ייבום וחליצה בימי הביניים
ייבום וחליצה בחברה היהודית במצרים במאה ה-11 על פי ההלכה מחד ובעקבות השפעת החברה המוסלמית מאידך
Levirate Marriage (yibum) and Extraction (halitzah) in Jewish society in Egypt during the 11th century according to Jewish law on one hand and due to the impact of Muslim society on the other.
סוגיית הייבום, וכתוצאה ישירה גם סוגיית החליצה, קשורה באופן ישיר לסוגייה אחרת שנויה במחלוקת אף היא והיא ריבוי נשים. אין להעלות על הדעת אפשרות לייבום ללא הנוהג של ריבוי נשים. כל הרוצה לדון באחת הסוגיות הללו, נדרש באופן ישיר גם לשנייה.
שורשי הייבום
מצוות הייבום מעוגנת בחוק התורה בספר דברים (דברים כה ה-י) ובשני סיפורים, האחד בספר בראשית (לח) והשני בספר רות (ד). מן החוק עולה שאחי הבעל המת חייב ליבם את אלמנתו. מהסיפורים עולה שלא רק אחי הבעל, אלא גם קרובי משפחה אחרים, כגון אבי הבעל או שאר בשרו הרחוק יותר, מצווים על הייבום, באין לבעל אח. חוק הייבום משקף חברה שבטית שבה הדאגה העיקרית היא להמשך קיומו של השבט, והיחידה המשפחתית הקטנה יותר שלו, המשפחה, ולהבטחת הבעלות על קרקעות השבט שלא יעברו לבעלותו של שבט אחר. טעמים אחרים נלווים לחוק הייבום והם (א) הבטחת זכויותיה של האלמנה, הבטחת מעמדה החוקי והגנה על כבודה. ללא החוק הזה היתה האלמנה נשארת ללא מעמד משפטי ונדונה לחיי רעב וחרפה (כהן-צמח,
190-189); (ב) שימור שמו וזכרו של אדם, אקט המעניק לו נצחיות, מעין חיים לאחר מותו (פרידמן, חליצה קודמת, 38). החליצה אינה נזכרת במעשה יהודה ותמר (בראשית לז), אלא רק בחוק דברים (ואולי ברמז בספר רות). מכאן עולה שאפשרות החליצה היא מאוחרת יותר ובאה לשחרר את האלמנה ואחי הבעל מהחוק הכפוי עליהם (כהן-צמח, 190-189).
במהלך הדורות הפכה החברה בישראל מחברה שבטית נודדת לחברה ממלכתית, יושבת על הקרקע ומנהלת חיי קבע. גם תפיסות חברתיות ואמוניות פשטו צורה ולבשו צורה עם תהליך ההתיישבות, ומאוחר יותר העיור. נושא הקרקע השבטית וקיומו של השבט הלך ואיבד את משמעותו, וגם תפיסת נצחיות השם שינתה את טעמה: מוקד הנצח עבר מן העולם הזה, במצווה של הקמת זרע, לעולם הבא ולגמול שיש לו משמעות רוחנית: העיסוק במצוות ובמעשים טובים מקנה לאדם שכר הטוב מבנים ובנות, שם עולם אשר לא ייכרת, חיי עולם. מכאן שמצוות הייבום איבדה את משמעותה ואת חשיבותה (פרידמן, חליצה קודמת, 50-49).
שורשי מנהג ריבוי נשים
ריבוי נשים היה נהוג במזרח הקדום ויש לו אזכורים רבים במקרא ללא כל הסתייגות. לעומת זאת לא ידוע על תנאים או על אמוראים שהיו נשואים לשתי נשים יחד. על פי זה הסיקו שלדעת חז"ל ריבוי נשים, גם אם הוא מותר – איננו מומלץ, ואף מגונה. אף על פי שהתורה התירה לאדם לשאת יותר מאישה אחת, כבר בימי בית שני לא היה הדבר רווח בקרב היהודים בארץ. מתקופת המשנה ידועים מקרים בודדים בלבד של נישואין עם שתי נשים, אולם גם במקרים אלו לא תמיד דרו שתי הנשים יחד, וכבר אמרו חכמים במדרש: "שתי נשים בבית, מריבה בבית" (מדרש תנחומא [בובר], פרשת כי תצא, סימן א). בקרב חכמי התלמוד לא ידוע על פוליגמיה (הר, ארץ ישראל, 148 – 149). מדברי התלמוד נראה כי אין כל פסול לשאת הרבה נשים אם יש הסכמה מצדן, ובתנאי שהבעל יוכל לפרנס את כולן כראוי, ולקיים את מצוות עונה לכל הפחות פעם בחודש(בבלי, כתובות, סב ב; יבמות, מד, א, וראה רש"י שם: עונה של ת"ח מערב שבת לערב שבת וזהו אשר פריו יתן בעתו. דמטי לכל חדא עונה בחדש). בעיקר הדין נחלקו חכמים: "אמר רבי אמי: אף בזו – יוציא ויתן כתובה, שאני אומר: כל הנושא אישה על אשתו (מבלי רשותה) – יוציא ויתן כתובה. רבא אמר: נושא אדם כמה נשים על אשתו; והוא, דאית ליה למיזיינינהי [שיש לו לזוּן אותה]."(יבמות סה ע"ב). בסופו של דבר, נפסקה הלכה על פי דרכו של רבא המתיר את הפוליגמיה.
