חסד – נעמה; מונח וגלגוליו

חסד – נִעְמָה, מונח וגלגוליו[1]

אלינֹער בָּרֶקֶת

בדיקת כתובים מהגניזה מראה שהמונח נִעְמָה היה בשימוש די נפוץ במכתבים רבים. בין החוקרים יש הסכמה רחבה באשר לתרגומו למילה העברית חסד. אבל מעבר למשמעות הפשטנית של המילה מסתתרת תפיסת עולם מובנית ומסורתית. כבר במקרא למילה חסד יש משמעות רחבה ועמוקה יותר מאשר להבנת המילה כמות שהיא. על ידה נמצא את השרש נעם,  שכנראה לימים, בשבת היהודים תחת השפעת התרבות האסלאמית, עבר עם המשמעות הזאת לגלגול הערבי של נִעְמָה. המאמר מבקש לבדוק את המשמעויות החברתיות של המונחים הללו, על סמך התפיסה המקראית מחד, ועל סמך תפיסת העולם הקוראנית-אסלאמית מאידך ולהראות איך תורגמו לחיי המעשה והמערכות החברתיות בחברת הגניזה היהודית של המאה ה-11. מרינה רוסטוב מראה במאמריה את מקורו של המונח נעמה בקוראן, ומציעה שמשימוש חברתי-פוליטי בחברה האסלאמית עבר והתגלגל גם לשימוש דומה במכתבים היהודיים מן הגניזה.[2] אני מבקשת להראות שמקורו של המונח קדום יותר והוא אינו אלא הגלגול של חסד המקראי.

תולדות החסד

המונח חסד נזכר במקרא על הטיותיו השונות עשרות פעמים, ועל פי הפירושים יש לו כמה משמעויות, שנקבעות בעיקר על פי ההקשרים במשפט ועל פי המילה הצמודה אל חסד. המשמעות שמשכה את תשומת לבי, והיא אחת הרווחות, היא משמעות של ברית.[3]

דוגמאות לברית, חסד, בין שני אנשים:

*  וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ.

(שמואל א, יח, 4)

*   וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל-עַבְדֶּךָ כִּי בִּבְרִית יְהוָה הֵבֵאתָ אֶת-עַבְדְּךָ עִמָּךְ וְאִם-יֶשׁ-בִּי עָו‍ֹן

הֲמִיתֵנִי אַתָּה וְעַד-אָבִיךָ לָמָּה-זֶּה תְבִיאֵנִי…

… כֹּה-יַעֲשֶׂה יְהוָה לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי-יֵיטִב אֶל-אָבִי אֶת-הָרָעָה עָלֶיךָ

וְגָלִיתִי אֶת-אָזְנֶךָ וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם וִיהִי יְהוָה עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם-

אָבִי. וְלֹא אִם-עוֹדֶנִּי חָי וְלֹא-תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד יְהוָה וְלֹא אָמוּת. וְלֹא-

תַכְרִית אֶת-חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד-עוֹלָם וְלֹא בְּהַכְרִת יְהוָה אֶת-אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ

מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם-בֵּית דָּוִד וּבִקֵּשׁ יְהוָה מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד.

… וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת-דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי-אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ.

(שמואל א, כ, 17-8).

דוד ויהונתן כורתים ביניהם ברית, חוזה, הסכם, נשבעים האחד לשני אהבת נצח. כפי שעולה מהטקסט, המלים חסד, ברית, ואהבה – לכולן יש משמעות של ברית. פירוש רש"י: ומהו החסד, שלא תכרית את חסדך מעם ביתי, בזאת תכרות לי ברית בחיי.

*      וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲכִי יֶשׁ-עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר

יְהוֹנָתָן. וּלְבֵית שָׁאוּל עֶבֶד וּשְׁמוֹ צִיבָא וַיִּקְרְאוּ-לוֹ אֶל-דָּוִד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ

אֵלָיו הַאַתָּה צִיבָא וַיֹּאמֶר עַבְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַאֶפֶס עוֹד אִישׁ לְבֵית

שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל-הַמֶּלֶךְ עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן נְכֵה

רַגְלָיִם. (שמואל ב, ט 3-1).

דוד מקיים את שבועתו, את בריתו, את חסדו עם יהונתן, כשאינו רוצה לפגוע בבנו, בעוד שעל צאצאים אחרים של שאול לא חס.

סמית' מפרש: לא סביר שהכוונה במילה חסד, היא רק טוב לבו ונעימותו של ה'. סביר יותר להניח שבמילה חסד מתכוון הטקסט לשבועה שנשבעו דוד ליונתן זה לזה, (ראה לעיל, שמ"א, כ, יג-טז), כלומר לברית שכרתו ביניהם.[4]

*"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה-חֶסֶד עִם-חָנוּן בֶּן-נָחָשׁ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד-עֲבָדָיו אֶל-אָבִיו…" (שמואל ב, י, 2).

שאיפתו של דוד היא לחדש את החוזה, את הברית, את ההסכם שהיה בינו לבין אביו של חנון.

*"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-בָּא חוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעֶה דָוִד אֶל-אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל-אַבְשָׁלוֹם יְחִי הַמֶּלֶךְ יְחִי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל-חוּשַׁי זֶה חַסְדְּךָ אֶת-רֵעֶךָ לָמָּה לֹא-הָלַכְתָּ אֶת-רֵעֶךָ." (שמואל ב, טז, 17-16).

אבשלום תוהה למה חושי הארכי, יועצו של דוד, בוגד בדוד ומצטרף אליו, והוא מביע את תמיהתו במילה חסד. מדוע הפרת את בריתך עם דוד?

מעניין שכל הדוגמאות לקוחות מספרי שמואל, שבהם כנראה בולט ביותר השימוש במונח חסד

במובן של ברית. ייתכן שתופעה זו משקפת את המאה העשירית, לפני הספירה, תקופה שבה, על פי כמה מן החוקרים, נכתב ונערך הספר.[5]

לרוב באה המילה חסד במקרא כדי לציין את הברית בין העם לאלוהיו.[6]

דוגמאות:

*"וְיָדַעְתָּ כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר"."(דברים, ז, 9).

ברית וחסד הם צמד בלתי נפרד.

*”קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה." (ישעיהו, מ, 6).

אי אפשר לסמוך על בריתו של העם, זוהי ברית אכזב.

פירוש רש"י: סוף אדם למות לפיכך אם אמר לעשות חסד הרי הוא כציץ השדה אשר ימולל ויבש ואין לסמוך עליו שאין בידו לקיים שמא ימות שכשיבש חציר נבל ציץ כן כשמת האדם בטלה הבטחתו אבל דבר אלהינו יקום כי הוא חי וקיים ובידו לקיים.

* "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְהוָה."(ישעיהו נד, י).

חסד בתור תקבולת נרדפת לברית.

* "הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים". (ישעיהו נה, ג).

