לאכול בצל בירושלים ולא תרנגול במצרים

"לאכול בצל בירושלים ולא תרנגול במצרים"

מזון כמטאפורה, מזון כביטוי למאבקי מעמד וכוח – במהלך הדורות בהיסטוריה של עם ישראל מספרות המקרא ועד מכתבי הגניזה

 

אכילה והשבעת הרעב – זהו צורך בסיסי של האדם. אבל מעבר לצורך הבסיסי השתמשו אנשים בתקופות שונות באופן מובהק, אמנם שונה מתקופה לתקופה, במוצרי מזון בתור ביטוי לאידיאולוגית מחד ולמאבקי כוח ושררה מאידך.

  • לחם ובשר במקרא

במקרא נמצא מגוון של מוצרי מזון, אבל בדיקה, אפילו שטחית, מעלה כי השימוש במונחים בשר, ולחם, יין ומים – הם הרווחים ביותר, והם גם המסמלים מזון באופן כללי. די להגיד לחם והכוונה היא למזון בכלל.

שמות טז ח: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו; וְנַחְנוּ מָה, לֹא-עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל-יְהוָה.

שמות טז יב:: שָׁמַעְתִּי, אֶת-תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

 

לבד מהמסקנה שאלה היו מוצרי המזון הבסיסיים ביותר, מעניין לראות את השימוש במוצרים אלה בתור מטאפורות לתחומי עניין שונים.

  1. לחם

בגלל חיוניותו לקיום ובגלל ההזדקקות היומיומית לו, התרחבה משמעות המילה לכל מזון מוצק, כפי שניתן ללמוד מהצירוף השכיח לֶחֶם וָמָיִם (מלכים א, יח ד למשל), ואפילו לכל מזון שהוא, אפילו דבש (שמואל א יד 29-24). יותר מזה, המילה 'לחם' עשויה לציין את כלכלת האדם באופן כללי (בראשית ג 19), את פרי העץ (ירמיה יא 19) ואפילו את מזונם של בעלי החיים (תהלים קמז 9; משלי ו 8). כשפטרון הציע לנחות ממנו פרנסה הוא הבטיח לו לחם ומים:

שמואל ב, ט , ז: וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד אַל-תִּירָא, כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ, וַהֲשִׁבֹתִי לְךָ, אֶת-כָּל-שְׂדֵה שָׁאוּל אָבִיךָ; וְאַתָּה, תֹּאכַל לֶחֶם עַל-שֻׁלְחָנִי תָּמִיד.

 

מאחר שהלחם היה עיקר מזונו של האדם, קיבל הצירוף 'לאכול לחם' הוראה של לסעוד. אכילת משותפת של לחם הייתה גם חלק טקסי של ברית פורמלית. היא הראתה הלכה למעשה כיצד הצדדים חולקים זה עם זה את המזון הנחשב ביותר. מלכיצדק הוציא לחם ויין לפני שבירך את אברהם (בראשית יד 18), הברית בין יעקב ללבן לוותה בסעודת זבח: וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל-לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר. (בראשית, לא, נד), וסעודת קודש ציינה את הקשר בין יתרו לבין בני ישראל. יתרו, כהן מדיין, לקח עולה וזבחים לאלהים ואהרון וכל זקני ישראל באו לֶאֱכָל-לֶחֶם עמו לפני האלהים (שמות יח יב).

סעודה משותפת הייתה גילוי של רצון טוב, פורמלי או בלתי פורמלי, אבל היו שהשתמשו בה כמסווה לכוונות זדון. הם הזמינו את זולתם ללחם כדי שהוא יאמין בטוב כוונותיהם, ובלבם התכוונו להזיק לו. אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ   וְלִבּוֹ בַּל-עִמָּךְ. (משלי כג ז).

הצורך המתמיד של האדם בלחם להמשכיות קיומו מבחין אותו מהאלוהי מזה ומהחיה מזה. נאמר על משה וַיְהִי-שָׁם עִם-יְהוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה (שמות לד כח; ראו גם דברים ט‘ ט, יח). רוצה לומר שבכתיבת הלוחות נעשה משה במובן מסוים על-אנושי. על פי מסורות הבריאה שבבראשית ג יז-יט ובתהלים קד יד-טו, יכולתו של האדם לייצר לעצמו את לחמו מבחינה אותו מעולם החי.
גם בתוך העולם האנושי הלחם מסמן גבולות, בלתי נראים אולי, אבל מוחשיים מאוד, ולא רק בין גברים ונשים. גם גבולות בין ענים לעשירים, בין אזרחים למנהיגים, בין ימים כתיקונם לבין ימי מלחמה ומצור, בין קודש לבין חול ובין עברי לבין מצרי. טיב הלחם וכמותו שיקפו את מעמדו הסוציו-אקונומי של האדם ונסיבות חייו ברמה האישית והלאומית גם יחד.

בערבית משמעות המילה לַחְם היא בשׂר. ההנחה המקובלת היא שבקרב יושבי המדבריות היה הבשר המאכל העיקרי, ולכן התייחד בערבית השם לחם -שמשמעותו המקורית כללית, כאמור  – לבשר, ואילו בקרב העברים והארמים התזונה התבססה על התבואה, ומוצריה הם שנקראו בשם לחם.1

  1. בשר

התפיסה לגבי בשר במקרא מורכבת יותר. היא אינה פשוטה וחד-משמעית כמו התפיסה לגבי הלחם שהוא מצרך יסוד. יש קולות שונים, דעות שונות וסיפורים רבים המביאים את מגוון הקולות הזה. ממקהלת הקולות השונים אפשר להסיק שבשר הוא מזון מותרות, ולא כל אחד רשאי או יכול להרשות לעצמו לאכול ממנו, ומכאן נובעת כנראה הדיכוטומיה.

סיפורי בראשית מיטיבים לתאר את השניות הזאת:

בראשית אסר האל על בני האדם את אכילת הבשר:

בראשית א, כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע  לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי-כֵן.

אבל אלוהים עצמו אהב מאוד בשר והעדיף לכן את מנחתו של הבל, הכוללת קרבן בשר, על מנחתו הצמחונית של קין.