הקשר בין ייבום לבין ריבוי נשים
חובת הגבר לייבם את אלמנת אחיו יצרה גם מציאות של תוספת אישה, ולכן היו חכמים שהמליצו על ייבום ואחרים שהעדיפו חליצה. לבסוף בוטלה מצוות הייבום, והפכה להיות חריג, ואילו החריג הפך עיקר. השינויים באורח החיים יצרו מהפך זה, עד כדי כך שהייבום נהייה לא רצוי בהלכה. אמנם מצווה מהתורה עדיין מצווה היא, אך התורה נתנה גם דרך לעקוף את החוק בצוותה על החליצה. מכאן פסקו חז"ל "מצוות חליצה קודמת למצוות ייבום" (משנה בכורות, א, ז; בבלי, יבמות, לט, ב). הפסיקה לא היתה חד משמעית, ולעומת חכמים שפסקו העדפת חליצה היו כאלה שפסקו העדפת ייבום, והיו גם שפסקו: "אם קיבלו עליהן הרי יפה ואם לאו הכל כמנהג המדינה" (ירושלמי, יבמות, מד, א, פרק ח, הלכה א; וכך בעוד מקומות בתוספתא, בירושלמי ובבבלי, גם בהתייחס לסוגיות אחרות).
חוק הייבום התאים בשעה שחקקו אותו לחברה בת זמנו, כשאחים ישבו יחד על אותה חלקת אדמה ולאלמנה לא היה מקום אחר ללכת אליו. זה נעשה בעייתי בחברה העירונית של הגניזה, בחיק התרבות העירונית של האסלאם, החל מהמאה השביעית ואילך.
ייבום וריבוי נשים על פי האסאלם
אם ריבוי נשים לא היה מומלץ על פי חז"ל, על פי הקוראן, ריבוי נשים אפשרי ואפילו היה לברכה לנביא מוחמד: "האם צרה עינם באנשים על שפע הברכה שהרעיף אלוהים עליהם? הן גם לבית אברהם נתנו את הספר ואת החכמה, וגם מלכות אדירה נתנו להם" (סורה 4 הנשים, אלנסאא, פסוק 54)[1]. על פי פרשנות הקוראן מדובר בריבוי הנשים שהיו למוחמד, שהיה לצנינים בעיני היהודים. על פי פרשנות זו גם אברהם וגם שלמה נהנו מריבוי נשים ולכן ריבוי נשים יפה לנפשו ולגופו של כל נביא, כולל מוחמד (רובין, 74). אם כך, האִסלאם מתיר את הפּוֹלִיגַמְיָה, אך מסתייג ממנה. לגבר מותר לשאת ארבע נשיםבמקביל, אך האִסלאם מַתְנֶה את ריבוי הנשים בכך שהגבר ינהג בנשותיו בצדק ובכך שיוכללפרנס את כולן: "הינשאו לנשים הטובות בעיניכם, לשתים, ולשלוש, ולארבע. ואם חוששים אתם פןלא תוכלו לעשות צדק, הינשאו לאחת, או הסתפקו בשפחות אשר בבעלותכם, כך יקל עליכם שלא להפלות" (סורה 4 הנשים, אלנִסַאא , פסוק 3). בפסוק אחר בולטת עוד יותר ההסתייגות מפוליגַמיה:"לעולם לא תוכלו לעשות צדק בין הנשים, אף אם תשתדלו, ואולם אל תרחיקו לכת בפנייתכם (אל האחת) פן תשאירו (את האחרת) תלויה ועומדת…" (סוּרה 4 הנשים,אלנִסַאא, פסוק 129(.למרות שנישואי הפוליגמיה מותרים לפי האסלאם הנורמה היתה תמיד מונוגמיה והפוליגמיה היתה בגדר יוצא דופן. פוליגמיה היא פתרון בעת של מלחמות ונפילת גברים רבים במלחמה, או במקרה שאישה חולה או כאשר גבר מתאהב באישה אחרת. אנשי דת הצדיקו את הפוליגמיה בכך שעדיף להתחתן עם עוד אישה במקום לנאוף.[2]
בסונה ובחדית' בולט מאוד העיסוק בריבוי נשים. החדית'ים גוזרים נהלים ונוהגים על פי מסורות המספרות על מנהגיו ואמרותיו של מוחמד. הרבה חדית'ים עוסקים בנשותיו של מוחמד ובאמרותיו בזכות הנישואים בכלל וריבוי נשים בפרט: "אמר סעיד אבן זֻבַּיר: אבן עבאס שאל אותי: האם אתה נשוי? השבתי: לא. אמר לי: הנשא, כי לטוב ביותר מבין המוסלמים (מוחמד), יש מספר הנשים הגדול ביותר" (צחיח בוח'ארי), וכמוהו עוד חדית'ים רבים.
הקוראן אמנם אינו מזכיר ייבום באופן ישיר, אבל בחברה הערבית לפני האסלאם היה הייבום נהוג בתור חלק מהמסורת השבטית, בדיוק בדומה לנהוג בשבטי ישראל. מוחמד לא ראה את הייבום בעין יפה והסתייג ממנו בקוראן, אם כי לא באופן ישיר: "..לא הותר לכם לרשת נשים בעל כרחן. אל לכם למנוע בעדן מלהינשא וכך ליטול מהן מקצת אשר נתתם להן… … אל לכם לשאת את הנשים אשר נשאו אבותיכם, אלא אם כבר נעשה הדבר, נתעב הדבר ומאוס, ואין דרך רעה מזו…" (סורה 4, הנשים, אלנִסאא, פסוקים 19, 22). מפסוקים אלה ניתן להבין את מנהג הייבום שהיה נהוג בחברה הערבית בתקופת הג'היליה, לפני האסלאם, ואת הסתייגותו של מוחמד ממנהג זה (עבד אלעזים).
