החג היהודי לאור כתבי הגניזה

החג היהודי בימי הביניים; בין פולחן ומנהגים לבין תרבות וחברה

 

את החגים שלנו אנו מכירים היטב, ויודעים שהם מבוססים על גרעין קשה וקדום של הלכה מקראית (וגרעין זה מבוסס על תרבויות קדם-מקראיות), עטיפה חשובה נוספת של הלכות חז"ל, ונוספו להם במשך המאות מנהגים שונים ומשונים בהשפעת התרבויות השונות שבתוכו חי ופעל עמנו המפוזר, עד שלפעמים קשה להבדיל בין מנהג גרמני, למנהג תימני או ספרדי. ביסוד ההלכה של חגינו, שבא לידי ביטוי ברור בספרות ההלכתית המגוונת, שנמצאה גם בגניזה ומשקפת את ימי הביניים המוקדמים, אין אני מתכוונת לעסוק כאן. הדברים ידועים ומוכרים. אני רוצה להביא כאן מעט מידע שמצאתי בספרות דוקומנטרית מן הגניזה הקהירית, הווה אומר מכתבים ושטרות בית דין. זאת מתוך הכוונה לבדוק איך החג בא לידי ביטוי ברחוב, בבית, במשפחה, ולא איך התנהלו טקסי הפולחן המקובלים בבית הכנסת. מטבע הדברים לא הרבו לכתוב על דברים כאלה, הידועים ומובנים לכל אחד בחברה במכתבים או בשטרות בית דין, לכן המידע מקוטע מאוד, מקרי מאוד, וניתן לומר שאספתי את דבריי אלה פירור לפירור.

נראה לי שהווי היהודים כפי שהו משתקף בגניזה דומה מאוד להווי שלנו היום, של אוכלוסייה חילונית-מסורתית: הדגש הוא על ימי המנוחה, או לחלופין על מיפגשים משפחתיים והארוחות שמתלוות אליהם, ובעיקר מיפגשים חברתיים וכל הנלווה אליהם מצד אחד שמחה המונית והפנינג, ומן הצד האחר ניצול המיפגש למטרות נילוות שהן למעשה העיקר כגון: הפגנות פוליטיות, התנגשויות בין צדדים יריבים, הפצת רעיונות ברבים ועשיית נפשות למטרה.

 

החגים והמועדים הנזכרים בספרות הדוקומנטרית בגניזה הם: השבת, החגים סוכות, פסח ושבועות והמועדים ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום כיפור, חנוכה ופורים, וגם צום תשעה באב. אפתח בחגים וראש וראשון סוכות ובעיקר היום האחרון שלו, יום הושענה רבה זהו החג הראשון בשנה. במקרא הוא החג החשוב ביותר והוא היחיד הנזכר רק בשם החג. אבל אני פותחת בו משום שהיה החג החשוב ביותר של ישיבת ארץ ישראל בימי הבינים המוקדמים ויש בידינו עליו הרבה יותר פרטים מאשר על כל החגים והמועדים האחרים.

חג הסוכות, ובעיקר יומו האחרון, הושענה רבה, היו האירוע השנתי החשוב ביותר של ישיבת ארץ ישראל ושל הגאון העומד בראשה. מכתבי גניזה רבים מזכירים אותו ולכן יש בידינו לשחזר את הטקס שנערך בו. בחג הסוכות היו עולים לרגל רבים באים גם מקהילות ארץ ישראל וגם מן התפוצות. רוב העולים לרגל לארץ ישראל, ובהם גם סוחרים הבאים לרגל עסקים, השתדלו לכוון את בואם לארץ לימי הסוכות, כדי לצרף עסקים להנאה רוחנית או תרבותית. ביום הושענה רבה היו מתכנסים כולם ליד החומה המקיפה את הר הבית, החל בצידה הצפוני, עוברים על שערי החומה שער לשער, וליד כל שער היו משמיעים את התפילה המיוחד לו (צלואת אל אבואב). משסיימו את ההקפה בצד הדרומי של החומה, גלשו במורד התלול אל נחל קדרון מזרחה, מתוך פסיחה על הצד המזרחי של החומה משום בית הקברות המוסלמי שגבל בו, והחלו לעלות במעלה הר הזיתים. כל זאת בתהלוכה ובתפילות. כשהגיעו אל נקודה מסויימת במעלה הר הזיתים, נוכח פני ה"מקדש" (כית הסלע), שם היתה אבן גדולה שנקראה כסא החזנים ושם קיימו את הטקס השנתי של ישיבת ארץ ישראל. הטקס היה מיועד להנציח את עליונותה של ישיבת ארץ ישראל על פני הישיבות המתחרות, סורא ופומבדיתא שבבגדאד, ולהוכיח את שלטונה על קהילות עם ישראל. בטקס היה הגאון מכריז על המועדים ועל עיבור השנה, כלומר סדרי הלוח, היה מודיע על מינויים חדשים של בעלי תפקידים ומנהיגים בקהילות, היה מכריז על תורמים נדיבים שתרמו לישיבה בעין יפה וגם אוסף תרומות מהקהל הנוכחי. כן היה חוזר ומכריז את החרם השנתי על "אוכלי בשר בחלב" הלא הם הקראים. כך כתב מאיר, גאון ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשירית: "…ותפילותינו עליכם תדירה ועל זקני יקר שלכם בהר הזיתים מול היכל ה', מקום הדום רגלי אלוהינו ועל שער הכהן ועל שערי מקדש ה' בקיבוץ כל ישראל לחג חג ה' חג הסוכות…" (א' ריינר, תרביץ, נו (תשמ"ז), 279). ודומה לו כתב הגאון שלמה בן יהודה בשנת 1035:"… למען לא יזיקו הבאים אליה מכל בית ישראל לרצות אבניה ולחונן עפרותיה ולסובב שערי המקדש ולהתפלל עליהם בקול בקדוש וברוך ובעלותם אל הר הזיתים בשיר ובעמדם עליו בימי החגים מול היכל ה' מקום שכינת עזו והדום רגליו…" (גיל, ב, מס' 105, שורות 17-14).