ברית וחסד הם צמד בלתי נפרד.

שלמה דוד לוצטו (שד"ל, איטליה המאה ה-19) מפרש: 'חסדי דוד הנאמנים' פירש שלא תהיה זאת ברית חדשה, אלא שיקיים חסדיו הנאמנים אשר נשבע לדוד.[7]

כאן המקום להעיר שהצמד ברית וחסד, הם מופע נפוץ אצל ישעיהו השני, ולא אצל הראשון. כלומר בתקופה של הצהרת כורש ושיבת ציון – המאה השישית לפני הספירה.[8]

* "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה." (ירמיהו, ב, 2).

אלהים זוכר לעמו את הברית שכרת אתו במדבר.

* "מָה אֶעֱשֶׂה-לְּךָ אֶפְרַיִם מָה אֶעֱשֶׂה-לְּךָ יְהוּדָה וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן-בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ." (הושע, ו, 4).

אי אפשר לסמוך על שבועתו, על בריתו של העם, שתקפותה מתנדפת כמו טל מיד עם צאת קרן השמש הראשונה.

* "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם." (מיכה, ז, 20).

המשמעות של ברית או הסכם בולטת כאן בלי הסתיגויות.

פירוש רש"י:חסד לאברהם – שכר חסד אשר לאברהם אשר צוה לבניולשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ולכך לא נאמר וחסד אלא חסד האמת שתאמת לנו את הבטחתיעקב היא תהיה תשלום גמול חסדו של אברהם.

*  "לְעוֹלָם אשמור- (אֶשְׁמָר-) לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לו"ֹ. (תהלים פט, 29).

חסד בתור תקבולת נרדפת לברית.

 

חוקרים שבדקו את מקורה האטימולוגי של המילה חסד הגיעו למסקנה שהיו כנראה שני שרשים נפרדים בשפות השמיות, לפחות בערבית, השרש חסד (حسد) שמשמעותו קנאה, קנאות, צרות עין, והשורש חש"ד (حشد) שמשמעותו חבורה, הכנסת אורחים. שתי האותיות ח"ד יש להן משמעות של חדות, תשוקה נלהבת. ויש כאן התפצלות לשני כיוונים. הערבית, הארמית והסורית לקחו את המשמעות לכיוון של קנאות, אמביציה, תשוקה נלהבת מבחינה שלילית; העברית לקחה את הכיוון של טוב, אהבה, תשוקה נלהבת מבחינה חיובית.בקרב המתרגמים והמפרשים הקדמונים מקובלת היתה התפיסה, כי חסד היא טובה, שאין חייבים לעשותה, והיא למעשה התנהגות לפנים משורת הדין. החסד הוא הענקה חד צדדית, שיש בה אלמנטים של רחמים וטובה. לעומת תפיסה זו הטעימו פרשנים רבים בעקבות מחקרו של הארכיאולוג האמריקאי נלסון גליק, כי חסד עיקרו מעשי טובה, הנעשים במקום שיש יחסי גומלין; הוא תמצית הברית בין שותפים, ולכן סימניו הם: הדדיות, עזרה הדדית, רעות, אחווה, נאמנות ואהבה. לפיכך חסד ה' הוא תוצאה של בריתו והבטחתו או שבועתו של אלהים.[9] דומה לכך חושב גם שטבה, התיאולוג הגרמני בן זמננו.[10]

היו שהשיגו על תפיסה זו בטענה, כי בתורה לא נזכר חסד בין מצוות הברית, והחסד נשאר על פי המקרא מעשהו הסוברני של אלוהי הברית. מכאן ומכתובים רבים אחרים סבר מאזינג, שרק שליטים או בעלי יתרון מסוגלים לעשות חסד, ואכן, ברוב המקרים שנזכרת בהם המילה חסד, יש למעניק החסד יתרון ניכר במעמד ובעושר על המקבל.[11]

מנדלקרן, בקונקורדנציה שלו לתנ"ך, מביא פירושים שונים למילה חסד. ביניהם: beneficium.[12]המילה הלטינית מתורגמת לרוב בעברית חסד, או מתנת חסד או טובת הנאה. על פי עקרונות הפיאודליזם האירופי במאות 11-9 נקרא בשם בנפיקיום חזקה על קרקע שניתנה בתנאים נוחים מאוד מידי אציל בעל אחוזה לאציל נחות ממנו, לרוב תמורת דמי חכירה נמוכים במיוחד או אפילו ללא תשלום דמי חכירה בכלל, אשר בעל החזקה מקבל אותה הודות לנדיבות לבו של המעניק, לרוב תמורת שירות צבאי.[13]

בדיקה במילונים מקראיים שונים ובאנציקלופדיות שונות מעלה את התוצאות הבאות:

חסד עיקרו מעשי טובה הנעשים במקום שיש יחסי גומלין. אמנם אין לומר שמעשי חסד "נאים להדדיות" בלבד, ושמושג זה, בדומה לצדק ולמשפט, הועבר מתחום המשפט לתחום התיאולוגיה. הנכון הוא  שחסד לעולם אינו מראה על יחסים משפטיים גרידא, אלא על קיום הקשר הנפשי הבא מן הברית, ולא מן החוזה.[14]

חסד: (א) טובה גדולה, מעשה טוב מתוך אהבה ורחמים במקום שיש בו יחסי גומלין, יחס שלפנים משורת הדין. (1) של אדם כלפי חברו. (2) של אדם כלפי האל. (3) של האל כלפי האדם .[15]

חסד: המונח בהופעת במזמורי תהלים או בדברי הנביאים מציין את יחס החיבה של אלוהים אל בני האדם, של האדם לאלוהים ושל אדם לאדם. אבל נראה שבמשמעותו המקורית הוא מציין יחס של הדדיות, גם כשמדובר ביחסים שבין אדם לאלוהיו. מכאן הצירופים המקובלים של 'חסד ומשפט', 'חסד ואמת', 'אמונה וחסד', 'חסד וצדק', 'חסד וברית'. אם כך, מקור המונח הוא בטרמינולוגיה של יחסים בין בני אדם בחברה מסודרת, בה חולק איש לחברו את הכבוד הראוי לו ובה שומרים אמונים לחבר.[16]

במילונים אחרים שבדקתי, כגון: BDB,גזניוס, יסטרוב, רבין ורדי,[17] לא נמצאו מימצאים שאוכל להתייחס אליהם. בכמה מהם לא נזכר המונח כלל, ואחרים התייחסו אליו במשמעות של חן ואהבה, בלי להזכיר את האפשרות של ברית.

