מונחים מקראיים וגלגוליהם במהלך הדורות

 

החברה היהודית לדורותיה נהגה לאמץ לעצמה מונחים מקראיים ולהשתמש בהם לצרכים שונים. לאורך הדורות עברו מונחים מסוג זה גלגולים מגלגולים שונים, שינו מהות ופירוש ושמשו למטרות שונות לגמרי בכל נדבך היסטורי, אבל תמיד נשארו במקורם מונחים מקראיים. היניקה מספר הספרים היתה מקור של סמכות, של כוח, אבל בעיקר של זהות ותחושה שייכות. הקוד המקראי היה צופן בסיסי ומזהה בחברה היהודית לדורותיה ולמקומותיה.

עזרא קורא בתורה לפני העם
גוסטב דורה
(ויקיפדיה)

עם שיבת ציון והנחת היסוד לקריאת התורה בציבור ולהתפתחותה של התורה שבעל פה, במאה הששית לפני הספירה, הפכה האוכלוסייה היהודית בהדרגה לאוכלוסייה יודעת קרוא וכתוב, שהלמידה היתה אבן היסוד של תפיסת החיים שלה. כבר ספר דברים (כתיבתו משוערת למאה השביעית לפני הספירה) מצווה  על השינון ועל הלמידה: ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ.  ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. (דברים ו).  יוספוס פלוויוס בספרו "קדמוניות היהודים" מסביר כי "לא ציוותה התורה לעשות משתה לעת הוולד בנים ולמצוא בזה טעם להרבות בשתייה, רק פקדה.. ללמד את הבנים מקרא, למען ידעו את החוקים ואת מעשי אבותינו…". לאחר חורבן הבית השני התחזקה תפיסת הלמידה והפכה להיות הפעילות המרכזית בחברה היהודית.1 לצד התורה הכתובה התפתחה גם התורה שבעל פה, תוצר של אינספור דיונים ופולמוסים, אשר הובילו לשלל הלכות שפסקו התנאים (בין המאות הראשונה והשלישית) והאמוראים בין המאות החמשית והשלישית), כל קבוצה בתקופתה. במאה הראשונה לספירה התקינו: " שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן ללמוד כבן שש כבן שבע" (בבלי, בבא בתרא, פרק ב, דף כ"א; ירושלמי. כתובות ה, הלכה יא). עד המאה הרביעית כבר היה הלימוד נחלת רבים וטובים כדברי "רבי פנחס בשם רבי הושעיה: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלם וכל אחת ואחת היה לה… בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה" (ירושלמי, סדר מועד, מסכת מגילה, ג, דף כ"ג, א). התורה הכתובה נתפסה תמיד בתור הבסיס לקדושה, לייחוד ולבחירה, וכל התקנות שהותקנו במהלך הדורות נסמכו במידה זו או אחרת על התורה. זו הסיבה שבבואי לנתח מונחים שהחברה היהודית השתמשה בהם בימי הביניים, עלי לבדוק קודם כל את מוצאם המקראי.

1. חבר – התואר הירושלמי

בבדקנו את כתבי הגניזה עולה שהתואר הרם ביותר שהעניקה ישיבת ארץ ישראל לסמוכיה ולעושי דברה בקהילות שהיו תחת רשותה היה חבר. עניין אחר הוא לבדוק מי היו האנשים שהוענק להם התואר הנעלה הזה, ועניין אחר הוא מדוע השתמשה הישיבה בתואר הזה דווקא ומהיכן התגלגל ובא לשימוש כה נרחב בין היהודים בארצות האסלאם בימי הביניים המוקדמים, כפי שהם משתקפים בכתבי הגניזה.

2.1 משמעות החבר במקרא

המונח חבר נזכר במקרא 13 פעמים. על פי ההקשרים והפירושים השונים של מפרשי ימי הביניים יש לו משמעות אחת, אבל עם שלושה גוונים שונים. המשמעות הבסיסית של המילה חבר במקרא היא אחד מקבוצת אנשים שיש ביניהם מן המשותף, שיש ביניהם אחידות דעים. כדברי הפרשן רש"י (צרפת 1105-1040): חברים – שווים בעצה אחת. וכדברי מצודת דוד (סוף המאה ה-17, דוד אלטשולר ובנו יחיאל): כאיש אחד חברים – רצה לומר, היו חברים בהסכמה אחת כאיש חד.