השפעות הדדיות
היהודים הכירו לא רק את הישגיה הלשוניים של התרבות הערבית, אלא גם את חיבוריה הדתיים, ובכלל זה את הקוראן, את ספרות החדית' ואת השירה הקלאסית, ונעזרו בהם בפירושיהם למקרא ובחיבוריהם האחרים. את ההצדקה הדתית לשימוש שעשו חכמי ימי הביניים בחיבורים מוסלמיים ונוצריים סיפק רב האיי גאון, כשהוא מצטט בביאורו על שיר השירים את דברי רבי יוחנן: "כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם" (מגילה טז ע"א). באותה מידה יכול היה לצטט את מדרש איכה רבה: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים – תאמין, הדא הוא דכתיב: 'והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו' (עובדיה א, ח); יש תורה בגוים – אל תאמין, דכתיב (איכה ב, ט): 'מלכה שריה בגוים אין תורה'" (איכה רבה, מהדורת בובר, פרשה ב).
השפעתה של פרשנות הקוראן המוסלמית ניכרת, למשל, היטב בכללים שניסח רס"ג להוצאת המלים מפשטן ולשימוש בדרכים פרשניות דוגמת: העברת מלה מהכלל אל הפרט ומהפרט אל הכלל, המצאת פירוש נדיר למלה רווחת והוספת מלים להבהרת פסוקים קשים. את הכללים הללו הבהיר הגאון בהקדמתו לפירוש התורה. דברים נחרצים בזכות השימוש בדבריהם של בני אומות ודתות אחרות כתב גם הפילוסוף הספרדי ר' שם טוב בר' יוסף אבן פלקירא (המחצית השניה של המאה ה-13), בהגינו על השימוש שעשה הרמב"ם בחכמות הגויים תוקף אבן פלקירא את המתנגדים לו ורואה בהם פתאים וריקים מחכמה: "רבים מעמי הארץ, אשר מחכמה ריקים ודלים, יקשה מאוד בעיניהם כשיביא המחבר [= הרמב"ם] ראיה מדברי חכמי האומות, ודבריהם בעיניהם דברים בטלים שאין ראוי לקבלם. ולא יבינו אלה הפתאים, כי ראוי לקבל את האמת מכל אדם, אפילו כשיהיה פחות ממנו, או מעם אחר, ואין מביטים על האומר, אלא על המאמר" (ספרהמעלות, מהדורת י' ונטיאנר, ירושלים תש"ל, ההקדמה, עמ' 12-11).
בחיבוריהם של חכמי ימי הביניים בכלל, ובפירושי המקרא בפרט, קימות עדויות רבות לכך שהם נעזרו בקוראן, בספרי חכמה ושירה ערביים ואף בפירושים נוצריים. כך, למשל, מעיד המשורר ר' משה אבן עזרא (1079-1139): "ראשי העוסקים בהלכה וגדולי המדברים, רבי סעדיה ור' האיי ואחרים מן המדברים, הסתייעו בו [= בקוראן] כשביקשו עזרה בגילוי הסתום שבנבואות, ואף בפירושי הנוצרים על כל חולשתם" (ספר העיונים והדיונים, מהדורת א"ש הלקין, ירושלים תשל"ה, עמ' 227). וכן מספר ר' יוסף בן יהודה אבן עקנין (1150- 1220, מרוקו): "ורבנו האיי גאון ז"ל, הרי אנו מוצאים שבספרו אשר קרא לו 'אלחאוי', הוא מסתייע בדברי הערבים… וגם הסתייע בבית משיר אהבה… וגם הסתייע בקוראן ובחדית' וכן עשה לפניו ר' סעדיה ז"ל בפירושיו בלשון הערביים" (התגלות הסודות והופעת המאורות, מהדורת א"ש הלקין, ירושלים תשכ"ד, עמ' 493 -495) רב האיי גאון עצמו (נפטר 1048) מספר על חותנו, ר' שמואל בן חפני גאון: "ומר רב שמואל גאון ז"ל וכיוצא בו, שהרבו לקרות בספרי נכרים" (תשובות הגאונים, מהדורת יעקב מוסאפיה, ליק תרכ"ד [ד"צ בני ברק תשמ"ה], סימן צט, עמ' 32).
כללים שהשתמשו בהם פרשני ישראל בימי הביניים מצויים גם אצל פרשני הקוראן, למשל, אצל מחמד אלטברי (נפ. 923), החשוב שבפרשני הקוראן, ואצל עלי בן אחמד אבן חזם (נפ. 1063), פילוסוף מוסלמי בן ספרד, המשמר בחיבוריו מקורות קדומים שלא תמיד נשתמרו בידינו ממקומות אחרים (משה צוקר, על תרגום רס"ג לתורה, ניו יורק תשי"ט, עמ' 235-234 ).
אין הכרח להניח כי אלה העתיקו מאלה, אלא השפעה הדדית ושאילה רעיונית ותרבותית היו כאן, לפי ששתי הדתות התלבטו באותן שאלות עצמן והתמודדותה של האחת עם הבעיות והפתרונות שהעלתה הועילו גם לרעותה (שלוסברג, 398-381).