המונח חסיד, הנגזר מחסד, משמש גם הוא במובן של אדם שנשבע נאמנות, שכרת ברית נצחית. למשל בספר חשמונאים א, ב, מה: "ויתקבצו אליהם רבים מחסידי בני ישראל אשר יראת ה' בלבבם, וכל הממלטים את נפשם מפני עוכריהם ויתחזקו בם". מתיתיהו בנאומו לפני מותו אומר: "לכן אם תבינו שנות דור ודור, וידעתם כי כל הבוטח בה' יסובבנהו חסד" (שם, סג).[18]

בלשון חז"ל, בתוספתא ובתלמודים, נזכרת המילה חסד בדרך כלל בציטוטים מהמקרא. אבל אם היא נזכרת באופן עצמאי היא לרוב נאמרת יחד עם הפעל "גמל": גמל חסד. למשל: "אַתוּן ואמרֵין ליה גמל הוא חסד, שְלח וּמַר ליה המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא.." (ירושלמי, סדר מועד, מסכת פסחים, דף כד, ע"א, פרק ג, הלכה ז).על פי מילון אבן שושן אחת המשמעויות של הפעל גמל היא שילם, השיב גמול, וכאן באה לידי ביטוי ההדדיות שבמונח חסד.

 תולדות הנעם – תולדות הנִעמה

המונח נעם מצוי מעט במקרא, וגם לו, כמו לחסד, יש כמה משמעויות, וביניהן גם המשמעות של ברית.

דוגמאות:

* "צַר-לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים" (שמואל ב, א, 26).

ההקשר ליהונתן, שעליו מקונן דוד, ושאתו כרת את ברית החסד, כזכור, והמקבילה לשרש אהב, שגם היא נזכרת במקרא במשמעות של ברית, אם כי במובן של ברית מתוך בחירה,[19] מחזקת את ההנחה שהשרש נעם נזכר כאן במובן של ברית.

* "וָאֶקַּח אֶת-מַקְלִי אֶת-נֹעַם וָאֶגְדַּע אֹתוֹ לְהָפֵיר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-כָּל-הָעַמִּים" (זכריה יא, 10).

מעשה סמלי שעשה זכריה: קרא למקל נֹעם ואחר כך שבר אותו כדי להדגים את הפרת הברית. מכאן נעם הוא ברית.[20]

* "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּעָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּוּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (תהלים צ, 17).

בריתו של האל תסוכך עלינו.

עלי לציין, שלא מצאתי התייחסות בפירושים ובתרגומים השונים, הן מימי הביניים והן מהעת החדשה, למונח נעם כאל מבטא ברית.[21]

באחד המילונים המקראיים (באחרים אין התייחסות לשרש זה) מצאתי בין ההגדרות של נעם את ההגדרה "חסדי ה'", ושוב אנו חוזרים להקבלה בין נעם – חסד. את השורש חסד מגדיר בין היתר אותו מילון: קיום חובות שאדם חב כלפי האדם / החוק/ ה' / התפקיד; חסד ה': קיום הבטחות שה' נתן לאבות האומה ושאינן בטלות לעולם. והרי זוהי משמעותה של ברית: חוזה ששני צדדים מתחייבים לקיים חובותיהם זה כלפי זה.[22]

 

בערבית לשרש נעם (نعم) לרוביש אותן משמעויות כמו בעברית: נוח, נעים; אך כשהמילה באה בצורה נִעמָה (نعمه), משמעותה חסד, או  חסד אלוהים, ואפשר לפרשה במשמעות של ברית, או מעין הסכם בין שני צדדים, שמור לי ואשמור לך, כמו בעברית המקראית.

וכך בקוראן, למשל:

*صِرَاطَ الَّذِينَ أَنعَمتَ عَلَيهِمْ غَيرِ المَغضُوبِ عَلَيهِمْ وَلاَالضَّالِّينَ(סורה 1,  הפתיחה (אלפאתִחה), 7).

ובתרגום לעברית:[23] אורחם של אלה אשר נטית להם חסד, לא של אלה אשר ניתכה החֵמה עליהם, ולא של התועים.

*يَا بَنِي إِسْرَائِيلَ اذْكُرُواْ نِعْمَتِيَ الَّتِي أَنْعَمْتُ عَلَيْكُمْوَأَوْفُواْ بِعَهْدِي أُوفِ بِعَهْدِكُمْ وَإِيَّايَ فَارْهَبُونِ(סורה 2, הפרה (אַלבַּקַרה), 40).

ובתרגום לעברית: הוי, בני ישראל, זכרו את החסד אשר נטיתי לכם ושמרו על אשר התחייבתם לי בשבועה, למען אשמור על אשר התחייבתי לכם בשבועה, ורק אותי היו יראים.

*يَا بَنِي إِسْرَائِيلَ اذْكُرُواْ نِعْمَتِيَ الَّتِي أَنْعَمْتُ عَلَيْكُمْوَأَنِّي فَضَّلْتُكُمْ عَلَى الْعَالَمِينَ(סורה 2, הפרה (אַלבַּקַרה), 47, 122).

בתרגום לעברית: הוי בני ישראל, זכרו את החסד אשר נטיתי לכם ברוממי אתכם מכל שוכני העולמים.

*سَلْ بَنِي إِسْرَائِيلَ كَمْ آتَيْنَاهُم مِّنْ آيَةٍ بَيِّنَةٍ وَمَن يُبَدِّلْنِعْمَةَ اللّهِ مِن بَعْدِ مَا جَاءتْهُ فَإِنَّ اللّهَ شَدِيدُ الْعِقَابِ(סורה 2, הפרה (אַלבַּקַרה), 211).

ובתרגום לעברית: שאל את בני ישראל, כמה אותות נהירים הצגנו להם. כל הממיר את חסד אלוהים לאחר שהוענק לו – הנה אלוהים מעניש אותו קשות.

*وَاذْكُرُوا نِعْمَةَ اللَّهِ عَلَيْكُمْ وَمِيثَاقَهُ الَّذِي وَاثَقَكُم بِهِإِذْ قُلْتُمْ سَمِعْنَا وَأَطَعْنَا وَاتَّقُوااللَّهَ إِنَّ اللَّهَ عَلِيمٌ بِذَاتِ الصُّدُورِ(סורה 5, השולחן, (אלמאאִדה), 7).

ובתרגום לעברית: זכרו את החסד שנטה לכם אלוהים, ואת הברית אשר כרת עמכם כאשר אמרתם נעשה ונשמע. היו יראים את אלוהים, כי אלוהים יודע חקרי לב.

*يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آمَنُوا اذْكُرُوا نِعْمَتَ اللَّهِ عَلَيْكُمْ إِذْ هَمَّقَوْمٌ أَن يَبْسُطُوا إِلَيْكُمْ أَيْدِيَهُمْ فَكَفَّ أَيْدِيَهُمْ عَنكُمْ وَاتَّقُوا اللَّهَ وَعَلَىاللَّهِ فَلْيَتَوَكَّلِ الْمُؤْمِنُونَ(סורה 5, השולחן, (אלמאאִדה), 11).

ובתרגום לעברית: הוי המאמינים, זכרו את החסד שנטה לכם אלוהים כאשר השיב את יד האנשים מעליכם, באומרם להרים ידם עליכם. על כן היו יראים את אלוהים, ועל אלוהים ייסמכו המאמינים.