החברות הזאת נזכרת במובן החיובי, כגון:

שופטים כ יא  וַיֵּאָסֵף כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל-הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים.

תהלים קיט סג   חָבֵר אָנִי לְכָל-אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ.

אבל המונח הזה משמש גם קבוצת אנשים שהמשותף ביניהם הוא שלילי:

ישעיהו א כג  שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים

משלי כח כד   גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין-פָּשַׁע  חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית.

והגוון השלישי הוא בבחינת ברית כרותה בין שניים או יותר לצורך מטרה משותפת:

קהלת ד י  כִּי אִם-יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת-חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ.

מלאכי ב יד  וַאֲמַרְתֶּם עַל-מָה  עַל כִּי-יְהוָה הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ.

כדברי הפרשן מצודת דוד:  על כי ה' – ר"ל ע"ז (רוצה לומר על זה) אשיב לכם שזהו על כי ה' הוא לעד בינך ובין אשתך שנשאת בימי נעוריך, אשר אתה לבדך בגדת בה, אבל היא מתחברת לך והיא אשת בריתך, כי מקיימת הברית שכרת עמה להיות לך לאשה, כי אינה פונה אל מול הזרים, ואין האמת אתך.

ולסיכום: במקרא המונח חבר בא במשמעות של להתחבר, להיות ביחד לצורך עניין משותף.

עם הארץ – מונח שאינו בשימוש בגניזה

המונח המקראי הנפוץ עם הארץ אינו נזכר בספרות הגניזה, אבל בספרות חז"ל יש לו שימוש נרחב. כאן יש לבדוק מה משמעותו במקרא, איזה גלגולים עבר בתפיסת התורה שבעל פה, ומדוע נעלם בימי הביניים.

3.1 משמעות עם הארץ במקרא

מונח זה עבר כמה גלגולים בתקופות השונות המתועדות בספרי המקרא. עם הארץ נזכר במקרא בהקשרים שונים, הכל בהתאם לתקופה ולתפיסת העולם המבוטאת בה. 37 מתוך כלל הזכרותיו של המונח במקרא, משמשות בהקשר לאירועים בממלכת יהודה וירושלים. מכאן אפשר להסיק שהצירוף עם הארץ הוא על פי רוב כינוי לקבוצה או לרובד חברתי ביהודה.2

*בסיפור המקראי המשמר מסורות קדומות, כגון ספר בראשית3 נזכר המונח במשמעות הקרובה ביותר לפשוטו: העם היושב בארץ.

מערת המכפלה
ציור של וינסנט ון גוך
(ויקיפדיה)

בראשית כג יג: וַיְדַבֵּר אֶל-עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם-הָאָרֶץ לֵאמֹר …

שמות ה ה: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, הֵן-רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ; וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם…

*בימי ממלכת יהוד4 ציין המונח עם הארץ גוף בעל סמכויות מדיניות וכוח ביצוע, האצולה וההנהגה

הקובעת לצד המלך.

מלכים ב כא כד: וַיַּךְ עַם-הָאָרֶץ אֵת כָּל-הַקֹּשְׁרִים עַל-הַמֶּלֶךְ אָמוֹן; וַיַּמְלִיכוּ עַם-הָאָרֶץ אֶת-

יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו

מלכים ב כג ל: וַיִּקַּח עַם-הָאָרֶץ אֶת-יְהוֹאָחָז בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ, וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו.

*עם שיבת ציון, בראשית ימי הבית השני, בימיהם של הנביאים חגי וזכריה,5 השתמשו במונח

עם הארץ כדי לציין את כלל עדת שבי ציון החוזרים מהגולה ליהודה.

חגי ב ד: וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם-יְהוָה וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כָּל-עַם הָאָרֶץ…

זכריה ז ה: אֱמֹר אֶל-כָּל-עַם הָאָרֶץ וְאֶל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר…

נקודת ההיפוך של המונח עם הארץ הוא החל מימי שיבת ציון. מגמת ההתבדלות שהובלה על ידי שבי ציון האליטיסטים, התחזקה בימי עזרא ונחמיה.משמעות הביטוי השתנתה והוא הפך להיות ביטוי שלילי, לציון האחר, הזר, זה שמקומו לא יכירנו בקהל שבי ציון, הוא זרע הקודש.