בעולם הנוצרי
הימצאותם של יהודים אשכנזים ויהודים הספרדים בעולמות תרבותיים-דתיים שונים, נוצריים או מוסלמיים, גרמה אף היא להבדלים במנהגים, לעתים אפילו בניגוד להלכה המפורשת בתלמוד (פיינרמן)[3]. כשתרבות האסלאם השפיעה השפעה מכרעת על כל הקבוצות החברתיות והתרבותיות ששכנו תחת כנפיה, צמחה במערב אירופה, תחת ההשפעה הנוצרית, תרבות יהודית שונה. עד המאה העשירית היתה הפוליגמיה מותרת להלכה, אבל נהגו בהתניית תנאי להסכמת האישה הראשונה. במאה העשירית התקבל חרם דרבנו גרשום מאור הגולה (1040-960) אשר אסר על ריבוי נשים תוך שהוא מטיל בצד האיסור סנקציה חמורה של הטלת חרם על מפר האיסור. בפועל נהגו היהודים בדרך כלל לשאת רק אישה אחת וחוק כזה אף קיים היה בסביבתם הנוצרית עוד מן התקופה הקרולינגית, החל מראשית המאה התשיעית.אף על פי כן הייתה לתקנה זו, בייחוד לאיסור לגרש אישה בעל כורחה, חשיבות רבה ביותר. אם מוסיפים שתי תקנות אלו לתקנתם של גאוני בבל,שכל אישה הטוענת שאינה חפצה עוד בבעלה, כופין אותו לגרשה מיד – תקנה שנתקבלה גם על דעתו של רבנו גרשום – ברור שמעמדה של האישה בחברה היהודית באשכנז השתפר עוד יותר והודגשו כבודה ומעמדה. החרם פשט בקהילות האשכנזיות ועל חשיבותו יכולים להעיד דבריו הנחרצים של הרא"ש (רבנו אשר בן יחיאל, 1327-1250) בראשית המאה הי"ד, הכותב: "תקנות רגמ"ה [=רבינו גרשם מאור הגולה] נחשבות כמו שניתנו מסיני!" (שו"ת הרא"ש, כלל מד, סימן ח).
יחד עם זאת, היו שסברו כי קיימות נסיבות שונות בהן לא יחול חרם דרבנו גרשום, דוגמת מקרה בו לא ילדה האישה הראשונה ילדים משך עשר שנים. וכפי שכתב הרמ"א(רבי משה בן ישראל איסרלישׂ (1572-1520): "ובכל מקום שיש דיחוי מצוה, כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, לא גזר רגמ"ה. אמנם יש חולקים וסבירא להו [=והם סבורים] שחרם רגמ"ה נוהג אפילו במקום מצוה" (הגהות הרמ"א, אבן העזר, סימן א, סעיף י).
אף על פי שהייתה לחרם השפעה מסוימת בקהילות הבלקן ובקושטא, הוא לא חדר במישרין לקהילות הספרדיות, כך למשל כותב הרשב"א (שלמה בן אברהם אבן אדרת1310-1235, ברצלונה) על קהילות קטלוניה: "אותה תקנה לא פשטה בגבולותינו ואף לא בגבולות פרובינציה הסמוכים לצרפת לא שמענו שפשטה. ומעשים במקומותינו בתלמידי חכמים ואנשי מעשה שנשאו אישה על נשיהם ואחריהם רבים ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם" (שו"ת רשב"א, חלק ג, סימן תמו).
וכך גם העיד הרמב"ם (רבי משה בן מימון 1204-1135) על היהודים בפרובנס ש"כל אחד מהם עלהרוב יקח שתי נשים"(קובץ תשובות הרמב"ם, תרי"ט, ח"ב דף 40 א).[4](ויצמן, ריבוי נשים).
הריב"ש (ר' יצחק בן ששת,1408-1326 ברצלונה) מספר שבספרד היו נושאים יותר מאישה אחת:
" … שהרי באלו הארצות, (בספרד) אין מקפידין בזה כל כך, ואדם נושא שתים ושלש נשים, ואין מכלים, שכך נהגו, וא"צ רשות מלך קצין שוטר ומושל" ((שו"ת הריב"ש, סימן טו). גם הר"ן (רבי נסים בן ראובן גירונדי 1376-1315, ברצלונה), (שו"ת סימן מח) כותב על מנהג קסטיליה לשאת שתי נשים. אך גם ייתכן, שהלכה לחוד ומציאות לחוד, וגם באותן המקומות שהיו נוהגים לשאת יותר מאישה אחת, הרי רובם הסתפקו באישה אחת.
הלכה ומעשה
מכל מקום, כתבי הגניזה מן המאות 13-10 מעידים על כך שריבוי נשים היה נהוג במצרים ובשאר מקומות שישבו בהם ישראל תחת שלטון האסלאם, ללא קשר לחרם דרבינו גרשם, שלא נתקבל על אנשי המזרח (פרידמן, ריבוי נשים, 7-1). את הסיבה לכך היטיב להסביר הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, ברצלונה, 1310-1235) שנסמך על הרמב"ם: " … הרמב"ם ז"ל מראה פנים להיתר, שישא נשים רבות, כמנהג הישמעאלים שעושין כן". (שו"ת הרשב"א חלק ד סימן שי"ד). והדברים ברורים: הנצרות אסרה על ריבוי נשים, וכך נהגו גם היהודים שבגבוליה.[5] האסלאם התיר ריבוי נשים, וכך נהגו גם היהודים שבגבוליו כי ההלכה היהודית גם היא התירה זאת. אמנם אין בידינו סימוכין שיאפשרו לנו להצביע על המוצא הישיר של הסידורים האלה ולקבוע אם לפנינו השפעת הסביבה המוסלמית או לאו. המיעוט של תעודות פרטיות של מוסלמים שנשתמרו מן התקופה ההיא מונע בעדנו מלהגיע בנידון זה למסקנות סבירות, אך לגבי מקצת הסדרים הרשות בידינו להניח שאמנם הושפעו מן המוסלמים (אשתור, סדרי הנשואין).