*وَإِذْ قَالَ مُوسَى لِقَوْمِهِ يَا قَوْمِ اذْكُرُواْ نِعْمَةَ اللّهِ عَلَيْكُمْإِذْ جَعَلَ فِيكُمْ أَنبِيَاء وَجَعَلَكُم مُّلُوكًا وَآتَاكُم مَّا لَمْ يُؤْتِأَحَدًا مِّن الْعَالَمِينَ(סורה 5, השולחן, (אלמאאִדה), 20).

ובתרגום לעברית: משה אמר לבני עמו, בני עמי, זכרו את החסד שנטה לכם אלוהים, בהקימו בכם נביאים ובעשותו אתכם למלכים, ובנותנו לכם את אשר לא נתן לאיש משוכני העולמים.

*وَإِذْ قَالَ مُوسَى لِقَوْمِهِ اذْكُرُواْ نِعْمَةَ اللّهِ عَلَيْكُمْ إِذْأَنجَاكُم مِّنْ آلِ فِرْعَوْنَ يَسُومُونَكُمْ سُوءَ الْعَذَابِ وَيُذَبِّحُونَأَبْنَاءكُمْ وَيَسْتَحْيُونَ نِسَاءكُمْ وَفِي ذَلِكُم بَلاء مِّن رَّبِّكُمْعَظِيمٌ

(סורה 14, אברהם (אבראהים), 6)

ובתרגום לעברית: משה אמר לבני עמו, זכרו את החסד אשר נטה לכם אלוהים בהצילו אתכם מבני משפחת פרעה, בהיותם לוחצים ומענים אתכם ושוחטים את בניכם ומחיים את בנותיכם. בזאת התנסיתם בניסיון כביר מעם ריבונכם.

*أَلَمْ تَرَ أَنَّ الْفُلْكَ تَجْرِي فِي الْبَحْرِ بِنِعْمَةِ اللَّهِ لِيُرِيَكُمْ مِنْ آيَاتِهِ إِنَّ فِي ذَلِكَ لآيَاتٍ لِكُلِّ صَبَّارٍ شَكُورٍ(סורה 31, לֻקמאן, 31).

ובתרגום לעברית: הלא תראה כי הספינות שטות בים בחסד אלוהים, למען יראה לכם את אותותיו? בזאת צפונים אותות לאשר יאריך רוחו ויכיר טובה.

*يَاأَيُّهَاالنَّاسُاذْكُرُوانِعْمَةَاللَّهِعَلَيْكُمْهَلْمِنْخَالِقٍغَيْرُاللَّهِيَرْزُقُكُمْمِنَالسَّمَاءِوَالأرْضِلاإِلَهَإِلاهُوَفَأَنَّىتُؤْفَكُون(סורה 35, היוצר (אלפאטִר, 3).

ובתרגום לעברית: הוי, האנשים, זכרו את החסד אשר נטה לכם אלוהים. היש בורא זולת אלוהים אשר ישלח לכם פרנסה מן השמים ומן הארץ? אין אלוה מבלעדיו. כיצד זה תשגו בשקרים.

בכל הפסוקים המונח نعمهמתורגם חסד. שניהם מתכוונים לברית שהאל כרת עם מאמיניו.

במילונים של הלשון הערבית מוצאים בין הפירושים של השרש נעם גם את הפירוש הלטיני beneficium, בדיוק כפי שמפרשה מנדלקרן בהופעתה בתנ"ך.[24]

 התנהלות חברתית, אסלאמית ויהודית על פי תפיסת הקוראן

החברה המוסלמית פעלה על בסיס של נאמנות נרכשת. התחייבויות נרכשות שיוו לנאמנות אופי ברור וניתן לחיזוי מראש. הן היוו בסיס לשיתוף פעולה, כי אופיין היה פורמלי. אנשים שקיבלו

תארים ידעו בפירוש ומלכתחילה למה מצפים מהם. התפיסה הזאת מעוגנת במחשבה הדתית שיסודה בקוראן: הכרת תודה על הטובה והחסד (נִעמה) שאלוהים מעניק למאמין היא מערכי היסוד של האִסאלם, עד כדי כך שהמונח מכיר תודה (שאכִּר), הוא מונח מקביל למאמין, והיפוכו שווה ערך לכופר (כֻּפר אלנִעמה).אותם יחסים בדיוק מועתקים לחברת האדם – ליחסים שבין שליטים לנתינים, בין נכבדים לנחותים. בכתבי כרוניקאים מוסלמים אפשר למצוא דוגמאות לשימוש במונח נעמה במכתבים מצוטטים של שליטים לנשלטים, מלכים למפקדי צבא, ח'ליפים לוזירים ולשאר פקידים ולחלופין מהנחותים לעליונים בהכרת תודה על הנעמה שקבלו, במשמעות של ברית, חוזה העסקה בין שני צדדים שאינם שווים, שבהם הצד החזק מעניק לצד החלש גמול תמורת שרות.[25] זוהי למעשה תפיסת עולם פיאודלית. היחסים בין השליטים לנתיניהם היו ביסודם מבוססים על עקרונות הפיאודליזם, וגם במערב הנוצרי באותן מאות נהגו דפוסי התנהגות דומה, כשהוַסַל הנחות היה מתמסר ונשבע אמונים לאדונו הסניור, התחייב לספק לו שירותים קבועים מראש תמורת הטבות קבועות מראש.[26]

אין ספק שהיהודים והנוצרים תחת שלטון האסלאם, שהכירו את הספרות הדתית המוסלמית היטב, הכירו גם את הקוראן, והספרות הערבית-יהודית מעידה על כך בבירור. בחלקה עדות זאת היא לשונית בלבד, כלומר היהודים קלטו את הלשון הערבית מן הספרות הערבית ומפי שכניהם הערבים – על שימושי הלשון הנפוצים בה מן הקוראן והחדית'. יתר על כן, הם גם נהגו להשתמש בביטויים מסוימים כאלה שקלטו הן בספרותם העיונית והן בפולקלור ובקמעות היהודיים, מבלי לדעת אפילו שמקורם בקוראן. דוגמה שכיחה לתופעה לשונית זאת אפשר לראות בצירוף "אַלאַמר בִּאלמַערוּף וּאלנַהְי עַן אַלמֻנכַּר" (לצוות על הטוב ולגנות את הרע). זהו ביטוי המצוי  בקוראן כמה פעמים (למשל: סורה ג, פסוקים 104, 110, 114; סורה ז, פסוק 157; סורה ט, פסוקים 67, 71, 112),

וגם הפך להיות שגור מאוד בשפה הערבית, הן אצל המוסלמים והן אצל בני חסותם.²³ ואולי

הושפע מוחמד עצמו מספרות חז"ל, שגם בה אפשר למצוא דברים ברוח זו:

"מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנאמר (ויק' יט) הוכח תוכיח הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו תלמוד לומר תוכיח מכל מקום" (ערכין טז, ע"ב);

או "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו באנשי עירו נתפס על אנשי עירו בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו" (שבת, נד ע"ב).