עזרא ט ב:  כִּי-נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם  לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת;

נחמיה י לב: וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת-הַמַּקָּחוֹת וְכָל-שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר–לֹא-נִקַּח מֵהֶם..

מכאן ואילך קיבל המונח עם הארץ משמעות שלילית בעיקרה, שאמנם פשטה צורה ולבשה

צורה, אך לא חזרה עוד למשמעותה הפשוטה או החיובית.7

4.1 חבר ועם הארץ – בימי הבית, בתקופת המשנה והתלמוד  – החיובי והשלילי

בין המאות הראשונה לחמישית לספירה, נטענו שני המונחים הללו, שכבר הגיעו בדרך כלל בתור צימוד של הפכים, במשמעות חברתית ותרבותית שהלכה והתחזקה. הגדרתו של אדם, "חבר" היה בה טעם לשבח, ואילו הגדרתו של אדם "עם הארץ" – היה בה סימן לגנאי.

*בימי הבית השני, כאשר במרכז ערכיה של האומה עמדו השמירה הקפדנית על הלכות תרומות ומעשרות וטהרה, כונו המקפידים בתחומים אלו "חברים", ואילו המזלזלים בהם כונו "עמי הארץ ." החבר היה איבר מחבורה, שהתארגנה יחד למעין חיי מסדר ושבמסגרתה שמרו על הלכות תרומות ומעשרות והקפידו בחומרה יתרה על הטהרה. על החברים היה להיזהר מאותם סוגי מגעים עם עמי הארץ, שהיו עלולים להכשיל אותם בטבל (יבול שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות) או בטומאה.8

תוספתא, סדר זרעים, מסכת דמאי:

ב, ב:  המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר, שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה.

ב, ד: עם הארץ שקבל עליו כל דברי חבירות ונחשד על דבר אחד נחשד על כולן דר"מ, וחכמים אומרים, אין חשוד אלא על אותו דבר בלבד.

*לאחר חורבן הבית (70 לספירה) בתקופת המשנה והתלמוד, קיבל המושג דו-משמעות, שתיהן שליליות. המושגים "חבר" ו"עם הארץ" ביחס למצוות מעשרות וטהרה המשיכו להופיע גם בהלכותיהם של תנאים מהימים שלאחר החורבן, אך שם הם משמרים בעיקר את ההלכות שמימי הבית, שנהגו בחבורות של העילית הפרושית. בד בד קיבל המונח גם משמעות נוספת: כאשר לימוד התורה תפס במידה מרובה את מקומם של תרומות ומעשרות וטהרה במרכז עולמה של האומה, השתנתה משמעותם של המושגים "חבר" ו"עם הארץ", והם ציינו מכאן ואילך את החכם לעומת הבור. מכאן ואילך משמשים שני המושגים בשני מישורי חיים: "עם הארץ לתורה" – היינו עם הארץ מבחינת הידע בתורה, בור שלא למד תורה, בניגוד לתלמיד חכם. ב. "עם הארץ למצוות" – היינו עם הארץ מבחינת שמירת מצוות, בעיקר מצוות טומאה וטהרה, בניגוד לחבר. עם זאת סביר להניח, שחלק מהעילית הפרושית, שמתוכה באו החבורות של החברים, היא גם המקור לשכבת החכמים שלאחר החורבן; ואילו אותה שכבה חברתית, שהוציאה מקרבה את המזלזלים בקיום מצוות מעשרות וטהרה, היתה גם שכבת הבורים וחסרי התורה. המושגים "חבר" ו"עם הארץ" ביחס למצוות מעשרות וטהרה ממשיכים להופיע גם בהלכותיהם של תנאים מהימים שלאחר החורבן, אך שם הם משמרים בעיקר את ההלכות שמימי הבית, שנהגו בחבורות של העילית הפרושית.9

במשנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, ב, ו נאמר: "…אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד".