באופן טבעי הפך הכינוס החשוב הזה למוקד ההתרחשויות החברתיות של ישיבת ארץ ישראל. בהזדמנות של המפגש הכולל הזה התקיימו עימותים רבים. אם בין הקראים והרבניים על רקע הכרזת החרם, ואם בין טוענים שונים לכתר הגאונות שכל אחד מהם רצה את השררה לעצמו. עימותים אלה היו לעתים קשים עד כדי חילופי מהלומות. בכמה הזדמנויות אף נאלצה המשטרה המוסלמית להתערב ולהשליך כמה מן המעורבים לבית האסורים. וכך כתב אחד מחסידי נתן בן אברהם, הטוען לכתר הגאונות נגד הגאון שלמה בן יהודה, בשנת 1038: "…והלך עמו לבית הכנסת ודרש בעוד יוסף שומע ועלה עמו  לירושלים הוא ובן דודו וחברו יוסף החמישי ובאו אל ההר ויוסף אומר את השיר לפני בן אלפאסי (הגאון שלמה בן יהודה) ובכך ביזו את אלוהים ונתגלה שאין בו יראת שמים. והכריז בן אלפאסי את חודשי ישראל לקול השופרות ושלמה ויוסף מסכימים לכך. אחר כך הסכימו לעורר מחלוקת בין ישראל ובאו בעת הכרזות החרם והכריזו חרם על כל מי שיבזה את מועדי ה' אשר קיבלנו במסורת (הכוונה לקראים) והלא זה דבר שלא נהגו כמותו וכל תכלית הדבר אך ורק המחלוקת… ואכן התרחשה תהפוכה עצומה בהר. ולא נהנו האנשים מהעלייה לרגל וסבלו בני ישראל מאוד. וכאשר הוכיחו האדונים בני שועה בן סמחון את שלמה (בן יהודה, הגאון) על חוסר יראת שמים שבו… עינו והיכו חבורתו של שלמה את אביהם כאשר תפסו אותו לבדו ולא עזבוהו אלא כאשר כמעט מת עד שהם נשכו את אצבעו עד שנפצע עד העצם…" (גיל, ב, מס' 182).

גם במכתב מפֻסטאט אל ארץ ישראל אנחנו קוראים מונחים דומים כשמדובר על חג הסוכות: "ובמועדים שעברו", "עד עבור חולו של מועד", "הועוד קרוב הוא", כשהכוונה לכינוס בהושענה רבה (אפרים בן שמריה לסהלאן בן אברהם), כל זאת לגבי החג בירושלים. אבל איך חגגו את חג הסוכות בקהילות ישראל השונות בארץ ישראל ובמצרים, לבד מן התפילות בבתי הכנסת? אין לנו כלל התייחסות לחג הזה בספרות הדוקומנטרית, לא לגבי בניית סוכה, לא לגבי ארוחות או שמחה (כמצווה במקרא: "והיית אך שמח"). כנראה לא היה צורך לדווח על דברים מובנים מאליהם, אלא רק כשהם באים בהקשר חברתי-פוליטי שאינו שייך לריטואל הקבוע.

