המאבק על הכסא

 

 

" עבדיך מבקשים את חסות האלוהים ישתבח ואת חסות הדרתך הטהורה, יגדיל אלוהים את חשיבותה, כי תעניק לנו את הרשות לנהוג כחוקי דתנו על פי מה שמותר לנו, וכי לא ירשו לחלק מאתנו להשתלט על האחרים ולהכריחם למנות על עצמם את מי שאינם רוצים בו…"

קטע ממכתב שכתבו תומכי שלמה בן יהודה נגד יריבו נתן בן אברהם לח'ליפה שישב במצרים. המכתב נמצא בגניזת קהיר.

 

מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה 634-1099, אוניברסיטת תל אביב ומשרד הבטחון תשמ"ג, שלושה כרכים, כרך ב, עמ' 350, שורות 6-1.

 

מי שחושב שהיום הפוליטיקה היא עולם מלוכלך, ופעם האנשים היו טהורים ולא עסקו בלכלוכים והשמצות, ולא נאבקו מאבקי שררה וכוח, מוטב שיחשוב פעמיים.

עיון קצר בכל הספרות העולמית ההיסטורית לדורותיה, החל בתנ"ך וכלה בעיתון היומי שיצא מחר, יעיד כמאה עדים שסדנא דארעא חד הוא וכי תמיד היו מאבקי כוח פוליטיים. אנשים לא בחלו באמצעים כדי להשיג עמדות שררה וכוח וניצלו כל אמצעי אשר עמד לרשותם.

ההיסטוריה העולמית מלאה בסיפורים כאלה, אבל לא נגרע גם חלקנו אנו, היהודים. מאבקי כוח היו ויהיו תמיד. לא חשוב אם המאבק הוא על כס המלוכה, כס הרבנות או כס ראשות הממשלה, כולם רוצים את הכס הזה ויעשו הכל כדי להשיגו.

כדי להדגים נבא כאן את סיפורו של אחד המאבקים, אחד מני רבים, שהתרחשו בעולם היהודי של אגן הים התיכון במאה ה-11.

 

הגאון שלמה בן יהודה
ישיבת ירושלים היתה המוסד המנהיג שעמד בראש התפוצה היהודית בארץ ישראל, מצרים, סוריה, דרום איטליה וסיציליה, ובמידה מסויימת גם על היהודים במגרב לאורך המאות 12-7. מי שעמד בראש השיבה התכנה בתואר גאון (שמשמעותו ראש ישיבה – לא תואר תוכני אלא תואר טכני בלבד).

בין השנים 1051-1025 עמד בראש הישיבה בירושלים ובראש היישוב היהודי בטריטוריות הנזכרות הגאון שלמה בן יהודה. הוא היה צאצא למשפחת גאונים שמוצאה  היה מפס שבמרוקו.

תקופת גאונותו הייתה אחת התקופות הקשות ביותר ליישוב היהודי בכלל ולקהילת ירושלים בפרט. מגפה ורעב פקדו את הארץ; בשנים 1029-1024 היו מהומות לרגל התקוממותם של שבטים ערביים; המורדים כבשו את ירושלים ורמלה והטילו על הקהילות תשלומי סכומים גדולים שהיו למעלה מכוחם; הגביה נעשתה באכזריות יוצאת מן הכלל, רבים מתו מייסורים ולא מעטים אבדו עצמם לדעת. הדרכים היו משובשות, אין יוצא ואין בא. עולי הרגל נתמעטו, ומקורות ההכנסה של הישיבה ושל קהילת ירושלים דללו. בשנת 1034 הייתה רעידת אדמה קשה שגרמה נזקים מרובים בכל ארץ ישראל, ובייחוד גדל החורבן ברמלה.
מצבו הקשה של היישוב בא לידי ביטוי במכתביו של ר' שלמה, שעל כמה מהם הוא חותם: שלמה הנדכה, לנחמה מחכה; שלמה הנדכה, לישועת אל מחכה; אם כי הכתובת החקוקה בטבעתו היא: "ברכה צמודה לשלמה בן יהודה". הוא נשא את כל כובד העול, ועשה כל מה שבכוחו לעזור לקהילות היהודיות בארץ ישראל ולהקל את סבלן. הוא כתב מכתבים רבים לקהילות היהודים במצרים כדי לעורר את ראשי היהודים שיעמדו בפרץ, ופעמים רבות שלח את בנו אברהם למצרים כדי לאסוף כספים לעזרת היישוב בארץ ישראל.
שלמה בן יהודה היה אדם צנוע, רודף שלום ובורח מן המחלוקת: במכתב שנכתב לרגלי המחלוקת שפרצה בקהילת פֻסטאט  (העיר הגדולה שבה היתה הקהילה היהודית הגדול במצרים) נגד אפרים בן שמריה מנהיג הקהילה, כתב:

"אחינו! ראוי לנו להסיר הקנאה מבינותינו ולהסיר השנאה מנפשותינו, ולהוכיח איש את אחיו לאמור: הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבות. דיינו שנאת הגויים אויבינו המבקשים נפשותינו, עד אשר נאכל איש בשר זרועו… המולו לה' והסירו ערלת לבבכם."

 

אף על פי כן לא ניצל גם הוא מן המחלוקת. ומעשה שהיה כך היה:

 

נתן בן אברהם

נתן בן אברהם היה בן למשפחה אחרת של גאונים. בגיל צעיר עזב את ארץ ישראל והלך לעיר קַירַואן שבמַגרִבּ (טוניסיה של היום), ללמוד בבית מדרשו של חושיאל בן חננאל, המלומד הגדול. הוא ישב שם שנים רבות עד שהתבגר ואז החליט לחזור לארץ ישראל כדי לתבוע לעצמו את הגאונות. נתן בן אברהם היה צעיר משלמה בן יהודה וגם מתוחכם ממנו. הוא עשה עבודת הכנה פוליטית רצינית: עבר בדרכו בעיר פסטאט שבמצרים, גייס שם לובי של תומכים, בעיקר מקרב קהל הבבליים שבפֻסטאט, וגם התחתן שם נישואי תועלת עם בת לאחד מעשירי הבבליים בפֻסטאט. אז חזר לארץ ישראל כנראה בשנת 1034 בקירוב. הוא טען לזכותו להתמנות בתור אב בית דין, בשעה שעל פי הסדר המסורתי הגיעה המשרה לנושא התואר שלישי. לאחר ויכוחים ודיונים והפעלת הלובי בפֻסטאט, נכנע הגאון ומינה את נתן בן אברהם לאב בית הדין של הישיבה, כלומר, מספר שתיים של הישיבה. נתן בן אברהם לא הסתפק בזה וטען לזכותו להיות גאון וקרא להדחתו של שלמה בן יהודה. נתן בן אברהם הכריז על עצמו ראש הישיבה ו"נתכנה בשם גאונות". כך היו שני גאונים, כי שלמה בן יהודה, בתור גאון מכהן,  לא חשב לרגע לוותר.

 

המחלוקת

וכאן התחילה מחלוקת גדולה מאוד, מאבק גדול מאוד, פולמוס ענק בין שלמה בן יהודה ותומכיו ובין נתן בן אברהם ותומכיו. המחלוקת הזאת השתרעה על כל העולם היהודי. כל אחד גייס את כל מי שיכול היה, בעיקר את מנהיגי העולם היהודי במצרים ובמגרב, והמחלוקת הזאת יצאה מתחומי העולם היהודי ועברה לתחומי העולם האסלאמי, כשכל אחד גייס גם מהשלטונות ברמלה ומהשלטונות במצרים ואת הקראים ואת אנשי החצר וכל מי שרק אפשר. המחלוקת נמשכה בין 1034-1041, כלומר לפחות ארבע-שש שנים, והיתה קשה ביותר ומלווה בהרבה התפרצויות אלימות, גם בארץ ישראל וגם במצרים. במהלך הזמן הזה שני הגאונים היריבים החרימו אחד את השני, כל אחד הכריז על עצמו שהוא גאון.

המחלוקת לא נשארה בתחום הדיבורים אלא עברה גם לתחום של אלימות פיזית קשה, גם במצרים וגם בארץ ישראל. במצרים פרץ מאבק מלווה במכות ובמהלומות בבית הכנסת, והגיע עד לידי כך שהשלטונות המוסלמי סגרו את בית הכנסת כדי למנוע התפרעויות. בית הכנסת נשאר סגור במשך שנתיים.

בארץ ישראל זירת המאבק העיקרית היתה על הר הזיתים במהלך הטקס השנתי שהתקיים בהר הזיתים..