לאחר המבול, כשארבעים יום וארבעים לילה נאלץ האל לצום, ללא קרבנות, וסבל סבל רב, נ]קחו עיני האל לראות שאין כמו אכילת בשר לתענוג ולשובע:

בראשית ח, כא וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.

ואז הבין האל סוף סוף שגם האדם הוא חיה אוכלת כל ואוהבת תענוגות והתיר לו את הבשר:

בראשית ט ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה  כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל.

הדיכוטומיה נמשכת: מותר לאכול בשר אך זה לא רצוי. אולי משום שהתאווה לבשר מסמלת את הקלקול, את הפינוק, את חוסר ההסתפקות, את חוסר האמונה ואת חוסר הנכונות לסבול בשביל מטרה.

הרעיון מבואר היטב בסיפורי שמות, במדבר ודברים. אחת הדוגמאות הבולטות (והיא לא היחידה) היא פרשת "קברות התאווה".  נראה שכוונת האל הראשונית היא שהעם יזון רק על המן הצמחוני.  אולם –  וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. (במדבר, יא' 4).  התגובה הראשונה של האל לתלונות היא כעס ואש שאוכלת בקצה המחנה, אולם המרד כללי מדי,  כל העם מתמרד:  וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.  (שם, י).  בעיני משה רע – אולי מפני שמשה גדל כנסיך בארמון מלך מצרים, והמצרים לא אכלו בשר, ככתוב: כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן (בראשית, מו, לד). "וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל-מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת-תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ (שמות, ח, כא-כב). האם הכעס של האל הוא מפני שהעם רוצים לאכול בשר או בגלל שהם מתגעגעים לעבדות במצרים?  פתרון המרד הוא מתן בשר בצורת שלווים, לכן נראה שהבעיה במרד היא הרצון לאכול בשר.
המרד בלתי ניתן לשליטה והעונש אינו עוזר. אפילו משה כבר לא יכול יותר לעמוד בנטל ומבקש להתפטר מתפקידו: מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה (במדבר, יא, יג). אלוהים נכנע למרד ובלית בריה מבטיח לעם שיאכלו בשר. הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי-טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא" (שם, יח-כ).
האל אינו מציין שעצם אכילת הבשר היא רעה, אלא התלונה והגעגועים למצרים – וחוסר האמון באל אשר מבוטא על ידי כך. אבל למרות זאת;  כמה הרבה מאמץ ומלחמה בעד אכילת הבשר עד שהאל מתרצה. אלוהים ממלא את הבקשה אך אינו  מוחל לעם על התאווה העומדת בניגוד לרצון האל ולתכניות החינוך שלו. הוא העניש את  העם על שהמרה את פיו ואילץ אותו להעניק להם בשר. רבים מתים כתוצאה מהתאווה לבשר. הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי-שָׁם קָבְרוּ אֶת-הָעָם הַמִּתְאַוִּים (במדבר יא, כג-כד). האם המכה ניתנה בגלל הרצון לאכול בשר? היחס לבשר אינו סתם יחס למאכל מסוים. הבשר מסמל את השפע, הפינוק, העבדות הרוחנית לחומר, אי הסתפקות במועט,  בוז לחיי המדבר. יש כאן מאבק סמוי בין תרבות הארץ הנושבת המשגשגת, ארץ השפע, לבין ארץ הנוודים הרזה והמסתפקת במועט, המדבר. ה' הוא אלוהי המדבר. באים כאן לידי ביטוי שני קולות תרבותיים שונים המדברים כל אחד בשפתו, והמאבק הנורא ביניהם.2

התפיסה העקרונית כי לחם הוא מאכל הבסיס, ובשר מסמל את התאווה, הפינוק והשחיתות, נמשכת הלאה לאורך כל ספרי התנ"ך:

ישעיהו כב , יג: וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר, וְשָׁתוֹת יָיִן; אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת.

משלי כג, כ:  אַל-תְּהִי בְסֹבְאֵי-יָיִן   בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ.

 

 

  • לחם ובשר בספרות חז"ל

גם בתורה שבע"פ אנחנו מוצאים את מוצרי המזון הנזכרים לעיל בשימוש נרחב, אם כי פחות בהקשרים מטאפוריים ויותר בהקשרים פולחניים.

ההתייחסות ללחם כאל מזון באופן כללי באה לידי ביטוי יפה בתלמוד הבבלי:

ברכות נח א: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וקצר ועִמֵר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואח"כ אכל. ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני…

מעט ההתייחסויות ללחם ובשר בהקשרים מטאפוריים ממשיכים את הקו הקדום, המקראי. לחם -(ובהתאמה – מים) מוצר בסיס, המסמל את הצורך הבסיסי לתזונה לצורך קיום. בשר (ובהתאמה – יין) – מזון העשירים, המקולקלים, החוטאים, המפונקים, הבא לספק את התאווה ואת היצר.

משנה, נזיקין, סנהדרין, ח, ב: שהוא עבירה, אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין, אינו נעשה בן סורר ומורה: עד שיאכל בשר, וישתה יין, שנאמר "זולל, וסובא" (דברים כא, כ)

התלמוד הירושלמי, סדר זרעים, מסכת ברכות, דף כב, ב, פרק ג, הלכה א גמרא: שותה כל צורכו ולא אוכל בשר ולא שותה יין…

בבלי, סדר נזיקין, מסכת סנהדרין עא, א, גמרא: אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו ואומר (משלי כג) כי סובא וזולל יורש וקרעים תלביש נומה..

 

 

  • לחם ובשר במכתבי הגניזה, ימי הביניים, מאות 12-10

לא עסקתי במסגרת הזאת בכתבים תיאולוגיים, פרשניים ואידיאולוגיים, אלא אך ורק בתכתובת הדוקומנטרית העוסקת בחיי היום יום בקהילה היהודית בארצות האסלאם, כפי שהיא מתבטאת באמצעות כתבי הגניזה.

ביטוי תיאולוגי בהקשר זה אביא רק מכתבי הרמב"ם שחי במאה ה-12 בקרב החברה הזאת במצרים הממשיך את הקו שאנו כבר מכירים מהמקרא ומחז"ל.