התלמוד הבבלי, המרוחק גיאוגרפי והיסטורית מהנעשה בארץ ישראל מקצין את אמירותיו (פסחים, מט,ב): "תניא אמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו, רבי, אמור ככלב, אמר להן: זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם". הדברים מיוחסים לעקיבא שהיה קיצוני בדעותיו וקנא בהליכותיו. יש להניח שהוא מבטא דעת רבים באליטה שאליה עבר מכוח תלמודו. הוא היה גם במקום האחר וידע היטב על מה הוא מדבר. תפיסת עולם קשה נשקפת מן האמירות האלה ויש בהן ייצוג לפער חברתי חמור ביותר. עם הארץ מוצג בתור אוייב תלמידי החכמים. עמי הארצות הם שונאי חכמים מפני שהללו הם נושאי התורה הכתובה בלימודה ובהתפתחותה ונושאי התביעה של נאמנות גמורה לתורה, וביותר שהם יוצרי התורה שבעל פה. החכמים ביצעו תהליך רוחני-לאומי: עשיית התורה כלי מצעם ומסגרתם של חיי האומה, החדרתה של התורה והשלטתה מוחלטת, למחשבה ולמעשה, בעולמו האינטימי והציבורי של ישראל, של כל אחד ואחד מישראל. רוב החכמים באו מן ההמונים, אבל היו בתוכם גם מן האמידים והמיוחסים, לרבות הכהנים  הם התגבשו למעין מעמד בפני עצמו, ונוצר מעין חייץ בינם לבין ההמונים. נוסף לכך הניגודיות שמוצאים בכל חברה בין שכבת האינטיליגנציה לבין ההמונים, ובכל זאת אפשר לומר שרובם של ההמונים הלכו עם החכמים. באופן טבעי נשתמרו בידינו עדויות על פעולות החכמים בתחום האקדמי: תלמודה של תורה.10

גולת הכותר של חובות החבר בחבורה היא אכילת חולין בטהרה. על החבר לשמור על נאמנותו לעקרונות החבורה בעת חברותו בה, ולהיענות לה. חבר עלול להידחות מחברותו אם לא עמד במה שנתחייב בו. עקרונות החבורה אינם נשענים רק על קיום קפדני של דיני טומאה וטהרה, והם כוללים עקרונות מוסר כלליים. חבר שהתנהגותו אינה הולמת, אינו יכול להישאר חבר בחבורה. למשל חבר שנעשה גבאי, כלומר גובה מסים ומוכס מטעם השלטון, אינו יכול להמשיך בחברותו משום שמדובר בשלטון הרומי המגלם את המלכות הרשעה, ומכאן שחומרתו נחשבת הרבה מעבר למוסר סתם.

עם כל זאת, מן המקורות הארץ ישראליים עולה בוודאות תמונה מורכבת של פתיחות ביחסי חברים ועמי ארצות, שהיתה  אופיינית לזרם הפרושי בתקופת בית שני: א. בני החבורה יכולים היו לבוא במגע עם הנאמנים על המעשרות במידה שהנאמן קיבל על עצמו בפני החבורה לדקדק בהפרשת מעשרות. ב. נוצרו קשרי חיתון ומשפחה בין חברים לבין עמי ארצות, וגם בתוך משפחה היו קשרים בין חברים ועמי ארצות. ג. לא היתה הפרדה בהכרח במגורים בין חברים ועמי ארצות ולא ניכר שום חיץ בחיי היום יום. מטרתן של ההלכות הרבות העוסקות במגע בין חברים ועמי ארצות היתה למנוע מן החברים להיכשל באכילת טבל או באיסור טומאה. אולם הלכות אלו מדגישות את הפתיחות במגע. כך מצאנו שחברים התארחו אצל עמי ארצות, ולעתים אף סעדו בסעודת עם הארץ. עמי ארצות השתמשו בחנויות של חברים, חכרו מהם שדות ואף נתנו להם יבול מעושר. חברים לקחו מעמי הארץ עבדים ושפחות. נשות חברים טחנו אצל נשות עם הארץ וקיימו איתן יחסי שכנות.11

לסיכום, עד המאות החמישית , השישית והשביעית, בעיקר בארץ ישראל וסמוכותיה, תחת השלטון ההלניסטי, הרומי והביזנטי, המונחים חבר ועם הארץ שימשו במשמעויות שנמנו לעיל, שימוש חברתי להבחנה בין שתי שכבות אוכלוסייה, האחת אליטיסטית והשנייה עממית, שביניהן הפרידו תפיסות עולם חברתיות-אידיאולוגיות וגרמו מצד אחד לניכור ולנתק אבל כנראה לא להפרדה מוחלטת.

