיר, יאיר – אַזהַר. השם התַּנָאי מאיר היה נפוץ יותר מן השם המקראי יאיר. המקבילה הערבית היא תרגומו המדוייק של השם. סביר שבגלל השם הערבי הנפוץ אַזהַר חזרו היהודים אל השמות הקדומים שמשמעותם זהה. הכֻּניהאַבּוּ אלחַסַן – אינה קבועה והקשר שלה לשם לא נתברר לי.28

* מבורך – מֻבּארַכּ, מֻחַסִן. תרגום ישיר מן השם הערבי. שם נפוץ מאוד. הכֻּניה אינה קבועה.29

* מבשר – בִּשר, בֻּשַיר (הקטנה), בַּשיר, בֻּשראן. השם נובע מדמיון צלילי. אין כֻּניה קבועה.30

* מצליח, יצליח – מַימוּן. שם ערבי במקורו שתורגם במדוייק לעברית. הכֻּניה הקבועה נגזרת מאותו נושא: אַבּוּ סַעיד (סַעיד = מאושר).31

* נסי, נסים – אין מקבילה ערבית. כֻּניה מקובלת: אַבּוּ אלפַרַג' (ראה לעיל). אך לעתים גם על שם הבן הבכור.

* סעדיה  – סַעד, סַעיד, סַעאדה. צורות מַגרִבּיות: סַעדאן, סַעדאל, סַעדוּן. תרגום מן השם הערבי המקובל. בערבית משמעות הגירסאות השונות: מזל, ברכה, אושר, מאושר. בעברית משמעותו קרובה יותר לעזרה ותמיכה. לעתים נדירות נקרא סעדיה העברי בשם הערבי מַרזוּק, שפירושו מבורך, שהתברך בפרנסה. אין כֻּניה קבועה.32

* פּרַחיה – פַרַח, פַראח. שם תַּנָאי שהתקבל בימי הביניים בגלל דמיונו הצלילי לשם הערבי המקובל פַרַח שפירושו שמחה. גם הכֻּניה הקבועה אַבּוּ אלסֻרוּר מביעה אותה משמעות. סֻרוּר = שמחה.33

* צדקה – צַדַקה. השם תורגם במישרין מן הערבית. נפוץ אצל מוסלמים ואצל יהודים. אין כֻּניה קבועה.

*  צמח – צֻמַיח (הקטנה). מקורו מקראי, אך במקרא אין הוא שם של בשר ודם אלא מתייחס למשיח מבית דוד (זכריה ג ח). רק בימי הביניים אימצו אותו בתור שם של ממש. מצאתי כמה מהם נושאים את הכֻּניה אַבּוּ אלפַרַג', אך אינני יודעת אם זוהי כֻּניה קבועה או מקרית ואין אני רואה קשר ישיר בין פַרַג' שפירושו נוחם, רווחה, הקלה לבין השם צמח, אלא אם כן הכוונה היא למשיח שיביא הקלה ונוחם.34

* שמחה – סִמחון, סֻרוּר, סֻרי, פַרַח. תרגום מערבית של שם נפוץ בין המוסלמים (פַרַח, סֻרוּר = שמחה) וצורה ערבית של המילה בעברית. השם שמחה לא נפוץ, אך מקבילתו הערבית פַרַח נפוצה מאוד. הכֻּניה פעמים רבות היא אַבּו אלסֻרוּר, באותה משמעות של שמחה.

* שר שלום, שלום – סַלאם. על בסיס מקראי. במקרא אין זה שם פרטי אלא שם בעל גוון משיחי (ירמיהו ט ה). אולי בגלל זה היתה נטייה בבית ראשי הגולה בבבל להעניק את השם הזה לצאצאיהם. אין כֻּניה קבועה.35

מן הרשימה הזאת עולה בוודאות ששמות מלשון חז"ל היו הרבה פחות נפוצים מאשר השמות המקראיים והסיבה לכך ברורה: שמות אלה לא נזכרו בקוראן ולא היו מקובלים על החברה המוסלמית. לעומת זאת, על פי השפעת החברה המוסלמית ובתרגום ישיר מערבית, נכנסו לשימוש שמות בעלי משמעות מופשטת, תורגמו מערבית לעברית והפכו לשמות עבריים.

3. שמות ערביים מקוריים שנכנסו לשימוש בחברה היהודית

* גאלִבּ, ע'אלִבּ, תַע'לִבּ, תַע'לַבּה, צורות הקטנה: גֻלַיבּ ע'ֻלַיבּ – השם נכתב באות הערבית ע'ין, שאינה קיימת בשפה העברית, ולכן נמצא בכתבי הגניזה שתי שיטות תעתיק שונות: האות ג, או האות ע. משמעות השם בערבית קשורה במאבק, נצחון. לכן כנראה שהכֻּניה הקבועה היתה אַבּוּ נַצר או אַבּוּ מַנצוּר, שגם משמעותם נצחון. השם העברי לא היה קבוע, ופגשתי גאלִבּ אחד שנקרא יוסף.36

* דוּנַש – שם ערבי מקורי שמשמעותו ד'וּ נאס: בעל האנשים, או האדון. תרגום עברי נדיר לשם: אדונים. שם מַגרִבּי וספרדי בעיקרו.37

* חַבּיבּ, מַחבּובּ – שם ערבי שלעתים נדירות תורגם לשם עברי אוהב, אהוב.

* חַכּים, חַכּם – שם ערבי שמשמעותו חכם, רופא, לעתים תורגם לשם עברי חַכמוֹן, צורה שהיא אופיינית יותר למַגרִבּ, לסיציליה או לספרד.