דוגמה  בולטת ביותר לשימוש במטבע לשון קוראני זו היא בכתב סמכויות הגאון, שכנראה עוסק בסמכויותיו של גאון ארץ ישראל שלמה בן יהודה, בשנת 1036, שנת עלייתו של האִמאם הפאטִמי אלמֻסתַנצִר לשלטון. בכתב זה, שנכתב על ידי היהודים עצמם, נאמר בין היתר: والامربالمعروفوالمنععنالمنكرفيهمכלומר: ובעשיית הטוב ואיסור הרע בקרבם, והכוונה כנראהלשמירת תנאי האפלייה, הם תנאי עֻמר.[27] תנאי עֻמר, ז'אנר משפטי שראשיתו במאה השביעית, עם הכיבוש המוסלמי, הם המסמך המשפטי המלווה את האסלאם לאורך כל שנות שלטונו, בכל אתר ואתר, עד היום הזה. המסמך הזה קובע את מעמדם המשפטי והחברתי של בני החסות (אַהל אלדִ'מּה -اهلالذمّة,יהודים ונוצרים) תחת שלטון האסלאם. עיקרו הדגשת נחיתותם של בני החסות הנתונים לשלטונו של האסלאם בכל התחומים, קרי הכלכלי (תשלום קבוע של מס גולגולת, איסור למלא תפקידים בכירים כגון רופא או איש כספים), הצבאי (איסור לשאת נשק), החברתי (איסור ללבוש בגדי מוסלמים, ולחלופין לשאת סימנים חיצוניים מבדילים, איסור לדבר בשפת הערבים, איסור לקרוא בקוראן) והפולחני (איסור לבנות בתי פולחן חדשים ולהפגין פולחן בפומבי).[28]

כפי שעולה מכל המקורות שיש בידינו על התקופה המוסלמית הראשונה, בין המאות השביעית לשתים-עשרה, תנאי עֻמר לרוב לא נאכפו, להוציא תקופות קצרות וזניחות. היהודים והנוצרים התלבשו ודברו בדיוק כמו המוסלמים, היו מעורבים בחיי הכלכלה, כולל תפקידים בכירים מאוד, וחיו בסימביוזה עם החברה המוסלמית, תוך התייחסות של שייכות מוחלטת מתוך שמירת זהות עצמאית, שייכות ונבדלות כאחד.[29]

נראה להלן שהרקע המקראי והחוויה של השפה הערבית במשותף גרמו לכך שהשימוש במונח נִעמה-חסד מבטאים יותר מאשר מלים גרידא, אלא צורה של התנהלות חברתית. מערכת של בריתות לכאורה בין צדדים שונים, בדרך כלל בין שני צדדים לא שווים: מלך ונתיניו, ראש קהילה וקהילתו, שר ובכיר, עשיר וגביר והנזקקים לעזרתו. במערכת זו שני הצדדים נותנים ומקבלים, כל אחד לפי יכולתו ואפשרויותיו. אבל שניהם מחויבים לנתינה ולקבלה במעין חוזה לא חתום, אבל מוסכם חברתית. כך גם התפיסה של מערכת היחסים בין אלוהים לבין מאמיניו, גם היא מערכת של ברית בין שניים לא שווים, אבל שניהם צריכים לתת ולקבל, ושניהם קשורים בחוזה לא רשמי אבל מוסכם מסורתית.

 נִעמה וחסד

דוגמה יפה לשימוש במונח נעמה במשמעותו הקוראנית-מקראית נמצאת במכתב שכתב דניאל בן עזריה, נשיא וגאון ארץ ישראל, אל אברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת, שעל פי דעתי היה ראש היהודים (ראיס אליַהוּד) ממונה מטעם השלטון הפאטִמי במצרים,[30] מכל מקום, האישיות הבכירה ובעלת ההשפעה במצרים מתוקף היותו רופא החצר. הגאון מודה לאברהם שהשתדל עבורו בחצר המלך והשיג עבורו חֻצוּל עַוץ' סִגִ'ל  כלומר: העתקה של פקודת הח'ליפה. הוא רואה באברהם הכהן שני בהשפעה אחרי הקב"ה וכותב כך: כאן בעד אללה תעאלי אלאצל פי הדה נעמה, כלומר: היית אחרי אלוהים יתעלה מקור החסד הזה.[31] כאן נעמה נזכרת במשמעות של חסד מלכות רשמי, חוזה.[32] מערכת היחסים בין השניים, הגאון וראש היהודים, או לחלופין, בין ראש היהודים לבין האִמאם הפאטִמי, נשקפת יפה מבעד משפט זה המביע בפירוש ברית כרותה ביניהם, כאשר כל אחד מהם תומך בשני בשעת הצורך על פי יכולותיו.

ביחוד בולט השימוש הזה במונח נִעמה, כשהיהודים כותבים מכתבים המכוונים לחצר ולפקידי האִִמאם הפאטִמי.בשנת 1030 בערך פנו קהל הבבליים ברמלה אל הרשויות העליונות בבקשה להקים בית דין נפרד לבבליים ברמלה ולהכיר בסמכויותיו של ראש הישיבה בבבל, (אז רב האיי גאון פומבדיתא) בארץ ישראל. קהל הירושלמיים ובראשם ישיבת ארץ ישראל פנו אז במכתב משלהם לאִִמאם ולעושי דברו וטענו שהדבר מנוגד לסדר הטוב ולמסורת. בין היתר כתבו במכתב את הדברים הבאים: …וודא דלך אלי מא לא נהאיה לה מן אלפתן ואכד אלאמואל ואלאעראץ והתך אלחרים ובטלת אלחקוק וצארת אלנעמה אלמצדק בהא כלא נעמה…  כלומר: ויביא הדבר למחלוקות אין קץ ולשוד הנכסים ולהתנכלות ולאונס הנשים, ולביטול הזכויות והחסד שהעניקו יהיה כלא היה. ועוד: מתי כאן לה שריך פי אלנעמה צארת נקמה… כלומר: אם יהיה לו שותף ב(הענקת) החסד יהיה זה אסון.[33]

על פי אלקלקשנדי (מת 1418), נראה שההתייחסויות האלה למונח נִעמה מבוססות על פסוקי קוראן, ובעיקר על סורה 16, הדבורה, פסוק 18: وَإِنتَعُدُّوانِعْمَةَاللَّهِلَاتُحْصُوهَاإِنَّاللَّهَلَغَفُورٌرَّحِيمٌ. כלומר: אם תאמרו לספור את כל חסדי אלוהים, לא תוכלו למנות את כולם, אלוהים סולח ורחום.[34]