אחד הגורמים שהביאו גבר לשאת שתי נשים היה חוק הייבום. בחברה המוסלמית ייבום היה מנהג לא מחייב, אבל בחברה היהודית היה זה חוק.[6] האח היה יכול לייבם אבל גם לחלוץ. מכיוון שהרבה סידורים כלכליים היו כרוכים בנושא זה של חליצה: זכויות האלמנה הנובעות מכתובתה ופעולות האח בתור יורש, היו הרבה מאוד בעיות בדרך לחליצה. במקרה שהאח היה קטין היה על האלמנה לחכות לבגרותו כדי לקבל את החליצה. כך היה נהוג במזרח עד סוף המאה ה-12, עד לזמנו של הרמב"ם, וכתבי גניזה מעידים על כך.
הרי"ף (רבי יצחק בן יעקב אלפסי (1103-1013, מרוקו) בפירושו לתלמוד (יבמות סה ע"ב), ובעקבותיו הרמב"ם במשנה תורה, פסקו שההלכה היא כרבא, שמותר לבעל לשאת נשים על אשתו נגד רצונה: "נושא אדם כמה נשים אפילו מאה, בין בבת אחת בין בזו אחר זו ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאָר, כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת, ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת אלא כל אחת ואחת לעצמה" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ד הלכה ג) (ויצמן, ריבוי נשים). אמנם בהלכה הבאה הגביל את מספר הנשים המותרות לארבע: " … לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יתר על ארבע נשים, אע"פ שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש". (הלכות אישות פרק יד הלכה ד). ובכל זאת, למרות השפעתו הרבה, מצאנו שבמקומו ובזמנו של הרמב"ם, לא ראו קהילות מצרים בעין יפה כפיית צרה על האישה, והם עשו למניעתן על ידי התניה מפורשת בכתובה, (בשבועה וחרם), שלפיה מתחייב הבעל שלא לקחת אישה על אשתו, אלא בהסכמתה, (או ברשות בי"ד), וכשהרמב"ם דן במנהג זה במספר מתשובותיו, הוא מתייחס אליו כאל מנהג מקובל: "… אדם נשא אישה אחת וכתב עליו בכתובה התנאי אשר נוהגים בו בני אדם שהוא זה … ועוד קבל עלוהי נמי דלא למיסב עלה איתתא אחריתי (עוד קיבל עליו שלא לשאת עליה אישה אחרת).." (שו"ת הרמב"ם סימן שעב). או בתשובה אחרת: "שאלה. בראובן נשא לאה והתנה על עצמו בכתובה, התנאים הידועים ונהוגים במצרים, והוא שלא ישא על אשתו אישה אחרת, ושאם ח"ו ינשא עליה, יפרע לה המאוחר ויפטרנה בגט… ". (שו"ת הרמב"ם סימן שעג). הרמב"ם לא הזכיר את חרם דרבנו גרשום ב"משנה תורה". ויש משערים" שהסיבה לכך היא שבמצרים היו קראים רבים שהאמינו שמדין התורה אסור לשאת יותר מאישה אחת, ואיסור גורף על נשיאת אישה שניה, היה מחזק זאת. באותה מידה קבע הרמב"ם, בסוף המאה ה-12, שחוק הייבום הוא חובה דתית, ומתוקף היותו כזה, הוא קודם לכל איסור אחר. מתוקף השפעתו הרבה של הרמב"ם נעשה הייבום מקובל מאוד על יהודי המזרח.
הקראים, לעומת זאת, היו הגיוניים דיים כדי להבין זאת כשהשליכו על חוק הייבום בספר דברים את השיטות המוסלמיות של פרשנות הקוראן המֻעתַזִלית.[7] (גויטיין, חברה, ג, עמ' 211-210).
מכל מקום, הייבום שהרמב"ם עודד אותו הביא לידי ריבוי נשים, כי היהודים ברוב הארצות המוסלמיות גרסו שייבום קודם לחליצה ואף אם ידוע הדבר שהיבם אינו מתכון למצוה. הפסקים של גדולי הרבנים במצרים מוכיחים שכך נהגו גם בדורות מאוחרים יותר (שו"ת רדב"ז ח"א סי' נ"ו, ח"ד סי' אלף ק"פ). גם בקהילות שבארצות המגרב לא נחשב ריבוי הנשים לאסור. אך בנוהג היה שם לשאת אישה אחת בלבד. מהשאלות והתשובות של רבני אלג'יר אנו למדים שהיה מקובל להשביע את החתן לפני הנישואין שלא ישא אישה שניה וישלם לאשתו כל הכתובה וה"תוספת" אם יפר שבועתו זו (תשב"ץ ח"א סי' צ"ד). קהילת תנס תיקנה תקנה שהטילה על העדים של נישואין שניים קנס (שם ח"ב סי' רע"ט). מאידך היה ביצוע הייבום מקובל בארצות אלה (ר' שם ח"א סי' ל"ד ק', ח"ב סי' ר"ע, רפ"ו)) אשתור, סדרי הנישואין). למשל: מספרד המוסלמית נמצאה שאלה שהופנתה אל חנוך בן משה במאה העשירית, בדבר ייבומה של קטינה (תשובות גאוני מזרח ומערב, סימן קפו, גרוסמן, נישואי בוסר, 112).
על פי הגניזה
מבדיקת מספר שטרות בית דין שנמצאו בגניזה ובהם ענייני ייבום מתקבל הרושם שבית הדין של פֻסטאט נטה לקולא בנושא הייבום והעדיף לנהוג חליצה. מכל מקום, לרוב היה בית הדין קשוב לרצונה של האישה.