ערבים חוצים את המדבר. ציור של ז'אן-לאון ז'רום (ויקיפדיה)

5.1 בתקופה הערבית המוקדמת ובכתבי הגניזה בארץ ישראל

המאות השביעית עד העשירית הן בבחינת נעלם גדול מפאת חוסר מקורות. רק החל מן המאה העשירית, כשמסמכי הגניזה מתחילים להתגלות, מעט אמנם, ובעיקר החל מן המאה ה-11 משפיעים עלינו מימצאי הגניזה שפע של ידיעות. לצערנו לקונה של כשלוש מאות שנים היא חסר רציני מאוד ואין לנו אלא מה שיש לפנינו.

משה גיל, חוקר הגניזה הגדול כותב: "תלמידי חכמים שזכו בהכרה והוסמכו מטעם הישיבה לשמש דיינים בקהלם ובמקומם נקראו חברים, מונח המצוי כידוע גם במקורות חז"ל, ושם הוא נרדף לתלמיד חכם והיפוכו של עם הארץ. הוא הכינוי שציין בדרך כלל את הדיין העומד בראש הקהילה (ולא "רב"), כפי שתעיד אפילו העובדה שמונח זה נקלט גם בערבית שלפני האסלאם, במשמעות של תלמיד חכם יהודי, או מנהיג היהודים".12

ואכן, מסורות ערביות-מוסלמיות מייחדות מקום נכבד לביקורו לכאורה של הח'ליפה עֻמר אבן אלח'טאב בהר הבית לאחר כיבוש ירושלים בשנת 638. מרבית המסורות הללו מצרפות אליו בביקורו זה יהודי מדרום חצי האי ערב שהצטרף למוסלמים, התאסלם ונעשה מעין מומחה יועץ לעֻמר בענייני יהודים.  שמו או כינויו של יהודי זה בפי המסורות הוא כַּעבּ אלאַחבּאר, שהוא צירף ייחודי של שתי מלים, האחת בערבית קלאסית כעב פירושו מצנפת או עיטור ראש, אבל המילה אחבּאר אינה אלא המילה העברית חבר שקיבלה את הריבוי הערבי השבור במקום הריבוי העברי חברים. כלומר: פאר החברים. ברור שמונח זה הוא מורשת התקופות הקודמות, שבהן המונח חבר העיד על שכבה אליטיסטית, ונתגלגל גם ליהודי ערב שהגיעו במאה הראשונה עם חורבן ירושלים על ידי הרומאים לחצי האי ערב, ומהם נתגלגל לחברה הערבית באותה משמעות של אליטיזם.

מכאן הדרך סלולה להתפתחות המונח הזה במשמעות שהיתה לו בתקופה הערבית הקדומה, משמעות שנובעת משני מקורות. האחד יהודי פנימי, המעיד על מעמד חברתי גבוה, השני חיצוני, ערבי-מוסלמי, שקיבל את המונח מן העולם היהודי והחזיר ואותו בגלגול בחזרה לעולם היהודי של ארץ ישראל וסמוכותיה.

מסמכי הגניזה מלמדים אותנו  שהמוסד בעל הסמכות להעניק תארים ולמנות מינויים בארץ ישראל תחת השלטון הפאטמי (המאות ה-12-10), היתה ישיבת ארץ ישראל, או כפי שנהגה לכנות את עצמה "סנהדרין גדולה" או לחלופין "חבורת הקודש" – מונח הנוגע לענייננו. שבעה "חברים" היו בישיבה, מהם הראשון היה ראש הישיבה, או כתוארו המלא ראש ישיבת גאון יעקב, השני היה אב בית הדין, אבל השלישי עד השביעי היו חברים בישיבה. החבר השלישי, החבר הרביעי.. לא זו בלבד. אלא שהישיבה, או ראש הישיבה, מינתה סמוכים מטעמה שיעמדו בראשי הקהילות ברשותה. רשותה של ישיבת ארץ ישראל הקיפה את מצרים, ארץ ישראל, סוריה, דרום איטליה וסיציליה. ראש הישיבה היה ממנה ראשי קהילות מטעמו שעמדו בראש בתי הדין של הקהילות השונות ברשות. התואר שהעניקה להם הישיבה היה חבר. התואר המלא היה חבר בסנהדרין גדולה. כמה מהם זכו לתואר נעלה יותר והם קיבלו את התואר החבר המעולה.13

המונח עם הארץ נעלם לחלוטין ושוב לא נמצא לו שימוש בימי הביניים, אלא במשמעות החדשה והמודרנית שלו – אדם שלא למד, בור.