* חאתִם – קשור בשורש המביע הכרח והחלטיות.

* כיאר, כיארה  – שם הקשור בשורש המביע בחירה, טוב.

* לַבּראט – שם מַגרִבּי, אופייני בעיקר לבני משפחת הסוחרים הידועה ממַהדיה, בני סֻגמאר, אולי הוא שם בֶּרבֶּרי במקורו. ראה להלן.

* מֻוַמַל – מלשון אַמַל: תקווה, כלומר זה שמקווים לו.

* מֻנדִ'ר – שפירושו מזהיר, מַתרֶה. הערה של גיל: נַדַ'ר- בניין ראשון בצורת הסביל,פירושו מוקדש. שם קדום מלפני האסלאם.

* מֻכתאר, מֻח'תאר – מובחר. התעתיק לח' הערבית היא בכתבי הגניזה לחלופין כ או ח'.

* מֻסאפִר, מֻשׂאפִר – נוסע. האותיות ס – שׂ משמשות לחלופין בכתבי הגניזה.

* מַצמוּן – בטוח.

* נאג'י – נאמן.

* נאפִע, נֻפַיע (הקטנה) – מועיל.

* נאצִר, נַצר, נֻצַיר (הקטנה), מַנצוּר – עוזר, מנצח.

* סאבִּק – זוכה.

* סֻגמאר (סוּגמאר, זֻגמאר, זוּגמאר)- שם מַגרִבּי (ראה לעיל: לַבּראט), של אחד המַטות הבֶּרבֶּרים משבט זִנאתה, שנקרא סֻע'מאר. שם זה ושבט זה מוזכרים על ידי אִבּן חַוקַל בן המאה העשירית ואִבּן חַ'לדוּן בן המאה ה-15. היה כנראה גם יישוב בשם זה, דרומית לסִגִ'למאסה, על הגבול הצפוני של הצַחראא (מדבר הסהרה). בלשון הבֶּרבֶּרים פירושו של השם מעיד על מישהו שהוא אהוב וגדול. ייתכן שיהודים שחיו בקירבת מקום אימצו את השם כדי לסמן תואר גדוּלה. אִבּן סֻגמאר הוא כינוי המשפחה שכפי הנראה באה מהאזור שבו ישבו הבֶּרבֶּרים בני סִגמאר. וכדומה לו יש שורה של תופעות דומות המעידות על שימוש בכינויים מושאלים מהסביבה המוסלמית, דבר שהיה לכאורה בניגוד מוחלט לתנאי עֻמר. בעיקר ידועה משפחת סִגמאר שהיתה משפחה מסועפת של סוחרים יהודים שישבו במַהדִיה, באלכסנדריה, בפֻסטאט ובסיציליה. כמה מהם שימשו הדיינים של מַהדִיה ומישרה זו עברה בירושה במשפחה במשך שלושה דורות החל מהמחצית השנייה של המאה האחת עשרה. 38

* עַואץ' – תמורה, פיצוי.

* עַטאף – אוהב.

* עֻת'מאן – שם נדיר בין היהודים, משום שזהו שמו של הח'ליפה השלישי בתולדות האִסלאם ויש לו קונוטציה דתית. עם זאת, מצאתי כמה יהודים שנשאו את השם הזה.39

* פַהד, פֻהַיד (הקטנה) – חולדה או ברדלס.

* פַרַג', פַראג', פַרג'אן, פַרַג'וּן, פֻרַיג' (הקטנה), מֻפַרִג' – כל הנגזרות שמשמעותן רווחה, הקלה, נוחם. שם ערבי נפוץ הבא במקביל לכמה שמות עבריים בעלי משמעות דומה. גם הכֻּניה הנגזרת ממנו, אַבּוּ אלפַרַג', נפוצה בתור כֻּניה לכמה שמות שנושאים עמם משמעות דומה. ראה לעיל.

* צִ'בּיאן, טִ'בּיאן – צבי. הכתיב הנכון הוא ט'ַבּי=צבי, אך בכתבי הגניזה כתבו תמיד את השם צִ'בּיאן. האותיות צ –ט התחלפו תדיר בערבית-יהודית.40

* צַגיר, צַע'יר – צעיר. שם ערבי נדיר בקרב היהודים.

* צַלַח, צַלאח, צֻלַיח (הקטנה) – טוב, ישר, הגון.

* רַוח – מרגוע, מנוחה.

* רֻוַיה – יופי, נוי.

* שַבּיבּ – במשמעות של נעורים.

* שֻעאבּ, שַעבּאן, שֻעַיבּ (הקטנה) שם נדיר אצל היהודים, משום שזהו שמו של הנביא שֻעַיבּ המוזכר בקוראן, המזוהה עם יתרו, שם בעל משמעות דתית מוסלמית. שַעבּאן הוא שמו של החודש השמיני בלוח המוסלמי.41

* ת'אבִּת  – איתן, קבוע.

* תַּמאם, תַּמים – תמים, שלם, שלמות.

 ב. שמות נשים

1. שמות עבריים

כאמור, שמות עבריים ספורים בלבד, וגם הם כנראה שמות ערביים במקורם שקיבלו צורה עברית.