רמב"ם משנה תורה, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק א: מפי השמועה למדו שהזולל הוא האוכל בשר ברעבתנות, וסובא השותה יין ברעבתנות.

הביטוי הדוקומנטרי

לחם ובשר, שני הביטויים המטאפוריים והריאליים לקיום בסיסי מחד, ולמאבקי כוח מאידך. לחם – המצרך הבסיסי של העניים, היווה את מוקד פעילות הצדקה, שהיה לה חלק מרכזי בהוויית קיומה של הקהילה, ומכאן גם שימשה מוקד למאבקי כוח בין אלמנטים שונים שרצו לשלוט בפעילות זאת מטעמים רבים ומגוונים. בשר – מצרך המותרות הבסיסי, שההתעסקות באספקתו, הריטואל של השחיטה, הכספים שגילגל השוק הזה – היוו בהכרח מוקד בולט ביותר של מאבקי שליטה הן בקהילה היהודית גופא והן בינה לבין מרכזי הסמכות ההיסטוריים, ארץ ישראל ובבל.

מקרה מייצג הוא קהילת פֻסטאט במצרים במאה ה-11, שיש לנו מידע רב עליה הודות למסמכי גניזת קהיר.

  1. חלוקת לחם – ביטוי למוקד כוח בקהילה היהודית בפֻסטאט (המאה ה- 11)

כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ. – דומה כי פסוק זה מספר דברים (טו יא) מציג הן את הבעיה בנצחיותה והן את הדרך האנושית-חברתית לפתרונה, או לפחות להביא להקלת מה בסבל שהיא מביאה עמה, מאז ועד היום. על פסוק זה ודומים לו, הן במקרא והן בספרות חז"ל, הסתמכו אלפי עניים יהודים לאורך הדורות כשפנו לעזרת אחיהם שגורלם שפר עליהם. פסוקים כאלה ודומיהם גרמו לעשירים לפתוח את ידם, אם כי לא תמיד, לא תמיד ביד רחבה, לא תמיד ברצון, אבל מתוך הכרת הצו האלוהי בתורת משה, והצו האנושי בספרות חז"ל.3

הקהילה היהודית לתקופותיה השונות ידעה תמיד להתארגן בתוכה כדי להקל על הפרטים החברים בה. מוסדות הסעד והרווחה של הקהילה היהודית תועדו במקורות רבים ושונים. ההקדש, (הוא הוַקף בערבית), מוסד הסעד של הקהילה יהודית בארצות האִסלאם, נחקר על ידי חוקרים חשובים לפרטיו.4  גניזת קהיר שימרה בתוכה עשרות מסמכים העוסקים בהקדש, בבעלי התפקידים שבו, ברכושו ובשימוש שנעשה בנכסיו לצורך החזקת רכוש הקהילה ולצורך הסעד. אם נתמקד בתחום העוני והנזקקים, נמצא שהקהילה מינתה מטעמה אנשים שהיו אחראים לבדוק מי זכאי לקבל צדקה, כמה ובאיזה תחום. אלה היו הפרנסים, לרוב אנשים עשירים, נכבדים ובעלי ייחוס או בעלי רקורד של פעילות ציבורית ופוליטית לצדו ולטובתו של מנהיג הקהילה. הקהילה הושיטה עזרה לנזקקים מקופת הקהילה בתחומים שונים ומגוונים כגון: מזון (לחם וחיטה), ביגוד, מגורים, תשלום מס הגולגולת, עזרה רפואית, חינוך, הוצאות קבורה, עזרה לזרים עוברי אורח ופדיון שבויים. עדויות רבות על כל אלה נמצאים ברשימות שונות בגניזה, שנערכו על ידי הפרנסים ועל ידי עוזריהם.5 נראה, אם כן, שהטיפול בנזקקים במסגרת הקהילה היה ממוסד ומובנה. לאור מידע זה מפתיע למצוא בגניזה מאות מכתבים שכתבו אנשים במצוקה, מכתבי בקשה לעזרה, שהופנו לא לקהילה ולמוסדותיה המוכרים, אלא לאנשים פרטיים. מדובר בעזרה חומרית. לא תמיד מיתרגמת הבקשה לסכומי כסף. לרוב נאמרים הדברים ברמז, מתוך בושה והרגשת חוסר אונים. אבל הדברים ברורים. המכתבים משקפים את כל המאות שגניזת קהיר משקפת, הווה אומר: מן המאה האחת-עשרה ועד המאה השש-עשרה. הם נכתבו על ידי אנשים שונים, תוך תיאור מצוקות שונות, אבל מכולן עולה הזעקה לעזרה, לא מן הקהילה, אלא מנדבנים וממנהיגים באופן פרטי.6 אמנם גויטיין, חוקר הגניזה הגדול, כותב כי צרכי הבסיס של כל הנזקקים טופלו במסגרת הקהילה, ורק מקרים מיוחדים ובעלי צרכים מיוחדים – נאלצו לפנות לעזרה פרטית, אבל מסקירת מכתבים רבים עולה שהכותבים פונים לעזרה פרטית בנושאים בסיסיים שלכאורה הקהילה היתה אמורה לטפל בהם.7

המשאבים לקופת הקהילה באו מכמה מקורות, בעיקר מעיזבונות של אנשים פרטיים ומאיסוף תרומות, ממגביות קבע וממגביות אד-הוק. אחת המגביות הקבועות היתה מגבית שבועית שתכליתה היתה חלוקת לחם לנצרכים, ולצידה מגבית חוזרת ונשנית לרכישת חיטה. בעוד שהתרומות השבועיות היו על פי הרשימות ששרדו תמיד בכסף, הרי התרומות לחלוקת החיטה נעשו בכסף מזומן או בשווה כסף. מתנות חיטה נחשבו הולמות וראויות יותר, זאת על פי העובדה שהן תמיד מופיעות במקום הראשון ברשימה. בעוד שאיסוף התרומות עבור חלוקת לחם הורכב ברובו מסכומים קטנים ואחידים, תרומות החיטה נבדלו זו מזו בכמותן. הסכומים שנדרשו לסוג זה של גמילות חסדים היו מן הסתם גדולים מאוד, שכן מקבלי הקצבות הלחם מופיעים גם  ברשימות של הנהנים מחלוקת החיטה. המגבית של איסוף החיטה בחודש אב בשנת 1178 מונה 110 בתי אב שתרמו למטרה זו במשך יומיים, אבל סביר יותר שהמהלך נמשך לכן אורך תקופת התענית של תשעת הימים הראשונים של חודש אב, זמן של חשבון נפש שנוצל היטב כדי לפרוט על מיתרי הרגשת החובה.8