דומה שמימד נוסף, עומק נוסף, אולי אפילו מטפיזי משהו, אפשר למצוא בחליפת המכתבים של חלפון הלוי בר נתנאל, הסוחר ואיש הרוח בן המאה ה-12. ההתייחסות אל חלפון על ידי מכותביו היא כאל הנִעמה שלהם. כלומר, חלפון עצמו הוא החסד שגמל לו האל, הוא-הוא חסדו של האל, הנִעמה של האל. מי שגמל חסדים לחבריו העניק להם מן החסד שהוא עצמו קיבל מן האל. בן חסותו ומכותבו של חלפון הוא נעמתה, הוא-הוא חסדו של חלפון. גם מתוך ההתייחסויות הללו מבצבצת ועולה המשמעות הבסיסית של המונח, הלוא הוא ברית. מכותביו ובני חסותו של חלפון ראו בו פטרון שלהם הקשור איתם בקשרי ברית של חזק עם חלש, כפי שראינו על פי המקרא ועל פי המסורת האסלאמית. גם מכותביו, כשהתייחסו לעצמם, כתבו: אנא ִנעמַתֻהֻ, אני הנעמה שלך. כלומר, אתה פטרוני ואני בן חסותך. המילה נִעמה משמשת בתור איזכור לברית הבלתי רשמית הכרותה בין שני הצדדים: הפטרון החזק חלפון, והצד החלש, נמענו.[35]

 היהודים לא זנחו את מורשת אבותיהם ואת מסורתם. הם עשו שימוש דומה במכתביהם גם במילה העברית-מקראית חסד במשמעות של חוזה או ברית, בעיקר כשהם מדברים על מערכת יחסים עם השלטונות, עם המלכות או עם נציגיה. למשל במכתב שכתבו קהל טראבֻּלֻס אל חסד התסתרי בשנת 1025 בדבר בקשתם לאפשר להם לבנות בית כנסת חדש במקום בית הכנסת הקודם שהוחרם על ידי השלטונות שהפכוהו למסגד. הם כותבים: "ואנו שואלים לר' שיעשה עמנו חסד בנשתוון (כתב רשמי) מן המלכות שנבנה לנו מן מקומותינו החרבים… בית כניסה".[36]כלומר, הם סומכים על הברית הכרותה מימים ימימה בין היהודים לבין השלטונות המוסלמים כדי לקבל את מבוקשם.

במכתב מיהושע הכהן בן יאיר מטבריה, אל קהילות חַלַבּ, משנת 1020 בערך:

"משבחים ליצרנו על כל הטובות שגמלנו ועל כל הנסיון שעשה לנו והוציאנו מחשיכה לאורה ומחמס לצדק והטה עלינו חסד לפני אדוננו המלך ולפני הפחות והרוזנים… לנהוג עמנו באמת במשפט תורתינו ולעשות לנו כחפצינו וכתאותינו…".[37]

במכתב מהישיבה ברמלה אל אפרים בן שמריה, 1024: "… חוב עלינו להתפלל עליהם ולשאול מאת אלוהינו לחיה אדוננו המלך יחי לעד, לנשא מלכותו… יען עשותו חסד עם איש עשוק ורצוץ   … ברוך יי אשר הפליא חסדו לעבדו במצור…".[38]

במכתב מיחזקיהו ראש הגולה בן דויד אל יעקב בן עמרם, נגיד קירואן, משנת 1040 בערך: "…ועליו

(על יעקב בן עמרם) יטה חסד לפני המלך ויועציו ושריו וגבוריו וגדל בבית המלך…".[39] מכתב מכותב פלוני בעיר רַקָה, אל מכותב פלמוני בעיר פֻסטאט, בשנת 1197:"… אם יעזרני אלהי אבי, יאמן לאדוני כי חסדו למול עיני, אם אשכחו תשכח ימיני, יעזבני כוחי אם לא בריתו נכחי…^"[40]

כשהמילה חסד נזכרת בהקשר למלכות, המשמעות ברורה מאוד: מדובר בברית, חוזה, בהשפעת המורשת המקראית מחד והמורשת האסלאמית, שבסיסה הוא  תנאי עֻמר, שצמחו מהברית שכרת מוחמד עם היהודים בדרום ארץ ישראל בשנת 630 לערך – מאידך.[41]

גם כשהכותבים היהודים מתייחסים למערכת קשרים עם אלוהים ומשתמשים במילה חסד, הכוונה היא לברית הכרותה בין אלוהים לבין עם ישראל, ברית שהעניקה ברוב טובו.

מכתב מיאשיהו גאון אל נתנאל השולחני בן אהרן מפֻסטאט, משנת 1020 בערך: "…כי אנו בטוחים על רחמי שמים ועל רוב חסדי אלהינו…".[42]

במכתב של יאשיהו גאון אל אפרים בן שמריה משנת 1015 בערך, נזכר המונח חסד ארבע פעמים, ואפשר לראות בו את המשמעויות השונות והגוונים המרובים שהמילה חסד מאפשרת:

פעם אחת בהקשר למלכות: "ויתן לכם חסד ורחמים לפני כל מלך ושליט…"; פעם שניה בהקשר לשמריה עצמו: "והיה עשה חסדים גדולים ובעת החורף היה קונה להם כל צרכיהם…"; פעם שלישית בהקשר לאלהים: "ומרב חסדי אלהים לא נטשנו ולא עזבנו…"; ופעם רביעית בהקשר לאפרים ולכל האליטה של קהל הירושלמיים: "אלהים יתן לכם גמול חסדיכם אשר תעשו עמנו…".[43]

בחיבור המחורז בשפה העברית שחיבר אחימעץ בן פלטיאל איש קפואה שבאיטליה בשנת 1054, נזכר המונח חסד במשמעויותיו השונות, ביניהן גם במשמעות של ברית בין אלוהים לבין עושי דברו ונאמניו: '… נכמרו רחמיו וחמלתו, זכר חסדו ואמונתו, לבית רבי שפטיה ורבי חננאל אנשי סגולתו, אשר בעבודתו, כל ימי חייהם לא משו מתורתו…' המשמעות של חוזה וברית מאוד ברורה כאן: הם עבדו אותו באמונה, הוא יגמול להם בתמורה. שני צדדים לברית, שניהם נותנים, שניהם מקבלים.[44] מגילת אחימעץ חורגת מכלל המקורות הנדונים כאן, משום שהיא נכתבה בארץ נוצרית דוברת יוונית, ולא בארץ מוסלמית דוברת ערבית, ובכל זאת, המשמעות המקראית של חסד=ברית תופסת גם כאן.