*אסתר – השם המקראי היחיד שמצאתי לנשים בכתבי הגניזה. מעניין שבחרו דווקא בשם של מלכה. אולי בתור אנטי תזה למצבן הריאלי של הנשים, ואולי כדי לרמוז שהנשים כוחן במעשי ערמה ומזימות ולא במעשי גבורה וכוח הנראים לעין, כמעשיהם של הגברים. שמות מקראיים היו נפוצים יותר בקרב היהודים שבאו מארצות המערב כגון ספרד, ארצות המַגרִבּ וביזנטיון, ובמצרים היו נדירים מאוד. גם הנשים הספורות ששמן אסתר שמצאתי בכתבי הגניזה, מוצאן ממשפחות מַגרִבּיות.42

* מלכה – במקרא מופיע רק בצורה מִלכּה. סביר להניח שהשם מלכה בכתבי הגניזה, שם נדיר בהופעתו, הוא כנראה השם בהגייתו הערבית מַלִכּה, ולא דווקא נגזר מן השם המקראי. צורה נפוצה יותר לשם הזה: מֻלוּךּ – צורת הריבוי של מַלִךּ= מלך. שוב, מעניינת הבחירה דווקא בשם המביע שלטון, מצב הפוך למצבן הריאלי של הנשים בחברת הגניזה.43

* רנה – במקרא זהו שמו של גבר (דבהי"א, ד, כ). סביר להניח שהשם אינו מקראי במקורו אלא שם ערבי הנגזר מן השרש רנן – השמיע צליל, רָנָה.

 2. שמות ערביים

* בַּהִיה – מפוארת, הדורה, נאה.

* בּטריקה – שם בהשפעה נוצרית כנראה. בַּטרַךּ – פטריארך.

* בֻּנַינה – כנראה במשמעות של צבע: חוּמה. אולי מעיד במשהו על מוצאם הדרומי של הוריה.

* ג'אליה – למילה זו משמעות של קבוצת זרים. כך כונה מס הגִ'זיה, הוא מס הגולגולת שהוטל על בני החסות. אבל בתור שם אולי יש לו משמעות אחרת: בהירה, ברורה.44

* ג'ניה – ייתכן שבמשמעות של גַ'נה – גן או גן עדן, ואולי במשמעות של גִ'ני – שד, רוח, ואולי אומץ לב, אבל הסביר הוא שהכוונה לעֻניה=עשירה, שבתעתיק המצוי בגניזה נהגו לכתוב גניה.45

* דוּדה – המשמעות היא תולעת. למה ירצה מישהו לקרוא לבתו בשם כזה? אולי לאות ענוה וצניעות, כפי שנהג הגאון שלמה בן יהודה בשנות החמישים של המאה האחת-עשרה, כשהקיף את חתימתו בפסוק :'ואנכי תולעת ולא איש' (תהלים כב ז).46

* דַורה – במשמעות של מחזור, סבוב, תקופה, תור.

* דֻ'כר, דֻ'ח'ר – אוצר. הכתיב הוא בח' קשה, ובכתבי הגניזה בשתי צורות תעתיק.

* דַלאל – חוצפה גנדרנית, התפנקות גנדרנית.47

* הִנדה – הודית. הורים נהגו לתת לילדות שמות כגון: תורכיה, או תורכיה קטנה, חַ'זַרית קטנה (מארץ החַ'זַרים), שמות על פי עמים שבנותיהם נחשבו ליפות במיוחד.48

* זינה, זַין – קישוט, עדי, יופי. השם בצורתו זַין היה משותף לגברים ולנשים.

* חמאנה, חנא – שני שמות שנתקלתי בהם בכתבי הגניזה ולא מצאתי להם משמעות. אולי גירסאות שונות של השם חנה העברי.

* חַסאנה, חֻסנה, חֻסן – יפה, נאה טוב, יופי. שם משותף לגברים ולנשים. לגברים לרוב בצורתו חַסַן.

* כֻלה, כַולה – ידידות נפש.49

* כּיבּארא – אולי מן השרש כּבּר=גדול.

* כַּרימה  – אצילה.

* לוחשה – לא נתבררה לי משמעותו.

* לַילא – אחד מן השמות הערביים הקלאסיים-מסורתיים, שהיה נפוץ מאוד בקרב הערבים והיה בין הבודדים שהתקבלו גם על ידי היהודים.50

* מֻבּארַכּה – מבורכת. שם משותף לגברים (מֻבּארַךּ) ולנשים.

* מַוהוּבּה – מוכשרת, מחוננת, נחונה במתת אל. שם משותף לגברים (מַוהוּבּ) ולנשים.

* מוּנִסה – חברה טובה.

* מֻעתַזה – זאת שמתגאים בה. שם משותף לגברים (מֻעתַז) ולנשים.

* מַימוּנה – מאושרת, ברת מזל, מצליחה. שם משותף לגברים (מַימוּן) ולנשים.51

* מַלאח, מַלאחה– יפי תואר.

* מֻנא – אולי מלשון מִנה: חסד, טובה, הכרת טובה.

* נאעִמה – רכה, עדינה ענוגה. שם משותף לגברים (נאעִם) ולנשים.

* נַסַבּ, נִסאבּה – מלשון ייחוס, שושלת יוחסין.

* סַעידה – מאושרת. שם משותף לגברים (סַעיד) ולנשים.

* סֻרוּרה – שמחה, אושר. שם משותף לגברים (סֻרוּר) ולנשים.52

* עאליה – רמה, נישאה.

* פַאיזה – המנצחת, המצליחה.

* קוּרהקֻרה: קורת רוח, נחת.

* רַאיסה, רַייסה – המנהיגה, העומדת בראש.

* רִצ'א – שביעות רצון, הסכמה.

* תוּרפה – נחת, חיים קלים.