 

הטקס על הר הזיתים

יש בידינו חיבור שנמצא בגניזה הקהירית שהוא מדריך לעולה לרגל. כמו המדריכים הכתובים הנהוגים בימינו ושאנחנו נוהגים להצטייד בהם כשאנחנו נוסעים לארץ לא מוכרת. כך כתוב גם המדריך שנמצא בגניזה והוא מסביר ליהודי העולה לרגל בדיוק לאן הוא צריך ללכת, מקום אחר מקום. וכמו כל מדריך טוב הוא מביא את ההיסטוריה של המקום, את השמות השונים שלו, אגדות שונות שקשורות במקום הזה. מן המדריך הזה עולה שיהודים רבים נהגו לעלות לרגל לארץ ישראל, בעיקר לירושלים. אנשים עלו לרגל באופן פרטי, כשהיה להם נוח, אבל הם השתדלו לרכז את העלייה לרגל שלהם ליום של הושענה רבה, זה היום האחרון של סוכות. זאת היתה העלייה לרגל החגיגית וזה היה הטקס השנתי של ישיבת ארץ ישראל. רוב העולים לרגל השתדלו להגיע ליום הזה, ואז היה נערך טקס גדול שבו  כל הקהל הרב הזה לבוש חגיגית, הקיף את חומות הר הבית ואמר תפילה על כל אחד מהשערים. התחילו בחומה הצפונית, עברו למערבית, עברו לדרומית, אבל על יד שערי החומה המזרחית לא ניתן היה לעמוד ולהתפלל, משום שהמקום הזה היה תפוס כבר מראשית הכיבוש הערבי על ידי בית קברות ערבי. לכן לשם לא הלכו היהודים להתפלל אלא דיברו מרחוק, ראו מרחוק את שערי הרחמים שנמצאים בחומה המזרחית ומשם גלשו וירדו לנחל קדרון. בנחל קדרון, מתאר המדריך, יש מצבות עתיקות, הלא הן המצבות הידועות לנו עד היום בתור יד אבשלום, קבר זכריה וקבר בני חזיר (אלה מצבות יהודיות מימי בית שני, ולכן במאה ה-11 הן בבחינת עתיקות). המדריך מתאר את המצבות האלה, ומתייחס גם לחורבות הכנסיות שניצבו על הר הזיתים. הר הזיתים הוא אתר מקודש ביותר לנצרות, כי שם בילה ישוע את שעותיו האחרונות לפני הצליבה. כל מקום שנזכר בברית החדשה כמקום שכף רגלו של ישוע דרכה בו, הפך אתר מיידי להקמת כנסייה. הכנסיות האלה הוקמו בתקופה הביזנטית והיו שם הרבה כנסיות, אבל בזמן הכיבוש הערבי רובן חרבו וננטשו. כשהיהודי עולה לרגל במאה ה-11 הוא רואה רק את חורבותיהן של הכנסיות, והוא מתייחס אליהן בזלזול ובאיבה, ומתאר אותן כאילו היו במות לעבודת אלילים. במאה ה-20 חידשו את רוב הכנסיות האלה על התוואי הביזנטי הקדום. וכך מעלה המדריך את כל העולים לרגל בעלייה החגיגית הזאת אל הר הזיתים, במעלה הר הזיתים, ושם על אבן אחת גדולה, בראש הר הזיתים, אבן שמכונה בשם "כיסא החזנים", התקיים הטקס הגדול של הר הזיתים, של הושענא רבא. הגאון עומד על "כיסא החזנים", דורש בפני הקהל, מכריז על המועדים ועל עיבור השנה ומכריז את שמות כל התורמים הגדולים שנתנו תרומות גדולות לישיבת ירושלים, והכרזה זו בהר הזיתים היתה שכרם. והוא הכריז את המינויים החדשים בקהילות וכל זה בנוכחות של כל הקהל הרב שהגיע לעלייה לרגל. במהלך ההכרזות האלה פורסים בד, שמלה על האדמה, וכל מי שנמצא שם משליך את תרומתו, את נדבתו, אל השמלה הזאת. וההכרזה אולי החשובה והבעייתית ביותר היתה הכרזת החרם על אוכלי בשר בחלב, זה היה החרם השנתי על הקראים. זה היה היום החשוב ביותר של ישיבת ארץ ישראל וביום הזה חלקו כל העולים לרגל, כולל אישים נכבדים מבבל, על פי המסורת, כבוד רב לישיבת ארץ ישראל וזה למעשה המעט שנותר למרכז בארץ ישראל לאור התחרות הגדולה עם בבל ולאור השליטה של בבל בנושא השאלות ותשובות והוראת ההלכה לעם ישראל. הנוכחות של אישים נכבדים מבבל היה האות שעדיין לישיבת ארץ ישראל יש עמדה חשובה ובכירה בנפשותיהם של עם ישראל. למרות העליונות ההלכתית של ישיבות בבל עדיין הכירו בחשיבותה של ארץ ישראל לעם היהודי.

במהלך שנות המחלוקת היה הטקס על הר הזיתים הזירה העיקרית לחיסול חשבונות. שתי קבוצות היריבים היו מתייצבות שם ובמקום לקיים את הטקס כהלכתו, נאבקו ביניהם למי הזכות לעמוד בראש הטקס, הלכו מכות, התפרעו, קיללו וגידפו.

 

סוף דבר

מכתבים שכתבו שני היריבים לחסידיהם נשתמרו בגניזה. שניהם מרבים להשמיץ האחד את השני ומנסים לגייס תומכים. שלמה בן יהודה כתב באחד ממכתביו: "הקופץ והפורץ גדר יעלה לראש להתהדר… מה הוא אשר יקחו ממנו עוזריו והטועים אחריו בהון אשר יתן יוקשבו דבריו ודברי חבריו להשבית בית תפילה ולהשבית ממנה תהילה .. כן יישמו בתיהם בבהלה ויהיו מעי מפלה ויוקח מהם קללה זה יהי חלק אדם עריץ לנחלה…" כלומר שלמה בן יהודד מאשים את נתן בן אברהם הקופץ בראש שהוא משחד את האנשים כדי שיקשיבו לדבריו, שהוא אחראי להשבתת בית הכנסת בפֻסטאט, וגם מקלל אותו קללות נמרצות.

השלטונות המוסלמים לא נהגו להתערב במחלוקות פנימיות של היהודים, אלא אם כן היהודים עצמם פנו אליהם להתערב. נראה שלאחר שכלו כל הקיצים והקהילות היהודיות כבר לא יכלו לעמוד בקרע שהחריף והלך, התערבות הממשל המוסלמי שמה קץ למחלוקת.

שלמה בן יהודה כתב לאחר שהושגה הפשרה  שהוא מביע את שמחתו . השלום, שהוא למעשה כניעה של נתן בן אברהם, הושג לדבריו  בזכותו של מושל ירושלים המוסלמי. מה שנתן אלוהים "בלב המושל בעיר הקודש" ובזכות שאר "גדולי העיר ועל כולם השליט הגדול אשר ברמלה" ועל פי פקודה שקיבל האחרון מאת" המלך הגדול" (הח'ליפה) ומאת "המשנה" (הוזיר).

הפשרה עצמה מתבררת לנו מתוך תעודה מיוחדת במינה, הערוכה בצורת זיכרון דברים אשר נכתב בירושלים. עיקרי הדברים בהסכם הפשרה: נתן בן אברהם יוותר על התארים שהכתיר בהם את עצמו  ושהכתיר בהם אחרים, כלומר, למעשה לא יהיה גאון; לעומת זאת נשארים בתוקף המינויים שמינה שלמה בן יהודה והוא נשאר הגאון; נתן בן אברהם יישאר אב בית הדין של הישיבה, כלומר שני בהיררכיה. לאחר מותו של שלמה בן יהודה הוא אמור להתמנות גאון. נתן בן אברהם כנראה החליט לקבל את הפשרה הזאת מתוך המחשבה שהוא צעיר בהרבה משלמה בן יהודה, שהיה כבר זקן מאוד בזמן המחלוקת. הוא קיווה ששלמה בן יהודה לא יאריך ימים הרבה והוא יתמנה להיות גאון. צחוק הגורל היה שדווקא נתן בן אברהם נפטר קודם, כנראה בין 1045 ל-1051, בעוד ששלמה בן יהודה המשיך לכהן בתור גאון עד מותו בשנת 1051.

 

הוא שנאמר: אין חדש תחת השמש