קהילות הקראים במזרח התיכון בימי הביניים
E. Bareket, 2003, ‘Karaites Communities in the Middle East (10-15 Centuries)’, Karaite Judaism: A Guide to its History and Literary Sources, ed. M. Polliack, Series: Handbook of Oriental Studies, Brill, Leiden, pp. 237-252.
קהילות הקראים במזרח התיכון בימי הביניים (מאות 15-10)
רק החל מסוף המאה התשיעית וראשית המאה העשירית החלו הקראים להגדיר עצמם בתור קראים, או בני מקרא, כמו שמעיד סלמוֹן בן ירוחם, פרשן, מלומד והוגה דעות קראי שחי בירושלים במאה העשירית בפירושו לתהלים סט א: '… אחר כך נתגלו אחרי בנימין הקראים והוסיפו גדרים במצות ה'… '.1 בנימין הוא בנימין הנִהאוַנדי שחי בפרס באמצע המאה התשיעית. הוא האיש שהצליח לאסוף סביבו את שרידי הכתות הקדומות וגם קרא להם בשם: בני מקרא.2 כלומר, אפשר לדבר על קהילות של קראים רק החל מן המאה העשירית, וזוהי נקודת הפתיחה של הסקירה הנוכחית. מקורם של הקראים בעיראק ובפרס. בראשית המאה העשירית התחילה עלייה של קראים לארץ ישראל, והתיישבותם בירושלים. מכאן התפשטו הקראים גם למקומות אחרים בארץ ישראל ובסוריה, בעיקר ברמלה ובדמשק. ירידתם למצרים קשורה לשלטון הפאטִמי שהחל שם בסוף המאה העשירית. תחת השלטון הפאטִמי הסובלני צמחו קהילות קראיות עשירות בעיקר בקהיר ובפֻסטאט, אבל גם באלכסנדריה ובערי הדלתה. התקופה הפאטִמית הביאה לשגשוגם של הקראים ועלייתם במעלות הכלכלה והממשל. הפאטִמים נפלו בפני צַלאח אַלדין אלאַיוּבּי בסוף המאה השתים-עשרה (1171) וממלכתם נשלטה על ידי האַיוּבּים כמאה שנים, עד שנפלה בידי המַמלוּכּים (1250). ממלכתם של המַמלוּכּים התגבשה, פרחה והתנוונה במשך שלוש מאות שנים לערך, עד שנפלה בידי העוֹת'מאנים (1517). לאורך כל התקופה על תהפוכותיה הרבות, ידעו גם הקהילות הקראיות תקופות של שגשוג ושל ירידה והתנוונות. על פי ההיסטוריוגראפיה המקובלת ניתן לראות בכיבוש העוֹת'מאני את ראשית של העת החדשה וסופם של ימי הביניים וזאת תהיה גם נקודת הסיום של סקירה זו.
הנקודות העיקריות לדיון הן המבנה הפנימי של קהילות הקראים וההנהגה שלהם, מערכת הקשרים בינם לבין הרבניים, ובינם לבין השלטונות המוסלמים והתהפוכות שידעו קהילות אלה לאורך השלטונות המתחלפים. סקירה זו לא תעסוק בחיי הרוח והאידיאולוגיות הקראיות אלא אך ורק בהיבטים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים של חייהם. עיקר המקורות שמהם אנו שואבים את המידע על הקראים וכל הקשור בהם הם כתבי הגניזה. חלק גדול מהם כתבים רבניים דווקא, המאירים את מערכת היחסים בין הקראים לבין הרבניים. גם הכותבים המוסלמים איזכרו פרשיות חברתיות וכלכליות הקשורות בקראים, בעיקר בסוגיות הקשורות באנשי ממשל וכלכלה בכירים מן הקראים, שהשתלבו בחיי הממלכה בתקופה הפאטִמית. בתקופות האַיוּבּית והמַמלוּכּית מאירים הכתבים המוסלמים את היחסים שהלכו ונעכרו בין המוסלמים לבין היהודים, כולל הקראים. מן התקופה המַמלוּכּית יש בידינו גם שו"ת של האישים הבולטים במצרים העוסקים בשאלות הקשורות ביחסים שבין הקראים ובין הרבניים.
הקהילות בפרס ובעיראק
אין לנו הרבה ידיעות של ממש על קהילות הקראים בבבל. עיקר ריכוזם היה בפרס. קִרקִסאני, פוסק, פרשן והוגה דעות קראי בן המאה העשירית שחי כנראה בעיראק, מספר על הקראים בבגדאד הבודקים את מצב ה'אביב', כלומר מצב הבשלת השעורה לצורך עיבור השנה בסביבות בגדאד. הוא מסביר שהם טוענים שראוי הדבר להיעשות בכל מקום שבו מתקבלות תוצאות דומות לשל אזור ירושלים. עוד הוא מזכיר קראים בבַּצרה, בכּוּפה ובעֻכּבַּרה. מחוץ לבבל הוא מזכיר קראים בפרס (בייחוד בתֻסתַר), בגִ'בּאל (מָדַי) ובחֻ'ראסאן. באמצע המאה האחת-עשרה כתב אב בית הדין של הרבניים בעיר רַקה שעל הפרת שהקראים 'גם הם נהיו ברָשותינו בכלל הרבנים'. דברים אלה יש בהם משום עדות שקהילות הקראים בעיראק ובפרס נידלדלו מאוד לאחר העלייה ההמונית שלהם לארץ ישראל החל מראשית המאה העשירית והם היו בטלים בששים לעומת הרבניים שכנראה שליטתם בחיי הקהילה היתה מלאה וגם הקראים היו כפופים להם. אין לנו עליהם יותר ידיעות של ממש.3
בתקופה הפאטִמית (מאות 12-10)
הקהילות בארץ ישראל ובסוריה
בעקבות ההתיישבות הקראית בירושלים וצמיחת מרכז הרוח וההגות הקראי בה (לנושא זה מוקדשים מאמרים נפרדים) צמחו קהילות קראיות גם במקומות אחרים בסוריה ובארץ ישראל, ובעיקר בשתי הבירות המנהליות: בירת גֻ'נד דִמַשק (אזור דמשק) היא דמשק, ובירת גֻ'נד פִלסטין (אזור פלסטין, שפלת החוף) היא רמלה.