חג הפסח אינו נזכר כמעט במכתבים ובשטרות. לרוב מתייחסים לחג הזה בהקשרים של עיבור השנה, שקביעתו על פי המסורת היתה מתקיימת בהתאם למצב הבשלת השעורה (אביב). לרבניים היה כבר לוח קבוע. במאה העשירית עוד נעשה ניסיון אחרון לשנות את סדרי הלוח הקבוע, על ידי גאון ארץ ישראל, מאיר. הלה נתקל בהתנגדות עזה ביותר מצד ישיבות בבל בניסיונו זה. ישיבות בבל, שהונהגו בקרב הזה בעיקר על ידי סעדיה פיומי, שעדיין לא היה גאון, ראו בצעדו של מאיר מחטף פוליטי מובהק הבא לשבש את סדרי שלטונם. הקראים, לעומת הרבניים, נהגו בלוח משלהם ועדיין על פי הראייה: הם יצאו בכל שנה לשדות לבדוק את מצב הבשלת השעורה כדי לקבוע אם יש לעבר את השנה. "… אשר למה שביקשת לגעת, אדוני ורבי, על אודות חדשות האביב. הלא הם בדקו באחד בחודש הזה, והוא שעבאן, (אדר) שדה זרוע שעורים… והיו מרבית השבלים ירוקות-צהבהבות ומיעוטן ירוקות כהות, וזהו השדה הבשל ביותר שמצאו באזור הדרום, שהוא המקדים להבשיל מכל האזורים. אבל לא סמכנו עליו, חי אלוהים, יסמוך עליו מי שמסתפק בעניין האביב במועט שבמועט שבמועט. אלא הלכו אנשים אחרי כן אל רפיח וסביבותיה ואנשים אחרים ששלחם אדוני…אל בקעת הירדן אל צוער וסביבותיה והמחוזות הסמוכים אליהם ולא מצאו דבר בשל יותר ממה שמצאו לפני כן …" (גיל, ב, מס' 301, שורות 32-25).

ידיעות על מנהגי הסדר או על חג הפסח עצמו אין בידינו. פירורים אחדים מספקים לנו מידע מזערי. בחג הפסח, כמו בחגים אחרים ובשבת, נהגו להקפיד על בגדים חדשים או נקיים: "…אחת מבעיותיי היא", מתלונן כותב פלוני במאה ה-11, " שהציצית שלי לשבת נקרעה. ניסיתי לתקן אותה ללא הצלחה. אני נבוך בשל העובדה של התקרבות החג (פסח). אני מתבייש לעמוד בין האנשים בשבת, שלא לדבר על החג הקרב ובא" (גויטיין, חברה, ד, 156). מאורע אחד קרה בבית הכנסת של הרבניים בירושלים בחג הפסח: "…וראוי להודיעך הנס הגדול שעשה עמנו אלוהינו ביום טוב הראשון של פסח, ברוך הוא, אשר לא הסתיר ברכתו מבית ישראל, כי היו התפילה בירושלים העם בבית הכנסת וטף ונשים באים ויוצאים והם בו קורים בתורה בעוד אשר נפל הכותל אשר על יד הבית… ולא הוזק אדם לא מעם ה' ולא מן העוברים ושבים…" (גיל, ארץ ישראל, ב, מס' 118, שורות 17-12).

בשנת 1092 כתב דויד בן דניאל מכתב לחברו וסיימו כך: "…ואַסַר אלעֻמרה וּפסח פי מַדינת…". עֻמרה פירושו שהייה במכה. נראה כאן שיש לפרשו שמחת העומר, אבל אפשר גם לפרשו שהייה בירושלים בימי העלייה לרגל בפסח. ולכן יש לתרגם את האיחול כך: שמחת העומר והפסח בעיר (גיל, ג, סי' 543, שורה 14). בזמן הכיבוש הצלבני של ארץ ישראל  קיץ 1100, מתאר מכתב ארוך של קבוצת קראים ממצרים את אימי הכיבוש ותלאותיהם של השבויים הרבים שנפלו בידי הצלבנים: "…לקח אתו קבוצה מהם, והם מרבית של מי שהיו באשקלון ועשו את השבת וחגגו את חג הפסח בדרך, ככל שאפשר היה בתנאי המצוקה…" (גיל, ג, מס' 577, שורות 47-46). לצערי אין במכתבים כל פרטים או מידע על מנהגי הסדר, על קריאת הגדה, על שירת שירים והחבאת אפיקומן או על מנהגים אחרים.

על החג השלישי, הוא חג השבועות, אין לי אפילו הקשרים חברתיים או פוליטיים, כי בניגוד לחג הסוכות או לחג הפסח, שהיו מעורבים בהם גם קונפליקטים פוליטיים וחברתיים טעונים ביותר, נראה שחג השבועות עבר בשקט ובשלווה ואין בידי אפילו רמז אחד על מנהגי החג או על טקסים הקשורים בו. הרמז היחיד שנתקלתי בו, ואין בו כדי לעזור, הוא פיוט שכתב אפרים בן שמריה (זוהה בעזרת האקרוסטיכון של שמו) והכתירו בכותרת "פזמן לשבועות". אין שום התייחסות בפיוט עצמו לחג או למנהגיו. בבית אחד מוקדש ל-13 המידות שהתורה נדרשת בהן, ואולי זהו רמז לחג מתן תורה (Schwab, REJ, 70 (1920), 63-64).