2. אלוף – התואר הבבלי

ארץ ישראל ובבל היו שני מרכזי הסמכות של עם ישראל כולו במאות השביעית עד ה-12. שני המרכזים התחרו זה בזה על ההגמוניה על עם ישראל ונהגו במנהגים שונים. תפיסת העולם המתבטאת בתלמודיהם היתה שונה וגם השימוש במונחים היה שונה. אחד מהתארים שהשתמשה בהם הרשות הבבלית היה אלוף. כמו חבר, גם התואר אלוף מקורו מקראי ועבר גלגולים שונים.

2.2 אלוף במקרא

האלוף המקורי, המקראי, מתפצל לשניים:

  1. אלוף הוא ראש ומנהיג, מאלופי אדום ועד אלופי יהודה. גם הביטוי שמקורו בספר ירמיהו "אלוף נעורי" שייך לעניין. בתנ"ך אין מדובר במנהיג צבאי אלא בראש קבוצה או שבט, שהרי אֶלֶף במקרא הוא שבט או משפחה גדולה. מהמשמעות הזו התגלגל המספר אֶלֶף, שהוא השימוש הנפוץ במילה. אלוף הוא אם כן ראש אֶלֶף, ראש שבט או משפחה.

בראשית לו טו: אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי-עֵשָׂו: בְּנֵי אֱלִיפַז, בְּכוֹר עֵשָׂו–אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר, אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז…

ירמיהו ג ד:: הֲלוֹא מֵעַתָּה קראתי (קָרָאת) לִי אָבִי; אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה.

מפרש רד"ק (דוד קמחי, מאה 12): אלופי וגדולי.

מפרש מצודת דוד: אתה האדון.

  1. האלוף השני בשפה העברית הקדומה בן בקר או כבש, כלומר, בהמת עדר. הוא מופיע פעמיים במקרא במשמעות הזו, אבל זכה לחיי נצח מאחר שנתן את שמו לאות אל"ף. שמות אותיות האלף-בית בכתב הכנעני-פיניקי ניתנו על פי דמיונן לצורת האות, והאות אל"ף היתה ציור ראשו של שור בעל קרניים, כלומר, אלוף. האות אלף היא האות הראשונה גם בכתב העברי המרובע, שהתגלגל מהכתב האשורי והארמי. מכאן נקבעה גם המילה הארמית לאות אלפא, וזו חצתה יבשות וימים.

ירמיהו יא יט: וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף יוּבַל לִטְבוֹחַ…

רש"י מפרש כאן: כבש אלוף – כבש גדול, ועל פי תרגום יונתן: כבש מובחר.

(מעניין שירמיהו משתמש בשתי המשמעויות השונות של אלוף בנבואותיו).

שמות טו טו: אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי  אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד…  (שתי המשמעויות יכולות להיות נכונות פה-. על פי התקבולת לאילים, מדובר בראשי בקר).

הקשר בין אלוף א', הראש והראשון, לאלוף ב', השור או הכבש, הוא ככל הנראה, הוא בפועל לאַלֵף, שפירושו ללמד קבוצה, להדריך ולהנהיג אותה, שהרי אֶלף היא קבוצה או שבט וגם לאלף שור לעבודה החקלאית.14

בתורה שבעל פה אין אנו מוצאים כלל התייחסות למונח הזה ואין לו כל משמעות נוספת.