הידיעות על קהילת דמשק מעטות. על רקע זה בולטות הידיעות על משפחה קראית של סוחרי משי עשירים שהגיעה לדרגות גבוהות בממשל הפאטִמי, הם אַבּוּ סַהל מנשה אִבּן אלקַזאז (סוחר המשי) ובנו עדי (עדיה). מנשה הגיע למעלת כּאתִבּ (פקיד בכיר בממשל) והיה איש אמונם העיקרי של הפאטִמים בסוריה ובארץ ישראל. מקום מושבו היה בדמשק ומשם שלט על ענייני סוריה וארץ ישראל. פיוט יהודי מספר בשבחיהם של מנשה ובנו עדי שעשו טובות לבני עמם. לעומת זאת משורר מוסלמי בן זמנו שמנשה גרם לפיטוריו, חיבר נגדו פיוטי גנאי. בעקבות ביקורת מוסלמית על היהודי, נראה שהאִמאם הפאטִמי אלעַזיז (996-975) השליך אותו לכלא. בנו של מנשה, עדי (עדיה) ירש את מקומו של אביו.4 עלייתם של שני האישים הקראים לצמרת השלטון הפאטִמי בסוף המאה העשירית ובראשית המאה האחת-עשרה, מאפיינת גם את ההתרחשויות במצרים, כפי שנראה להלן.
מכתב שנמצא בגניזה, מאת קרא דמשקאי אל מנהיג הקראים בפֻסטאט בערך משנת 1040, יש בו כדי לתת שמץ מושג על היחסים בין הרבניים לבין הקראים בדמשק. הכותב היה אורג אומן, קרא יחיד במקצוע שכל המחזיקים בו בדמשק היו רבניים. הרבניים הלשינו עליו לפני השלטונות הפאטִמים של דמשק שהוא אורג, והשלטונות אילצוהו לעבוד במקצועו, דבר שמנע ממנו להתמסר לענייני הקהילה הקראית בדמשק. במכתב הוא מבקש ממנהיג הקראים בפֻסטאט כי ישיג בעזרת חסד התֻסתַרי, קרא עשיר ואיש חצר במצרים, פקודה מהאִמאם הפאטִמי שתשחרר אותו מחובת העבודה. כה גדולה היתה מצוקתו, עד כי ביקש לעבור לרמלה ולהצטרף לקהילה הקראית שבה, אך קהל הקראים בדמשק ביקשו שיישאר.5
ברמלה היו במאה האחת-עשרה שלוש קהילות יהודיות. שתי קהילות רבניות: בבליים וירושלמיים, וקהילה אחת קראית. בהתאם, היו ברמלה שלושה בתי כנסת, לכל אחת מן הקהילות בית הכנסת שלה. בשנת 1039 כתב נתן בן אברהם, בתארו את פורים, שהתאספו כ400- איש באולם הראשי של בית הכנסת, יותר מזה באולם הכניסה, ובהם כ200- קראים. אפשר ללמוד מכאן שהיו ברמלה כאלף משפחות יהודים, בערך כ5000- נפש, ובהם כ20%- קראים. אפשר גם ללמוד מכאן על מעורבות פעילה של הקראים עם הרבניים.6 הגאון שלמה בן יהודה (שנות גאונות 1051-1025) סיפר באחד ממכתביו שלפני התמנותו גאון שימש שליח ציבור אצל הקראים ברמלה, והיה מתפלל יום אצל הרבניים ויום אצל הקראים. שלמה בן יהודה התייחס לעניין בשמץ של הומור לגלגני כשציין ששתי העדות 'נכללים כמו נאוף ומשכב […]', כלומר, בשתי העדות יש חוטאים ואין הבדל מבחינה זו.7
קהילת הקראים והנהגתה
הקראים בנו לעצמם קהילות נפרדות מן הרבניים, ובהן מוסדות קהילתיים נפרדים. עניין בית הכנסת הקראי מעורפל משהו. ברמלה ידוע לנו על בית כנסת קראי, וידוע לנו על בית כנסת שלהם בפֻסטאט, עם זאת, לגבי ירושלים מדובר על מַג'לִס, כלומר מושב, ואולי הכוונה התכנסות בביתו של מישהו מנכבדי הקראים. אבל במקום אחר מדובר על שמועות בדבר אנשים שנוטשים את בית הכנסת של הירושלמיים בפֻסטאט ועוברים אל 'מַג'אלִס אלקַראיין', כלומר, לפי ההקשר, בתי הכנסת של הקראים. וידוע לנו כי גם אנשי החצר הקראים הגדולים בפֻסטאט החזיקו מַג'לִס, מעין מקום התכנסות שבו היו סוגרים את ענייני כלל היהודים. עניין בית הכנסת, אם כן, איננו ברור במלואו. מכל מקום עולה שוב תמונה של שיתוף פעולה, ויותר מזה, אפשרות לעבור מעדה לעדה, ללא בעיות מיוחדות כפי הנראה, אלא על פי אינטרסים משתנים.8