שני שטרות באותו עניין נמצאו בין דפי הגניזה, שאפשר לשייכם לפנקס בית הדין של פֻסטאט בין השנים 1028-1026. המעשה כפי שאפשר להבינו משני שטרות אלה, שהתרחש בשנת 1027 היה כדלהלן: השטר הראשון נכתב ביום חמישי כו באלול, א'של"ח לשטרות (31 באוגוסט 1027): חסאנה בת עלון היתה נשואה למנשה בן עיאש. אותו מנשה נפטר, והאלמנה נותרה ללא בנים. אותו מנשה הניח אח, יעקב, ילד שאינו בוגר,[8] והאלמנה היתה "זה שנים מעוכבת מן הייבום מפני צעירותו של יעקב זה". עברו שנים, ויעקב הגיע לבגרות "וציין שהוא תובע את האישה הזאת זה זמן לבוא עליה, כמו שהוא חייב על פי ההלכה בחוק הייבום, ושהיא מתנגדת לכך". בחקירה של בית הדין עלה שבידי האלמנה היה רכוש, שהאח הצעיר ביקש להעביר לרשותו בדרך של ייבום ונישואין, אולם האלמנה לא רצתה בכך. עוד עולה שבשעתו כבר נחתם הסכם קודם בין השניים, בעיר אחרת. בית הדין דחה את הפסיקה עד שיובא לפניו ההסכם הישן כדי שיוכל לעיין בו ובינתיים יש לספק מזונות לאלמנה.
השטר השני נכתב כחודשיים מאוחר יותר, ביום שני, ד בכסליו, שנת א'של"ט לשטרות (6 בנובמבר 1027). במושב זה קבע בית הדין, שעל השניים להגיע לסיכום ביניהם עד יום חמישי באותו שבוע. אם האלמנה נענית ליבם – מוטב, "וקיבל עליו יעקב בן עיאש על עצמו… שאם היא לא תיענה לו בעניין הייבום, ייגמר עליה האיסור, והוא ייתן לה חליצה בבוא הזמן, ללא דחייה וללא התנגדות" (ברקת, שפריר מצרים, 225-220).
אך לא תמיד נשמע קולה של האישה, וגם לא תמיד העדיף בית הדין את החליצה על פני הייבום. בשנות ה-30 של המאה ה-11 היה מעשה מעניין בשני אחים, שאחיהם השלישי מת ונשארה אשתו האלמנה ללא בנים. הגדול שבהם כבר היה נשוי ואב לילדים ולא רצה לייבמה, אבל חשק בירושת אחיו. הצעיר שבהם היה רווק ורצה לשאת אישה אבל גם הוא חשק בעיקר בירושה. לגדול שבהם היתה זכות קדימה, ויכול היה לפתור את הבעיה על ידי הענקת חליצה לאישה. במקרה כזה היו הוא ואחיו יורשים בשווה. אבל במקרה שלו לא הסכים בית הדין על חליצה ותבע ייבום, על פי הכתוב במשנה יבמות פ"ד, מ"ה: "מצווה בַּגָדול לייבם. לא רצה – מהלכין על כל האחים. לא רצו חוזרים אל הגדול, ואומרים לו, עליך מִצוה, או חלוֹץ או יַבֵּם". רצה האח בגדול למנוע מאחיו הצעיר את הירושה וניסה לשחדו שיוותר על הייבום. אבל האח הצעיר לא ויתר ומיהר לעשות "מאמר" ביבמתו. (מאמר – קידושין על ידי שטר או כסף, על פי תקנת חז"ל. ל"מאמר" אין תוקף של ממש, אבל יש בו כדי לאסור את היבמה על מישהו אחר, במקרה זה – אחיו (ירושלמי, יבמות, פ"ה ה"א ו ע"ג). מפאת החיפזון קידש הצעיר את היבמה בתוך שלושת החודשים לאחר מות בעלה, שבהם היא אסורה לקידושין, כדי לוודא שאין היא בהריון מבעלה המת, כפי שמורה המשנה: "לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיו לה שלושה חודשים" (משנה יבמות פ"ד, מ"י). בעניין זה שלחו הדיינים שלפניהם הובא העניין שאלה אל גאון ארץ ישראל שלמה בן יהודה, וביקשו לדעת אם "המאמר" תופס אם לא. רצונה של האישה לא נזכר כלל בשאלה, ונראה שלא שאלוה לרצונה, או שהיתה שוות נפש לגבי היבם, ורצתה רק לפתור את שאלת מעמדה. על פי המקרה הזה אפשר לקבוע שלא היתה גישה חד-משמעית בבתי הדין במאה ה-11 לנושא הייבום והחליצה, וגם לא לגבי רצונה של האישה. אנחנו יכולים למצוא מיגוון של דעות בשטרות העוסקים בייבום ובחליצה (גויטיין, חברה, ג, עמ' 471-470, הערה 223; פרידמן, ריבוי נשים, עמ' 151-131).
לסיכום
בידינו די שטרות ועדויות לכך שבמצרים, וכך כנראה בכל קהילות ישראל תחת שלטון האסלאם בימי הביניים לאורכם נהגו בריבוי נשים, אם כי במידה מצומצמת יחסית, ונהגו בייבום ובחליצה. נראה על פי כל העדויות שלא היה ציווי חד-משמעי באשר להעדפת ייבום או בהעדפת חליצה. נראה שבתי הדין המקומיים נהגו כל אחד על פי מסורתו וגם על פי העניין. בתי הדין במזרח היו גמישים ופלורליסטים, כפי שהיתה גם תרבות האסלאם שבקרבה ישבו. אין אמירה חד משמעית בנושא של ייבום וחליצה, אבל מעיון בכל הכתבים העוסקים בנושא זה עולה שהיתה התחשבות רבה מאוד ברצונה של האישה, ובמניעים, לעתים הנסתרים, של היבם.