בראש ובראשונה היתה החלוקה השבועית של הלחם, מצרך המזון העיקרי. לחם הוא האוכל הבסיסי בתודעת כל החברות האנושיות לאורך כל התקופות ההיסטוריות. כתבי הגניזה מספקים לנו מידע רב על לחם, סוגיו, סוגי החיטה שמהם נאפה, מחירי הלחם והחיטה בהתאם לעונות החקלאיות ושנות בצורת ושפע ועוד מידע מן הסוג הזה. חלוקת הלחם התנהלה דרך קבע לכל אורך המאות המשתקפות בגניזה, והיה מאפיין בולט של גמילות החסדים הציבורית. פעמיים בשבוע, בימי שלישי ושישי, נהגה קהילת פֻסטאט לחלק בין 500 ל-600 כיכרות לחם לכ-140 אנשים או משקי בית, כארבע כיכרות לכל מקבל בממוצע. הקפדה מרבית ננקטה כדי להבטיח שכל משק בית יקבל בדיוק את המגיע לו, עובדה העולה בבירור מהשינויים בהקצבות, הניכרים משבוע לשבוע, ואפילו מיום שלישי ליום שישי. ארבעה כיכרות לחם, שמשקלם הכולל הגיע לכ-1.750 גרם, לא היו מזון מספיק לשבוע; אבל הקהילה חילקה גם חיטה, ואולי פירוש הדבר היה שבהזדמנויות מיוחדות העדיפו אנשים עניים לאפות בעצמם את לחמם או להכינו בבית ומסרו לאפייה אצל אופה. בכמויות הלחם והחיטה, אפילו במשולב, לא היה כדי לספק יותר מאשר קיום בסיסי. לכמה גרים, כנראה אירופים ממוצא מיוחס, הוקצבו כמויות גדולות מהרגיל של חיטה, אולי משום שהרגלי האכילה שלהם היו כה שונים מאלה של האוכלוסייה המקומית.9

נושא העוני בולט מאוד בכתבי הגניזה. אם ניקח בחשבון את כל הרשימות, המכתבים והשטרות העוסקים בענייני ההקדש הממוסדים, ונוסיף להם את מאות המכתבים הפרטיים המשוועים לעזרה כלכלית, לא נוכל שלא להתרשם שמדובר באחוזים גבוהים של כלל האוכלוסייה היהודית שהיו על סף רעב.  ניתן להסביר עובדה זו בהסברים שונים, החל ממצוקת מס הגולגולת ומסים אחרים שהוטלו על בני החסות וכלה במיקומה של הגניזה בבית הכנסת שבו נערכו רוב הפניות אל מצפונו של הציבור, גם הכללי וגם הפרטי. מכל מקום, אין אפשרות להתעלם מן העובדה שמדובר בכמות מרשימה של אנשים הנתונים במצוקת עוני.

בולטת העובדה שהפונים כולם פורשים סיפור מצוקה שיש בו נסיבות מיוחדות, כלומר, לא 'סתם עניים' אלא אנשים שנקלעו למצבים מיוחדים וטרגיים. בהם נמצא סוחרים שאיבדו את הונם כתוצאה מאסון טבע כגון סערה בים, או אסון אנושי כגון מלחמה ושבייה. תוצאות מובהקות של המלחמות שהתנהלו באופן קבע באזורי הים התיכון היו השבויים למיניהם, אלה שעדיין לא נפדו ויש לפדותם, ואלה שכבר נפדו ומצוקתם הכלכלית בעקבות השבייה רבה. מקרים מיוחדים היו הגֵרים, על פי רוב נוצרים מביזנטיון, שנתפסו לקסמה של היהדות ואיבדו בגלל צעדם הנועז את ביתם, את משפחתם, את מולדתם ואת רכושם ונאלצו לחיות על חסדי הבריות בני דתם החדשה.

במכתב קרוע וקטוע של גֵר לגבירה אפשר לקרוא את המשפטים הבאים:

" …היו מגישים לפניי יב מטעמים ויותר…  וגם לחם חמודות טוב עד למאד יוכן…  בקשתי מיום אשר באתי בארץ ישמעאל… ולא יכולתי כי לא בא לו כל … ועל זה לא יכלתי עד שמצאתי חן… תשלח אלי הלחם ושמחתי…   ".

הכותב מתייחס לסוג מסויים של לחם, לחם חמודות, לחם יוקרתי יותר מן הלחם הפשוט, שאותו נהג לאכול בימי היותו פקיד כנסייתי גבוה. הכותב מתלונן על כך שמאז עזב את מולדתו וגלה לארצות האִסלאם בעקבות התגיירותו, לא זכה יותר לראות את הלחם האהוב עליו ולטעום ממנו, עד שפגש בגבירה הנדיבה שהואילה לספק לו מן הלחם הזה, ועל כך הוא מודה לה.10

מקום חשוב במכתבי הבקשות תופסים החולים ובעלי המום למיניהם, שלעתים מדברים על מחלתם באופן כללי ולעתים – מפרטים ומדגימים לפרטי פרטים. כמה מן הכותבים מציינים את עובדת היותם זרים במקום, עוברי אורח ממקומות רחוקים, בעיקר עוברי אורח מארצות הנוצרים שנקלעו לארצות האִסלאם, בעלי ילדים רבים, ואלה שנרדפו על ידי 'בעלי המס' – הם גובי מס הגולגולת מטעם השלטונות. דוגמה אחת של רשימה מפֻסטאט, אשר בה שיעור הזרים המזוהים לפי שמותיהם המקומיים גבוה, היא רשימת חלוקת חיטה. רשימה זו כוללת קטע המונה 33 שמות בערך, וכתוב בראשיתה: 'אלה שלא קיבלו את מנותיהם (אלבאקיין בלא אכד),  שליש מהם זרים -אם מפרס ואם מרוּם (ביזנטיון), אם מארץ-ישראל, ואם מערים אחרות במצרים.11 נתונים אלה יוצרים רושם מוצק, אשר עמד מאחורי דבריו של גויטיין כי 'זרים מכל פינות הים התיכון מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר המופיעה ברשימות הסעד'.12