לקראים היו שני סוגים של מנהיגים: היו אנשי הרוח, הוגי הדעות, הפוסקים והמפרשים. רוב האישים הללו ישבו במרכז הקראי בירושלים. אבל הקראים אימצו לעצמם גם את אחד הענפים של בית ראש הגולה מזרע דוד המלך, וראו באבי הענף הזה, ענן, את אבי הקראות. את זמנה וטעמה של ההתקשרות הזאת בין הקראים לבין ענף זה של בית דוד, שקראו לעצמם 'נשיאים', עדיין אי אפשר לקבוע בוודאות, אך נראה שהדברים קרו במאה העשירית. מכאן ואילך עמדו נשיאים, צאצאי הענף הזה, בראש הקראים. הנשיאים ישבו בראש ובראשונה בירושלים, אבל עם התרחבות היישוב הקראי במצרים ועליית חשיבותו התישבו צאצאים של ענף זה גם בפֻסטאט החל מאמצע המאה האחת-עשרה. אלה שישבו בפֻסטאט שמרו על קשרים עם היישוב הקראי בירושלים אבל הגיעו לחשיבות רבה בזכות עצמם ובנו מערכות קשרים הדוקות עם השלטון הפאטִמי וגם עם מנהיגי הרבניים.הנשיאים שישבו בירושליםהיו המחליטים על עיבור השנה והם ששלחו משלחות לאזור הדרום, שם הבשילה השעורה מוקדם יותר, כדי לקבוע על פי מצבה האם יש לעבר את השנה. ענף אחר של המשפחה התיישב בדמשק החל מן המאה השלוש-עשרה, ובה פעלו נשיאים עד המאה השמונה-עשרה.9
יחסי קראים-רבניים
על אף שהיו עדה קטנה יחסית, הטביעו הקראים את חותמם במקורות התקופה. עדתם הציבה אתגר מתמיד בפני היישוב הרבני. אולי דווקא משום היותם עדה קטנה היו להוטים לעשות נפשות לתורתם, ולפיכך אילצו את מנהיגי הרבניים לנהל מלחמה מתמדת נגדם. לקראים היו מנהגים שונים מאשר לרבניים. התחומים העיקריים שנכרו בשונותם היו קביעת לוח המועדים, מנהגי השחיטה והמאכלים בכלל, נושאי אישות ואיסורי ביאה, מנהגי ירושה, ותפיסת העולם הכוללת, בעיקר לגבי ארץ ישראל והיחס אליה. הקהילה הקראית שישבה בארץ ישראל, בעיקר בירושלים, היתה קיצונית מאוד בביקורתה על הרבניים. את היחס הזה מבטא היטב סַהל בן מצליח, פרשן והוגה דעות בן המאה העשירית שישב בירושלים. הוא כתב חיבור גדול בשם 'איגרת התוכחה'. בחיבור זה הוא מקטרג על סגידתם של הרבניים לקברי קדושים, על אכלם מאכלים אסורים, על היותם מחללים שבת ומשתפים גויים בסעודותיהם, ובכלל כל תורתם היא תַקליד, מצוות אנשים מלומדה. בדבריו אלה הוא מתכוון לתורה שבע"פ, שהקראים שללו אותה והרבניים פעלו על פיה. אנשי הרוח הקראים נודעו בהכרת ערך עצמם. כתבי מלומדיהם מבטאים התנשאות ולגלוג על הרבניים, בעיקר על היותם שטופים באמונות הבל. בוודאי הוסיפה להם גם עמדתם המשפיעה של כמה אישים קראים במעלות הממשל.
ישיבת ארץ ישראל, ההנהגה העליונה של הרבניים, נהגה לקיים טקס גדול סביב שערי חומת הר הבית ועל הר הזיתים, כל שנה מידי הושענה רבה, היום האחרון של חג הסוכות. בעצרת החגיגית על הר הזיתים, נהג גאון הישיבה, בין היתר, להכריז חרם על 'האוכל בשר בחלב', כלומר על הקראים. הקראים פירשו את המקרא על פי השכל הישר, וכך נהגו גם לגבי הפסוק 'לא תבשל גדי בחלב אמו' (חוזר כמה פעמים במקרא, למשל דברים יד כא), ולא נהגו לפי פרשנות חז"ל שהרחיבו את האיסור על כל מאכלי בשר וחלב. הכרזת החרם גרמה לסכסוכים קשים בין הקראים לבין הרבניים, סכסוכים שהגיעו עד לתגרות ידיים והתערבות השלטונות הפאטִמים, וגרמו בסופו של דבר למאסרם של כמה ממנהיגי הרבניים בכלא בדמשק. אנשי החצר הקראים שישבו במצרים היו מעורבים בסכסוכים האלה ופעלו לטובת אחיהם הקראים. הרבניים שלטו בשוק הבשר ובחנויות, ואסרו על הקראים לשחוט על פי דיניהם ולפתוח את חנויותיהם בימי המועד שנחוגו על פי הלוח הרבני, וגם דברים אלה גרמו לסכסוכים ולתגרות, והביאו להתערבות החצרנים הקראים שפנו אל האִמאם הפאטִמי לפעול למען אחיהם.