על חשיבותה של השבת אין צורך להכביר מלים. איך נהגו האנשים בפרוס יום השבת? הם דאגו לכך שיהיה להם בגד חדש, או לפחות נקי לכבוד השבת. בגדים אלה נשמרו במיוחד לכבוד שבת או לכבוד מועדים וחגים ולא נהגו ללבוש אותם בימי חול. פלוני ביקש בצוואתו שנמצאה בגניזה, שיקברו אותו בבגדי השבת שלו. אישה פלונית ביקשה עזרה כספית מהקהילה לרכישת בגדים חדשים וטענה: "עלי לכבד את מועדי ה'" (גויטיין, חברה, ד, 155). בשבתות נהגו להתכנס בבית הכנסת לתפילה, אך גם לצורך מיפגש חברתי. בבוקר היתה התפילה. אחרי הצהריים נהגו להתכנס כדי לשמוע דרשה של המנהיג המקומי או של דרשן אורח. פלוני עובר אורח בפסטאט כת לאהרן החזן בר אפרים שהוא זר בעיר, וביקש ממנו שיעשה עמו חסד ויבוא לבית הכנסת בשבת כדי לשמוע אותו נושא דרשה בתור דרשן אורח (ברקת, מנהיגים, א, 104).

את השבת נהגו לנצל גם לצורך ביקורים משפחתיים וחברתיים ממושכים של סוף שבוע, בבירה וגם בעירים הקטנות. פלוני שלח פתק לאישיות נכבדה והזמינו להשתתף בטקס ברית המילה שייערך ביום שישי "בתנאי שתישאר לשבת, כי עיני כל ישראל נשואות אליך, יהי אלוהים בעזרך" (גויטיין, חברה, ה, 14).אפשר מאוד שמנהג  זה התקבל בהשפעת המוסלמים שגם הם נהגו להתארח האחד אצל השני בסופי שבוע. אהרן החבר בן טוביה השלישי, אישיות נכבדה מארץ ישראל, הגיע לביקור בעיר פֻסטאט. זאת אנחנו לומדים מפתק קטן שכתב ראש קהל הבבליים בפֻסטאט, סַהלאן בן אברהם במחצית הראשונה של המאה ה-11. בפתק מצווה סהלאן: "… והגיע אלי זה עתה אהרן החבר ש"צ בן רבנא טוביה השלישי ואסוף לו… יום השבת והשפע עליו טובה ודאג לו למקום כדי שישבות בו ואל תתרשל בעניינו והזדרז". (ברקת, תרביץ, נב (תשמ"ג) 38). נמצאה שאלה ששאלו את הרמב"ם במאה ה-12 בעניין משחקי הימורים בשבת שהוא אוסר לחלוטין. כך נראה ההווי החברתי ביום השבת במאות ה-11 וה-12.

תיאור אחד מפורט על יום השבת נשתמר בידינו דווקא מן העיר בגדאד במאה ה-10. זהו תיאור השבת בביתו של סהל בן נטירא, אחד מעשיר בגדאד ומן המקורבים לח'ליפה העבאסי: " ובכל יום שבת יתפללו האנשים אצל סהל והוא יקרא לכל מי שייכנס לביתו. והנער המשרת עומד לפניו וכאשר ירצה לעכב את האורח על שולחנו ישא את עיניו ויתבונן עליו, והמשרת יבין את כוונתו ויעכבהו. ואחר התפילה יצאו האנשים בדלת שנייה ולא בדלת שנכנסו בה. וכל מי שיחפוץ בעל הבית לעכבהו על שולחנו ישב באחד החדרים. ובראשונה ייכנסו העניים לסעוד ממספר מאתיים איש עד ארבע מאות איש וישבו עשרה עשרה אנשים על שולחן אחד. ומנהג סהל לקצוב שלוש חנויות ולהכין הלחם הנצרך לסעודת שבת מיום ה עד חצות יום ו. ויקחו העניים הבאים בסתר את הלחם עם בשר ושאר המאכלים המוכנים. והנותר מן הלחם יינתן לעניים בשבת, לכל אחד לחם אחד ושתי חתיכות בשר אחרי אכלם לשובע. וסהל בעצמו עומד עליהם במניפה עד אשר ישלימו לאכול והוא ישקה אותם ויחלק להם פירות ודברים אחרים. גם יאכל עמהם מלוא לוגמיו ויברך להם בעצמו ברכת המזון ושילחם. אחרי כן ישב לאכול עם אנשיו הקרואים, ואחר הסעודה כאשר יסלקו את השולחן יצווה להביא משקאות וישתה עם הקרואים עד כלות הסעודה. והקרואים ילינו אצל סהל בלילה ולמחרתו יתפללו אצלו ויצאו כל איש לעבודתו" (א"א הרכבי, ספר היובל לברלינר, 39).. התיאור נשמע מופרז משהו, ואכן, המחבר הידוע לנו בשמו נתן הכהן, נהג להגזים בתיאורי בחיבוריו האחרים, וברור שהוא בא לקשור כתרי שבח והלל לנדיבותו של סהל יותר משבא לתאר את המציאות כפי שהיא.