לכאורה – כל אדם הוא מקרה מיוחד, כל אדם מצוקתו וסיפורו. נשאלת השאלה במי טיפלו מוסדות הסעד והצדקה. מי הם 'סתם עניים', שבהם לכאורה טיפלו מוסדות הסעד, ומי הם עניים בעלי צרכים מיוחדים, שהמקרה שלהם היה מעל לכוחם של מוסדות הקהילה ונזקקו לפנייה אישית אל נדבנים פרטיים. נראה שיש להגיע למסקנה שכמות הנזקקים היתה כה גדולה עד כי מוסדות הקהילה לא יכלו לעמוד בעומס. נזקקים רבים נאלצו לפנות לנדבנים פרטיים משראו שאין הם נענים. עולה גם כי הפרנסים, אלה שהיו ממונים מטעם הקהילה להחליט מי זכאי לצדקה, פעלו כנראה על סמך קריטריונים נוקשים מאוד, אולי בגלל המצוקה הכספית ומיעוט המשאבים. לא פעם נשמעת נימת תלונה כלפי הפרנסים שלא נענו לתביעות הפונים. במקרים כאלה העדיפו הפונים לפנות לנדבנים פרטיים במכתבי תחינה. למשל:

"קבלתי פניהם הנעימים ויש לי היום שלשה… לא נתן לי הפרנס אלא שלשה זוזים בלבד… בשבת שעברה לא היה בביתי כל אלא בצלים בלחם ומה פשעתי לפרנס ומה חטאתי לו כי לא יתן לי כלום ואני ברוב בשתי לא אוכל שאדבר לו כלום לא נהייתי נהוג באילו הדברים הקבה יודע כי אני חולה הרבה ואתאוה בשר ויין ולא יש בידי מה שאקנה מה שיתן האל אדֹנִי ומרי אמור לפרנס…"

בשבת שעברה הפרנסים נהגו לדאוג לכך שלעניים ולחסרי כל יהיה לפחות לחם כדי לחגוג אתו את השבת, חלוקת הלחם והקמח למצרכים נעשתה על פי רוב בימי ששי, לקראת השבת. בצלים בלחם. הבצל נחשב למאכלם של העניים. באחד ממכתבי הגניזה נאמר על דרך ההשאלה: 'ותעזרו לשוב אל ביתו לאכול בצל בירושלים ולא תרנגול במצרים' כלומר: עדיף לחם עוני בירושלים על פני סיר הבשר במצרים.

ומה פשעתי לפרנס מנוסח המכתב עולה אפשרות קיומם של משקעים אישיים בין המבקש לבין הפרנס. לרוב מינתה הקהילה את הפרנסים מקרב נכבדיה ועשיריה, כי עליהם יכלו לסמוך כשמדובר ברכוש הציבור, ההקדש. מן המכתב הזה עולה שפעמים רבות לא יכלו הנזקקים לסמוך על האנשים שהקהילה הפקידה אותם לטפל בענייניהם ונאלצו לפנות אל גורמים פרטיים. ברוב בשתי. המכתב מהווה אמירה אופיינית לאדם שנאלץ לפנות לצדקה. אמירות כאלה מצויות גם במכתבי בקשה אחרים: הבושה לחשוף את עצמם, ההודעה שמעולם לא עשו זאת קודם לכן, שלא הורגלו בדברים אלה. אלמנט הבושה חזק מאוד במכתבים האלה. חולה הרבה במכתבי הגניזה ניכר עניין רב בנושאי בריאות ומחלה. איחולים לבריאות נמצאים כמעט בכל מכתב. ניכר שהנושא העסיק מאוד את החברה בימי הביניים. ממכתבי הסוחרים מן הגניזה עולה שתרופות היו סחורה מבוקשת ביותר. הרופאים תפסו מקום נכבד ביותר בריבוד החברתי והגיעו עד למעלות האצולה והארמון. בשר ויין: בשר אכלו בעיקר בשבתות ובחגים. רק אנשים בעלי הכנסה יכלו להרשות לעצמם לאכול בשר ולשתות יין. יין שתו בשבתות, בחגים ובחגיגות משפחתיות.13

נושאים בולטים במכתבים אלה הם המזונות והבגדים. לרוב לא מדובר בבקשה כספית אלא בעזרה ראשונית ביותר למילוי הצרכים הבסיסיים של מזון ולבוש. הפונים משתדלים לפרוט על הנימים הרגישות ביותר בבקשם שיעניקו להם לפחות לחם כדי לקיים את השבת כהלכתה. בדרך כלל הפנייה היא לא לטובת הפונה עצמו, אלא למען ילדיו הרעבים, פנייה שקשה לעמוד בפניה. את נושא הילדים מנצלים גם באיחולים למעניק. מרבים לברך אותו בפרי בטן, או לחלופין באיחולי הצלחה לצאצאיו.

הפניות לעזרה היו בראש ובראשונה אל נשיאים, גאונים, ראשי קהילה ומנהיגי ציבור, כאלה שמעמדם החברתי חייב אותם לתת דוגמה ומופת לאחרים, במלים אחרות, קבוצת העילית. מנהיגים אלה היו על פי רוב גם אנשים עשירים שידם משגת וגם למדנים שבקיאותם בהלכה ובמצוות היתה לכאורה צריכה לשמש תמריץ לנהוג על פי אותן מצוות. לעתים נזכר במכתבים המנהיג בשמו המפורש, לעתים נזכר רק בתאריו ובכינויי הכבוד המתלווים לתפקידו כגון "נשיא כל הגולה" או "הרב הגדול".