בצד הניגוד החריף היה גם שיתוף פעולה בין שתי העדות. הקשר והמעורבות ההדדית באו לידי ביטוי בתחומים רבים, במיוחד בתחום המיסוי. בעת המאבקים הפנימיים בישיבה, מוסד ההנהגה העליונה של הרבניים, כשמשפחות שונות נלחמו ביניהם על כס הגאונות, ניסה כל אחד מן הצדדים למשוך אליו את הקראים, שהיו בעמדות משפיעות במצרים בעיקר בזכות עושרם וקשריהם בחצר. כשהקראים בחרו צד והצטרפו אליו, נהגו אנשי הצד השני לתקוף את יריביהם על כך שהם נעזרים באנשים 'שלא מבני דתם'. נישואים מעורבים בין שתי העדות היו שכיחים מאוד. בדרך כלל הכילו כתוּבּות 'מעורבות' תנאים בדבר כיבוד הדדי של מנהגי הזולת, בנוגע למאכלים ולמועדים, כגון קטע כתוּבּה שבו מתחייבת האישה שלא להאכיל את בעלה בשר 'שלא הוא משחיטת הרבנים' ושלא 'תחלל עליו את מועדיו'. רוב הנישואים המעורבים היו בין קראיות ורבניים. פחות מצויים ואולי אפילו נדירים היו נישואים בין רבניות לקראים.
גם הנושא הרגיש של פדיון שבויים התקיים לא אחת במשותף, למשל בשנות השלושים של המאה האחת-עשרה. קהילת אלכסנדריה התעסקה אז בפדיון שבויים מסיבי שנכפה עליה על ידי יורדי הים הפאטִמים, שהרבו לשבות אניות ביזנטיות והביאו את כל תכולתן לאלכסנדריה. במכתבים שהריצה קהילת אלכסנדריה לשאר קהילות מצרים בבקשה להשתתף בנטל הכספי הכבד, מוזכרים גם שבויים קראים שיש לפדותם.10
הקהילות במצרים
הריכוז היהודי הגדול ביותר במצרים ישב בעיר המרכזית, פֻסטאט, ובעיר הבירה של הפאטִמים, קהיר. באלכסנדריה ישבה הקהילה היהודית השנייה בגודלה ובחשיבותה, וגם בערי הדלתה ישבו קהילות קטנות יותר. בהתאמה היתה תמונת הקהילות הקראיות דומה. למצרים הגיעו קראים שעזבו את פרס ואת עיראק כחלק מגל ההגירה הגדול שנוצר עם עליית הממלכה הפאטִמית. רוב הקראים הגיעו למצרים דרך המַגרִבּ בעקבות הפאטִמים החל מסוף המאה העשירית. היו אלה סוחרים, בהם עשירים מופלגים ומקורבים לשלטון. אבן דֻקמאק ומַקריזי, שני כרוניקאים מוסלמים בני המאה החמש-עשרה, מזכירים את הקראים בכרוניקות שלהם. הם מציינים את קיומו של בית הכנסת הקראי בפֻסטאט ואף יודעים להבחין בינם לבין הרבניים ולהביא את עיקרי אמונתם. הגניזה מספקת מידע מועט על הקראים במצרים ככלל ועל היחסים בינם לבין הרבניים. כאמור היו ביניהם מצד אחד מחלוקות ויריבויות ומן הצד האחר שיתוף פעולה ועזרה הדדית. יחסית לנעשה בארץ ישראל שררה במצרים הרמוניה בין שתי הכיתות. רבניים עברו מבית הכנסת שלהם אל המושב של הקראים ולהיפך, מסיבות חברתיות ולאוו דווקא דתיות, אם כי מדובר בתנועה מצומצמת מאוד. שתי העדות קיימו ביניהם שיתוף פעולה הדוק בכל הנוגע לענייני מיסוי, מגבית כספים לטובת ישיבת ירושלים (הרבנית), הקדש בכלל ופדיון שבויים בפרט, ואפילו בבית הדין, כשקראים באו להתדיין בפני בית הדין של הרבניים. הקראים במצרים היו יחסית עשירים יותר ומקורבים יותר לשלטונות, וזהי הסיבה שהרבניים עשו מאמץ גדול לשמור על דו-קיום בשלום. את מערכות הקשרים הפורמליים בין הרבניים לבין הקראים קיימו בראש ובראשונה מנהיגי שתי העדות: מנהיגי קהילות הרבניים, הבבליים והירושלמיים מחד, ומנהיגי הקראים, הם הנשיאים, מאידך.כתוּבּות רבות בגניזה מעידות על נישואים מעורבים, הזוג המפורסם ביותר הוא הרבני דויד בן דניאל, נצר למשפחת ראשי הגולה, ראש הגולה במצרים בין השנים 1094-1082, שנשא לאשה את בתו של קרא עשיר ורב השפעה בפֻסטאט, נאשיה בת משה הכהן בן אהרן. נישואים אלה נראים שנעשו מתוך אינטרס ציבורי: דויד בן דניאל היה מעוניין בתמיכת הקראים לצעדיו החברתיים-פוליטיים, ואף השיג אותה.11
