האהבה לגניזה
חקר הגניזה: היהודים תחת שלטון האִסלאם בימי הביניים המוקדמים (מאות 12-7)
דברים שנאמרו בטקס קבלת פרס יצחק בן צבי, 1996
יצחק בן צבי, אחד מגדולי החוקרים שקמו לעם ישראל בעת החדשה, לימדנו כי 'אין להבין את דברי ימי היישוב היהודי בארץ ישראל מבלי לדעת את הרקע המדיני, הכלכלי והחברתי של הארץ וסדרי המדינה השלטת בה, מבלי הכרת התנאים התרבותיים ויחסי המלחמה והשלום בין העדות הדתיות, השבטים והמעמדות אשר בה.' (ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, תשל"ו, עמ' טז). יצחק בן צבי דן במערכת הקשרים בין הגורמים השונים, אשר בהיאספם יחד מניעים את גלגלי ההיסטוריה. שאלה זאת העסיקה היסטוריונים רבים ודגולים, שכבר ניסו לעמוד על מהותו וחשיבותו של מדע ההיסטוריה, ועל הקסם שהוא מהלך על העוסקים בו. אסכולות שונות העניקו לנו זוויות שונות של תפיסה היסטוריוסופית, החל מהתפיסה הכוללת, שליצני הדור כינוה 'מן התנ"ך ועד הפלמ"ח', וכלה בהתרכזות בתקופה קצרה, עד ירידה לפרטי פרטים קטנטנים המרכיבים אותה.
באשר לי, מתוך שעסקתי בחומרים היסטוריים במשך שנים הגעתי עם עצמי לשתי נקודות מוצא. אפשר אפילו להגדיל ולומר, לשתי אהבות: הגניזה ואנשי הגניזה. שתי אהבות אלה קשורות באופן טבעי האחת בשנייה ונובעות האחת מהשנייה והן שהובילוני לגבש לעצמי את תפיסתי ההיסטוריוסופית.
על נפלאות הגניזה אין צורך להכביר מלים. טובים ורבים עשו זאת לפני. נקצר ונזכיר שהגניזה היא אוסף של ניירות כתובים מכל הסוגים, שנמצאו בבית הכנסת של הירושלמיים בקהיר העתיקה, היא פֻסטאט, בירת מצרים המוסלמית החל משנת 640. לאחר שנוסדה לידה קהיר בשנת 969, המשיכה פֻסטאט להיות המרכז היהודי הגדול במצרים והגניזה החזיקה בתוכה ניירות החל מהמאה ה-11 וכלה במאה ה-17. רב נאמר כבר על המהפכה שחולל גילוייה של הגניזה בסוף המאה ה-19, ומחקרה שהחל מאז, בכל הענפים של תרבות ישראל; חקר הלשון העברית, הפיוט, הפרשנות לסוגיה, ההגות ההלכתית והמחקר ההיסטורי של עם ישראל בארץ ישראל ובתפוצות הסובבות אותה. נותר לי איפוא, להוסיף לים הכללי של דברי שבח וקילוסין רק טיפה משלי: הגניזה עבורי היא כאותה סירה שקרקעיתה זכוכית, ותיירים משתאים יושבים בה פעורי עיניים וחוזים בנפלאות הים, הדגים, האלמוגים והשוניות, רואים ולא נראים, צופים מן הצד ולא מעורבים, מתבוננים ולא תמיד מבינים, קולטים שמץ קצה ורוצים עוד. הגניזה היא אותו צוהר לעולם שלם, חי ותוסס, צבעוני וריחני, שאני מציצה בו, נוגעת ולא נוגעת, מבינה ולא מבינה, יודעת לא יודעת.
שניאור זלמן שכטר בודק את מסמכי הגניזה לאחר חשיפתם, 1896
מי מאתנו לא חטא מעולם בחטא המציצנות? או לפחות השתוקק לעשות זאת בסתר, והתבייש להודות בכך אפילו בפני עצמו? והנה חקר הגניזה מאפשר לי לעסוק במציצנות ללא הרף, תחת גושפנקה חוקית של עיסוק במדע נכבד, ויש כאלה שחשבו לנכון אפילו להעניק לי פרס על כך. אני פותחת בגלוי ולעין השמש מכתבים שלא לי נועדו; מכתבים של אב לבנו, של אישה לאחיה, של סוחר לסוכנו, של עסקן פוליטי לבעל בריתו, קוראת בהם בעיון, מלקטת מתוכם ידיעות, מפרסמת אותן ברבים, ואין איש תובע אותי על ציתות והאזנות סתר או הוצאת לשון הרע. לכל היותר נוזפים בי על שלא הבנתי נכון את הכתוב והוצאתי ממנו מסקנות מוטעות לדעת הנוזף. הגניזה היא, איפוא, אהבתי הראשונה. על התיסכולים הרבים והעבודה המייגעת הכרוכה בפיענוח טקסטים, שיד הזמן שחלף לא היטיבה איתם, רובם כתובים בלשון הערבית-יהודית (ערבית באותיות עבריות), דהויים מאוד, קרועים במקומות רבים, ולרוב רב בהם הנסתר על הגלוי – על כך לא ארבה לדבר, ואשמח יותר לדבר על חדוות הגילוי, שאיתה למדתי להכיר את מושא האהבה השני שלי, את אנשי הגניזה.