פנו גם אל עשירים וגבירים, כאלה שאינם מנהיגי הקהילה בפועל, אלא המושכים בחוטים מאחורי הקלעים, בעלי המאה ובעלי הדעה, אלה שיש להם קשרים עם החצר והממשל המוסלמי ויש להם השפעה גם במהלכי הקהילה. הפנייה אליהם התבססה בעיקר על מעמדם החברתי המחייב.

חשיבות יתירה יוחדה על ידי הפונים לנשים, שלהן יוחסו בדרך כלל מידות תרומיות של נדיבות ורחמים. הפניות נעשו לנשים בעלות רכוש, על פי רוב אלמנות או גרושות, כאלה שהן עצמן שלטו ברכושן ויכלו להעניק מטובן, או לאמהות של בעלי תפקידים ובכירים בקהילה, במטרה להניע באמצעותן את לב בניהן:

" … ובסיכום, היום יום ששי, בחיי בני ישראל אם הגיע לביתי מזון כלשהו, לא לחם ולא בדומה לו. ואין לי יכולת לדבר מאלה. ואבקש ממך שתואיל בטובך למעני לבקש ממנה ולהדריך אותה למען פרנסת ילדי בפעם הזאת, בשבת הזאת בכל דבר שתואיל בטובך לעשותו, (למען) יעברו באמצעותו את הזמן הבוגדני, ואני נשבע במה שאני מאמין בו, לו התגלה לך מצבי ומצבם, היית יודע שהם ראויים…"14

האתוס התרבותי היהודי, הגורס דאגה לעניים, שירת את צרכיה של העילית המנהיגה ותרם מחד לחיזוק מערכת היחסים וערוצי הקשר בין חבריה, ומאידך לתיחזוק התחרות הסמויה והגלויה בין חבריה. לכאורה הצטייר מנגנון הצדקה כהירתמות ספונטנית לפתרון בעיות מצוקה מידיות, מנגנון הפועל באורח בלתי רשמי ופתוח לכל יוזמה אישית או קבוצתית. אך למעשה היה נתון מנגנון זה באופן מוחלט בידיה של קבוצת העילית.

תרומה למען עניים ונזקקים היא ערך תרבותי בסיסי בחברות רבות. לתרומה תפקיד חברתי חשוב ובה בעת היא משמשת אצל הפרט כמעשה בעל מטען סמלי, הכרוך ברגשות עזים של חרדה קיומית וחמלה. הצדקה נתפסה בעיני הנדבנים כמעין ביטוח או השקעה לעתיד וסייעה להשקיט חששות מפני תהפוכות הגורל. מעבר לקיום מצוה החוזרת ונשנית בתור הוראה אלוהית במקרא ובתורה שבע"פ, היה לנדבנים גם רווח סמוי מנדבתם. הם קנו להם שם ומוניטין. שם טוב היה אחד הנכסים החשובים לתחזוקת העילית המנהיגה.15

רכישת השם הטוב התבטאה הרבה פעמים בשירי שבח שכתבו משוררים. שירה היתה שפת התרבות של התקופה. אדם שרצה להתפרסם דאג לכך שיכתבו לו שירים רבים ככל האפשר. בשירים תמיד נהגו להכניס איזכורי נדיבות:

"   …רוב ימיו ערך שולחן לכל מוצרך וגם דרך דרך לפרש בביאורים…"

"  … הנדיב ונדבותיו אדירים מרוברבים כהרים וכל הנדיבים זולתו…"

"  …דלתותיו לכל הלך פתוחים ואזנו משמוע שוא נעולה …"

" … ילוה לארחיו כל שבותם שלשה לוָיה גם שתיה גם אכילה …"

" …  רעיבי לב משביע טובו וגם ערום מכסהו בשמלה …"16

העניין הרב שהיה לחברי העילית לעסוק בעזרה סוציאלית סייע כמובן לשכלולו ולייעולו של מנגנון הצדקה. בהעדר מוחלט של כל מוסד שלטון ציבורי המופקד על כך, יש להניח כי היה זה המוצא היחיד והטוב ביותר לטפל בבעיה. עם זאת קשה להתעלם מהעובדה, שהאינטרס המובנה שהיה לעילת לקיים ולשמר את המנגנון הזה – ששירת את צרכיה היא ביעילות כה רבה – תרם רבות להיווצרות שכבה קבועה של עניים נודדים.17

האחריות על נכסי ההקדש, ובעיקר על הקצאת המשאבים וחלוקתם לצרכי הקהילה ולנצרכים, היתה עמדת כוח בעלת משמעות רבה בקהילה. כל הנושא היה באופן מסורתי תחת פיקוחו של ראש הקהילה, הוא החבר, הוא אב בית הדין, הוא סמוכו של הגאון ועושה דברו. הוא שהיה ממנה את בעלי תפקידים בקהילה, באישורו ובגיבויו של הגאון. אבל החבר לא היה משוחרר מלחצים וממארבים פוליטיים. אדרבא, על פי מסמכי הגניזה נמצא שהופעלו עליו לחצים חברתיים, כלכליים ופוליטיים מכל צד מעוניין במינוי. להיות מעורב בענייני ההקדש ולהתמנות פרנס בקהילה, היה בזה משום עמדת כוח חברתית, סמל סטאטוס וביטוי לכוחו ולעושרו של הנבחר. ויותר מזה, ממונים לתפקידים כאלה היו יכולים להיות בעלי פוטנציאל להגיע להנהגת הקהילה ולחסדו של הגאון, אם היו עושים את המהלכים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים הנכונים. כלומר, ראש הקהילה היה נתון תמיד למאבקים פוליטיים כדי לשמור על מעמדו. מאבקים אלה באים לידי ביטוי במכתבי הגניזה. בקהילת פֻסטאט כיהנו בדרך כלל שלושה עד ארבעה פרנסים בעת ובעונה אחת, והם שהחליטו על חלוקת המשאבים. לא אחת נחלקו הדעות גם ביניהם והגיעו עד לסכסוכים קולניים שהקהילה כולה היתה מודעת להם.18