על רקע מיעוט הידיעות על הקראים ככלל, בולט מעמדם של כמה אישים קראים במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, שעליהם יש בידינו מידע רב, הן מן המקורות המוסלמים והן מכתבי הגניזה. סמוך לאמצע המאה האחת-עשרה עלו לגדולה האחים התֻסתַרים, הם אַבּוּ נַצר פַצל (חסד) ואַבּוּ סַעד אִבּרַהים (אברהם) בני אַבּוּ אלפַצל סַהל (ישר) בן ישראל.זו משפחת סוחרים ואנשי ממון, אשר שורשיה בעיר הפרסית תֻסתַר, כפי שמראה שמם. הם היו קראים, אך נמנו עם זרם נפרד בתוך הקראות, זרם שאמנם נקרא 'התֻסתַרים'. ענף ממשפחה זו התיישב במצרים, כנראה בראשית המאה. שני האחים, חסד ואברהם, נזכרים במקורות ערביים בקשר לפעילותם הכלכלית וגם בקשר למעמד המדיני החשוב שהשיגו בחצר הפאטִמית. בייחוד אברהם בלט בתחום זה, כנראה בזכות קשריו המיוחדים עם אֵם האִמאם אלמֻסתַנצִר. זו היתה בתחילה שפחה סודנית, קניינו של אברהם התֻסתַרי, וזה מכר אותה לאִמאם אלט'אהִר והיא היתה אֵם האִמאם הבא אחריו, אלמֻסתַנצִר. עלייתו של אברהם לגדולה התחילה כנראה בשנת 1036, במות אלט'אהִר, ובקיץ 1044 זכה במעמד רשמי של ואסִטה, מעין ממונה על הניהול מטעם אֵם האִמאם, מעמד קרוב לזה של הווזיר. מעורבותו במאבק בין הסיעות בצבא הפאטִמי היא שהביאה בסופו של דבר לרציחתו של אברהם בידי אנשי צבא תורכים, בשנת 1047. גם האח הבכור, חסד, היה מעורב בענייני המדיניות הפאטִמית. בשנת 1040 בקירוב נתמנה כּאתִבּ (פקיד ראשי) של שליט ארץ ישראל ומפקד הצבא הפאטִמי. בשנת 1049 הוציאו אותו להורג בעוון ריגול ובגידה בממלכה לטובת שליט חַלַבּ.12 יחד עם שני האחים פעל גם סוחר קראי עשיר נוסף, אַבּוּ נַצר דויד הלוי בן יצחק, אותו מינה האִמאם אלט'אהִר בשנת 1023 בתור ממונה על ניהול כספי המסים של הממלכה. דויד הלוי היה עוזרו ויד ימינו של חסד התֻסתַרי, וכבר בחייו פעל כמשנה לו וכמחליפו בעת היעדרו.
באישים אלה כרוכה שאלת הממשל העצמי של היהודים תחת שלטון הפאטִמים. דעות חדשות במחקר רואות בחסד התֻסתַרי ובדויד הלוי, אישים שקיבלו את המינוי הפאטִמי רַאיס אליַהוּד, כלומר ראש כל היהודים בממלכה הפאטִמית: הרבניים, הקראים והשומרונים. דעה זו עדיין טעונה הוכחה חותכת, אבל אם היא נכונה, משמעותה רבה: הקראים הגיעו להשפעה רבה בחצר הפאטִמית הודות לעושרם הרב ומיומנותם בניהול מסחר וכספים בקנה מידה בינלאומי ובזכות השפעתם זו קיבלו גם את המינוי העליון על כל היהודים ושלטו בכל ענייני היהודים בממלכה הפאטִמית.על עובדה אחת לֵית מאן דפַליג: על פי תעודות הגניזה היו האחים התֻסתַרים ודויד הלוי מעורבים בכל הפעילויות של הקהילות, הן הקראיות והן הרבניות, הן הישיבה בארץ ישראל והן הקהילות במצרים, והרבו להשתדל אצל השלטון למען היהודים ככלל, הרבניים והקראים.13
ניתן לסכם ולומר שבין המאות 12-10, תחת שלטון הפאטִמים, בעיקר במצרים, אך גם בארץ ישראל, הגיעו הקראים לגיבוש מלא, לצמיחה תרבותית, רעיונית, חברתית וכלכלית, ולשיא השפעתם בממלכה כולה. תחת שלטון הפאטִמים שגשגו הקראים והגיעו להישגים שאליהם לא הגיעו עוד בתקופות הבאות לקיומם.