יודעים אנו היטב שידיעותינו על העבר תלויות במידה רבה באנשים שהשאירו לנו דברים כתובים. חשיבותה של הגניזה דווקא בהיותה לא ארכיון מסודר, אלא אוסף מקרי לחלוטין, הנותן פתחון פה גם לקטני ארץ ולפשוטי עם. למשל אותה אישה צעירה שהתלוננה על בעלה בזו הלשון: 'אני אישה צעירה, העמידני אלוהים יתעלה בנסיון באיש ידוע בשם יוסף בן כֻּלַיבּ הכהן.. והוא בן דודי, והוא איש זקן וחסר דעת, והוא מייסר אותי באשר לצורכי המחייה מהמעט ועד המרובה, ואתם יודעים שבנוסח הספר נאמר שארה, כסותה ועונתה לא יגרע.'. (והיא מתכוונת לכתוב בספר שמות, כא 10, עובדה המעידה היטב על כך שהחיים היהודיים במאה ה-11 התנהלו על פי ההלכה, ועל הבקיאות של פשוטי העם בכתובים). בשני המקרים שהזכרתי כאן, נלקחו הקטעים מתוך דיונים של בית הדין היהודי בפֻסטאט במאה ה-11, ושניהם כתובים במקורם בעברית, מה שמלמדנו שגם בימי הביניים עדיין היתה העברית שפה חיה ומתפתחת, שלא כמו שנהגו לחשוב פעם.
למרות סיפורַי אלה על קטני ארץ, ברור לכל המתבונן, שמנהיגים ואנשי שררה הם שהשאירו את חותמם בצורה הבולטת ביותר בכתבי הגניזה, כלומר במציאות של חיי היום-יום בקהילתם. הם שלחו מכתבים גלויים ופתוחים, שנועדו להיקרא ברוב עם באוזני הקהילה כולה, ובהם נאמרו הדברים הרשמיים. לצידם של אלה שלחו גם מכתבים פרטיים לאנשי סודם, ובהם פרטי מידע שהשתיקה יפה להם, תלונות על צד שלישי – יריב סמוי או גלוי, והצעות ופיתויים לרוב, בחינת 'יד רוחצת יד'. תאמרו: דברים כאלה בדיוק קראנו בעיתון או ראינו בטלוויזיה? אכן, אין חדש תחת השמש, ובוודאי לא בנושאים של פוליטיקה ומאבקי שררה. אבל לא כמונו היום, שיודעים רק את שנאמר לנו בגלוי בטלוויזיה, אני, מרחפת בסירת הזכוכית שלי מעל אותם מנהיגים מן המאה ה-11, מציצה לנבכי נפשם, רואה את מהלכיהם הנסתרים, עוקבת אחר מניעיהם ועוסקת אפילו ברכילות מרושעת. כי מה אנחנו ההיסטוריונים אם לא הולכי רכיל לתיאבון? ומהצצה להצצה, אני הולכת ומתאהבת באנשים שלי, שאני יודעת על אודותם לפעמים יותר משידעו הם על עצמם, ולפעמים איני יודעת דבר וחצי דבר. אני מגלה שמנהיג גדול ובעל מוניטין היה מעורב במשפט גירושין מכוער למדי, ולא תמיד טרח לשלם את חובותיו הכספיים. אני מוצאת שמנהיג אחר, לא פחות גדול, בגד בגאון, הוא מנהיגם של כל היהודים, היושב בירושלים, מיטיבו ואיש חסדו ותמך בסתר ביריבו הפוליטי של הגאון, מתוך שיקולי תועלת מובהקים. וכך אני בונה פרט לפרט גלריה של דמויות אנושיות, בעלות חולשות, מאוויים ואמביציות פוליטיות, שהרכיבו את שכבת המנהיגים של קהילת יהודי פֻסטאט במאה ה-11. מתוך מכתביהם של אלה יש בידי להביא ניתוח כולל ומקיף של הקהילה היהודית בפֻסטאט, על מוסדותיה, מנהיגיה והקבוצות החברתיות שבה. לצידה אני בונה את מערכת הקשרים של יהודי מצרים עם יהודי ארץ ישראל ועם ההנהגה שלהם, היא ישיבת ארץ-ישראל שבראשה עומד הגאון. המעגל הולך וגדל ומקיף גם את הקהילות היהודיות האחרות במצרים, במזרח התיכון ובארצות האִסלאם כולן. מערכת הקשרים של היהודים עם השלטונות המוסלמים ועם החברה המוסלמית המקיפה אותם נכללת גם היא בתמונה זאת.
האם התמונה ההיסטורית שאותה אני מציירת היא תמונה נאמנה למציאות, או שמא אינה אלא תמונה אישית שלי, שציירתי מתוך החומרים הנתונים שבררתי לי על פי נטיות לבי הסמויות והגלויות? כבר כתב חוקר ישראל גדול אחר, בן ציון דינור: 'אין לשכוח, כי כל היסטוריוגרפיה בנוייה על עקרון ההערכה. כל הערכה היא כמובן סובייקטיבית ותלוייה במעריך, בהשקפת העולם שלו ובתפיסת החיים שלו, ועוד יותר היא תלוייה במקומו ההיסטורי בדורו, שממנו הוא משקיף על העבר (ישראל בגולה, א1, עמ' נ'). מתוך מקומי זה בדורי ובחברה הישראלית שבתוכה אני חיה, ומתוך שתי האהבות הגדולות שעליהן סיפרתי לכם, לגניזה ולאנשי הגניזה, אני ממשיכה וחוקרת את הסודות הקטנים והגדולים של אנשים קטנים וגדולים, מגלה סיפורים גדולים וקטנים, חושפת פרשיות היסטוריות גדולות וקטנות ומנסה מתוך כל החומרים הללו להביא גם את התמונה הכוללת ואת הניתוח המקיף של חיי היהודים בארצות המזרח תחת שלטון המוסלמים בימי הביניים המוקדמים.