על מנהגי חגי תשרי, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, יש בידינו מעט מידע. אחימעץ בן פלטיאל, איש דרום איטליה בן המאה ה-11, תיאר בחיבורו המפורסם "מגילת יוחסין" עלייה לרגל של יהודי מדרום איטליה אל ירושלים במאה התשיעית:  "כשעלה היו עשרת ימי תשובה. ופיסוהו החברים וראש הישבה לעמוד לפני התיבה ולעשות תפילה בחיבה" (מהדורת ב' קלאר, תרשיש, ירושלים תשל"ד, 17). ממכתבי גניזה מתברר שתקופה זו של עשרת ימי תשובה היו מעין ימי הכנה, בעיקר חריש חברתי, למאורע הגדול של הכינוס בהר הזיתים בהושענה רבה. אברהם, בנו של הגאון שלמה בן יהודה, כתב לפֻסטאט בשנת 1045: "… יומיים לפני ראש השנה הגיעו אב בית הדין והמַגרִבּים, וביום ראש השנה לא הרשה אדוני הראש שנרד לבית הכנסת ולא נראה לנו לקיים את העיבור בבית. על כן התכנסנו בבית אב בית הדין, אבל לא השתתף אחיו, השלישי, משום שהוא מסוכסך עם בני שֻוַיע… וירדתי אני עם אב בית הדין לבית הכנסת. בבוא השבת הכרזנו חבר את צדקה החזן כדי שיישב בדין ונתכבדתי אני בתקיעות. ובשבת עַשֵֹר(דברים יד,כד) דרש אב בית הדין ודרש השלישי בעשרת ימי תשובה. וביום הכיפורים ירד אדוני הראש אל בית הכנסת. ונתכבד אב בית הדין ב'אחרי מות' ואני  במוסף  והחזן במנחה ואדוננו גאון בנעילה. ובא' סוכות דרש אב בית הדין ובשבת עַשֵֹר דרשתי אני, וביום הערבה דרש אדוני הראש בהר, אבל העולים לרגל היו מעטים… וביום שמיני עצרת התפלל אב בית דין תפילת הגשם. למחרת החג קרא לנו הראש… וביום הושענה מינינו את בן החזן ואת יעיש בן הרב הביזנטי דיין בעכו… זה מה שהתרחש בימי החג ואלוהים הוא היודע שלא פסקתי מלהזכירך במשך התפילות…" גיל, ב, מס' 141). מהמכתב הזה עולה בבירור תמונה של התנהלות פוליטית בימי החגים, שהם הימים המתאימים ביותר לסגור את כל החשבונות, לקשור את כל הקצוות החברתיים, למנות את המינויים ולהתכונן לשנת שלטון והנהגה חדשה, והכל מתרחש בעת ובעונה אחת עם טקסי הפולחן בבית הכנסת.

עוד בידינו תיאור מיוחד במינו של תפילה ביום הכיפורים: "… רוב ימי עוברים עלי אך ורק בתפילות והודייה לאלוהים במחיצת אדוננו הגאון יחייהו האל, ושערי המקדש… כאשר היה בעמידה של יום הצום הגדול והצל היה יורד עליו במערת היהודים… והוא מתפלל למענכם, הקב"ה יהיה בעזרתכם בזכות תפילתו…" כתב אדם מירושלים לפסטאט בשנת 1070 (גיל, מס' 546, שורות 12-7).

כך בישיבת ירושלים. על שאר קהילות ישראל יש לנו מעט מאוד מידע. במגילת אחימעץ שנזכרה לעיל כתוב: "והיה ביום הכיפורים נקרא רבי פלטיאל לקרוא בתורה. ויקומו מלפניו כל החבורה, והחכמים והמבינים היושבים בשורה, הבחורים והזקנים, והנערים הקטנים, והטפים והילדים, כל הקהל היו עומדים. אז צעק אליהם ואמר לכלהם: יֵשבו הסבים ויעמדו הרובים (צעירים, על פי הערבית), ואם אַין אשוב ואשב, כי אוֶן בעיני מתחשב. לאחר שהשלים קריאתו, נדב לאלוהי תהילתו, חמשת אלפים דינרים, וטובים ושלמים וגמורים.. (שם,35). זהו תיאור ספרותי מוגזם של טקס שהתקיים בפסטאט, על פי דמיונו של כותב המגילה.