בתקופות האַיוּבּית והמַמלוּכּית (מאות 15-13)
עיקר השינויים חלו בתקופה המַמלוּכּית. המַמלוּכּים היו מוסלמים סוּנים שמרנים ואדוקים ועלייתם לשלטון הביאה עמה שינוי מהותי ביחס לבני החסות, שהגדרתם המשפטית היתה כשל מיעוט נסבל, הכפוף לחוקי האפליה, הלוא הם תנאי עֻמַר. המַמלוּכּים גילו קפדנות רבה ביחסם למיעוטים, קפדנות שניזונה לא מעט מהתפרצויות קנאות של ההמון המוסלמי, מן האיבה המוסלמית לזר, שגברה לאחר התקופה הצלבנית, וממעמדם הנחות של ההמון המוסלמי ביחס אל המַמלוּכּים, מוסלמים חדשים בעולם האִסלאם. הקפדה יתירה זו, שכמותה לא נודעה בתקופות הפאטִמית והאַיוּבּית, הלכה ונתפוגגה, מטבע הדברים, בחיי יום יום, הן עקב התרופפות הקנאות הדתית אצל ההמון לאורך זמן, הן עקב תלותה הגוברת של מערכת הממשל המַמלוּכּית, על כל דרגיה, בתפקידים ובבעלי מקצוע מקרב בני החסות, בעיקר, אמנם מקרב הנוצרים, אך גם ביהודים לא מעטים, ובהם קראים. מכל מקום, מצבם של היהודים תחת שלטון המַמלוּכּים היה קשה יותר מאשר תחת שלטון הפאטִמים והאַיוּבּים. המַמלוּכּים שלטו על אזורי סוריה, ארץ ישראל ומצרים. יהודים ישבו בכל הערים הגדולות והבינוניות בתחומים האלה, ולרוב בכל מקום שהיתה בו קהילה רבנית גדולה, ישבה לצידם גם קהילה קראית כגון בדמשק, בחַלַבּ, בטריפולי, בקהיר ובאלכסנדריה.גורלם של הקראים היה זהה לגורלם של היהודים הרבניים, ואלה גם אלה לא נמלטו ממגמת ההתאסלמות שאיפיינה הן את הנוצרים והן את היהודים תחת שלטון המַמלוּכּי, בעיקר במאה הארבע-עשרה, שבה התאסלמו יהודים, בכללם גם קראים רבים.
התחום העיקרי שבו התנכלו השלטונות המַמלוּכּים ליהודים בכלל, ובתוכם גם לקראים היה בניינם ושיפוצם של בתי כנסת. במאה הארבע-עשרה (1321) התעוררו הקנאים המוסלמים בדמשק וחיללו בית כנסת של הקראים. המוסלמים טענו שמקודם היה הבית ההוא בית דירות, וזה מאה שנה שימש בית כנסת לקראים ובזמן הכיבוש המונגולי בשנת 1300 תיקנו והרחיבו אותו, דבר המנוגד לתנאי עֻמַר, ועל כן דינו להיחרב. המוסלמים כינסו בעניין זה שתי ישיבות של השופטים וחכמי המשפט האִסלאמי. לישיבה השנייה הוזמנו הקראים שטענו שבית הכנסת לא חוּדש. אולם המוסלמים הוכיחו שבית הכנסת נמצא במקום מוסתר ולכן יכלו הקראים להרחיב ולשכלל את בנינו מבלי שהרגישו בכך. על סמך עדות של אחד עשר איש קבעו השופטים שאמנם מחודש הוא, ערכו זיכרון דברים ושלחו אותו לחצר השולטאן ונתקבלה פקודה להרוס את בית הכנסת. הפקודה בוצעה ברוב עם, כפי שמספרים מקורות מוסלמים בני התקופה.14
במאה החמש-עשרה תועדו בקהיר כמה מקרים של התנכלות לבתי כנסת, בהם של הקראים, בתואנה שהיהודים הפרו את תנאי עֻמַר האוסרים עליהם לבנות בתי כנסת חדשים. המקרים הובאו על ידי המון קנאים מוסלמים בפני שופטים מוסלמים שדנו בנעשה ובדקו את הראיות. כמה מן המקרים התפתחו לכדי פרשיות ממושכות ונפתלות, שבמהלכן נסערו תדיר הרוחות ברחוב וגם נהרסו בתי כנסת קיימים. הפרסום שניתן לחוקי האפליה וההסתה של הקנאים המוסלמים עשו את שלהם בעיקר בעיר הבירה, והתוצאות היו מורגשות ביותר. במאה החמש-עשרה ירדה הקהילה היהודית בכל תחומי החיים, וגם בתחומי הממשל וההשפעה בחצר. רגליהם נדחקו מענפי כלכלה חשובים וגם בשטח התרבותי חלה ירידה. עדות השומרונים והקראים שישבו ליד הרבניים ברובע זֻוַילה שבקהיר, עלו על הרבניים מהרבה בחינות. הם היו עשירים מהם ומקורבים מהם למלכות ועדיין מילאו תפקידים בממשל. אולי גם על רקע זה הלכה וגברה האיבה בין הרבניים והקראים במצרים.