 סיכום

מהדוגמאות שהובאו לעיל אפשר להווכח שהרקע המקראי והחוויה של השפה הערבית במשותף גרמו לכך שהשימוש במונח נִעמה-חסד מבטאים יותר מאשר מלים גרידא, אלא מבטאים צורה של התנהלות חברתית. מערכת של בריתות לכאורה בין צדדים שונים, בדרך כלל בין שני צדדים לא שווים: מלך ונתיניו, ראש קהילה וקהילתו, שר ובכיר, עשיר וגביר והנזקקים לעזרתו. במערכת זו שני הצדדים נותנים ומקבלים, כל אחד לפי יכולתו ואפשרויותיו.[45] אבל שניהם מחויבים לנתינה ולקבלה במעין חוזה לא חתום, אבל מוסכם חברתית. כך גם התפיסה של מערכת היחסים בין אלוהים לבין מאמיניו, גם היא מערכת של ברית בין שניים לא שווים, אבל שניהם צריכים לתת ולקבל, ושניהם קשורים בחוזה לא רשמי אבל מוסכם מסורתית.[46]עובדה מעניינת היא שהמונחים המקבילים חסד – נִעמה, אינם נמצאים בשימוש כלל בניירות בעלי אופי משפטי שיצאו מתחת ידי בתי הדין של הקהילות, קרי בשטרות ובמעשי בית דין. שני המונחים הללו נמצאו אך ורק בתכתובת בין אנשים, או לחלופין בין גופים ציבוריים. עובדה זו מוכיחה שאין מדובר במונחים בעלי אופי משפטי לגאלי ורשמי, אלא במונחים המקובלים מסורתית בחברה בתור מנהג מושרש, שאין צורך אפילו להזדקק לבית דין כדי לקבלו, והרי הוא טבוע בחברה מימים ימימה וכולם נוהגים על פיו. וכידוע לכולם מנהג כוחו יפה מכוחו של חוק כתוב.

 הערות 

[1] תקציר מאמר זה נמסר בפני חברי החברה לתרבות היהודית-הערבית של ימי הביניים, במסגרת הכנס ה-16, ירושלים, יולי 2013 גירסה אחרת של הדברים נמסרה בפני חברי האגודה האירופית לחקר המקרא והתרבויות הנלוות (European Association of Biblical Studies) במסגרת כנס החברה בלייפציג, גרמניה, אוגוסט 2013.

[2] רוסטוב, עמ' 367-365.

[3] סנית', עמ' 104-103.

[4] סמית', עמ' 312.

[5] אברמסקי, עמ' 19.

[6] סנית', עמ' 105-104.

[7] שד"ל, עמ' 368.

[8] הופמן, עמ' 15-14.

[9]סנית', עמ' 97-95.

[10] שטבה, עמ' 254-250.

[11] ורגון, עמ' 95.

[12] מנדלקרן, עמ' 412.

[13] גנסהוף, עמ' 567.

[14] היינמן, עמ' 223-221.

[15] קדרי, עמ' 327-326.

[16] וורמברנד, עמ' 297.

[17] ראה פרטים עליהם במפתח הביבליוגרפי.

[18] סנית', עמ' 127-123.

[19] הפרשנים מימי הביניים פירשו את נעם – בתור כינוי לאדם מסויים. התרגום רואה בו את נבוכדנצר, ראב"ע רואה בו את זרובבל, רש"י רואה בו את יהואחז והושע מלכי ישראל.

[20] סנית', עמ' 133.

[21] מכאן אני מניחה שאיש לא העלה את הרעיון הזה קודם לכן. אני עצמי הגעתי לתובנה הזאת על פי הערבית והקוראן – נִעמה במשמעות של ברית, שהביאה אותי להסיק שהשורש העברי נעם זהה במשמעותו, והממצאים במקרא מוכיחים זאת.

[22] רדי ורבין, ב, עמ' 375 (נעם); א, עמ' 167 (חסד).

[23] כל התרגומים, וגם הפירושים לתרגומים, נלקחו מהקוראן בתרגומו של רובין.

[24] האווה, עמ' 783; ווהר, עמ' 980;  לסאן אלערב, עמ' 675.

[25] מוטאהדה, עמ' 75-73; ראה למשל אצל אבן מסכויה, עמ' 170-169; רוסטוב, עמ' 374-365.

[26] גנסהוף, עמ' 45-43.

[27] גיל, תשמ"ג, כרך ב, עמ' 568, שורה 7. גיל משלים את החסר בדף המקורי על פי הקוראן ומתרגם. הביטוי שנזכר בכתב סמכויות הגאון אינו אלא ציטוט לא מדוייק של הביטוי כפי שהוא כתוב בקוראן. הביטוי המדוייק כפי שהוא בקוראן הוא تَأْمُرُونَ بِالْمَعْرُوفِوَتَنْهَوْنَ عَنِ الْمُنكَرِ (סורה 3, פסוק 110; ודומה לזה בעוד סורות כגון 104:3, 157:7, 67:9, 112:17, 42:22).

[28] לצרוס-יפה, תשנ"ו, עמ' 14-10, 268-267.

[29] שם, עמ' 14-10; כהן, עמ' 34-25.

[30] ברקת, 2000, עמ' ט-טו.

[31]  T-S 24.56, ע"א, שוליים ימין, שורה 16; ע"ב, שורה 8, גיל, תשמ"ג, ב, עמ' 652.

[32] ברקת, תשנ"א, עמ' 37, ושם בהערות ביבליוגרפיה נוספת; ראה גם סלע, עמ' 260, הערה 13.

[33] גיל, תשמ"ג, ב, עמ' 570-569, שורות 5-3, 27. התרגום של גיל.

[34] סלע, עמ' 260, הערה 13.

[35] פליישר-גויטיין, ד (א), עמ' 63-60. תודתי לפרופסור פרידמן על החסד שעשה עמי. שמעתי מפי פרופסור נאסר באסל כי עד היום נוהגים בכפרים דוברי הערבית להשתמש בביטוי הזה בתור אות להיותם נתונים לחסותו או פטרונותו של נעלה מהם.

[36] ENA 4010.47 , ע"ב, גיל, תשמ"ג, ב, עמ' 505, שורות 24-22.

[37] T-S 13J35, שם, עמ' 38, שורות 16-13.

[38]  T-S 18J4.26, שם, עמ' 80, שורות 34-20.

[39]  T-S Loan 40 (II), גיל, 1997,כרך ב, עמ' 191, שורות 20-19.

[40] T-S 18J4.20, שם, עמ' 241, שורות 20-18.

[41] גיל, תשמ"ג, א, עמ' 25-23.

[42] ENA 4020.23, שורות 31-12, גיל, תשמ"ג, ב, עמ' 55-54.

[43] שורות 2, 4, 6, 10 בהתאמה, שם, עמ' 53. היום כשאנו רוצים להגיד "עשה עמדי חסד", אנחנו אומרים: "תעשה לי טובה". מעניין שהם משתמשים באותו ביטוי באותה משמעות. למשל: " שיעשו שורת הדין… שיעשו עמו טובה…" (T-S 16.304, ע"ב, שורות 4-3, שם, עמ' 47). לעומת זאת אנו נוהגים להשתמש בביטוי "חסד של אמת" אך ורק כלפי המתים. כלומר, רק המת אינו יכול להיות שותף בברית דו-צדדית. ולכן חסד של אמת הוא חסד הנעשה רק עם המת והוא החסד היחיד האמיתי, שאינו מקבל כל תגמול. תודה לפרופסור אהרן דותן על תובנה זו.