 

הערות

1. ש. שביב, הערך 'שם, שמות', האנציקלופדיה העברית, ירושלים תשל"ט (להלן: שביב, שמות), עמ' 1007; ב. קלאר, 'שמות בני ישראל', מחקרים ועיונים בלשון בשירה ובספרות, מחברות לספרות, תל-אביב תשי"ד (להלן: קלאר, מחקרים ועיונים), עמ' 55-47.

2. עולם התנ"ך, תל-אביב 1997, כרך דברים, עמ' 113, הפירוש לפסוק דברים יב ד.

3. S.D. Goitein, Jews and Arabs; Their Contacts Through the Ages, Schocken, New York 1974, pp. 138-140 (להלן: גויטיין, יהודים וערבים); שביב, שמות, עמ' 1012; א. ארזי, ואלה שמות בני ישראל, לשרשים, תל-אביב 1982 (להלן: ארזי, ואלה שמות), עמ' 127. על שימוש זהה לשמות העבריים והנכריים אצל היהודים הרוֹמַניוֹטים באימפריה העות'מאנית ראה: H. Jacobson, ‘The Enigma of the Romaniote Tombs’, Strangers to Themselves: The Byzanine Outsiders, (ed. D. C. Smyth) Burlington, 1998, p. 122

4. גם בארצות הנוצרים נשתרשו שמות נוצריים עד כדי כך שכמה מן השמות האלה שימשו גם לעלייה לתורה. כתוצאה נתקנה תקנה שכל ילד יהודי חייב לקבל שם עברי בברית המילה. כך נוצר המנהג שלכל יהודי שני שמות: שם הקודש – לעלייה לתורה ולשימוש בשטרות בעלי אופי של קדושה, כגון כּתוּבּות וגטין, ושם נכרי – לחיי היום יום. בקטגוריה של שמות עבריים נכללו גם השמות הארמיים והיווניים שבתורה שבע"פ. ראה על כך:  B.C. Kaganoff, ‘Jewish First Names Through the Ages’, Commentary 20 (1955), pp. 447-452 (להלן: קגנוף, שמות פרטיים), ראה שם, עמ' 450.

5. שם, עמ' 449. וראה גם: S.D. Goitein, A Mediterranean Society, Berkeley 1967-1033, 6 vol. (להלן: גויטיין, חברה), ב, עמ' 8-7.

6. גויטיין, חברה, ג, עמ' 8-6; מ. גיל, 'סקירה על ספרו הנ"ל של גויטיין', קרית ספר, נד, ירושלים תשל"ט, עמ' 170. גיל מציע שם שמנהג הסירוגיות היה פחות נפוץ אצל המוסלמים משום מנהג ריבוי הנשים שהיה רווח ביניהם.

7. M. Steinschneider,’ An Introduction to the Arabic Literature of the Jews’ JQR 9 (1897) (להלן: שטיינשניידר, הקדמה), עמ' 230-228; 5. R.W. Bulliet, Conversion to Islam in the Medieval Period, Harvard University Press 1979, p. 10  (להלן: בולייט, התאסלמות). תודה ליעקב לב שהפנה את תשומת לבי למחקר הזה.

8. א. ברקת, שפריר מצרים; ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, המכון לחקר התפוצות, תל-אביב תשנ"ה (להלן: ברקת, שפריר), עמ' 100.

9. מ. גיל, התסתרים; המשפחה והכת, המכון לחקר התפוצות, תל-אביב 1981, עמ' 116.

10. אבל על פי דעה אחרת השם שבתאי-שבתי אינו מבוסס על המילה שבת והוא שם נכרי שנכנס בימי גלות בבל לאונומסטיקון היהודי ואף הכה בו שרשים, אבל נשאר, לפחות על פי תפיסת חז"ל שם נכרי שהשתמשו בו יהודים. אילו ראו בו חז"ל שם יהודי, לא היה נכתב בתוספת האות א'. ראה: נ.ג. כהן, 'השם שבתי בעת העתיקה – שם יהודי או לאו?', ואלה שמות; מחקרים באוצר השמות היהודיים, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשנ"ז-תשנ"ט, שני כרכים (להלן: בר-אילן, ואלה שמות), ב, עמ' כז-כט.

11. שביב, שמות, עמ' 1011; קגנוף, שמות פרטיים, עמ' 449-448.

12. על השפעות התרבות המוסלמית על החברה היהודית: א. אשתור (שטראוס), תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ד, א, עמ' 376-350; מ. בן-ששון, צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם, קירואן 1057-800, מאגנס, ירושלים תשנ"ו, עמ' 394-393; מאמרים נבחרים בספר סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, בעריכת ח. לצרוס-יפה, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשנ"ו (להלן: לצרוס-יפה, סופרים מוסלמים); גויטיין, יהודים וערבים, עמ'  212-125.

13. ארזי, ואלה שמות, עמ' 127; קגנוף, שמות פרטיים, עמ' 450; שטיינשניידר, הקדמה, עמ' 605.

14. בסקירה זו בנספח הבאתי רק שמות מקראיים-ערביים נפוצים. לא עסקתי כאן בשמות שתפוצתם היתה מעטה אצל היהודים, כגון אביתר, אדוניה, אסף, בנימין, זרח, יקותיאל, מלאכי, משולם, עֲדָיָה (עדי), פלטיאל, או שאול. במקרים כאלה גם לא מצאתי לשמות אלה מקבילה בערבית, והדעת נותנת שלא היו אלה שמות קוראניים ובחיי היום יום קראו לאיש בשמו העברי, בוודאי באיזה שהיא גירסה ערבית.