בתקופה הזאת נידלדל מספר הקראים בארצות המזרח וכמעט שנעלמו במערב, אולם בקהיר עדיין היתה להם קהילה חשובה יחסית. הירידה המתמדת של עדתם הכניסה בלבם, נוסף על רגשי העליונות והבוז שחשו כלפי הרבניים מכבר, גם שנאה של ממש אליהם. משו"ת שהופנו לאישים רבניים מרכזיים בני התקופה כגון ר' אברהם בן הרמב"ם (1237-1186) או ר' דויד בן זמרה (הרדב"ז, 1573-1479) עולה שהרבניים האשימו את הקראים בזה שהם הם שגרמו לקלקול היחסים בעוד שמצד הרבניים היתה תמיד נטייה לקרב אותם. הקראים לא היו שותים את היין של הרבניים ולא היו אוכלים משחיטתם אפילו אם אחד מהם עמד על גבי השוחט בשעת השחיטה. ואילו הרבניים הרשו לשתות יין של קרא אם הוא נשבע שלא העסיק גוי או גויה ולא שפחה שלא נטבלה. מחמת עיקרי אמונתם נזקקו הקראים לרבניים. משום ההקפדה היתירה שהקפידו על דיני טומאה היו שוכרים רבניים עניים שיקברו את מתיהם, ובשבתות היו פונים אל המיילדות של הרבניים שתיילדנה את נשותיהם. בכל זאת זלזלו ברבניים ושתי העדות הלכו ונתרחקו זו מזו. הקראים לא היו באים לחופותיהם של הרבניים ולא משתתפים בשמחותיהם. רוגז רב נתעורר בשנים שבהן חגגו הקראים את המועדים לפי ראייה בימים אחרים מאשר הרבניים ועשו מלאכותיהם בפרהסיה בזמן שהרבניים חגגו. על פי עדותו של הכרוניקאי המוסלמי מַקריזי עשו זאת הקראים בכוונה תחילה, כי מאז ומתמיד היתה זו דרכם להתחבב על השלטונות המוסלמים ולהסביר להם שהם עושים כמוהם את החגים על פי ראייה. המתיחות בין הקראים לרבניים הביאה לידי סכסוכים אלימים ותגרות ידיים, ואם שני הצדדים לא יכלו להתפשר הובא העניין לפני ערכאות של המוסלמים. כמה עדויות בכתובים מביאים סיפורים כגון דא.15
גם בתחום של נישואים מעורבים חלה החמרה. הרבניים חדלו כמעט בכלל להתחתן עם הקראים. מַקריזי מספר שבין הקראים והרבניים היתה שנאה גדולה, אין הם משתדכים ביניהם ואינם משיחים אלו עם אלו ואינם נכנסים אלו לאלו לבתי הכנסת שלהם. בימי הנגיד ר' אברהם השני בן דויד נכדו של הרמב"ם (1300-1246), היה מעשה אשר לא נשכח זמן רב מזכרונם של היהודים במצרים. קבוצה גדולה של קראים עברה בבת אחת ליהדות הרבנית: 'התיהדו ביום אחד במצרים קהל גדול… ', זה היה מאורע שעשה רושם עמוק בקרב הקהילות בארצות המזרח כי קהיר ומצרים כולה היו בזמן ההוא מרכז רוחני חשוב לכת הקראים ובה ישבו חכמים וסופרים קראים שעמלו להעמיק ולבסס את תורתם. אַשתוֹרי הפַּרחי בן הדור (1355-1280) מוסר שהדבר היה תחת השפעתו של הנגיד אברהם בן דויד. בין קראים אלה היו משפחות מיוחסות ו'כי גם הם היו אנשים עשירים וחשובים ויודעי ספר…', ולכן כבדו אותם הרבניים וגדולי הקהילות במצרים ובאו עמהם בברית הנישואים 'ולא היה אדם פוצה פה עליהם, אדרבה, נתחתנו בהם גדולי קהלות מצרים הרבנים… '. משפחות אלה היו ידועות עוד במאה השש-עשרה '… ועוד היום משפחות ההם ידועות במצרים, מהם כהנים ונושאים ידיהם וישראלים מיוחסים' ומשמע שעם קראים שלא עברו באופן רשמי לרבניים כמעט ולא היו הרבניים מתחתנים כבר באותו הזמן, אם כי עדיין ניתן למצוא מקרים של נישואים מעורבים. מכל מקום, בית הקברות של היהודים בקהיר במאות החמש-עשרה והשש-עשרה היה משותף ליהודים הרבניים, לקראים ולשומרונים.16
סיכום
יש לראות את קהילות הקראים במזרח תחת שלטון האִסלאם בימי הביניים משתי זוויות עיקריות: הזווית האחת היא מעמדם בעיני השלטונות המוסלמים, כלומר ההיבט החיצוני, ואילו הזווית השנייה היא מעמדם בתוך העם היהודי, כלומר ההיבט הפנימי. לרוב היה מעמדם בעיני השלטונות המוסלמים זהה לזה של הרבניים, אבל תחת שלטון הפאטִמים הגיעו הקראים להישגים באופן בולט, הן בתחום הכלכלי והן בתחום הממשל. כמה מהם השפיעו באופן ניכר על אופי המדיניות והחברה בממשל הפאטִמי. יש מקום לבדיקה יסודית עד כמה השפיעה בנושא זה היותם של הפאטִמים שיעים-אִסמעילים ועד כמה היתה קירבה רעיונית בין ההגות הקראית לבין ההגות הפאטִמית. תור הזהב של הקראים, מכל היבט שהוא, היה בין המאות 12-10, תחת שלטון הפאטִמים, וספיחיו נמשכו לתוך התקופה האַיוּבּית. זוהי התקופה שבה יצרו הקראים את היצירה הספרותית הגדולה שלהם בתחומי פרשנות המקרא, הלשון העברית, ספרי מצוות והגות. זוהי התקופה שבה היתה לקראים תנופת התיישבות והתפשטות – עד קצה המַגרִבּ וצפון ספרד במערב ועד ביזנטיון במזרח. חשיבות רבה היתה לקראות בתקופת הזוהר שלה גם בהיותה כוח מעורר ומאתגר לרבניים וליצירתם. לנקודת שיא זו לא שבו עוד הקראים בכל תולדותיהם. מכאן ואילך ידעו רק ירידה שהחלה כבר בתקופה האַיוּבּית והלכה וגברה בתקופה המַמלוּכּית, במקביל לירידה שידעו הרבניים.
היחסים בין הרבניים לבין הקראים היו מותנים במידה רבה במעמדם של הקראים בחברה האִסלאמית. כשהיו הקראים בשיאם, היו היחסים מתונים יחסית, כי הרבניים נזקקו לקראים שתפסו עמדות בכירות בממשל. ככל שהורע המצב של היהודים, הלכו ונתחדדו היחסים.