  1. הבשר והשחיטה – מוקד למאבקי כוח

עוד מוסד אחד חשוב ביותר וגם שנוי מאוד במחלוקת היה מוסד השחיטה. הבשר היה מצרך יקר, היה צריך לשלם עליו הרבה מיסים, גם לשלטונות המוסלמים, גם למנהיג הקהילה וגם לגאון, כולם רצו ליהנות מפירותיו. רק אנשים בעלי אמצעים יכלו להרשות לעצמם לאכול בשר, בעיקר באמצע השבוע. בשבת היו עושים מאמצים לאכול בשר, אבל רובם הסתפקו באכילת בשר בחגים. העניים הסתפקו בעוף או בדג. שימוש במונחי מזון בתור מטאפורה ספרותית מוכיח לנו שבמקום כמו ירושלים הענייה, אפילו תרנגול נחשב מותרות: באחד ממכתבי הגניזה נאמר על דרך ההשאלה: "ותעזרו לשוב אל ביתו לאכול בצל בירושלים ולא תרנגול במצרים", כלומר: עדיף לחם עוני בירושלים על פני סיר הבשר במצרים. בצל נחשב למאכלם של העניים.19

השוחט היה צריך להיות אדם בקיא בהלכה, בקיא בחוקי השחיטה, מקובל על הבריות ומהימן על ראש הקהילה ועל הגאון, שלהם היה צריך להעביר את האחוזים הכספיים שלהם. מכיוון שהרבה כסף היה כרוך בנושא השחיטה, היתה השחיטה מוקד למאבקים בלתי פוסקים בין הבבליים והירושלמים, כשכל קבוצה רצתה לתפוס שררה על השחיטה, בין אישים שונים שכל אחד מהם רצה לתפוס את המעמד של השוחט או של השחיטה, בין הגאון לבין השוחטים, בין ראש הקהילה לבין השוחטים. הרבה מאוד מחלוקות וסכסוכים היו סביב נושא השחיטה, וסכסוכים אלה באים לידי ביטוי מאוד חזק במכתבי הגניזה. בשחיטה היו מעורבים כמה בעלי תפקידים, שאת כולם מינתה הקהילה, או נכון יותר, בעלי השררה בקהילה, באישור הגאון. התפקידים היו השוחט, האחראי על שוק השחיטה, הבודק, השומרים בלילות. את שכרם היו מקבלים לפי ההכנסות מהשחיטה, לאחר שקיזזו מהם את המסים לממשל, לגאון ולקהילה. ברור ששכרם היה מועט ביותר ולכן היה השוחט גם האחראי על השחיטה וגם הבודק, כמובן רק אם השביע את רצונם של מנהיגי הקהילה. כך נוצר הפרדוקס של השחיטה, שעל פיו היתה השחיטה מקור הכנסת כספים חשוב ביותר ומשפיע ביותר מחד, ואילו העובדים בו נאלצו להסתפק במשכורת רעב מאידך. בדרך כלל, מכיוון שהשחיטה היתה מקצוע מסובך שדרש הרבה מיומנות ולמידה, היה המקצוע הזה עובר מאב לבן, כשהבן כבר מילדותו הוכשר לכך על ידי אביו. אבל כל פעם מחדש היה צריך לקבל את אישור הקהילה ואת אישור הגאון.

השחיטה בפֻסטאט התקיימה בשני שווקים. מלכתחילה היתה השחיטה בשווקים נתונה למרותה של ישיבת ארץ ישראל, שקיבלה, הוא והגאון שעמד בראשה חלק (שליש או מחצית, בתקופות שונות) מהכנסות השחיטה, ולמרותו ופיקוחו של מנהיג קהל הירושלמיים, בא כוחו של הגאון בפֻסטאט. במהלך המאה ה-11, בעיקר בשנות השלושים, עם התעצמותו, תבע קהל הבבליים בפֻסטאט גם לעצמו חלק מהסמכות ומההכנסות. התביעה נעשתה בגיבויו של גאון פומבדיתא בבבל, שרצה גם הוא חלק במקור הכוח והממון הזה. הגאון הירושלמי הגיב על הכוונות האלה בסידרת מכתבים חריפים וכועסים, ובהם ביטויי מרירות קשים כגון:

" …כנראה רצה (רב האיי, גאון פומבדיתא שבבבל) שאקיים בידו את הרשות בכל ההכנסות של פֻסטאט. רצה לקחת אותן לעצמו, אם שיתפרנס הוא עצמו או שיַפנה אותן למי שירצה, בעוד שאני אשאר בחוץ, הקרן בידי והעטין בידו…"

ובמכתב אחר:

"…ובנוגע לאשר הזכרת במכתבך בנוגע לשווקי השחיטה ובנוגע לממונים עליהם כדי לבדוק אם הבשר כשר, התפלאתי מאוד כשהוא (ראש קהל הבבליים בפֻסטאט) מינה את בנו בתור אחראי לנושא. איך העיז לעשות בניגוד להחלטת בעלי הסמכות בקהילה לנסות ולהעביר את ההכנסות אליו…  כפי שקהל הירושלמיים והכנסותיו הוא על שמי, יהיה קהל הבבליים והכנסותיו על שמו.. האמנם מטרתו לעקור את שם ישיבת ארץ ישראל ממצרים?…………"

הרוחות בין שני הקהלים ושני מרכזי הסמכות שלהם סערו סביב נושא השחיטה במשך כמה שנים. ככל הנראה נעשה ניסיון למצוא מוצא של פשרה על ידי הקצאת שוק אחד לבבליים ושוק אחד לירושלמיים, אך גם ניסיון זה לא צלח. המחלוקת היתה על שליטה ועל מקור הכנסה, והתבטאה בשוק השחיטה והבשר.20

 