15. תופעה זו, של מתן שמות מקראיים ליהודים החיים בקרב חברה אִסלאמית, נמשכת עד היום.  ששון סומך כותב כי 'רוב רובם של השמות העבריים בקהילות עיראק הם תנ"כיים – משה, אברהם, יצחק, יעקב וכו'…. שם נוסף שהיה חביב על יהודי עיראק הוא אליהו, וכן שמות ערביים המתייחסים אליו, הגזורים מהשורש ח'ד'ר, שעניינו יָרָק', 'בגדאד: מעין מדרש שמות', הארץ, גיליון מיום 15.2.02. התפרסם גם בתור ספר: ש. סומך, בגדאד, אתמול, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2004 (להלן: סומך, בגדאד) ראה עמ' 89.

16. שביב, שמות, עמ' 1012.

17. מדרש רבה שיר השירים ד כד, דפוס וילנה, ירושלים תשכ"א.

18. קגנוף, שמות פרטיים, עמ' 449; קלאר, מחקרים ועיונים, עמ' 63-55.

19. אביא ברשימתי בנספח רק שמות שהיו בשימוש נפוץ. שמות נדירים לא אביא. וממילא שמות עבריים נדירים לא היתה להם מקבילה בערבית וגם לא כֻּניה קבועה. למשל: אבטליון, טַליון – שם תַּנָאי שבימי הביניים השתמשו בו לעתים נדירות, ובצורתו המקוצרת: טַליון. אין לו מקבילה בערבית וגם לא כֻּניה קבועה. ראה: ברקת, שפריר, עמ' 133, הערות 3-1. כך גם: חושיאל, משיח, מסיים (מקורו מן הארמית ופירושו מלמד), רבין (מקורו תַּנָאי), ניסן (מקורו מקראי, אך לא בתור שם), נהראי או נהוראי  (מקורו מן הארמית התלמודית ופירושו אור) – מצאתי שרק בני משפחה אחת השתמשו בו, ראה: מ. גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (1099-634), אוניברסיטת תל-אביב תשמ"ג, שלושה כרכים (להלן: גיל, ארץ ישראל), ג, עמ' 706, שבת או שבתאי (ראה לעיל, הערה 10), שכניה (על בסיס מקראי, עזרא ח ג) ומקבילתו הערבית סַכַּן, ראה: ברקת, שפריר, עמ' 122, הערה, 4.

20. על פי הנוסח המתורגם על-ידי לצרוס-יפה, סופרים מוסלמים, עמ' 268.

21. שם, עמ' 13-10; 34-33.

22. קלאר, מחקרים ועיונים, עמ' 66-65. ששון סומך מספר שגם בימינו המנהג הזה קיים: 'נוסף לשמות העבריים, רבים מבני דורי (וקצת לפני כן), נשאו שמות ערביים 'ניטראליים' (כלומר שאין בהם זיקה לשורשים חמד או חסן), כגון מוניר, ג'מיל, נעים ואפילו פואד וגאזי – שהם שמות מלכים מודרניים שמלכו על מצרים ועיראק', הארץ, 15.2.02, סומך, בגדאד, עמ' 90-89.

23. לא אתייחס ברשימתי לשמות ערביים נדירים מאוד, שגם לא מצאתי לבעליהם את שמם העברי כגון: ג'אבִּר(חזק, אלים), וַחש וצורת ההקטנה שלו וֻחַיש (פרא), טַרַסוּן וכּת'יר (שפע).

24. א. גימאני, 'שמות פרטיים בקהילות תימן: מחקר שמות על-פי כתובות', בר-אילן, ואלה שמות, א, עמ' נט. הרב יחיא צאלח עצמו פסל מנהג זה, למשל שאדם ששמו יַחיה יחתום שמו זכריה וטען: 'וזה הבל וכזב ואין בו טעם וריח'. וראה גם שם, עמ' מט.

25. שם, א, עמ' נ.

26. גויטיין, חברה, ג, עמ' 359-324; ש.ד. גויטיין, 'עמדת האישה לפי כתבי הגניזה', דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, ב, ירושלים, תשכ"ט, עמ' 179-177; י. קרמר, 'אגרות נשים מן הגניזה הקהירית: סקירה כללית', אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשנ"ה, עמ' 181-161.

27. אמנם גויטיין סובר שהשמות המבוססים על המילה סִת ניתנו תמיד לילדות עם לידתן, אבל לי נראה שהתהליך היה זה שתיארתי, מה גם שגויטיין עצמו מתייחס רק לשמות שיש בהם הצירוף של סִת עם מושג חיצוני-חברתי, ואילו אני מדברת על השמות שיש בהם קונוטציה משפחתית פנימית בלבד כמו סִת אלבַּית. ראה: גויטיין, חברה, ג, עמ' 316 ובעיקר הערה 11 בעמ' 497. וראה רשימת שמות אצל גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 714 במפתח.

28. גויטיין, חברה, ג, עמ' 314-312. על נשים שחרגו מן המסגרת המקובלת: שם, עמ' 359-344.

29. בולייט, התאסלמות, עמ' 79-65, 103-92; השגות על מסקנותיו של בולייט אצל M. G. Morony, ‘The Age of Conversions: A Reassessment’, Conversion and Continuity: Indigenous Christian Communities in Islamic lands, 8 to 18 Centuries, ed. M. Gervers, R. J. Bikhazi, Toronto 1990  להלן: מורוני), עמ' 139-138. וראה גם: N. Levtzion, ‘Toward a Comparative Study of Islamization’, Conversion to Islam, ed. N. Levtzion, New York & London 1979  (להלן: לבציון, מחקר משווה), עמ' 9.