[44] קלאר, עמ' 33, שורות 20-18.

[45]  בדיקה בתרגומיו של רס"ג למקרא, בפירושיו ובפירושי אחרים בני זמנו – לא העלתה דבר. אין תרגום כזה או פירוש כזה. במילונים של השפה הערבית-יהודית, כגון זה של בלאו, או המילון למונחים בערבית בכתבי גויטיין של דים ורדנברג – לא נמצא המונח הזה כלל, כך גם באנציקלופדיה של האסלאם. מכל זה אני מסיקה שאני בדעת מיעוט בנושא של הזיקה החזקה שבין חסד/נעמה וברית. עדיין נראה לי שהממצא שהבאתי לעיל מוכיח שיש זיקה כזאת.

[46]תפיסה זו התקיימה אפילו עד ראשית המאה ה-18. בכתביו של עבד אלגאני אלנאבלסי, המשורר, הנוסע והמחבר (1731-1641) נמצא התייחסות לנושא הגִ'זיה (מס הגולגולת) שעל בני החסות (אַהל אלדִ'מּה) לשלם. לטענתו, הבטחון וההגנה שהאסלאם מעניק ליהודים ולנוצרים הם חסד (נִעמה) גדול עבורם ומביאים להם אושר (וינטר, עמ' 189).

מפתח ביבליוגרפי

אבן מסכויה = ابن مسكويه, احمد بن محمد, تجارب الامم,

The Eclipse of the Abbasid Caliphate, H. F. Amedroz and D. S. Margoliouth eds. Oxford 1921.

אברמסקי = ש"א אברמסקי, שמואל א, המבוא, אנציקלופדיה עולם התנ"ך, ירושלים, 1985.

בלוך = מ' בלוך, החברה הפיאודלית, ירושלים 1968.

ברקת, תשנ"ה = א' ברקת, שפריר  מצרים: ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה, תל אביב תשנ"ה.

ברקת, 2000 = א' ברקת, 'שר העדה אברהם הכהן הרופא בן יצחק בן פראת',

Hebrew Union College Abbual, 70-71(1999-2000), החלק העברי, עמ' א-יט.

גזניוס = F. H. W. Gesenius, Hebrew and Chaldee Lexicon to the Old Testament, Scriptures, London 1853.

גיל, תשמ"ג = מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה 634-1099, תל אביב, תשמ"ג, שלושה כרכים.

גיל, 1997 = מ' גיל, במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, ירושלים 1997, ארבעה כרכים.

גנסהוף = פ"ל גאנסהוף, פיאודליזם, תל אביב, 1985.

האווה = J.G. Hava, Al-Faraid; Arabic-English Dictionary,  Beirouth 1986.

הופמן = י' הופמן, ישעיה, המבוא, אנציקלופדיה עולם התנ"ך, ירושלים, 1986.

היינמן = י' היינמן, 'חסד', האנציקלופדיה המקראית, ג, ירושלים 1958, עמ' 223-221.

ווהר =  H. Wehr, Arabic-English Dictionary, New York 1976.

וורמברנד = מ' וורמברנד, 'חסד', לכסיקון מקראי, דביר, תשכ"ה, א, עמ' 297.

וינטר = מ' וינטר, 'כתב פולמוס מאת עבד אלגאני אלנאבלסי נגד מלומד תורכי', סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות (עורכת: ח' לצרוס-יפה), מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 194-183.

ורגון = ש' ורגון, פירוש לשמואל ב, 3-1, אנציקלופדיה עולם התנ"ך, כרך שמואל ב, ירושלים 1989.

יסטרוב = מ' יסטרוב, מילון עברי, ארמי, אנגלי,

M. Jastrov, A Dictionary of the Targumim, The Talmud Babli and Yerushalmi, and the Midrashic Literature, New York 1967.

כהן = מ"ר כהן, 'האסלאם והיהודים: מיתוס, מיתוס נגדי, היסטוריה', סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות (עורכת: ח' לצרוס-יפה), מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ו, עמ'

36-21.

לסאן אלערב = אבן מנטור, מחמד בן מכרם, לסאן אלערב, لسانالعرب, 1970.

לצרוס-יפה, תשנ"א = ח' לצרוס-יפה, "על יחס היהודים לקוראן', ספונות, ה (כ), (תשנ"א), עמ'

43-37.

לצרוס-יפה, תשנ"ו = ח' לצרוס-יפה (עורכת), סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ו.

מוטאהדה = R. P. Mottahedeh, Loyalty and Leadership in an Early Islamic Society, Princeton 1980.

מנדלקרן = ש' מנדלקרן, קונקורדנציה לתנ"ך, מהדורה תשיעית, ירושלים, תשל"ב.

סלע =  S. Sela, "The Head of the Rabbanite, Karaite and Samaritan Jews: on the History of a Title", Bulletin of the School of Oriental and African Studies, 57 (1994), pp.255-267.

סמית' = H. P. Smith, Critical and Exegetical Commentary on the Books of Samuel, The International Critical Commentary, Edinburgh 1961.

סנית' = N. H. Snaith, The Distinctive Ideas of the Old Testament, New York, 1964.ת פפץ ken, New York, 1964. של דוד, בוגד בדוד ומצטרף אליו, והוא מביע את תמיהתו במילה חסד.  של שאול לא חס.

פליישר-גויטיין = מ"ע פרידמן, חלפון ויהודה הלוי, ספר הודו ד (א), מכון בן צבי, ירושלים תשע"ג.

קדרי = מ"צ קדרי, מילון העברית המקראית; אוצר לשון המקרא מאל"ף ועד תי"ו, אוניברסיטת בר-אילן, 2006.

קלאר = ב' קלאר (מלביה"ד), מגילת אחימעץ, ירושלים, תשל"ד.

רבין ורדי = ח' רבין, ש' רדי, אוצר המלים, קרית ספר 1976.

רדי ורבין = צ' רדי, ח' רבין, המילון החדש לתנ"ך, ירושלים 1989.

רובין = א' רובין, הקוראן, תל אביב, 2005.

רוסטוב =    Marina Rustow, 'Benefection (Ni'ma), Gratitude (Shukr) And the Politics of Giving and Receiving in Letters from the Cairo Geniza', Charity and Giving in Monotheistic Religions,(ed. M. Frenkel, y. Lev), Berlin 2009, pp. 365-390.

שד"ל = שמואל דוד לוצטו (שד"ל), פירוש שד"ל על ספר ישעיהו, דביר תל-אביב 1970.

שטבה =H. J. Stoebe, 'Die Bedeutung des Wortes HASAD im Alte Testament', Vetus Testamentum, II, 3 (1951), 254-250.

BDB  = F. Brown, S. R. Driver, C. A. Briggs, A Hebrew and English Lexicon of the Old Testament, based on the lexicon of Wilhelm Gesenius, Oxford 1906.