המידע העומד לרשותנו היום לגבי חיי הקהילה הפנימיים של הקראים והתארגנותם הקהילתית והחברתית דל מידי. גם מידת השפעתם של הנשיאים ועד כמה מדובר בהתארגנות ריכוזית וכוללת, בדומה למודל של הרבניים (הישיבות בתור מרכזי סמכות בלעדיים ושולטים בכל קהילות ישראל במזרח), עדיין לא נהירה דיה. דומה שהתארגנותם של הקראים היתה לרוב על בסיס מקומי, ולכלל אירגון כולל לא הגיעו, אך נושא זה עדיין טעון בדיקה יסודית כמו גם כל הנושא הקראי בימי הביניים, שעדיין מצפה לחשיפת מקורות ומחקר מעמיק.
הערות
1. סלמון בן ירוחם, פירוש תהלים, ,ed. L. Marwick, Philadelphia 1956עמ' 98. ראה גם: ש' פינסקר, ליקוטי קדמוניות לקורות דת בני מקרא וספרותם, וינה תר"ך, עמ' כא-כב; ב"צ דינור, ישראל בגולה, א1, דביר, תל-אביב 1961, עמ' 236; מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (1099-634), אוניברסיטת תל-אביב תשמ"ג, שלושה כרכים (להלן: גיל, ארץ ישראל), א, עמ' 637-631.
2. מ' גיל, 'קדמוניות הקראים', תעודה טו: חקר הגניזה לאחר מאה שנה (בעריכת מ"ע פרידמן), אוניברסיטת תל-אביב תשנ"ט, עמ' 97-95.
3. יעקב אלקרקסאני, כתאב אלאנואר ואלמראקב (הו"ל L. Nemoy, New York 1939-43), עמ' 61, 838, 908. אב בית הדין: Mosseri Ia.1, פירסם ש' שקד, 'תעודה קראית קדומה בפרסית-יהודית', תרביץ, מא (תשל"ב), עמ' 51-49. ראה: מ' גיל, במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, מוסד ביאליק, ירושלים 1997, ארבעה כרכים, א, עמ' 265-264.
4. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 298-297.
5. גיל, ארץ ישראל, ב, מס' 291, עמ' 518-516.
6. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 145.
7. גיל, ארץ ישראל, ב, מס' 75, עמ' 129.
8. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 653-652; א' ברקת, שפריר מצרים; ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, אוניברסיטת תל-אביב תשנ"ה (להלן: ברקת שפריר), עמ' 21-19; א' ברקת, 'ראש היהודים במצרים תחת שלטון הפאטמים: בדיקה מחודשת', זמנים, 64 (1998), עמ' 43-34 (להלן: ברקת, ראש היהודים), ראה שם, עמ' 40.
9. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 640-637, 643.
10. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 655-641; ברקת, שפריר, עמ' 71; ש' אסף, 'לתולדות הקראים בארצות המזרח', ציון, א (תרצ"ו) עמ' 218-208 (להלן: אסף, לתולדות הקראים), ראה שם, עמ' 210-209.
11. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 609; ברקת, שפריר, עמ' 21-19.
12. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 457-456; מ' גיל, התסתרים; המשפחה והכת, אוניברסיטת תל-אביב 1981, עמ' 44-37.
13. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 480; ש' סלע, 'ראשות היהודים בממלכה הפאטמית בידים קראיות', משאת משה; ספר היובל למשה גיל, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ח, עמ' 282-256; ברקת, ראש היהודים, עמ' 42-36.
14. א' שטראוס (אשתור), תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים, שני כרכים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"א (להלן: שטראוס, תולדות היהודים), א, עמ' 259-258, 291-279.
15. שטראוס, תולדות היהודים, ב, עמ' 110-101.
16. אסף, לתולדות הקראים, עמ' 212-211; שטראוס, תולדות היהודים, א, עמ' 230-229, ב, עמ' 362, 451.
רשימה ביבליוגרפית
1. ש' אסף, 'לתולדות הקראים בארצות המזרח', ציון, א (תרצ"ו) עמ' 218-208.
2. א' ברקת, 'ראש היהודים במצרים תחת שלטון הפאטמים: בדיקה מחודשת', זמנים, 64 (1998), עמ' 43-34.
3. א' ברקת, שפריר מצרים; ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, אוניברסיטת תל-אביב תשנ"ה.
4. מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (1099-634), אוניברסיטת תל-אביב תשמ"ג, שלושה כרכים.
5. מ' גיל, במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, מוסד ביאליק, ירושלים 1997, ארבעה כרכים.
6. מ' גיל, 'קדמוניות הקראים', תעודה טו: חקר הגניזה לאחר מאה שנה (בעריכת מ"ע פרידמן), אוניברסיטת תל-אביב תשנ"ט, עמ' 97-95.
7. מ' גיל, התסתרים; המשפחה והכת, אוניברסיטת תל-אביב 1981.
8. ב"צ דינור, ישראל בגולה, א2, דביר, תל-אביב 1961.
9. ש' סלע, 'ראשות היהודים בממלכה הפאטמית בידים קראיות', משאת משה; ספר היובל למשה גיל, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ח, עמ' 282-256.
10. א' שטראוס (אשתור), תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"א, שני כרכים.