30. Y. Lev, ‘Persecutions and Conversion to Islam in Eleventh-Century Egypt’, Asian and African Studies, 22 (1988),  (להלן: לב, רדיפות), עמ' 75-74.

31. אלמַקריזי, אחמד בן עלי, כִּתאבּ אַלמוַּאעִט' וּאלאִעתִבּאר בִּדִ'כּר אלחִ'טט וּאלאַת'אר, לבנון, (להלן: מקריזי, ח'טט), ב, עמ' 151.

32. על יעקוּבּ אִבּן כִּלִס ראה: גיל, ארץ ישראל, א, בעיקר עמ' 283-282; וראה: Y. Lev, ‘The

Fatimid Vizier Ya’Qub Ibn Killis and the Beginning of the Fatimid Administration in Egypt’, Der Islam 58:237 (1981), pp. 237-249.       ; י. לב, 'המרת דת ומומרים במצרים בימי הביניים', פעמים, 42 (תש"ן), עמ' 82-76 (להלן: לב, המרת דת).

  1. I. M. Lapidus, A History of Islamic Societies, Cambridge 1988, pp. 246-245.

34. מקריזי, ח'טט, ג, עמ' 44.

35. נ. לבציון, 'המרות דת והתאסלמות בימי הביניים: מה בין יהודים לנוצרים?', פעמים, 42 (תש"ן), עמ' 15-8 (להלן: לבציון, המרות), בעיקר עמ' 10.

36 מַקריזי, חִ'טט, ג, עמ' 431.

37. לבציון, מחקר משווה, עמ' 13-12; N. Levtzion, ‘Conversion to Islam in Syria and Palestine and

the Survival of Christian Communities’, Conversion and Continuity: Indigenous Christian Communities in Islamic Centuries, ed. M. Grvers, R. J. Bikhazi, Toronto 1990, pp. 304-305. אם כי גיל מציין שהאוכלוסיה הנוצרית בארץ ישראל כמעט ולא התאסלמה, ארץ ישראל, א, עמ' 183-181.

38. R.S. Bagnall, ‘Religious Conversion and Onomastic Change in Early Byzantine Egypt’, The Bulletin of the American Society of Papyrologists, 19 (1982), pp. 107-122.

39. D. Ayalon, ‘Names and nisbas of the Mamluks’, Israel Oriental Studies, 5 (1975), pp. 193-197.

40. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 408-405; ברקת, שפריר, עמ' 99-34.

41. לבציון, המרות, עמ' 10.

42. גויטיין, חברה, ב, עמ' 300-299. הגל השני שמזכיר גויטיין, שם הוא התאסלמות בכפייה שהטילו שליטי השושלת המֻוַחִדית במַגרִבּ החל מהרבע הראשון של המאה השתים-עשרה וכלה בראשית הרבע השלישי של המאה השלוש-עשרה. הדיון בנושא זה חורג מתחום הזמן והמקום שבו עוסק מאמרי. ראה על כך: מ. בן-ששון, 'לזהותם היהודית של אנוסים', פעמים, 42 (תש"ן), עמ' 38-16.

43. את המכתב הדפיס לאחרונה גיל, ארץ ישראל, ב, מס' 26, ראה שם, עמ' 43, שורות 41-31. וראה גם: ברקת, שפריר, עמ' 154.

44. על גזירות אלחאכִּם: מקריזי, ח'טט, ג, עמ' 326-249; וראה: גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 315-306; לב, רדיפות, עמ' 91-78.

45. על תנאי עֻמַר ראה נוסח מתורגם של תנאי עַֻמר מהמאה השביעית. התרגום הוא של ח. לצרוס-יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות (בעריכת ח. לצרוס-יפה) מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ו, עמ' 268-267. וראה: הנ"ל, שם, עמ' 13-10; מ. כהן, בצל הסהר והצלב, אוניברסיטת חיפה-זמורה ביתן 2001, עמ' 105-101.

46. המכתבים של מוחמד: גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 25-23. שם, במכתב הראשון נרמז בפירוש שאין מוחמד מעוניין בהתאסלמות אלא מעדיף תשלום מסים, עמ' 23, שורות 3-2 במכתב.

47. מורוני, עמ' 145-144. וראה: I. M. Lapidus, ‘The Conversion to Islam’, Israel Oriental Studies, II (1972), עמ' 248, 251-250, 260-256.

48. G. C. Anawati, ‘ Factors and Effects of Arabization and Islamization in medieval Egypt and Syria, Islam and Cultural Changes in the Middle Ages, ed. S. Vryonis, Wiesbaden 1975, p.39;ראה גם: G. C. Anawati, ‘ The Christian Communities in Egypt in the Middle Ages, Conversion and Continuity: Indigenous Christian Communities in Islamic Centuries, ed. M. Grvers, R. J. Bikhazi, Toronto 1990, pp. 237-251.

49. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 312-311; לב, רדיפות, עמ' 82.

50. לב, המרת דת, עמ' 6-5; גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 315-314.

51. גויטיין, חברה, ב, עמ' 303-301; לבציון, המרות, עמ' 9-8; ש. סטרומזה, 'על אינטלקטואלים יהודים מומרים בימי הביניים המוקדמים תחת שלטון האסלאם', פעמים, 42 (תש"ן), עמ' 63-61.