חגי תשרי היו חשובים מאוד לסוחרים במַגרִבּ. לרוב היו מפליגים למסחרם באביב אחרי פסח, וחוזרים לחגי תשרי: "כל הצעירים חזרו לקַירַואן ליום כיפור וחוגגים את החגים עם משפחותיהם ברוב אושר. בנך צדקה נעשה איש גדול, סוחר מרשים. מי יתן וילך בעקבותיך" כתב סוחר מקַירַואן לסוחר בפֻסטאט במחצית המאה ה-11 (גויטיין, חברה, ה, 156). במכתבים שכתבו בסמוך לחגים היו ברכות מקובלות לחג. כל חג והברכות האופייניות לו. למשל: "נכתב מכתב זה אליכם בארבעה לחודש תשרי, אלוהינו קדושנו ישים המועדים האלה סימן טוב עלינו ועליכם, בספר חיים ושלום יכתבנו ואתכם, גם אחריתנו ייטב ואחריתכם, יקבל צומנו ותחנונכם…" כתב אפרים בן שמריה לאנשי קהילת צַהַרַג'ת, עיר קטנה בדלתה באמצע המאה ה-11. איחולים אלה נכתבו למרות שהכותב ידע בוודאות שהמקבל יקבל את מכתבו זמן רב לאחר חלוף החג. לפי תאריכי המכתבים אנחנו יודעים בוודאות שכל מכתבי הברכה לחג נכתבו או לפני החג, או אחריו, משום שבימי החג עצמו הכתיבה אסורה: "מכתבי, אדוני ורבי, יתן לך אלוהים אריכות ימים ויתמיד את שלומך ואת אושרך ואת בריאותך, ממחרת יום הכיפורים. הריני מברך אותך בחגים האלה, יודיעך אלוהים כמותם, ויחדש לנו שנים רבות", כתב הסוחר בגדול נהוראי בן נסים מפֻסטאט לירושלים (גיל, ג, סי' 509, שורות 3-1).

ביום הכיפורים הקפידו מאוד על בגד חדש או נקי. וזאת כנראה בעקבות הכתוב בתלמוד הבבלי: "זה יום הכיפורים שאין בו לא אכילה ולא שתייה, אמרה תורה, כבדהו בכסות נקייה" (שבת קיט, ע"א), אבל כנראה גם בעקבות השפעה מוסלמית. המוסלמים נהגו במצרים ללבוש לכבוד הרמדאן בגדים נקיים וחדשים. סוכן מסחרי של יוסף אִבּן עַוכַֹל מקהיר, שישב באלכסנדריה, כתב לאדונו בשנת 1028 שישלח לו את אחד מבגדיו המשומשים כדי שיהיה לו בגד ליום הצום. אי אפשר להשיג בגדים חדשים באלכסנדריה בגלל הרמדאן (גויטיין, חברה, ד, 156).

ושאר המועדים: חנוכה כמעט ואינו מוזכר. פה ושם נזכר בתור תאריך במכתבים מסחריים. למשל בשטר מן המאה ה-11 מצויין שפלוני קיבל 500 דינרים בחנוכה ויתר ה-500 הנותרים יקבל בחנוכה הבא (גויטיין, חברה, ה, 16). כן מצאתי איחולים במכתב: "ויזכנו לחנוכה העתידה להיעשות". פלוני איחל למשנהו נסים ונפלאות בדומה לעבר. יש גם רמזים לדמי חנוכה. נראה שהיה מקובל להעניק למלמדים מתנות לחנוכה. מלמד אחד כתב לתלמידו לשעבר שהוא מצפה ממנו למתנות בפסח ובסוכות, בחנוכה ובפורים. כן נמצא פיוט אחד לחנוכה (שם, 352).

על פורים הצלחתי ללקט מעט מידע, וראש וראשון בירושלים ובישיבה. הגאון שלמה בן יהודה כתב בשנת 1030 מכתב לפֻסטאט ובו תיאר התנגשויות שהיו בין הרבניים ובין הקראים בירושלים. בין היתר כתב: : הם (הקראים) העלילו על אנשינו כי עִצבו בפורים דמויות של שלושה אנשים ושרפום…". וכתגובה על כך "… כי אין לי מוצא מעלילה זאת אלא על ידי שאכריז חרם על מי שעשה מה שנאמר ועל המעלילים דברים שלא היו ומסכנים את הבריות. ונעשה הדבר ביום תענית באולם שבשוק היהודים…" (גיל, ב, מס' 92, שורות 36-30). אחד מטקסי התפילה היותר מרשימים בפורים נזכר במכתב של אחד מחסידי נתן בן אברהם, הטוען לגאונות ויריבו של הגאון שלמה בן יהודה. הוא כתב ותיאר איך חגגו חסידי נתן בן אברהם את חג הפורים ברוב עם, ולעומת זאת חסידיו של שלמה בן יהודה היו מתי מעט. טקס זה התקיים בשנת 1039: "… והנה הלילה הזה… היה לילה שטרם נראה יפה ממנו. התכנסו באולם המושב בערך ת' איש ובקומה התחתונה יותר מהם, ולא לא נותרו לא רבני ולא קרא שלא היו נוכחים. אם כן היה דבר נאה שלא נראה כדוגמתו. הביאו אולי ל' נרות 'אור יום' ויותר מק' נרות ובערך ל' מנורות ועשרים נברשות, והיה העולם כולו אור. והיו נוכחים גם גוים, וקראו את המגילה בל' ספרים בערך קריאה יפה. והסכימו הבריות פה אחד שלא נראה פורים כדוגמתו של זה…" (גיל, ב, מס' 183, שורות 24-12).

אלחנן בן שמריה, ראש קהל הבבליים במצרים בשת 1010 כתב אל קבוצת אנשים שנהגו להתפלל בבית פרטי: "אחינו יקירינו, גדולינו אהובינו, המתפללים בבית ר' מַוהוּבּ, היקרים הברים, הישרים הטהורים, יהיו ימי הפורים עליכם ולכם סימן טובה ואהבה, סימן ברכה ערוכה, ושמחה צְמֵחה, וצהלה וגילה, וזכרתם בבינות, ומשלוח מנות, ותבורכו ברצונות…"- רמז מעניין למשלוח מנות, או לפחות לנאמר במגילה בנושא זה. אותו מנהיג גם נתן הוראה בכתב ששני חזנים יכהנו בתפילה החגיגית, כדי ששניהם יזכו במתנות שנהגו לתת לחזנים בימי הפורים (מאן, יהודים, ב, 41-40; גויטיין, ספר פינקל, 128).יש רמזים לכך שילדים קיבלו בפורים "פורים דינר". אדם אחד כתב לבנו שהוא שולח לו "פורים דינר" למרות שזה הדינר האחרון שנשאר לו. נהגו לאחלאחד לשני איחולים ל"אלמועד אלפורים אלשריף", כלומר פורים הנכבד (גויטייןף חברה, ה, 352).

יש מידע על צום תשעה באב. איזכור מעניין בהקשרו אנחנו מוצאים במכתב שכתב הגאון שלמה בן יהודה בשנת 1038 והפיצו כנראה בין כל קהילות ישראל. במכתב זה דרש להחרים חזן ודרשן אחד, אברהם בן אהרן אלבצרי, משום שזלזל בכבודו של אפרים בן שמריה, ראש קהל הירושלמיים בפֻסטאט, ובכך גם זלזל בכבודו של הגאון שאפרים מייצג אותו, דוגמה טובה לחרם בתור נשק פוליטי. וכך כתוב במכתב: "… כי חרחר ריב עם חברנו … אפרים החבר המעולה וכי זלזל בכבודו ובכבוד סומכיו גאוני ישראל המתים והחיים, ודיבר נבלה ונידוהו והחרימוהו. גם אנו הסכמנו על דעתם ונידינוהו בשער הישיבה ביום תשעה באב…"(גיל, ב, מס' 93, שורות 11-8).כן עולה ממכתבים שדווקא בתשעה באב נהגו להעניק מתנות למלמדים ולחזנים, וגם נמצאו כמה פיוטים לתשעה באב (גויטיין, חברה, ה, 352).

לטקסים אחרים כגון חתונות, בריתות או להבדיל לוויות, כמעט ולא נמצאו התייחסויות במסמכי הגניזה. נראה שטקסי חתונות לא התקיימו בבתי הכנסת. גם מכתבים נוצריים ומוסלמים עולה שבמקביל לא נהגו לערוך טקסים כגון אלה במסגדים או בכנסיות קופטיות. נמצאו בכמה מכתבים איחולים לאדם לרגל נישואיו כגון: "…הגיע לאזנינו שהכנסת אישה לביתך, וזה שימחנו מאוד. נאחל לכל ישראל בכלל ולך בפרט מפני שאתה נכבד בעינינו ביותר…"וכה אמרנו ברוך ה' אשר הפיקך רצון (משלי יח כב) ויבנה לך בית ויקשור לך חופה… להיות ביתך כבית פרץ להצליח (בראשית לחכט)… והשים כלתך כרחל וכלאה (רות ד יא-יב) ושתבורך ממנה בבנים… ".