הערות
[1] כל התרגומים מהקוראן לקוחים מתרגומו של אורי רובין, 2005.
[2] המֻפְתִי מֻחַמַד עַבְּדֻה, מחשובי הוגי הדעות המוסלמים במאה ה- 19 התייחסלריבוי הנשים בהסתייגות. עבּדה טען שכוונת הקֻוראַן היא להטיל הגבלות קשות על ריבוינשים ולהתיר זאת רק במקרים מיוחדים, כמו במקרה של עקרוּת האישה. לטענתו, קשה מאודלגבר לנהוג בצדק עם נשותיו ולהימנע מלקפח אחת מהן, ולכן הוא הזהיר מפני האיבהוהקנאה העלולות להתפתח בין הנשים ובין ילדיהן. עַבְּדֻה אף טען כי יחסים עכורים אלהבתוך המשפחה משפיעים לרעה על החברה כולה (רִדא, כרך 4, עמ' 349).
[3] דוגמה מאלפת לכך היא השוני באמירה הנאמרת בשעת הגבהת ספר התורה בבית-הכנסת. אצל בני עדות המזרח אומרים "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". מדובר בפסוק שלם המופיע בספר דברים ד מד. ואילו אצל האשכנזים רגילים להוסיף עוד חמש מילים לפסוק הזה: "…על פי ה' ביד משה". סיבת המנהג האשכנזי נעוצה בניסיון להתמודד עם טענת הנוצרים, שהתורה היא תורת משה, ולא תורת ה'. זאת הייתה חלק חשוב מההשקפה התיאולוגית הנוצרית, שייחסה ל"ברית הישנה" מקור נבואי – אנושי לעומת "הברית החדשה" שמקורה בבן-האל. לפי תפיסה זו, תורת הנביא משה הייתה תקפה עד שהופיעה התורה האלוהית החדשה, שכמובן עולה בחשיבותה על זו של משה. חכמי ישראל לחמו כנגד מגמות אלה, בין היתר בפירושיהם המקראיים. יכול היה להשתמע מהפסוק "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל", שהתורה ניתנה על-ידי אדם ולא על-ידי האל. לכן, החליטו חכמי האשכנזים להוסיף את חמש המילים "על פי ה' ביד משה". כיוון שהפולמוס האנטי-נוצרי לא היה קיים בארצות המוסלמיות, הסתפקו שם באמירת הפסוק המקורי והשלם מספר דברים.
[4] יש הטוענים כי אגרות אלו מזויפות ואינן של הרמב"ם, ראה http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1852241&forum_id=1364.)
[5] מ"ע פרידמן מציע שעל חרם דרבינו גרשם השפיעה לא רק המסורת הנוצרית, אלא גם מסורת ארץ ישראל שהעדיפה מונוגמיה (פרידמן, ריבוי נשים, 20-19).
[6] מקבילה נשית לייבום היה הנושא של נישואים אחות לבעל האחות שנפטרה. זה לא היה חוק ולא מנהג, אבל היו מקרים רבים כאלה (גויטיין, חברה, ג, 211-210)
[7]וזאת הפרשנות הקראית: התורה אוסרת גילוי עריות עם אחי הבעל, ויקרא יח טז. לו חוק הייבום היה כתוב מיד לאחר איסור עריות, היה אפשר לראות בו הסתייגות לחוק. אבל חוק הייבום כתב בספר דברים, ולכן איסור העריות תקף. המילה אח בספר דברים כו 9-5, כנראה מכוונת גם לקרוב משפחה רחוק יותר, כפי שעולה גם מסיפור רות ובועז, רות, ד, שיטה זו של טיעונים היא השיטה המעתזלית (גויטיין, חברה, ג, 211-210). המעתזלה היתה תנועה תיאולוגית שנוסדה בבצרה באמצע המאה השמינית. על-פי גישתה הרציונליסטית בקשה להעמיד את עקרי האמונה ואמיתותיה למבחנו של השכל. רעיונות המעתזלה ובכללם: הצדק האלוהי המוחלט, אחדותו השלמה והצרופה של האל ( ע"י פירוש אלגורי לתוארי אללה) ובריאת הקראן זכו, החל בתקופתו של הח'ליפה אלמאמון (מת 833) ועד לימיו של אלמתוכל (מת 861), לתמיכת השלטונות והעמידוה במחלוקת חריפה עם מתנגדיה.
[8] בגרות נקבעה באופן בלתי תלוי, כשנער נבדק ומצאו אותו ראוי "והוא יודע לדבר ולישא וליתן כשאר בני אדם ההולכים בשוק", כלומר כשיר לפעילות עצמאית ובוגרת. לא היה גיל קבוע. המשנה אומרת: "תינוקת שהביאה שתי שערות או חולצת או מתיבמת, וחייבת בכל מצוותהאמורות בתורה. וכן תינוק שהביא שתי שערות חייב בכל מצוות האמורותבתורה"(נידה, פ"ו, יא); אך נאמר בה גם: "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש-עשרה למצוות, בן חמש-עשרהלגמרא. בן שמונה-עשרה לחופה…" (אבות פ"ה, כא). מכאן ששני המנהגים היו מקובלים.