52. חוקרים רבים תיארו את המגמה הזאת על פי תעודות הגניזה, בעיקר W.J. Fischel, Jews in the Economic and Political Life of Mediaeval Islam, London 1937, pp. 68-89;  גויטיין, בחמשת הכרכים של חברה ים תיכונית, ראה לעיל; גיל, ארץ ישראל, א, בפרק הרביעי; מ. גיל, התסתרים, המשפחה והכת, אוניברסיטת תל-אביב 1981 (להלן: גיל, התסתרים), עמ' 44-29;  M.R. Cohen, Jewish Self- Government in Medieval Egypt, Princeton 1980, בעיקר בפרקים החמישי והשישי. סיכום וביבליוגרפיה ראה: ברקת, שפריר, עמ' 33-27.

53. גויטיין, חברה, א, עמ' 173-172; הנ"ל, 'מסחר היהודים בים התיכון בתחילת המאה האחת עשרה', תרביץ, לו (תשכ"ז), עמ' 371.

54. גויטיין, חברה, א, עמ' 192-186; גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 206-205.

55. גויטיין, חברה, ב, עמ' 299-289.

56. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 456-451; ברקת, שפריר, עמ' 30-29.

57. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 161.

58. שם, עמ' 301-297; 492-490.

59. מקריזי, ח'טט, ב, עמ' 331. ראה גם: S. Lane-Pool, A History of Egypt in the Middle Ages, 1968, pp.  142-141; לב, רדיפות, עמ' 82-81.

60. גיל, התסתרים, עמ' 39.

61. אלסיוטי, עבד אלרחמן בן אבי בכר, חסן אלמחאצרה פי תאריח' מצר ואלקאהרה, (תולדות מצרים וקהיר), קהיר 1927, ב, עמ' 116. ראה תרגום לעברית: ב. צ. דינור, ישראל בגולה, א1, מהדורה שנייה, דביר, תל-אביב, עמ' 98.

62. לבציון, המרות, עמ' 9, 13.

63. דוגמאות רבות לשימוש בשמות עבריים, ערביים ובאופן מעורב, ניתן למצוא למשל בקורפוסים הגדולים של משה גיל, ארץ ישראל, כרכים ב, ג, וכן בספרו של הנ"ל, במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, מוסד ביאליק ירושלים 1997 (להלן: גיל, במלכות ישמעאל), בכרכים ב, ג, ד.

64. גיל, ארץ ישראל, ב, מס' 75, עמ' 130, שורות 28-27.

65. שם, א, עמ' 464.

66. גיל, במלכות ישמעאל, א, עמ' 228-227, 659.

67. ברקת, שר העדה, עמ' יט.

68. גיל, ארץ ישראל, ב, מס' 47, עמ' 80, שורה 29.

69. שם, מס' 196, עמ' 346, שורה 9.

70. ברקת, שפריר, עמ' 122-100.

71. גיל, ארץ ישראל, ב, מס' 207, עמ' 380.

72. קלאר, מחקרים ועיונים, עמ' 70-67. ששון סומך, בכותבו על בני דורו בעיראק המודרנית, אומר: 'נראה לי שחדירתם המאסיבית של שמות שנשאבו מהערבית, הצרפתית, האנגלית, וכן המשך השימוש בשמות עבריים, יש בהם עדות לפנייה משמעותית לעבר הפלורליזם. פניה זו חלה בראש ובראשונה בקרב מעמד הביניים המתמערב; אבל אפילו השכבות החלשות יותר, שידיעתן בלשונות אירופה מצומצמת היתה בדרך כלל, אימצו את השמות החדשים משום שאלה נשאו עמם יוקרה חברתית וסימלו תקווה חדשה בעבורם. השמות האירופיים שהתחבבו על יהודי עיראק לא החלישו את זהותם היהודית-עיראקית, ובוודאי לא לוו בתהליכי היטמעות, כפי שהיה באירופה. נהפוך הוא: השמות האירופיים הפכו סימן מזהה, כמעט, לגבי שייכותם הקהילתית. בו בזמן, התרבות של השמות הערביים המודרניים הדגישה את יציאתם של היהודים מהסגירות היחסית שנכפתה עליהם בתקופה העותומנית, ואת רצונם להפוך חלק מהאומה העיראקית החדשה, שהלכה והתגבשה בין שתי מלחמות העולם. שתי המגמות האלה – אימוץ שמות אירופיים מכאן וערביים מכאן – לא סתרו זו את זו. באותו בית עצמו יכולת לפגוש שלושה אחים, ששם האחד מוריס, השני עזרא והשלישי סאלם. שלושתם גם יחד השתייכו לחברה שהלכה והתחלנה, ובה בעת שמרה על ייחודה היהודי-עיראקי'. הארץ, 15.2.02, סומך, בגדאד, עמ' 92.

הערות לנספח

1. שטיינשניידר, הקדמה, JQR 10 (1898), עמ' 138-137.

2. שטיינשניידר, הקדמה, JQR 9 (1897), עמ' 618; ברקת, שפריר,עמ' 165, הערה 1.

3. שטיינשניידר, הקדמה, JQR 9 (1897), עמ' 623; ברקת, שפריר, עמ' 139, הערה 2; על כַלַף-כָּלֵב ראה: שטיינשניידר, הקדמה, JQR 11 (1899), עמ' 127; גיל, במלכות ישמעאל, א, עמ' 227, 659.

4. שטיינשניידר, שם, עמ' 626-625; הנ"ל, JQR 11 (1899), עמ' 120: ברקת, שפריר, עמ' 153, הערות 1, 2.

5. שטיינשניידר, הקדמה, JQR , 9 (1897) , עמ' 23, 607-606; גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 652, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 835, במפתח.

6. גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 654, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 837, במפתח; ברקת, שפריר, עמ' 101.

7. שטיינשניידר, הקדמה, JQR 9 (1897), עמ' 624, 628; גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 666-665, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 849-847, במפתח.

8. ח. ז. הירשברג, 'בני סגמאר אשר באל-מהדיה', ציון, כב (תשט"ז-י"ז), עמ' 239 הערה 5. הוא מעיר שם כי השם שנכתב זַכַּרִיא רומז כי אין לקרוא את השם זִכּרי, אלא זכריה, והאות ה' הוחסרה בגלל שם ההוויה, דוגמת הכתיב יאוּדה במקום יהודה בתקופה יותר מאוחרת. ראה להלן, הערה 4. ראה גם: גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 852-851.

9. ברקת, שפריר, עמ' 298, במפתח.

10. א. ברקת, 'החבר המעולה או הבוגד המעולה: עלי בן עמרם', AJSReview, 23 (1998), (להלן: ברקת, החבר המעולה) עמ' ד; גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 675, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 854, במפתח.

11. גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 675, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 854, במפתח.

12. ברקת, שפריר, עמ' 136, הערה 2.

13. גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 679, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 857, במפתח.

14. שטיינשניידר, הקדמה, JQR 9 (1897), עמ' 626-625, 628; גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 680-679, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 858-857, במפתח. סִבּאע: גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 709, במפתח. יאודה: ראה לעיל, הערה 28.

15. שטיינשניידר, הקדמה, JQR 9 (1897), עמ' 621, 628 ; גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 683-681, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 863-859, במפתח.

16. גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 685-684, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 865-864, במפתח.

17. שטיינשניידר, הקדמה, JQR 9 (1897), עמ' 628-627; גויטיין, יהודים וערבים, עמ' 139; ברקת, שפריר, עמ' 122, הערה 1, עמ' 136, הערה 2; גיל, ארץ ישראל, עמ' 686-685.

18. גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 687-686, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 867-865.

19. גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 700, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 875-874, במפתח. החלפת משה במנשה: גיל, ארץ ישראל, ב, מס' 276, עמ' 492-491; א. ברקת, יהודי מצרים 1055-1007, (אוריינס יודאיקוס), מכון בן-צבי, ירושלים תשנ"ה, מס' 94, 95, עמ' 173-169.

20. שטיינשניידר, הקדמה, JQR 9 (1897), עמ' 622; גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 705-704, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 878-876, במפתח.

21. גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 709-708, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 883-882, במפתח.

22. שטיינשניידר, הקדמה, JQR 9 (1897), עמ' 628.

23. ברקת, החבר המעולה, עמ' ב, הערה 2; שטיינשניידר, הקדמה, JQR 9 (1897), עמ' 628-627; גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 719-718, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 890-889, במפתח.

24. גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 897, במפתח.

25. ברקת, שפריר, עמ' 172, הערה 2.

26. שטיינשניידר, הקדמה, JQR 9 (1897), עמ' 628; גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 737-735, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 899-897, במפתח.

27. שטיינשניידר, הקדמה, JQR 9 (1897), עמ' 607; גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 689-688, במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 867, במפתח.

28. שטיינשניידר, הקדמה, JQR 9 (1897), עמ' 628.

29. שם, עמ' 607.

30. א. ברקת, 'אברהם הפרנס בן מבשר', פעמים, 54 ( תשנ"ג), עמ' 94, הערות 3-2.

31. שטיינשניידר, הקדמה, JQR 9 (1897), עמ' 607.

32. שם.

33. גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 724 במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 893-892, במפתח.

34. גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 727 במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 894, במפתח.

35. שטיינשניידר, הקדמה, JQR 9 (1897), עמ' 607; גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 740 במפתח; גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 901-900, במפתח.

36. ברקת, שפריר, עמ' 102, הערה, 25.

37. שטיינשניידר, הקדמה, JQR 10 (1898), עמ' 519.

38. ח. ז. הירשברג, 'בני סגמאר אשר באל-מהדיה', ציון, כב (תשט"ז-י"ז), 241-239. הירשברג מעיר שם (בהערה 2) כי לעתים נזכר השם בכתבי הגניזה בצורה משובשת: זגמאר. אך הצורה סגמאר היא הנכונה. ראה גם: גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 870, במפתח. וראה: מ. גיל, 'בני סגמאר', האסלאם והעולמות השזורים בו; ספר הזכרון לחוה לצרוס-יפה, ירושלים תשס"ב, עמ' 151-150.

39. גיל, ארץ ישראל, ג, עמ' 722, במפתח.

40. ברקת, שפריר, עמ' 109, הערה 76. ראה: י. בלאו, דקדוק הערבית-היהודית של ימי הביניים, מאגנס, ירושלים תשמ"א,  עמ' 39.

41. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 15, הערה 21.

42. גויטיין, חברה, ג, עמ' 315.

43. שם, עמ' 316.

44. גויטיין כותב שג'אליה משמעותו יקרה. ראה: שם, עמ' 318.

45. שם.

46. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 549.

47. גויטיין, חברה, ג, עמ' 317.

48. שם, עמ' 318.

49. שם, עמ' 317.

50. שם, עמ' 315.

51. שם, עמ' 318.

52. שם, עמ' 319.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

2 comments

השאר תגובה