תיאור אחד של לווייה, שהפכה להיות יום של צרה ומצוקה ליהודים, נשתמר בחיבור "מגילת מצרים" שנמצא בגניזה: "ויהי היום ביום שלישי לחודש שבט בשנת ארבעת אלפים ושבע מאות ושנתיים ליצירת עולם (1011)… ויאסףאיש מחזני הקהל ושמו פלטיאל. וייקבצו ישראל לגמול לו חסד וישאו את מיטתו ויעברו באחד השווקים בדרך אשר יוצא אל בית הקברות. ויקנאו בהם אספסופי מצרים ויסקלום באבנים ויקללום וירגישו עליהם ויחוקקו עליהם חקקי און ויכתבו עליהם כתובי עמל. וילשינו עליהם ויקרצו עין וילעיבו וילעיגו וילעיזו ויהותתו ויבקשו להאבידם ויהמיון זה עם זה וישאו ראש. וישלח הפחה נוגשיו ומוכסיו וגם הפליל שלוחיו ורציו. ויפרצו בעם בסובם מאחורי המיטה ויכתרום וירדיפום וידריכום ויעוללום במסילות. ויבהלו העם וינוסו על נפשם. מהם ברחו ומהם נחבאו מהם השחידו ממון מהם הושפטו בגדיהם ומהם הושלכו לבור ומהם רותקו ידיהם וכובלו רגליהם. וילקטו מן העם עשרים ושלושה איש ויאספום אל משמר בשני כלאים ויגדל כאבם לנים רעבים גם צמאים ויקחו מקצת בגדיהם…(מאן, יהודים, ב, 434-433).

 

לסיכום:

מכל הפירורים שליקטתי והבאתי, משלי ומשל חוקרים אחרים, ניתן לראות שאין התייחסות מיוחדת במכתבים לחגים ולמועדים וקשה מאוד לפרט בדיוק מה המנהגים שנהגו בהם היהודים ברחוב, בבית ובמשפחה ובציבור כשהגיעו ימי החג. דברים אחדים כללים אפשר להגיד בוודאות: הקפידו לקיים את החגים וללכת לבית הכנסת. הקפידו ללבוש בגדים חדשים או לפחות נקיים לכבוד החגים. נהגו לאחל האחד לשני איחולים לכבוד החגים ובכמה מהחגים גם נהגו לבקר ביקורים משפחתיים ולהעניק מתנות: "..אדוני המכבד, אני מקווה שאחי אבו אסחק יבלה את החגים אתי… אם לא תבוא לחגים אלי אני נשבע שלא אדבר אתכם יותר בעתיד. שלום לך ושלום לאמא. ואל תביא כלים וסירים אתך, יש לי שפע מהכל, איני חסר דבר חוץ מנוכחותכם" – מכתב אופייני של אח לאחיו במחצית המאה ה-11 (גויטיין, חברה, ה, 15).

נראה שהחגים שיש לנו עליהם יותר מידע הם החגים שהתקיימו בהם כינוסים המוניים, בעיקר מדובר שארץ ישראל ובירושלים, ושבהם היתה זאת ההזדמנות להסדיר את הקונפליקטים הפוליטיים והחברתיים של הישיבה והקהילות. רק בזכות העובדה הזאת אנחנו מקבלים גם מעט פרטים על החג עצמו, ולא בזכות החג. ואם נחשוב על ימינו אנו, נבין שסדנא שארעא חד הוא ושאין חדש תחת השמש. חג שמח.

ביבליוגרפיה

א' ברקת, מנהיגי היהודים בפסטאט במחצית הראשונה של המאה ה-11, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב תשמ"ז.

א' ברקת, 'סהלאן בן אברהם', תרביץ, נב (תשמ"ג) 40-17.

ש"ד גויטיין, 'פעולתו הציבורית של רבנו אלחנן בן שמריה' ספר היובל לי' פינקל, ישיבה אוניברסיטה, ניו יורק 1974, 137-117.

מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, אוניברסיטת תל אביב ןמשרד הבטחון, תל אביב, תשמ"ג, שלושה כרכים.

א"א, הרכבי,  'נטירא ובניו', ספר היובל לא' ברלינר, החלק העברי, ברלין התרס"ג, 40-38.

ב' קלאר, מגילת אחימעץ, תרשיש, ירושלים תשל"ד.

א' ריינר, 'לשאלת שער הכהן ומקומו', תרביץ, נו (תשמ"ז), 290-279.

S. D. Goitein, A Mediterranean Society, 6 vol., 1967-1993.

J. Mann, The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs, New York 1970.

S. Schechter, JQR, 14 (1902), 59-61.

M. Schwab, 'Texts judeo-egyptiens', REJ, 70 (1920), 44-69.