מפתח ביבליוגרפי
מקורות
קובצי שו"ת
שו"ת הרא"ש, (כלל מד, סימן ח) נדפס בבית האדון מיסיר אלוויזי בראגאדין תחת ממשלת הדוכוס מיסיר פראנציסקו דונא יר"ה בחודש אלול שנת שי"ב לפ"ק. פה ויניציא.
שו"ת רדב"ז (ח"א סי' נ"ו, ח"ד סי' אלף ק"פ) ירושלים תשמ"ז.
רב האיי גאון, תשובות הגאונים, מהדורת יעקב מוסאפיה, ליק תרכ"ד [ד"צ בני ברק תשמ"ה].
שו"ת הרמב"ם (סימן שעב) "שו"ת פאר הדור" בהוצאת מכון ירושלים, שמכילה מבחר קטן של תשובותיו, בצירוף ציונים והערות מהמהדיר, הרב דוד יוסף בנו של הרב עובדיה יוסף. מהדורה מקיפה יותר יצאה בההדרת פרופסור יהושע בלאו בהוצאת "חברת מקיצי נרדמים".
שו"ת רשב"א, (חלק ג, סימן תמו) הודפס לראשונה בווינה בשנת תקע"ב (1811), בדפוס אנטאן שמיד.
תשב"ץ (ח"א סי' צ"ד) שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ; 1361 – 1444), מגדולי רבני אלג'יריה.
תשובות גאוני מזרח ומערב, י' מילר (מהדיר), סימן קפו. ברלין תרמ"ח.
ספרות הלכתית
ר' משה אבן עזרא, ספר העיונים והדיונים, מהדורת א"ש הלקין, ירושלים תשל"ה.
ר' יוסף בן יהודה אבן עקנין, התגלות הסודות והופעת המאורות, מהדורת א"ש הלקין, ירושלים תשכ"ד.
ר' שם טוב בר' יוסף אבן פלקירא, ספרהמעלות, מהדורת י' ונטיאנר, ירושלים תש"ל.
הגהות הרמ"א, (אבן העזר, סימן א, סעיף י), שולחן ערוך עם הגהות הרמ"א מאת: ר' יוסף קארו, ר' משה איסרליש, ידיעות ספרים – עם הספר 2009.
רמב"ם, משנה תורה, (הלכות אישות, פרק י"ד הלכה ג), מהדורה של משנה תורה כולו בכרך אחד, המכילה בנוסח הפנים שלה את המהדורות המבוססות על כתבי היד המדויקים, בעיקר על פי מהדורת הרב קאפח וכתבי יהודי תימן, מבית מפעל משנה תורה תמוז תשס"ח.
אסלאם
צחיח בוח'ארי – גירסת האינטרנט
http://www.searchtruth.com/book_display.php?book=1&translator=1
רובין – אורי רובין, הקוראן, תרגם מערבית והוסיף הערות, נספחים ומפתח אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב 2005.
מחקרים
ספרים ומאמרים
ברקת, שפריר מצרים – אלינער ברקת, שפריר מצרים; ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ה.
גויטיין, חברה, ג – S. D. Goitein, A Mediterranean Society, vol. 3, California 1978,
גרוסמן, נישואי בוסר – אברהם גרוסמן, נישואי בוסר בחברה היהודית בימי הביניים עד המאה השלוש-עשרה, פעמים, 45 (תשנ"א), עמ' 125-108.
הר, ארץ ישראל – משה דוד הר (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל – תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי, כתר ספרים ויד יצחק בן צבי, ירושלים 1985.
כהן-צמח – דוד כהן-צמח, 'דין הייבום והחליצה', אנציקלופדיה עולם התנ"ך, ספר דברים, דודזון-עתי, תל אביב, 1997.
פרידמן, חליצה קודמת – מרדכי עקיבא פרידמן, 'עכשיו אמרו מצוות חליצה קודמת למצוות הייבום', אישות ומשפחה בהלכה ובמחשבת ישראל, תעודה יג, בעריכת מ"ע פרידמן, אוניברסיטת תל אביב תשנ"ז, 66-35.
פרידמן, ריבוי נשים – מרדכי עקיבא פרידמן, ריבוי נשים בישראל; מקורות חדשים מגניזת קהיר, מוסד ביאליק, ירושלים, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ו.
משה צוקר, על תרגום רס"ג לתורה, ניו יורק תשי"ט,
רִדא – Rashid Rida, Tafsir al-Manar, 12 vol., Beirut: Dar al-Kutb al-Ilmiyya, 1999, vol. 4
מאמרים באינטרנט
אשתור, סדרי הנישואין – אליהו אשתור, סדרי הנשואין בגלות ישמעאל בימי הבינים, מחניים פ"ג, תשכ"ג, דעת, אתר מכללת הרצוג, http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/sidrey-2.htm
ויצמן, ריבוי נשים – צבי ויצמן, על ריבוי נשים בישראל, אתר דעת, מכללת הרצוג, משרד המשפטים המרכז להוראת המשפט העברי, http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/328-2.htm
עבד אלעזים – Sherif Muhammad Abdel Azeem , Women In Islam Versus Women In The Judaeo‐Christian Tradition: The Myth & The Reality
פינרמן – אוריאל פינרמן, על ה"מפה" האשכנזית שמעל ה"שולחן ערוך" הספרדי, מינהל חברה
ונוער – מאגר מידע ארצי, http://noar.education.gov.il
שלוסברג – אליעזר שלוסברג, יפייפותו של ישמעאל באהלי ישראל: למקומה של הערבית בפרשנות המקרא היהודית בימי הביניים, טללי אורות, ו (תשנ"ה).
http://www.yba.org.il/show.asp?id=33933