ירושלים לאחר הכיבוש הבבלי
(ויקיפדיה)

3.2 בתקופה הערבית המוקדמת ובכתבי הגניזה בבבל

ישיבות בבל החזיקו בטרמינולוגיה משלהם, שונה מהטרמינולוגיה שבארץ ישראל. גם בבבל כמו בארץ ישראל, מקור כל המונחים היה מהמקרא, אך הם בחרו במונחים אחרים. גם הטרם חבר היה אצלם בשימוש אבל מעט מאוד ובהקשר שונה: המונח חבר בישיבות בבל אינו בעל המטען והמשמעות המיוחדים שמצאנו בישיבת ארץ ישראל. נתן הבבלי בן המאה העשירית בחיבורו הידוע אח'באר בגדאד משתמש בו במקור הערבי כדי להגדיר את אנשי הישיבה שאינם בדרגת אלוף, אבל ישבו באחת משבע השורות של הישיבה ומקומותיהם היו עוברים בירושה מאב לבנו. אפשר שהשתמש במונח זה במשמעותו הערבית הסתמית – תלמיד חכם, חַבּר. המסקנה היא שבבבל לא השתמשו במונח חבר במשמעותו המשנאית-תלמודית של ארץ ישראל, אלא שאבו אותו ישירות מהטרמינולוגיה המוסלמית, שהושפעה מצידה מהעברית.

לעומת זאת, התואר הנחשב בישיבות בבל היה אלוף ומקבילו ראש כלא (בערבית ראס אלכֻּל). נתן הכהן הבבלי מסביר את סדרי הישיבה בחיבורו אח'באר בגדאד: "וזה סדר ישיבתם. ראש ישיבה עומד בראש ולפניו עשרה אנשים והיא נקראת דרא קמא (שורה ראשונה) ופניהם אל פני ראש הישיבה. והעשרה שיושבין לפניו ז' מהן ראשי כלות וג' חברים. ולמה נקרא שמם ראשי כלות שכל א' מהם ממונה על עשרה מן הסנהדרין והם הנקראין אלופים".15 מתאים לתיאור שאצל נתן הבבלי אנחנו מוצאים במכתבי גניזה רבים ששלחו גאונים ואנשי ישיבות בבל למצרים ולקַירַואן. שרירא גאון פומבדיתא כתב אל יעקב בן נסים מקירואן: "…כי בשעה שנסתדרו הכלים לפנינו כסידורן נקרא שם אלוף בראש שורתו…", שורה המאשרת את הקביעה כי ראש כלה הוא ראש שורה הוא אלוף.16

נתן הבבלי מספר בחיבורו גם כי המקומות בשורה הראשונה היו קבועים ועברו בירושה מאב לבן: "וכך היה מנהגם, אם נפטר א' מראשי כלות ויש לו בן הממלא את מקומו חורש מקום אביו ויושב בו ואפילו היה קטן בשנים… ואין אחד מהם דולג על מפתן חברו…".17מאשר קביעה זו מכתבו של צמח צדק בן יצחק, גאון סורא, אל אלחנן בן שמריה בפֻסטאט, בשנת 990 בקירוב: " … בהגיע כתבו פרש תלמידנו מר סהל אלוף בן אלוף פקידנו במוצל…".18 ועוד במכתב שכתבו מישיבת פומבדיתא אל שניים מאישי קירואן: "..ומגולה הדבר וברור לעיני הכל שישיבת פום בדיתא מרובה היא באלופים… יש בה בישיבה שלפום בדיתא שבעה אלופים מר רב אחי אלוף בן מר רב מר ומר רב מנחם אלוף בן מר רב יוסף גאון בן מר רב חייא…".19 כך מאשרים הכתבים הדוקומנטריים מן הגניזה את תיאורו הספרותי של נתן הבבלי.

לסיכום

שתי הרשויות האחיות-יריבות, ארץ ישראל ובבל, השתמשו כל אחת מהן במונחים טכניים שונים. בשתיהן היה המקור מקראי, אבל כל אחת מהן בחרה מונחים אחרים וגם השתמשה בהם אחרת. ההשפעות הן פנים-יהודיות אך גם חיצוניות, מן החברה האסלאמית. יש להניח שבחירת המונחים שנעשתה מן הסתם בהדרגה במהלך שנים לא היתה מקרית. הרשות הארץ ישראלית בחרה במונח אליטיסטי, כפי שבא לידי ביטוי מאוד קיצוני בתורה שבעל פה שיסודה בארץ ישראל, מתוך התפיסה של ארץ הקודש, ארץ הצבי, כפי שגם קראה לעצמה הישיבה: ישיבת צבי. יש כאן ניסיון להיאחז בבסיס הקדושה של ארץ ישראל במאבק האיתנים שניהלה ישיבת ארץ ישראל נגד ישיבות בבל שבמהלך המאות החמישית ואילך תפסו את הבכורה ואת ההגמוניה על עם ישראל באמצעות התלמוד הבבלי ופסיקות הגאונים. לעומתן, ישיבות בבל בחרו במונח שכבר במקרא ציין קבוצות שמחוץ לארץ ישראל, אבל עם מעמד של בכורה ושל מנהיגות, כדי לבטא את עליונותן.