לסיכום

לחם ובשר, שני הביטויים המטאפוריים והריאליים לקיום בסיסי מחד, ולמאבקי כוח מאידך. המזון הבסיסי היווה כר פעולה נרחב למאבקי כוח ושררה בין קבוצות שליטה פוליטיות וחברתיות בקהילה היהודית בפֻסטאט ובמרכזי הסמכות שלה, ארץ ישראל ובבל. בחלק הראשון עסקנו בלחם – מאכל הבסיס של העניים. בחלק השני עסקנו בבשר – מאכל התאווה של כולם, שרק העשירים יכלו להרשות לעצמם. לאחר כל תיאורי העוני והרעב שבחלק הראשון, עלינו לקחת בחשבון שהיו גם עשירים מופלגים בקהילה היהודית בפֻסטאט, שעל שולחנם עלו מאכלי תאווה. עד כדי כך, שהמטבח היהודי נודע לתהילה בכל המרחב. בכתבים מוסלמים נמצא שהמוסלמים ראו את היהודים כשטופי תאווה לענייני אכילה וקולינריה. פתגם ידוע ברחובות פֻסטאט היה: 'לישון במיטה של נוצרים וליהנות מאוכל של יהודים'. אימרה אחרת כבר נודעה מראשית ימי הביניים המוקדמים ברחוב המוסלמי: 'מכל הנאות העולם הזה המוסלמים מעדיפים סקס, הנוצרים – כסף, הפרסים – מעמד, והיהודים – אוכל'.

 

 

הערות

1. מזור, הלחם במקרא.

2. אולצ'יק, אלוהים והצמחונות.

3.  ברקת, מכתבי בקשה. ראה בעיקר עמ' 359.

  1. 4. גויטיין, Vol. II, 1971, pp. 91-143,, ושם ביבליוגרפיה נוספת; גיל, ההקדש, עמ' 27-5, ושם ביבליוגרפיה נוספת; ואזה, ההקדש. גם בארצות הנוצרים היו מוסדות סעד קהילתיים וגובשה השקפת עולם בנושא הזה. ראה למשל: הורביץ, עמ' 237-209. המחקרים החדישים ביותר בתחום זה הם שני ספריו האחרונים של מרק כהן.
  2. 5. על הפרנסים: אשתור, עמ' 133-131; גויטיין, עמ' 80-77, 126-121; גיל, ההקדש, עמ' 52-47; ואזה, ההקדש, עמ' 55-52; ברקת, הפרנס, עמ' 102-93; ברקת, שפריר מצרים, עמ' 62-60.
  3. 6. ברקת, מכתבי בקשה.
  4.  7. גויטיין, 1971, Vol. II, עמ' 143.
  5. 8. שם, עמ' 110-108.
  6.  9. שם, וראה גם גויטיין, 1983,IV, עמ' 234-244.
  7. 10. ברקת, מכתבי בקשה, עמ' 377-374.
  8. 11. כהן, הלכה ומציאות, הערה 7.
  9. 12. שם, הערה 8. וראה: גויטיין, 1971, Vol. II, עמ' 460-461; הנ"ל, 1967, Vol. I,עמ' 56.
  10.  13. ברקת, מכתבי בקשה, עמ' 381-379.
  11. 14. שם, עמ' 389-385.
  12. 15. פרנקל, עמ' 223.
  13.  16. לקט שורות משירים של עלי בן עמרם, בארי, עלי החבר, וראה למשל: עמ' 312.
  14. 17. פרנקל, עמ' 225.
  15.  18. ברקת, שפריר מצרים, עמ' 62, 70-69.
  16.  19. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 505.
  17. 20. ברקת, שפריר מצרים, עמ' 64-62.

 

 

מפתח ביבליוגרפי

אולצ'יק, אלוהים והצמחונות –  ש' אולצ'יק, 'אלוהים והצמחונות', שלומדיםhttp://www.shlomitoltchik.com/168.php

אשתור – א' אשתור, 'קוים לדמותה של הקהילה היהודית במצרים בימי הביניים', ציון, ל (תשכ"ה 1965), עמ' 133-131.

בארי, עלי החבר – ט' בארי, 'עלי החבר בן עמרם, משורר עברי במצרים',  ספונות, סדרה חדשה, ח (כג), עמ' 345-279.

ברקת – הפרנס, א' ברקת, 'אברהם הפרנס בן מבשר', פעמים, 54 (תשנ"ג, 1993).

ברקת, מכתבי בקשה – א' ברקת, "'פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך' –  מכתבי בקשה לעזרה מן הגניזה", תעודה, טז-יז, תשס"א, 2001, עמ' 389-359.

ברקת, שפריר מצרים – א' ברקת, שפריר מצרים; ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, תשנ"ה 1995.

גויטיין – S. D. Goitein, A Mediterranean Society, 1967-1988, 5 vol.

גיל, ארץ ישראל – מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (1099-634), תל-אביב תשמ"ג, 1983, שלושה כרכים.

גיל, ההקדש – M. Gil, Documents of the Jewish Pious Foundations from the Cairo Geniza, Leiden 1976.

הורביץ – א' הורביץ, 'ויהיו עניים (הגונים) בני ביתך: צדקה, עניים ופיקוח חברתי בקהילות יהודי אירופה בין ימי הביניים לראשית העת החדשה', דת וכלכלה; יחסי גומלין (בעריכת מ. בן-ששון), תשנ"ה, 1995.

ואזה, ההקדש – א' ואזה, ההקדש היהודי על פי מסמכי הגניזה הקהירית, עבודת גמר לקראת התואר מוסמך, תשנ"א 1991.

כהן, הלכה ומציאות – מ"ר כהן, הלכה ומציאות בענייני צדקה בתקופת הגניזה, גירסת האינטרנט,

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=17304

כהן, עוני – Mark R. Cohen, Poverty and Charity in the Jewish community of Medieval Egypt, 2005.

כהן, קול העניים –          Mark R. Cohen, The Voice of the Poor in the Middle Ages: An

 Anthology of Documents from the Cairo Geniza, 2005.

מזור, הלחם במקרא – ל' מזור, 'הלחם במקרא בחיי הפרט והכלל', עת נקרא, קריאות בין תחומיות במקרא, החוג למקרא, האוניברסיטה העברית בירושלים, 3 (2015),

http://www.etmikra.cet.ac.il/%d7%94%d7%9c%d7%97%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%a8%d7%90-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%99-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%98-%d7%95%d7%94%d7%9b%d7%9c%d7%9c/

פרנקל – מ' פרנקל, "האוהבים והנדיבים", עלית מנהיגה בקרב יהודי אלכסנדריה בימי הביניים, ירושלים תשס"ז, 2007.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה