ראש היהודים במצרים תחת שלטון הפאטימים

א' ברקת, 1998, 'ראש היהודים במצרים תחת שלטון הפאטמים: בדיקה מחודשת', זמנים; רבעון להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב, 64, עמ' 43-34.

שאלת ההנהגה היהודית במצרים בתקופה הפאטִמית כבר העסיקה הרבה חוקרים חשובים: מאימתי החלה מישרת הנגידות, כפי שכינו הגאונים מעניקי התארים את מישרת הרַאיס אליַהוּד  (ראש היהודים), התואר שהוענק על ידי הח'ליפה הפאטִמי לממונה מטעמו על כל היהודים בממלכתו. האם מישרה זו נוצרה עם ראשית השלטון הפאטִמי במצרים ובארץ ישראל, כפי שקבעו  בתחילת המחקר בנושא, או שמא אין היא אלא תולדה של נסיבות משתנות והתפתחות היסטורית, שנשאה פרי רק בסוף המאה האחת-עשרה, כפי שקבעו חוקרים מאוחרים יותר. היום, עם פירסומם של תעודות ומחקרים חדשים בנושא, נראה שאנו שבים לדעה שהעלו החוקרים הראשונים, כי התואר ונושאו אכן קשורים לשלטון הפאטִמי מראשיתו.

 הפאטִמים – ממלכה שיעית-אִסמעילית

ברבע האחרון של המאה התשיעית התגבשה בעולם המוסלמי התנועה האִסמעילית, שפרשה מן השיעה על רקע מחלוקת דתית-פוליטית בנוגע לאִמאם השביעי. תנועה זו הקצינה את עקרונות השיעה עד כדי פרישה של ממש מן האִסלאם גופו. חבריה ביקשו לבנות חברה מוסלמית חלופית לחברה הסוּנית המסורתית, ואת תורתם הפיצו באמצעות תועמלנים ובאמצעות הקמת קבוצות חשאיות בכל רחבי העולם המוסלמי. בשנת 893 החל להתגבש בצפון אפריקה פלג נפרד של האִסמעילים שקראו לעצמם פאטִמים (על שם פאטמה, בת הנביא מוחמד ואשתו של עלי). הם הצליחו לרכז סביבם צבא של בני שבטים בֶּרבֶּרים מקומיים והקימו ממלכה פאטִמית במַגרִבּ שמרכזה היה בעיר קַירַואן ובעיר הנמל שהם הקימו לידה, מַהדיה. המטרה שהציבו לעצמם היתה כיבוש העולם המוסלמי, בעיקר בגדאד, והפצת תורתם ברחבי העולם.

בשנת 969 עלה בידי הח'ליפה הפאטִמי אלמֻעִז לכבוש את מצרים, לאחר הכנות מדוקדקות בראשות הוזיר היהודי שהתאסלם, יעקוּבּ אִבּן כִּלִס. מקץ שנה כבשו הפאטִמים גם את ארץ ישראל ואת סוריה והקימו להם בירה חדשה לממלכתם, אלקאהִרה (קהיר), ליד עיר הבירה הישנה של מצרים, פֻסטאט. בנו של אלמֻעִז, אלעַזיז, המשיך לגבש את הממלכה החדשה, נטש את המַגרִבּ והתרכז במצרים, בארץ ישראל ובסוריה. במאתיים שנות שלטון הפאטִמים ידע האיזור פריחה כלכלית ותרבותית. הח'ליפים הראשונים, אלמֻעִז ואלעַזיז (996-969), השקיעו מאמצים מיוחדים בפיתוח המסחר והכלכלה של הממלכה, והפכו את מצרים למרכז הסחר העולמי, בהחליפם את הממלכה העַבּאסית השוקעת. קהיר הפכה להיות הסמל לעושר ולפריחה, כמו  בגדאד לפניה. מאמץ רב  הושקע גם בתחום התיאולוגי ובקהיר הוקמה מדרסה גדולה שנקראה אלאַזהַר, ששימשה המרכז העולמי לאמונה האִסמעילית.

בחצר הפאטִמית התקיימו מיפגשים תרבותיים, דתיים ופילוסופיים מפרים, למרות היותם של האִסמעילים נוקשים וקיצוניים בהשקפותיהם. נוקשות זו באה לידי ביטוי בעיקר בימיו של הח'ליפה אלחאכִּם (1021-996), שהיה יוצא דופן בדעותיו ובמעשיו ונקט צעדים קיצוניים כדי לקדם את הרעיון המשיחי בדבר האִמאם הנעלם (המַהדי), והפצת התורה האמיתית בעולם, המונח ביסודה של האִסמעיליה. הוא נקט דרך שלא היתה מקובלת על האִסלאם המסורתי בממשו באופן קיצוני את עקרונות תנאי עֻמַר, שהם תנאי ההשפלה על בני החסות, היהודיםוהנוצרים. בנצלו את תנאי עֻמַר גזר על היהודים והנוצרים גזירות שונות ומשונות, כשהקשה מכולן היתה הרס כנסיות ובתי כנסת, שהגיע לשיאו בהרס כנסיית הקבר בירושלים בשנת 1009, מעשה שהרעיש וקומם את העולם הנוצרי והמוסלמי כאחד. כיוון שנקט בצעדים מגבילים ולא מקובלים גם נגד האוכלוסייה המוסלמית סוּנית בארצו, סופו שנרצח בחשאי בשנת 1021, ומותו המסתורי גרם לצמיחת כת מיסטית חדשה, הדרוזים.

לקראת סוף המאה החלו התורכים הסלג'וּקים לאיים מצפון, ובשנים 1073-1071 כבשו חלקים ניכרים מסוריה ומארץ ישראל. בשנת 1099 כבשו הצלבנים את סוריה ואת ארץ ישראל במהלך מסע הצלב הראשון, וכך איבדו הפאטִמים לצמיתות את שליטתם באזורים אלה.

באופן כללי התאפיינה הממלכה הפאטִמית בשלטון לא יציב. הח'ליפים עלו לשלטון בעודם ילדים, ולאמהותיהם ולוַזירים שלהם היתה השפעה רבה על הנעשה בממלכה. הצבא השכיר של הח'ליפים היה מעורב באופן פעיל בענייני הממלכה, וניגוד האינטרסים בין מרכיביו השונים הכתיב במידה רבה את מדיניותה. לגורמים שונים כמו לבדווים, לקַרמַטים (פלג אחר של האִסמעילים), לקבוצות תורכיות שונות, לעַבּאסים ולביזנטים, היו טענות של חזקה על ארץ ישראל ועל סוריה. עקב כך התנהלו מלחמות בלתי פוסקות באזורים אלה, שתבעו השקעת משאבים רבים מאוד מצד הפאטִמים. מצרים עצמה סבלה לעתים מזומנות מבצורת, מרעב וממגיפות. אך בו בזמן ניכרה בה גם התפתחות גדולה, שהפכה אותה למרכז הסחר של אגן הים התיכון. הפאטִמים החלו לפתח את המסחר בעודם במַגרִבּ. עם כיבוש מצרים, ארץ ישראל וסוריה הרחיבו את נתיבי השיט בים התיכון ואת דרכי התעבורה במצרים פנימה ולמזרח הרחוק, והביאו את ממלכתם לשגשוג כלכלי רחב היקף. מאתיים שנים בקירוב ששלטו הפאטמים על ממלכתם (עד שנת 1171), עד שחוסלו על ידי צַלאח אלדין, אבי שושלת האַיוּבּים, שהשיב את מצרים לחיק האִסלאם המסורתי והפך את אלאַזהַר למבצר הסוּנה, כפי שהיא עד היום.[1]

 עדה אחת – ראש אחד

היהודים בארצות האִסלאם נטלו חלק פעיל בכלכלת הארץ, בעיקר בחיי המסחר, וקיימו מגע יום יומי הדוק עם הסביבה הלא יהודית. מכתבי הגניזה עולה שחלקם במסחר ובייצור הטקסטיל אף עלה על חלקם באוכלוסייה. עם זאת, המגעים שקיימו עם סביבתם היו מוגבלים ככל הנראה בעיקר לתחומי הפרנסה והכלכלה, ורק לפרקים נדרשו לבתי הדין המוסלמיים או למגע עם השלטונות המקומיים. אף כי היהודים סיגלו לעצמם את סממניה החיצוניים של החברה המוסלמית – לשון, נימוסים ולבוש, שמרו ביסודו של דבר על תרבותם וייחודם. גם מצד השלטונות המוסלמים לא נוצר עניין רב במתרחש בתוככי הקהילה היהודית. הדרישה העיקרית, ולרוב גם היחידה, היתה לתשלום מס גולגולת ומסים אחרים. לעתים אמנם חלה התעוררות קנאית מוסלמית, והשלטונות שבו לאכוף את חוקי האפלייה, המעוגנים בתנאי עֻמַר, אולם אלה היו גלים גואים וחולפים. חוסר מעורבותם של השלטונות בחיי הקהילה נבע מאופייה של הממלכה האִסלאמית. השלטונות לא נהגו להתערב בחיי הפרט, לא של בני החסות ואף לא של נתיניהם המוסלמים, וכל פרט נדרש לדאוג לעצמו. אפילו בנושא שנראה בעל חשיבות ממלכתית ושהצריך פיקוח ממלכתי, כמו הכלכלה והמסחר, לא נהגו השלטונות להתערב, לבד מן הדרישה השוטפת לתשלום מסים.[2]

הפאטִמים, שהיו מיעוט ששלט על רוב סוּני עויין, העדיפו להיעזר בנוצרים וביהודים שישבו בתחום ממלכתם והעלו אותם לדרגות גבוהות בממשל ובכלכלה. הסופר הערבי מַקריזי, שחי במצרים במאה החמש-עשרה, הזכיר את העובדה שה'כּאתִבּ אלגַ'יש' (פקיד הצבא), הממונה העליון על הצבא הפאטִמי, היה בדרך כלל יהודי.[3] הממשל גם הרבה להיעזר בסוחרים היהודים, בעיקר באלה שהגיעו עם הפאטִמים מהמַגרִבּ, וקידמו אחדים מהם לדרגת ספקי החצר. יהודים מילאו תפקידי מפתח בממשל ובחיי הכלכלה לאורך כל שנות שלטונם של הפאטִמים. באנשי חצר אלה קשורה גם שאלת הממשל העצמי של היהודים ושל המנהיג, שהיה הסמכות העליונה על כל היהודים וייצג אותם בפני השלטונות.

בכתבי הבטחון שהעניק הנביא מֻחמד ליישובים הראשונים של יהודים שפגש בדרכו לכיבוש העולם, בעת שיצא מגבולות חצי האי ערב (630), הוא הכיר בהם בתור בני חסות ('אַהל אלדִ'מה'), והבטיח להם בטחון לחייהם ולרכושם ואת הזכות לחיות על פי חוקי אבותיהם. בתמורה לכך הם נתבעו  לשלם מסים ולהיות נכנעים, כלומר אזרחים נחותים מדרגה שנייה. בכתב הבטחון שניתן לאנשי היישוב היהודי במַקנא הסמוכה לאילת, ושנשתמר אצל הכרוניקאי הערבי אִבּן סַעד, בן המאה התשיעית, נאמר בין היתר:

'אל בני חנינא, והם  יהודים אשר במַקנא, ואל אנשי מַקנא הקרובה לאילת […] בבוא מכתבי

זה ניתן לכם בטחון וניתנת לכם חסות אלוהים וחסות שליחו […] וזאת לידיעת המאמינים

המוסלמים: כל הבא אל אנשי מַקנא והוא דורש טובתם, טוב יהיה לו, וכל הדורש רעתם,

רע יהיה לו. לא יהיה עליכם נגיד אלא מכם או מאנשי שליח האלוהים. ושלום'.

בכתב זה כלולים תנאים נוספים, של תשלומי מס וצייתנות. לענייננו ראוייה לציון הפיסקה שהבאתי לעיל ובה ההבטחה שיהיה להם מנהיג מקרבם, אף כי הדבר מסוייג על ידי ציון האפשרות שינהיגם גם שליח של מֻחמד. באמנות אלה אפשר למצוא לראשונה את הדגם של כתבי הביטחון שראשי המוסלמים עתידים היו לתת גם בעת הכיבושים הגדולים.[4]

מהתקדימים שיצרו כתביו של מֻחמד עצמו צמחה ההשקפה הבסיסית של האִסלאם כלפי בני החסות וזכותם לשלטון עצמי. על פי תפיסה זו, ישלוט על בני החסות אחד משלהם שיקבל את הכרתו גם מן השלטון המוסלמי. מכאן ואילך, לאורך כל שנות השלטון המוסלמי, התנהל השלטון העצמי של בני החסות על פי תפיסה זו. השלטונות הכירו במנהיג שהעמידו לעצמם היהודים או הנוצרים, והעניקו לו כתב סמכויות רשמי מטעם הח'ליפה.

מספר מסמכים שנמצאו מאשרים תפיסה בסיסית זו של האִסלאם לאורך כל שנות שלטונו. בכתבי כרוניקאים ערבים התגלו העתקים של כתבי מינוי שהוענקו לראשי בני החסות. הח'ליפה העַבּאסי אלקַאים העניק בסוף המאה האחת-עשרה כתב מינוי רשמי לקַתוֹליקוֹס, ראש הנוצרים הנֶסטוֹריאנים בח'ליפות העַבּאסית. דומה לו כתב מינוי נוסף לקַתוֹליקוֹס, שנשתמר אצל כרוניקאי מוסלמי מהמאה השתים-עשרה. כתבי מינוי מעין אלה, שחלקם נשתמרו אצל כרוניקאים ערבים ואחרים נמצאו בגניזה, הוענקו למנהיגים יהודים ונוצרים גם בדמשק ובמצרים בממלכה הפאטִמית במאות האחת-עשרה והשתים-עשרה, ובמאה החמש-עשרה במצרים המַמלוּכּית. על פי ממצאים אלה, אין ספק כי היתה לשלטונות המוסלמים מסורת קדומה וקבועה בניסוח כתבי מינוי מעין אלה. בין אם מדובר היה במאה קדומה או מאוחרת, בעיראק או במצרים, בשלטון עַבּאסי, פאטִמי או מַמלוּכּי. התפיסה היתה עקבית ואחידה, והבססה על התקדים המשפטי שקבע מֻחמד: לכל קבוצה של בני חסות נבחר ראש אחד משלהם, שהוכר על ידי השלטונות וקיבל מהם כתב מינוי רשמי. במעשה המינוי היה משום ביטוי לסמכות השלטון לאשר או לפסול את מינויים של מנהיגיהם של בני החסות. כל כתבי המינוי שנתגלו מונים את סמכויותיו העיקריות של המנהיג, הממונה על התחומים החשובים הבאים: פיקוח על ענייני הדת (במשמעות של חוק וסדר), הנהלת ההקדשים, כלומר שליטה על כספי הציבור, פיקוח על סדרי המשפט העצמי-אוטונומי של כל אחת מקבוצות בני החסות, מינויים לתפקידים שונים בקהילה, פיקוח על תשלום סדיר של מס הגולגולת ושל מסים אחרים ושמירת תנאי האפליה. לצדם תמיד נמצא אזהרה לעדה מפני אי ציות לבעל המינוי ואיום בעונשים על אלה שיסרבו לציית להוראותיו ולקבל את מרותו. ייצוג העדה כלפי השלטונות אינו נדון במפורש בכתבי המינוי, אבל הדברים עולים מתיאורים הכתובים בתעודות אחרות, ואפשר גם להבינם מניסוחים כלליים הנרמזים בכתבי המינוי.[5]

השאלה המרכזית בדיוננו היא איך הגיע מנהיג יהודי או נוצרי למעלת מינוי כזאת, המקנה לו שליטה מוחלטת על כלל עדתו. האם בעל מינוי מסוג זה הוא האדם שנבחר על ידי עדתו והשלטונות אישרו את מינויו, או לחלופין, האם האדם שהיה קרוב אצל השלטונות נכפה על ידיהם על בני עדתו בתור מנהיגם העליון. התשובה לכך אינה חד-משמעית, משום מיעוט המקורות שהגיעו לידינו ויש להניח שהדברים השתנו בהתאם לנסיבות הזמן והמקום.

ראש היהודים במצרים – תולדות המחקר

התמונה מעורפלת פי כמה כשבאים לדון במעמדו של ראש היהודים בממלכה הפאטִמית במצרים. די לעיין בספרות המחקר העוסקת בסוגייה של ראשות היהודים בממלכה הפאטִמית, כדי להיווכח בבלבול ובמבוכה השוררים בתחום זה, שהנסתר בו עדיין רב על הגלוי. החוקרים הראשונים שהחלו לעסוק בכך בסוף המאה התשע-עשרה, שהבולט שבהם היה יעקב מאן (Mann), בשנות העשרים של המאה הנוכחית, הסיקו על סמך ניתוח מבריק של כתבים ספרותיים וללא תשתית של תיעוד ומסמכים, כי ראשות היהודים ניתנה על ידי השלטונות הפאטִמים ליהודי עשיר ובעל מעמד בחצר הח'ליפה הפאטִמי. ההנחה היתה שמישרה זו נוסדה ביוזמת השלטונות הפאטִמים, כדי לשחרר את יהודי ממלכתם מהתלות בראש הגולה שישב בתחום השלטון העַבּאסי, יריביהם ומתחריהם העיקריים של הפאטִמים. על פי כתב מינוי סורי מהמאה השתים-עשרה, אכן ניתנה ליהודי מסוג זה הראשות הכוללת על כל היהודים: הרבניים, הקראים והשומרונים היושבים בממלכה הפאטִמית, על פי התפיסה הבסיסית של האִסלאם, כל מיעוט נתפס כגוף אחד, אשר לו מייצג יחיד ובלעדי בפני הח'ליפה, בלי להתחשב בפילוגים הפנימיים של המיעוט.

לפי המקורות הספרותיים הנזכרים, בעיקר על פי החיבור 'מגילת אחימעץ', שנכתב על ידי יהודי מדרום איטליה באמצע המאה האחת-עשרה, ותשובה של ר' דויד בן זמרה שישב במצרים במאה השש-עשרה, הכירו גם היהודים בראש היהודים הממונה מטעם הח'ליפה, חלקו לו כבוד גדול וכינוהו בתואר נגיד. בהתאם לכך הסיק יעקב מאן שראשיתו של מוסד הנגידות עם ראשית שלטון הפאטִמים, ושהוא הלך ונתמסד בעיקר החל במאה השתים-עשרה, כשהרמב"ם וצאצאיו החזיקו בו. מקורות סמכותו של הרַאיס אליַהוּד היו השלטונות הפאטִמים, ובדיעבד הכירו בו גם היהודים.[6]

בשנות החמשים קמו כמה חוקרים וחלקו על ניתוח היסטורי זה. אמינותם של המקורות הספרותיים בתור מקורות היסטוריים מוסמכים על ראשית מישרת ראש היהודים במצרים הוטלה בספק על ידי דוד איילון (נוישטדט), אולם מאידך גיסא, הוא לא הציע פירוש חדש להיווצרות מישרת הנגיד, העשוי לבוא במקומו של הפירוש המקובל.[7] ביקורתו של איילון התקבלה במלואה רק על חוקר אחד, שלמה דב גויטיין (Goitein) בשנות הששים של המאה,[8] ואחריו גם על מרק כהן בשנות השבעים.[9] השניים אספו עשרות תעודות מן הגניזה והוכיחו בעזרתן כי אין זכר למוסד כזה של נגידות או רַאיס אליַהוּד בתעודות הגניזה עד לסוף המאה האחת-עשרה. רק אז נזכר לראשונה בתעודות אלה התואר נגיד, שהוענק לשני אחים רופאי חצר יהודים – יהודה ומבורך בני סעדיה. לעומת זאת, נמצא בגניזה כתב מינוי דומה מאוד לכתב המינוי שניתן לקַתוֹליקוֹס הנוצרי בממלכה העַבּאסית, וזה הוענק לגאון, ראש ישיבת ארץ ישראל. כתב המינוי מונה את כל סמכויותיו ותחומי שלטונו של הגאון על כלל היהודים הרבניים בממלכה הפאטִמית, וממנו עולה שהגאון, הוא  ולא אחר, הוכר כראש היהודים בממלכה הפאטִמית מטעם השלטונות.

מכאן הוכיחו שני החוקרים, שאליהם הצטרף גם משה גיל בשנות השמונים,[10] שהמינוי הזה היה מינוי יהודי פנימי מטעם היהודים ובכוח הכרתם בסמכותו של הגאון, ושהשלטונות הפאטִמים רק נתנו לו את הגושפנקה הלגיטימית המתבקשת, אולם לא היתה להם כל מעורבות בבחירתו. החוקרים שטענו כך ביקשו להוכיח כי הגאון, ראש ישיבת ארץ ישראל, היה ממונה מטעם הח'ליפה לא רק על היהודים הרבניים, אלא גם על היהודים הקראים, על פי התפיסה המסורתית של האִסלאם. רק בסוף המאה האחת-עשרה, קובעים החוקרים המחזיקים בדעה זו, כשישיבת ארץ ישראל גלתה מירושלים בעקבות הכיבוש הסלג'וּקי, ואחריו הכיבוש הצלבני, התערערה סופית סמכותו של גאון ארץ ישראל. זוהי התקופה שבה התחילו לעלות החצרנים היהודים במצרים למעלת ראשי היהודים, הממלאים הן את הפונקציה המדינית והן את זו של ההנהגה הרוחנית, דבר שקודם לכן מילא הגאון. כאמור, הראשונים שניתן להצביע עליהם היו האחים יהודה ומבורך בני סעדיה, שהיו רופאי החצר והתמנו להיות הרַאיס אליַהוּד מטעם הח'ליפה. הגאונים בארץ ישראל, שנאבקו על מעמדם לנוכח הפורענויות המדיניות שהתרגשו עליהם, העניקו להם את התואר נגיד כדי להבטיח לעצמם את תמיכתם של החצרנים העשירים.

ואולם, תעודות שנחשפו לאחרונה מחזירות אותנו לניתוח הראשוני של מאן. החוקרת שולמית סלע מציגה תעודות חדשות שמצאה עם החוקר ג'פרי חאן, קוראת תעודות ישנות בקריאה חדשה ומעלה סברה שהפאטִמים אכן מינו החל מראשית שלטונם רַאיס אליַהוּד, שהיה הממונה הרשמי מטעמם על היהודים הרבניים, הקראים והשומרונים גם יחד. אדם זה, שהיה חצרן, קיבל את המינוי מטעם הח'ליפה ובדיעבד הכירו גם היהודים בשלטונו וכינוהו נגיד. במחקריה החדשים מציבה סלע שתי עובדות ישנות-חדשות: הראשונה היא שמישרת הרַאיס אליַהוּד היתה קיימת מאז ראשית השלטון הפאטִמי וניתנה בידי חצרן יהודי, איש כספים או רופא, שרכש את אמון הח'ליפה וקיבל את התואר המשולש של ראש היהודים, הרבניים , הקראים והשומרונים בממלכה הפאטִמית. הטענה השנייה שלה היא שברבע השני (ואולי גם השלישי) של המאה האחת-עשרה היתה המישרה נתונה בידיים קראיות.[11] מחקריה החדשים של סלע נתקבלו ברגשות מעורבים מאוד בקהילת החוקרים. מרבית החוקרים בני ימינו טוענים שעדיין חסרות הוכחות מוצקות לביסוס הטיעון הישן-חדש: ראשיתה של משרת הרַאיס אליַהוּד עם תחילת השלטון הפאטִמי במצרים.

 בדיקה מחודשת

באופן כללי אפשר לומר, כי התמונה שציירו החוקרים החל בשנות החמישים לוקה בפרצות רבות ובפרטים רבים שלא נתבררו עד תום ומותירים אחריהם סימני שאלה. בכתב המינוי של הגאון, למשל, נאמר במפורש שהוא ראש העדה הידועה בשם היהודים הרבניים. היהודים הקראים או השומרונים אינם נזכרים בתעודה זו.[12] החוקרים שטענו כי הגאון קיבל את ראשות היהודים הכוללת את שלוש העדות הנזכרות, וגם שבו ועשו שימוש בקביעה זו במחקריהם, לא הצליחו להוכיח עובדה זו באופן חד-משמעי מכתבי הגניזה, וקביעתם נותרה בגדר השערה בלבד.

קושייה נוספת שנשארה סתומה היא מערכת היחסים שנפרשה על פי תעודות הגניזה בין הגאונים לבין החצרנים היהודים. בחצר הפאטִמית בלטו בתקופות שונות אנשי כספים ורופאים יהודים שהתמנו  למשרות מפתח בממשל הפאטִמי ושהיתה להם השפעה לא מבוטלת על הח'ליפה, על הוַזיר ועל עושי דברם. מתעודות הגניזה עולה כי לגאונים, לכאורה ראשי היהודים, לא היה מעולם קשר ישיר עם הח'ליפה או עם הוַזיר. כשהגאון שישב בארץ ישראל נזקק לחסד או לטובה כלשהי מהשלטונות הפאטִמים, הוא פנה תמיד אל איש החצר היהודי שיפעל למענו, ואף אליו לא פנה ישירות, אלא באמצעות אנשיו וסמוכיו, ראשי קהילת פֻסטאט ומנהיגיה. למנהיגי הקהילות בפֻסטאט לא היו מהלכים ישירים בחצר, ועל כן, כל אימת שנזקקו לקשר עם השלטונות, קיימוהו באמצעות אנשי החצר היהודים. כך לדוגמה גאון ארץ ישראל, שלמה בן יהודה, ביקש בשנת 1034 מאפרים בן שמריה, שהיה ראש קהל הירושלמיים בפֻסטאט, 'ללכת אל השרים היקרים להודיעם ולבוא הוא והם אל כל נגיד מעבדי אדוננו המלך'. על פי המינוח המקובל בתעודות

הגניזה, 'השרים' הם אנשי החצר היהודים, ואילו 'עבדי אדוננו המלך' הם פקידים בכירים בממשל הפאטִמי.[13] התמונה המצטיירת היא תמונה מסובכת של תקשורת וצינורות תיווך בין הגאון לבין השלטון הפאטִמי. על פי תיאור מצב זה היה הגאון מצד אחד תלוי תלות מוחלטת באנשי פֻסטאט, המנהיגים העשירים ובעלי ההשפעה, ובעיקר בחצרנים היהודים, ומהצד האחר, היו אנשי פֻסטאט  לכאורה כפופים לו לחלוטין בתור הראשות והסמכות העליונה והקובעת, בהתאם לכתב המינוי הפאטִמי. מוזר מאוד לקרוא התבטאויות כגון: 'אעשה בעניין זה כדעתך… כי את פקודתך יש למלא ואין לחלוק או לערער עליה', כפי שכתב בשנת 1055 דניאל בן עזריה, גאון ארץ ישראל, אל הרופא והחצרן אברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת. דברים אלה כתב דניאל בן עזריה בהקשר למינויו של שוחט בקהילת פֻסטאט, מינוי שעל פי כתב סמכויות הגאון ועל דעת החוקרים, היה בסמכותו הבלעדית של גאון ארץ ישראל. על סמך התבטאויות מסוג זה אפשר לראות שגאון ארץ ישראל, לכאורה ראש היהודים מטעם הח'ליפה בממלכה הפאטִמית, היה כפוף להחלטתו של החצרן היהודי במצרים.[14]

מתעודות גניזה רבות עולים תיאורי פעילות נמרצת של כמה חצרנים בולטים במאה האחת-עשרה, רובם קראים, לטובת הקהילות היהודיות במצרים ובארץ ישראל. פעילות זאת התבטאה בתחומים מגוונים הקשורים בחצר הפאטִמית, כגון שיקום בתי כנסת הרוסים, שחרור אסירים פוליטיים שעברו על החוק הפאטִמי, הקלות במסים והשתדלות למען אנשים שונים במקרים של הסתבכות עם השלטונות. הגיוני שמדובר בפעילות של מי שהוא בעל הסמכות העליונה לענייני יהודים, שיש לו גם השפעה בחצר והוא יכול להשיג הטבות והקלות לכלל האנשים שעליהם הוא מופקד, הווה אומר, הרבניים, הקראים והשומרונים, שאם לא כן, מדוע יטרח חצרן קראי להתערב לטובת קהילות רבניות, שלא תמיד טובת אחיהן הקראים ניצבה לנגד עיניהם באותם מעגלים של פעילות פנימית יהודית? זאת ועוד, על האישים הקראים הללו נאמר בכמה תעודות גניזה שהחזיקו מעין 'חצר', או בלשון התעודות הכתובות ערבית-יהודית 'מַג'לִס' ('מושב' בעברית), שבה היו מתוועדים חשובי הקהילה עם החצרנים היהודים כדי לפתור בעיות חברתיות פנימיות של הקהילה, שעוררו מחלוקת ומדנים עד כדי שגרמו להתערבות חיצונית של השלטונות ושל המשטרה הפאטִמית.  מההתבטאויות במסמכים עולה שדעת אנשי החצר היא שקבעה בכל מקרה ומקרה מה ייעשה וכיצד.[15]

תמיהה נוספת מעלים כמה אזכורים של התואר רַאיס אליַהוּד בהקשר של אישים ממנהיגי הקהל בפֻסטאט, כגון שמריה בן אלחנן, ראש קהל הבבליים עד שנת 1026, ואפרים בן שמריה, ראש קהל הירושלמיים עד שנת 1055. עד כה פורשו התארים כלשון הפלגה, והחוקרים שעסקו באישים אלה נמנעו מלהביע עמדה מפורשת בהקשר לתארים אלה ש'קלקלו את השורה'. אבל האם היתה זו באמת רק לשון הפלגה, או שמא תפקיד ממשי הסתתר מאחורי תארים אלה?[16] לאור הממצאים בתעודות הגניזה, אלה רק מקצת מהתמיהות שעדיין לא התיישבו בנוגע לשאלה מי היה ראש היהודים הממונה מטעם הפאטִמים על כלל היהודים בממלכה: הגאון, ראש ישיבת ארץ ישראל, או החצרן היהודי היושב בחצר הח'ליפה הפאטִמי בקהיר, דהיינו, האם המינוי הוא יהודי פנימי או מוכתב על ידי הפאטִמים.

התעודה החדשה שחשפה סלע היא כתב מינוי לראש היהודים הרבניים, הקראים והשומרונים. שאלת המפתח היא כמובן, מתי ולמי הוענק מינוי זה. מכל מקום תעודה זו מתחברת לאחרת, שכבר התפרסמה בראשית המאה – כתב מינוי דומה משנת 1038.[17] קשה שלא לצרף את שורת התמיהות שהועלו כאן, להימצאותם של שני כתבי מינוי, שלפחות אחד מהם הוא מהמחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, ולנסות להקים מבנה ישן-חדש של הנהגת היהודים בממלכה הפאטִמית.

יש לראות איפה בגאון, כפי שגם נכתב בכתב סמכויות הגאון את 'הראשות של העדה הידועה בשם היהודים הרבניים', דהיינו, את הסמכות המשפטית וההלכתית העליונה של הרבניים. מנהיגי קהילות הרבניים במצרים היו כפופים לסמכותו ההלכתית של הגאון, אך הוא מצידו היה כפוף לרַאיס אליַהוּד, מאנשי החצר במצרים, שקיבל את מינויו מן הח'ליפה. במאות העשירית והאחת-עשרה התמנה לרַאיס אליַהוּד אדם שממילא אייש ממילא באותה תקופה עמדה בכירה בחצר, כמו רופא הח'ליפה או איש הכספים שלו. רק במאה השתים-עשרה התמסד התפקיד, וזוהי הנגידות לבית הרמב"ם, המוכרת מכתבי המאה השתים-עשרה והשלוש-עשרה.[18] ראש היהודים היה אם כן מינוי פאטִמי, ורק בדיעבד העניק לו הגאון, בתור הסמכות הראשית על קהל הרבניים, את התואר היהודי נגיד. החפיפה בין התואר של הרַאיס אליַהוּד לבין זה של הנגיד לא היתה אם כן הכרחית. לא כל מי שמונה רַאיס אליַהוּד בהכרח העניק לו הגאון את התואר נגיד, אלא יש להניח שהעניק זאת הגאון שהיתה לו קירבה יתירה עם הרַאיס אליַהוּד או שהיה זקוק לו ביותר. מבנה כזה של הנהגה פותר את כל הבעיות שנמנו לעיל ומציג תמונת הנהגה ברורה בתכלית. ראשות-העל על כל היהודים בממלכה הפאטִמית ניתנה בידי החצרן שישב בקהיר. לכל פלג מפלגי היהודים היה ראש משלו, מינוי פנימי, וככל פקיד בממלכה קיבל גם הוא כתב מינוי רשמי ממלכתי. ליהודים הרבניים היה ראש ישיבה משלהם, לקראים – הנשיא, ולשומרונים – הכהן הגדול.[19] שלושת ראשי העדות, היו כפופים לסמכות-העל, שהמינוי שלה היה חיצוני, וניתן לה על ידי הח'ליפה בהתאם לתפקיד שמילא האיש המסויים בחצר ולהשפעה שרכש על הח'ליפה ועל הוַזיר.

 ראשון ראשון ואחרון אחרון

בעזרת תעודות הגניזה וכפי שכמה חוקרים כבר תיארו חלקית במחקריהם, אפשר להציג רשימה משוערת של האנשים שהחזיקו במשרה הרמה מראשיתה. לראשון המזוהה עם השושלת הפאטִמית ועם כיבוש מצרים על ידיה, ושעליו סיפר אחימעץ איש דרום איטליה בחיבורו משנת 1054, אקרא בשמו הספרות פלטיאל.²⁰ הוא היה איש  המסתורין, שחזה בכוכבים את גדולתו העתידה של אלמֻעִז, לימים הח'ליפה הפאטִמי כובש מצרים. לשאלת זיהויו כבר נדרשו חוקרים רבים, החל ביעקב מאן²¹ וכלה במשה גיל, שהציעו הצעות שונות ומגוונות.²² אם אצמד להצעתו של ברנרד לואיס שעליו מסתמכת שולמית סלע במחקרה האחרון, אנקוב בשמו של מוסא בן אלעזר, רופאם של הח'ליפים הפאטִמים אלמַנצוּר, אלמֻעִז ואלעַזיז (996-946), שעימם עבר מהמַגרִבּ למצרים. הוא היה מייסדה של שושלת רופאי חצר שככל הנראה גם נשאו במישרה הרמה של הרַאיס אליַהוּד לאורך ארבעה דורות, עד לשנת 1038 בקירוב.²³ לרופא החצר היתה מאז ומתמיד עמדה בכירה והשפעה רבה בחצר והדברים נכונים גם ביחס למצרים הפאטִמית, לספרד של בית אֻמַיה והממלכות הקטנות, ואפילו ביחס לביזנטיון הנוצרית. רופאי חצר יהודים קיבלו תפקידים בכירים בממשל, או לפחות היו בעלי השפעה רבה.²⁴

בימי הח'ליפה אלחאכִּם (1021-996) הדברים מעורפלים וייתכן שחל פיחות במישרת ראש היהודים. אולי קשורים הדברים לעובדה שבימי אלחאכִּם דווקא נוצרי, ולא יהודי, היה איש המפתח בחצר. מכל מקום, ההצעה המתקבלת על הדעת היא שבראש היהודים, אם במשרה על כל סמכויותיה ואם בסמכויות מוגבלות, עמדו שמריה בן אלחנן ובנו אלחנן בן שמריה, בין השנים 1026-970. האב ובנו לא היו חצרנים, לא רופאים ולא אנשי כספים, אלא מנהיגים למדניים ובעלי עמדה בקהילה היהודית במצרים ובכל סביבותיה. מבחינה זו היו האב ובנו יוצאי דופן, והם נבדלים מכל הדמויות האחרות הנזכרות במאמר בתור ראשי היהודים. אבל גם הח'ליפה עצמו, אלחאכִּם, היה דמות יוצאת דופן ובלתי צפויה. ייתכן מאוד שהם פעלו תחת סמכותם או תמיכתם של בני משפחת הרופאים שהוזכרו לעיל. אבל ייתכן גם שחל פיחות במעמדם ובהשפעתם של רופאי החצר בתקופתו, ושהכוח וההשפעה עברו לידי חצרנים מסוג אחר – סוחרים גדולים ואנשי כספים קראים.²⁵

אנשי כספים אלה השתלבו בשלטון עוד בימי שמריה ובנו אלחנן. משפחה בולטת שמזכירים אותה הן בכתבי הגניזה והן במקורות מוסלמים בסוף המאה העשירית וראשית האחת-עשרה היא משפחתו של מנשה אבן אלקַזאז (סוחר המשי) וצאצאיו, שהתמנו לעמדות מפתח בחצר הפאטִמית ופעילותם בנושאים היהודיים היתה בולטת מאוד. על פי המידע המצוי בידינו, מילא האב מנשה תפקיד בכיר בממשל הפאטִמי, בתור כּאתִבּ (פקיד בכיר) לענייני ארץ ישראל וסוריה. בנו עדי מילא את מקומו עם מותו. יש רמזים לכך שמשפחה זו היתה קראית ולא מן הנמנע שנשאו בתואר רַאיס אליַהוּד, אם נשפוט על פי מעשיהם ופעולותיהם הנזכרים בעדויות, היהודיות והמוסלמיות כאחת.²⁶

בין השנים 1049-1024 בלטו בצמרת הממשל הפאטִמי כמה אישים קראים, ובראשם האחים התֻסתַרים: אַבּוּ נַצר פַצֹל (בעברית חסד) ואַבּוּ סַעד אִבּרַהים (אברהם), בני אַבּוּ אלפַצֹל סַהל (ישר) בן ישראל. היתה זו משפחת סוחרים ואנשי ממון שמוצאה מן העיר הפרסית תֻסתַר, שהתיישבו במצרים כנראה בראשית המאה האחת-עשרה. בני המשפחה סחרו בטקסטיל ובאבני חן ורכשו לעצמם מעמד מרכזי בחיי המסחר של מצרים. מתוקף מעמדם חדרו לחצר הח'ליפה, תחילה בתור ספקי החצר ואנשי כספים, ואחר כך נעשו מעורבים גם בענייני המדינה.

לאח הצעיר, אברהם, היו קשרים עם אמו הסודנית של הח'ליפה אלמֻסתַנצִר(1094-1036), שהיתה שפחתו של אברהם והוא מכר אותה לח'ליפה אלט'אהִר (1036-1021). לימים, כשמת אלט'אהִר, ובנו אלמֻסתַנצִר עלה במקומו כשהיה רק ילד בן שבע, הפכה אמו לגבירה המושלת ומינתה את אברהם ל'ואסִטה' שלה, מעין וַזיר של אם הח'ליפה. במעמדו זה קנה לעצמו אברהם השפעה עצומה והיה ממעצבי מדיניות הפנים והחוץ של הממלכה. בעת כהונתו, שארכה שלוש שנים, מילא יהודי שהתאסלם, צַדקה בן יוּסף אלפַלאחי, את תפקיד הוַזיר של הח'ליפה אלמֻסתַנצִר, ובין השניים התפתחה יריבות עמוקה. מעורבותו של אברהם במאבק בין הסיעות השונות בצבא הפאטִמי הסתיימה ברציחתו בידי אנשי הגדוד התורכי בשנת 1047. גם לאח הבכור, חסד, היה מעמד רשמי בחצר. הוא נתמנה ל'כּאתִבּ' של מפקד הצבא הפאטִמי בארץ ישראל, והוצא להורג בעוון בגידה וריגול בשנת 1049. ²⁷  אם ניצמד למחקרה של שולמית סלע ונקבל את הנחותיה, היה חסד התֻסתַרי הרַאיס אליַהוּד שהתמנה אחרי מות עדי בן מנשה (או לחלופין אלחנן בן שמריה), בין השנים 1026 ועד להוצאתו להורג בשנת 1049.

זוהי נקודת מפנה משמעותית במדיניות שניהל הח'ליפה אלחאכִּם: חסד התֻסתַרי היה קרא והיה גם סוחר ואיש כספים. הוא ואחיו מימנו את פעילויותיהם של הח'ליפים אלט'אהִר ואלמֻסתַנצִר. זוהי התקופה שבה עמדו בראש היהודים אנשי כספים קראים, לעומת התקופה שבה נשאו במשרה רופאי חצר רבניים. הקראים רכשו את השפעתם בחצר בזכות התלות של הח'ליפים בכסף המזומן שסיפקו להם. הכסף היה נחוץ לח'ליפים בעיקר כדי לשלם את משכורותיהם השוטפות של חיילי צבאם השכיר. יחד עם שני האחים פעל גם אַבּוּ נַצר דויד הלוי בן יצחק, אותו מינה הח'ליפה אלט'אהִר בשנת 1023 בתור ממונה על ניהול כספי המסים של הממלכה. דויד הלוי בן יצחק, קרא ואיש כספים, היה עוזרו ויד ימינו של חסד התֻסתַרי, וכבר בחייו של חסד פעל בתור משנה לו ומחליפו בעת העדרו. מקריאה מחודשת של תעודה שכבר התפרסמה בעבר הגיעה סלע למסקנה שדויד הלוי התמנה להיות רַאיס אליַהוּד אחרי מותו של חסד. הוא נזכר בתעודות הגניזה עד שנת 1055 לערך. גם חסד וגם דויד בן יצחק קיבלו כנראה את התואר היהודי נגיד.²⁸

בין דויד בן יצחק לבין הרַאיס אליַהוּד שבא בעקבותיו – יהודה בן סעדיה שהתמנה ככל הנראה ב- 1062 או ב1064-, מפרידות כעשר שנים לא ברורות. בתקופה זו, החל משנות השלושים של המאה האחת-עשרה, בולטת בכתבי הגניזה דמות נוספת שמן הראוי לתת עליה את הדעת בהקשר שלפנינו, הלוא הוא אַבּוּ אִסחַק אברהם הכהן הרופא בן יצחק בן פֻראת. הוא היה רופא ידוע שנולד בפֻסטאט, חי ברמלה והיה רופאו של המושל הפאטִמי. באמצע שנות החמישים עבר כנראה  לקהיר וקיבל מישרה בכירה בחצר. על פי מכלול הידיעות שאספתי לגביו, אני מניחה שכיהן בתור רַאיס אליַהוּד בין דויד הלוי בן יצחק לבין יהודה בן סעדיה, כלומר בין השנים 1062-1055 לערך. בשלב זה שבו העוצמה וההשפעה לידיו של המחזיק במשרת רופא החצר הרבני, והסוחרים הקראים איבדו מהשפעתם.²⁹

לגבי יהודה בן סעדיה, שהיה רופא החצר, קיימת הסכמה בין כל החוקרים שהוא כיהן בתור רַאיס אליַהוּד בעל התואר היהודי נגיד, וכך גם אחיו מבורך בן סעדיה אחריו. מבורך, שהיה גם הוא רופא החצר, ידע משבר חמור במחצית כהונתו, כשדויד בן דניאל, בנו של ראש ישיבת ארץ ישראל ונצר למשפחת ראש הגולה מבית דוד, גרם להדחתו מהכהונה ותפס את מקומו ביומרה להקים כהונה חדשה לעם ישראל – ראש גולה במצרים ובארץ ישראל. ניסיון זה נמשך בין השנים 1094-1082, אולם לאחר תהפוכות מדיניות חזר מבורך לכהונתו הקודמת, הן בתור רופא הח'ליפה והן בתור רַאיס אליַהוּד עד למותו בשנת 1111. בנו של מבורך, משה, ירש את מקום אביו במשרה הכפולה עד לשנת 1126. לאחר מותו החל מאבק בין משפחות שונות, בהן משפחת ראשי הישיבה שגלתה מארץ ישראל ובניה הגיעו למצרים, עד להתמסדות הנגידות עם הרמב"ם ובנו אברהם, בסוף המאה השתים-עשרה.³⁰

 דמותו של הרַאיס אליַהוּד

מניתוח מאפייניהן של כל הדמויות שככל הנראה כיהנו במשרת הראיס אליהוד, אנו יכולים להציג את הנקודות המשותפות הבאות:

•  אישיות חצרנית, בתחום הכספים והמסחר או בתחום הרפואה.
•  נצר לשושלת של אנשי כספים או רפואה, לפחות שניים או שלושה דורות, שיש לה מעמד בחצר.
•  אדם בעל קשרים הדוקים עם מושלים מדרגים שונים במינהל הפאטִמי, עם הוַזיר, עם אֵם הח'ליפה ועם הח'ליפה עצמו.
•  נושא המשרה קיבל את המינוי הרשמי המשולש מטעם הח'ליפה על כל היהודים, הרבניים, הקראים והשומרונים.
•  הקהילות היהודיות בכל המרחב הפאטִמי היו תלויות בו במידה רבה, וכך גם הגאונים שהיו תלויים בו, כפופים לו, השתדלו לשמור אתו על מערכת יחסים הדוקה, לרַצות את פניו ולהעניק לו תארים.
• התארים שהעניקו הגאונים לכל ראשי היהודים היו בנויים על בסיס זהה של תואר כפול: 'שר', שמשמעותו באותה תקופה איש חצר, עם תוספת כגון 'השר האדיר' או 'עטרת השרים'; ו'זקן', שמשמעותו במינוחים של התקופה היא נכבד, עם תוספת כגון 'זקַן הדוֹר', 'הוד הזקנים', או 'זקן בית ישראל'.
• התואר היהודי נגיד לא בהכרח הוענק לכל אחד מנושאי מישרת הרַאיס אליַהוּד. לא היתה  זהות הכרחית בין שני התארים.
•  נושא המשרה התבקש להתערב בחצר הח'ליפה בכל בעייה – כספית, חברתית או כלכלית, שניצבה בפני כלל היהודים במרחב הפאטִמי.
•  ראש היהודים קיים מעין 'חצר' (מַג'לִס) בביתו, אולם שבו מתכנסים כל נכבדי הקהילה כדי לשמוע את החלטותיו בנושאים שונים.
•  הקשר בינו לבין הגאון, הישיבה והקהילה היהודית התבצע באמצעות אנשי ביניים, שהיו מנהיגי הקהל היהודי בפֻסטאט, דבר שהעיד על היותו פקיד ממשל פאטִמי, כי כך היה הנוהל  לגבי מגעים עם פקידי ממשל פאטִמים.
•  המכתבים שהופנו אליו היו כתובים בסגנון דומה למכתבים שהופנו אל הממשל הפאטִמי: מליצות, צורת פנייה, הדגשת תאריו, מעלותיו ומעמדו לעומת נחיתותם של הפונים. במכתבים אלה השתמשו הפונים באוצר מלים השאול מהלכסיקון הדיפלומטי הפאטִמי.
•  לא היה קשר בין מעמדו בחצר הפאטִמית ותארו רַאיס אליַהוּד לבין כישוריו הלמדניים. לא בלמדנות אם כן נמצאו כוחו או עוצמתו, להבדיל ממנהיגי הקהל, אלה שעמדו בראש בית הדין של הקהילה ושנדרשו לידע למדני והלכתי רב.³¹

 סיכום

ראשיתה של משרת ראש היהודים בממלכה הפאטִמית היא נושא שעורר את התעניינות החוקרים כבר בסוף המאה הקודמת, ועד היום חלוקות עליו הדעות. הדעה המקובלת כיום במחקר היא שמישרה זו נוצרה במצרים רק בסוף המאה האחת-עשרה, עם נפילתה הסופית של ישיבת ארץ ישראל. לפני תקופה זו, ההנחה הרווחת היא שהגאון של ארץ ישראל כיהן בתור ראש היהודים הממונה מטעם הח'ליפה. לעומת גישה הזו, ניצבת היום סברה מחקרית חדשה, ששבה ומאמצת את תפיסתו  של יעקב מאן, לפיה ראשיתה של מישרה זו עם ראשית השלטון הפאטִמי. סברה זו עדיין טעונה הוכחות ברורות וחד-משמעיות. בינתיים נאמרים הדברים בעיקר על סמך ניתוח נסיבתי של השערות הגיוניות המשתמעות מכתבי הגניזה, ללא הוכחה כתובה של ממש. אבל הגניזה ידועה בהפתעות שהיא אוצרת בתוכה, וייתכן שלא ירחק היום ותימצא גם הוכחה כתובה וחד-משמעית לכך, שלמשרת ראש היהודים בממלכה הפאטִמית התמנה חצרן יהודי בידי הח'ליפה כבר מראשית השלטון הפאטִמי על מצרים, ארץ ישראל וסוריה.

 הערות

* מאמר זה התפרסם לראשונה בעברית בזמנים; רבעון להיסטוריה, 64 (1998), עמ' 44-34.

[1] על הפאטִמים, תולדותיהם ואמונתם ראה: Y. Lev, State and Society in Fatimid Egypt, Brill 1991 (להלן: לב, מדינה וחברה) ושם ביבליוגרפיה נוספת. וראה גם מ. גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, תל-אביב תשמ"ג (להלן: גיל, ארץ ישראל), כרך א, עמ' 354-278.

[2] לב, מדינה וחברה, עמ' 197-179; גיל, ארץ ישראל א, עמ' 140-116; מ. גיל, במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, ירושלים 1997 (להלן: גיל, במלכות ישמעאל), כרך א, עמ' 287-268; ח. לצרוס-יפה, 'מבוא', סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות (בעריכת ח. לצרוס-יפה), ירושלים תשנ"ו, עמ' 19-7; מ.ר. כהן, 'האיסלאם והיהודים: מיתוס, מיתוס נגדי, היסטוריה', שם, עמ' 37-21. בכל הספרים והמאמרים הנזכרים כאן – ביבליוגרפיה נוספת.

[3] אלמקריזי, אחמד בן עלי, כתאב אלמואעט' ואלאעתבאר בד'כר אלח'טט ואלאת'אר, בירות, כרך ב, עמ' 378; וראה גם: א. ברקת, שפריר מצרים; ההנהגה היהודית בפֻסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, תל-אביב תשנ"ה (להלן: ברקת, שפריר), עמ' 28-27.

[4] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 25-23.

[5] ש.ד. גויטיין, היישוב בארץ-ישראל בראשית האיסלאם ובתקופת הצלבנים, ירושלים תש"ם, עמ' 60-54 (להלן: גויטיין, היישוב); גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 421-419; גיל, במלכות ישמעאל, א, עמ' 83-81. בכל הספרים הנזכרים – ביבליוגרפיה נוספת.

[6]           J. Mann, The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs, New york 1970, I, pp. 257-251 (להלן: מאן, יהודים).

[7] ד' איילון (נוישטדט), 'ענייני נגידות במצרים בימי הביניים', ציון, ד (תרצ"ט), עמ' 143-135.

[8]          S. D. Goitein, ‘The Title and Office of the Nagid; A Re-examination’, Jewish Quarterly Review (JQR), New Series (NS), 1 (1910-11), pp. 78-85.

[9]                                             (להלן: כהן, הנהגה עצמית)       Mark R. Cohen, Jewish Self-Government in Medieval Egypt, Princeton 1980.

¹⁰ ראה לעיל, הערה 5.

[11] ש' סלע, 'ראשות היהודים בממלכה הפאטמית בידיים קראיות', משאת משה; ספר היובל למשהגיל, מוסדביאליק, ירושלים תשנ"ח, עמ' 256-282 (להלן: סלע, ראשות היהודים);         . Sela, ‘The Head of the Rabbanite, Karaite and Samaritan Jews: On the History of a Title, BSOAS, 57 (1995), pp. 255-267. (להלן: סלע,תולדות התואר).

[12]כתב המינוי של הגאון: Dropsie 354, ע"ב, גויטיין, היישוב, עמ'  57, שורות 4, 14; גיל, ארץ ישראל, ב, עמ' 569-568, שורות 4, 14.

[13]ULC Or 1080 J 107, שורות 13-12, גיל, ארץ ישראל, ב, מס' 119. ראה גם: ברקת, שפריר, עמ' 30-29.

[14]Bodl. MS Heb. a 3, f. 17, גיל, ארץ ישראל, ב, עמ' 665, שורות 36-35. ראה: א' ברקת, ' "החבר המעולה" או "הבוגד המעולה": מנהיג שנוי במחלוקת; עלי בן עמרם, ראש קהל הירושלמיים בפֻסטאט במחצית השנייה של המאה האחת-עשרה', AJS Review , 23/2 (1998) עמ' א-כז. וראה גם מאמר נוסף העוסק בחצרן והרופא היהודי אברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת ועומד להתפרסם בקרוב.

[15] על החצרנים הקראים, על פעולותיהם למען הרבניים ועל המג'לִס שהחזיקו בארמונם: גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 457-456; מ. גיל, התסתרים, תל-אביב 1981 (להלן: גיל, התסתרים); סלע, ראשות.

[16] על שמריה בן אלחנן: ברקת, שפריר, עמ' 151-150 ; על אפרים בן שמריה: שם, עמ' 106.

[17] סלע, ראשות היהודים, עמ' 260-256.

[18] א. אשתור, תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים, ירושלים תש"ד, כרך א, עמ' 310-298.

[19] על נשיאי הקראים ועל מנהיגי השומרונים ראה: גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 640-637; 664-661.

²⁰ ב. קלאר (מלביה"ד), מגילת אחימעץ, ירושלים תשל"ד, עמ' 37-34.

²¹ מאן, יהודים, א, עמ' 16.

²² גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 301-299 ושם ביבליוגרפיה נוספת.

B. Lewis, ‘Paltiel – A Note’, Bulletin of the School of Oriental and African Studies (BSOAS), 30      ²³     (1967), pp. 177-181.

²⁴ ראה למשל: כהן, הנהגה עצמית, עמ' 225-219.

²⁵ סלע, תולדות התואר, עמ' 265-264; ברקת, שפריר, עמ' 164-149.

²⁶ גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 298-297, ושם ביבליוגרפיה נוספת

²⁷ גיל, התסתרים.

²⁸ סלע, ראשות היהודים.

²⁹גיל, ארץ ישראל, א, בעיקר עמ' 455, וראה מאמר מפורט שלי עליו העומד להתפרסם בקרוב.

³⁰ כהן, הנהגה עצמית, פרקים 7-4.

³¹ לפירוט נוסף של כל נקודות הסיכום הללו, במאמרי על אברהם הכהן בן פֻראת.