המאבק בין שני המרכזים מצא את ביטויו  המעניין באישיותם של שני מנהיגים בפסטאט מצרים במחצית הראשונה של המאה ה-11. השניים הם אברהם בן סהלאן וסהלאן בן אברהם בנו, שעמדו אחד אחרי השני בראש קהל הבבליים בפסטאט. שני המרכזים רצו בתמיכתם ולכן כל אחד מן המרכזים העטיר על השניים תארים. כך, בניגוד למנהיגי קהל הירושלמיים, שקיבלו תארים רק מישיבת ארץ ישראל, עוטרו השניים הבבליים בתואר הירושלמי חבר, אך גם בתארים הבבליים אלוף וראש כלה. זה היה מאבק פוליטי ללא פשרות,. כשכל מרכז מנסה למשוך לצידו תומכים מקהילות רבות ככל האפשר, תמיכה שהתבטאה בקבלת סמכות, ביוקרה, אך גם בתרומות כספיות.20

הגולים לבבל לאחר חורבן הבית,
ג'יימס טיסו
(ויקיפדיה)

 

הערות

  1. צבי אקשטיין, מריסטלה בוטיצני, המיעוט הנבחר; כיצד עיצב הלימוד את ההיסטוריה הכלכלית של היהודים, עמ' 198-171, אוניברסיטת תל אביב, 2013, עמ' 106-97.
  2. בחקר המקרא מקובל לייחס את ספר בראשית לעריכה של מספר מקורות קדומים שהסתיימה בתקופת בית ראשון.

          3. מיכאל קוכמן, אנציקלופדיה עולם התנ"ך לספרים עזרא ונחמיה, רביבים, 1985, עמ' 42-41.

  1. ממלכת יהודה התקיימה החל מהשליש האחרון של המאה העשירית לפנה"סועד לחורבן בית המקדש הראשון על ידי האימפריה הבבלית בשנת 586 לפנה"ס.
  2. לפי המחקר ההיסטורי בית המקדש השני הוקם בשנת 516 לפה"ס, כשבעים שנה לאחר חורבן הבית הראשון.
  3. עזרא הגיע כנראה כשישים שנה לאחר הקמת הבית השני, במאה החמישית לפנה"ס.
  4. לכסיקון לתרבות ישראל http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=1410.
  5. אהרן אופנהיימר, משה דוד הר, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך ה, תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי, ירושלים, עמ' 122-119.
  6. שם.
  7. גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשל"ו, ב, עמ' 83-80.
  8. מנחם בן שלום, חסידות וחסידים בתקופת בית שני ובתקופת המשנה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2008, עמ' 201-197.
  9. משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (1099-634), אוניברסיטת תל אביב ומשרד הבטחון, תשמ"ג, שלושה כרכים, כרך א, עמ' 417.
  10. אלינער ברקת, שפריר מצרים; ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ה, עמ' 37-35.

14. רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית: גלגוליו של אלוף  26/8/2010

  • http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/149/720.html
  1. אדולף נויבאואר (מהדיר), אח'באר בגדאד (סדר עולם זוטא), סדר החכמים וקורות הימים, ירושלים תשכ"ז, ב, עמ' 87.
  2. משה גיל, במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, מוסד ביאליק ואוניברסיטת תל אביב, 1997, שלושה כרכים, ב, עמ' 106, שורות 7-6.
  3. אדולף נויבאואר (מהדיר), אח'באר בגדאד (סדר עולם זוטא), סדר החכמים וקורות הימים, ירושלים תשכ"ז, ב, עמ' 87.
  4. גיל, במלכות ישמעאל, ב, עמ' 134, שורה 14.
  5. שם, עמ' 15, שורות 6-3.
  6. ברקת, שפריר מצרים, עמ' 187-165.

 

 

 

 

השאר תגובה