ימי הביניים – לא מה שחשבתם 8

 

פגישה מס' 8 (1  בנובמבר 2009)

 

המאה ה-11 רבת התהפוכות

 

במזרח: התפוררות הח'ליפות העבאסית ועליית הפאטִמים

 לממלכה העבאסית, שהתחילה את שלטונה בשנת 750, היו בעיות קשות מאוד מבית ומחוץ, הממלכה הזאת הגיעה לשיאה מבחינת כלכלה, תרבות ושלטון בסוף המאה ה-9 וראשית ה-10. אבל כבר באמצע המאה ה-10 מתחילות הבעיות והקצוות של האימפריה מתחילים להתפורר. מפקדים מוכשרים, בעיקר תורכים, תפסו שלטון ויוזמה ולקחו לעצמם עצמאות בשטחים מסוימים והח'ליפים שכבר לא היו ערבים אלא כבר היו תוצאה של נישואים עם פרסים ותורכים, התקשו מאוד להתמודד עם

האימפריה העצומה הזאת ועם ההתפוררות בקצוות. במהלך המאה ה-10 ניתקו מהממלכה העבאסית האזורים של מצרים, ארץ ישראל וסוריה על ידי מפקדי צבא, מושלים מקומיים, בעיקרם תורכים אבל גם סודאנים, ובמהלך כל המאה ה-10 נאבקה הממלכה העבאסית כדי לשמור לעצמה את השלטון באזורים האלה של מצרים, ארץ ישראל וסוריה.

ברבע האחרון של המאה התשיעית התגבשה בעולם המוסלמי התנועה האִסמעילית, שפרשה מן השיעה על רקע מחלוקת דתית-פוליטית בנוגע לאִמאם השביעי. תנועה זו הקצינה את עקרונות השיעה עד כדי פרישה של ממש מן האִסלאם גופו. חבריה ביקשו לבנות חברה מוסלמית חלופית לחברה הסוּנית המסורתית, ואת תורתם הפיצו באמצעות תועמלנים ובאמצעות הקמת קבוצות חשאיות בכל רחבי העולם המוסלמי. בשנת 893 החל להתגבש בצפון אפריקה פלג נפרד של האִסמעילים שקראו לעצמם פאטִמים (על שם פאטמה, בת הנביא מוחמד ואשתו של עלי). הם הצליחו לרכז סביבם צבא של בני שבטים בֶּרבֶּרים מקומיים והקימו ממלכה פאטִמית במַגרִבּ שמרכזה היה בעיר קַירַואן ובעיר הנמל שהם הקימו לידה, מַהדיה. המטרה שהציבו לעצמם היתה כיבוש העולם המוסלמי, בעיקר בגדאד, והפצת תורתם ברחבי העולם.

בשנת 969 עלה בידי הח'ליפה הפאטִמי אלמֻעִז לכבוש את מצרים, לאחר הכנות מדוקדקות בראשות הוזיר היהודי שהתאסלם, יעקוּבּ אִבּן כִּלִס. מקץ שנה כבשו הפאטִמים גם את ארץ ישראל ואת סוריה והקימו להם בירה חדשה לממלכתם, אלקאהִרה (קהיר), ליד עיר הבירה הישנה של מצרים, פֻסטאט. בנו של אלמֻעִז, אלעַזיז, המשיך לגבש את הממלכה החדשה, נטש את המַגרִבּ והתרכז במצרים, בארץ ישראל ובסוריה. במאתיים שנות שלטון הפאטִמים ידע האיזור פריחה כלכלית ותרבותית. הח'ליפים הראשונים, אלמֻעִז ואלעַזיז (996-969), השקיעו מאמצים מיוחדים בפיתוח המסחר והכלכלה של הממלכה, והפכו את מצרים למרכז הסחר העולמי, בהחליפם את הממלכה העַבּאסית השוקעת. קהיר הפכה להיות הסמל לעושר ולפריחה, כמו  בגדאד לפניה. מאמץ רב  הושקע גם בתחום התיאולוגי ובקהיר הוקמה מדרסה גדולה שנקראה אלאַזהַר, ששימשה המרכז העולמי לאמונה האִסמעילית.

בחצר הפאטִמית התקיימו מיפגשים תרבותיים, דתיים ופילוסופיים מפרים, למרות היותם של האִסמעילים נוקשים וקיצוניים בהשקפותיהם. נוקשות זו באה לידי ביטוי בעיקר בימיו של הח'ליפה אלחאכִּם (1021-996), שהיה יוצא דופן בדעותיו ובמעשיו ונקט צעדים קיצוניים כדי לקדם את הרעיון המשיחי בדבר האִמאם הנעלם (המַהדי), והפצת התורה האמיתית בעולם, המונח ביסודה של האִסמעיליה. הוא נקט דרך שלא היתה מקובלת על האִסלאם המסורתי בממשו באופן קיצוני את עקרונות תנאי עֻמַר, שהם תנאי ההשפלה על בני החסות, היהודים והנוצרים. בנצלו את תנאי עֻמַר גזר על היהודים והנוצרים גזירות שונות ומשונות, כשהקשה מכולן היתה הרס כנסיות ובתי כנסת, שהגיע לשיאו בהרס כנסיית הקבר בירושלים בשנת 1009, מעשה שהרעיש וקומם את העולם הנוצרי והמוסלמי כאחד. כיוון שנקט בצעדים מגבילים ולא מקובלים גם נגד האוכלוסייה המוסלמית סוּנית בארצו, סופו שנרצח בחשאי בשנת 1021, ומותו המסתורי גרם לצמיחת כת מיסטית חדשה, הדרוזים.

לקראת סוף המאה החלו התורכים הסלג'וּקים לאיים מצפון, ובשנים 1073-1071 כבשו חלקים ניכרים מסוריה ומארץ ישראל. בשנת 1099 כבשו הצלבנים את סוריה ואת ארץ ישראל במהלך מסע הצלב הראשון, וכך איבדו הפאטִמים לצמיתות את שליטתם באזורים אלה.

באופן כללי התאפיינה הממלכה הפאטִמית בשלטון לא יציב. הח'ליפים עלו לשלטון בעודם ילדים, ולאמהותיהם ולוַזירים שלהם היתה השפעה רבה על הנעשה בממלכה. הצבא השכיר של הח'ליפים היה מעורב באופן פעיל בענייני הממלכה, וניגוד האינטרסים בין מרכיביו השונים הכתיב במידה רבה את מדיניותה. לגורמים שונים כמו לבדווים, לקַרמַטים (פלג אחר של האִסמעילים), לקבוצות תורכיות שונות, לעַבּאסים ולביזנטים, היו טענות של חזקה על ארץ ישראל ועל סוריה. עקב כך התנהלו מלחמות בלתי פוסקות באזורים אלה, שתבעו השקעת משאבים רבים מאוד מצד הפאטִמים. מצרים עצמה סבלה לעתים מזומנות מבצורת, מרעב וממגיפות. אך בו בזמן ניכרה בה גם התפתחות גדולה, שהפכה אותה למרכז הסחר של אגן הים התיכון. הפאטִמים החלו לפתח את המסחר בעודם במַגרִבּ. עם כיבוש מצרים, ארץ ישראל וסוריה הרחיבו את נתיבי השיט בים התיכון ואת דרכי התעבורה במצרים פנימה ולמזרח הרחוק, והביאו את ממלכתם לשגשוג כלכלי רחב היקף. מאתיים שנים בקירוב ששלטו הפאטמים על ממלכתם (עד שנת 1171), הצלבנים כבשו מהם את סוריה וארץ ישראל אבל לא הצליחו לכבוש מהם את מצרים. בסוף המאה ה-12 קם מפקד הצבא הפאטִמי שהיה סוני ושמו היה צלאח אַלדין אלאַיוּבּי, לקח לעצמו את השלטון במצרים, הביס את הצלבנים והשתלט על כל הממלכה הפאטִמית לשעבר: מצרים, ארץ ישראל וסוריה, וכך עלתה לשלטון השושלת האַיוּבּית. צַלאח אלדין, אבי שושלת האַיוּבּים, השיב את מצרים לחיק האִסלאם המסורתי והפך את אלאַזהַר למבצר הסוּנה, כפי שהיא עד היום.

במערב: סיר הלחץ של אירופה

מסדר קלוני

בראשית המאה ה-10 קמה קבוצה של תשעה נזירים שמאסו בשחיתות שפשתה במנזרים ובכנסייה. הם קיבלו שטח אדמה באזור בורגונדי בצרפת מהדוכס של אקוויטניה ויליאם החסיד והקימו שם מנזר חדש ששם לו למטרה להילחם בשחיות ולחזור לנצרות הטהורה. במאה ה-11 מנזר קלוני הפך לראש מערכת של תלות ברחבי אירופה המערבית, כשקמה בעקבותיו רשת של מנזרים, שכולם היו כפופים לאב המנזר של קלוני. זה היה מודל חדש שעוד לא נוסה קודם לכן: המסדר. במאות ה-11 וה-12 היה מסדר קלוני מרכז השפעה תרבותי רוחני עצום באירופה, וכלל 314 מנזרים. מהמסדר הזה יצאו ארבעה אפיפיורים שהשאירו את חותם על אירופה, בהם אורבן השני, האחראי למסעי הצלב וגרגוריוס השביעי, אפיפיור שאירועים מהפכניים רבים קשורים בשמו.

התעצמות הכנסייה הקתולית – תסיסה אפוקליפטית

לקראת סוף המילניום הראשון לספירה הסתיים באירופה פרק ארוך של נדידות עמים וחוסר יציבות שנמשך מרגע התמוטטות האימפריה הרומית במערב. בתקופה זו גם נקבעו והתייצבו במידה רבה הגבולות האתניים במרבית שטחה של אירופה ולקראת סופה נרשם גם רצף הצלחות של המיסיון הנוצרי.
החל משנת 1000 לסה"נ. אולי בין היתר גם בגלל האווירה האפוקליפטית שהושרתה במערב אירופה לרגל חגיגות המילניום הראשון במאמצי הכמורה ומסדרי הנזירים חלה עלייה דרמטית הן בהשפעתה של הכנסייה הקתולית על כלל האוכלוסייה בהיבטים של חיי היום יום והן במעורבותה בחייה הפוליטיים של אירופה. הדבר התבטא בגדילה משמעותית בהיקף התרומות לכנסייה ועליה ניכרת במספר הכמרים והנזירים. במהלך המאה ה-11 נבנו עשרות קתדראלות פאר ברחבי אירופה, חלקן הפכו למרכזי עליה לרגל המוניים. הכנסייה הקתולית נהנתה מאוטונומיה מנהלתית וכלכלית לא מוגבלת, יתר על כן, כל שליט אירופאי נזקק ללגיטימציה של הכנסייה לשלטונו. ובנוסף על כך אדמות המנזרים היוו נתח נכבד מכלל השטח הראוי לעיבוד חקלאי (בצרפת עד כ-30%).
עד מהרה הפכה התעצמותה של הכנסייה לנטל כבד על שליטיה המדיניים של אירופה ועל מעמד האצולה בכללותו. השיטה הפיאודלית דרשה חלוקה בלתי פוסקת של אחוזות והביאה בסופו של דבר למחסור באדמה, כאשר שטחים עצומים, שהיו בבעלות המנזרים והכמורה הבכירה היו מחוץ לתחום. באירופה של המאה ה-11 החלה התעוררות דתית, בגלל שנת המילניום ותחייתו הצפוייה של ישו, אותה הובילה קבוצת נזירים, שקראה לחדש את פני הכנסייה ולחזור בתשובה. רעיון החזרה בתשובה שהעלו הנזירים נקשר גם בעליה לרגל למקומות הקדושים, בעיקר בארץ ישראל. לאחר זמן לא רב הפכה מצוות החזרה בתשובה למצווה שמביאה לכפרת עוונות, כלומר, שמכפרת על הדברים הרעים שעשית במשך השנה. העלייה לרגל באירופה היתה גדולה מאוד ורבים מהעולים לרגל התארגנו בקבוצות ועלו לארץ ישראל.

הסכיזמה הגדולה – הקרע הסופי בין שני פלגי הכנסייה

פילוג הכנסייה הנוצרית או פילוג מזרח-מערב או הפילוג הגדול המכונה בלעז "הסכיזמה", הוא אירוע שהפריד בין הכנסייה האורתודוכסית המזרחית לבין הכנסייה הרומית-קתולית המערבית בשנת 1054. שתי הכנסיות נפרדו בשל סיבות דוקטריניות, תאולוגיות, לשוניות, פוליטיות וגאוגרפיות. רובן נשארו לא מפויסות עד היום הזה. הטענה, כי לפני הפילוג לשתי כנסיות הייתה רק סמכות דתית אחת מרכזית היא שגויה. הכנסייה הקדומה נשלטה בידי חמישה פטריארכים: אלה של רומא, קונסטנטינופול, אנטיוכיה, אלכסנדריה וירושלים, לכל אחד יש סמכות על הבישופים בתחומים גאוגרפיים מוגדרים. הפטריארך מרומא מצד אחד, וארבעת האחרים מצד שני, התפצלו זה מזה, אף אחד מהם לא היה ארגון חדש שנוצר. כל קבוצה החשיבה (ומחשיבה עד היום) את עצמה ככנסייה הקדושה היחידה. עם המעבר של השליט הרומי והאוטוריטות הפוליטיות מרומא לקונסטנטינופול, נוצר פילוג במזג הדתי של האימפריה. בגלל מנהגו של השליט ליטול סמכות בנושאים דתיים וחילונים גם יחד, בסופו של דבר, נוצר פיצול בין הבישופים- אלה שהלכו בעקבות האפיפיור מרומא ואלה שהלכו בעקבות השליט שבקונסטנטינופול. בעקבות פילוג זה נוצרו שתיים מהכנסיות הראשיות בנצרות – הכנסייה האורתודוכסית והכנסייה הקתולית.

ריב האינווסטיטורה

אינווסטיטורה (הלבשה): טקס פיאודלי. זהו טקס שבו סניור מעביר חפץ כלשהו לווסל, למשל רגב אדמה, לאות הענקת בעלות. יש גם אינווסטיטורה דתית, טקס שבו מוענקים לאיש דת טבעת ומטה, לאות הענקת משרה, למשל בישוף. עד למאה ה-11 השלטון המדיני היה למעשה עליון על הכנסייה: השלטונות המדיניים (הקיסרים, המלכים, הנסיכים) היו אלה שמינו את הבישופים בארצותיהם, ופעמים רבות העניקו אינווסטיטורה לתפקידים היוקרתיים (מחוז כנסייתי היה מקור נאה להכנסות באותם ימים) למרבה במחיר. (המונח למעשה כזה הוא "סימוניה" – מכירת משרה דתית בעבור כסף – מונח שלילי בתפיסתו). המצב הזה זכה לתמיכת הכנסייה (בדמות האפיפיור) משום שגם האפיפיורים מונו על ידי קיסר הקיסרות הרומית הקדושה והיו לכן תלויים בו. בישוף אינו רק סמכות דתית אלא גם פוליטית כיוון שיש לו קרקע. אם מכרת למישהו משרה דתית אתה מבטיח את הנאמנות וההשפעה הפוליטית על המחוז כיוון שהוא חייב לך השפעה דתית וכן כסף, הכנסה.

באמצע המאה ה-11 הכנסייה החליטה לשנות מצב זה, שהיה לרעתה. קבוצה של בכירים כנסייתיים ניצלה את העובדה שעל כס הקיסרות עלה היינריך הרביעי, ובשנת 1059כינסה כנס כנסייתי שבו נקבע כי האפיפיור לא ימונה על ידי הקיסר, אלא ייבחר על ידי מועצת החשמנים (וכך הדבר קורה עד עצם היום הזה). בכך האפיפיורות יצאה משליטת הקיסר, והכנסייה הייתה מוכנה להטות את מאזן הכוחות לטובתה.

האפיפיורות נכנסה לעימות גלוי עם הקיסרות בשנת 1075, בימיו של האפיפיור גרגוריוס השביעי. הקיסר הגרמני היינריך הרביעי מכר מספר אינווסטיטורות בבת אחת וקיבל על כך הרבה כסף. האפיפיור קבע בבולה Dictatus Papae את הדברים הבאים: מותר לאפיפיור להדיח קיסר; האפיפיור אינו נשפט ע"י אדם; הכנסייה הרומית אינה שוגה; מכיוון שהכנסייה נוסדה על ידי האל ומקור סמכותה ממנו, לה הסמכות הבלעדית על הכמורה (ובכלל זה מינוי והדחה של כמרים). הוא חיזק את הכרזתו בכך שהדיח כמה כמרים גרמניים.

קיסר גרמניה לא הראה סימני חשש, כינס 26 בישופים הנאמנים לו, הכריז על הדחת האפיפיור ומינה במקומו אפיפיור חדש משתף פעולה (קלמנט השלישי). בתגובה, גרגוריוס הגיב לכך על ידי החרמתו  של היינריך, הדחתו מכס הקיסרות, וחשוב מכל – ביטול נדרי הנאמנות של הווסאלים שלו כלפיו. אלה האחרונים עטו על ההזדמנות לצבור עושר ועוצמה והתמרדו. הקיסר נכנע אז כיוון שמחוז אחרי מחוז הפסיקו לשתף עמו פעולה בשל אותו חרם. במהלך משפיל למדי הלך הקיסר לקנוסה (עיר בצפון איטליה) והמתין בקור ובשלגים שלושה ימים ושלושה לילות (ינואר 1077), ורק אז האפיפיור קיבל את חזרתו בתשובה של הקיסר וביטל את החרם נגדו. הקיסר היינריך חזר לתפקידו, צבר כוח, אסף צבא, וב-1084 סילק את גרגוריוס השביעי מכסאו ומינה מחדש את קלמנט השלישי. גרגוריוס נאלץ לצאת לגלות ומת מריר בטירת סאלרנו ב-1085. לפני מותו אמר: "אהבתי צדק ושנאתי רשע ועל כך אני מת בגלות".

מאבק האינווסטיטורה נמשך כמה עשורים נוספים, בין מלכים נוספים ואפיפיורים נוספים על-פי אסטרטגיה דומה, והגיע לסיומו עם חתימת הסכם וורמס ב-23 בספטמבר 1122. רק לאחר מכן הם נשבעו אמונים לקיסר כווסאלים שלו, לשם השלמת ההליך הפורמלי בלבד.

בעיות כלכליות וחברתיות – מצוקותיהם של האצילים ושל הצמיתים

הנחלות הפיאודליות חולקו לרוב באופן שרק הבן הבכור זכה בכל הנחלה ואילו הבנים הצעירים נאלצו להסתפק בחלק קטן מאוד ממנה, ולעתים לא זכו אפילו לכך. כך נוצר מעמד רחב של אבירים ללא קרקע, שהרוויחו את לחמם בעיקר במלחמות בתור שכירי חרב. מצוקה של מחסור באדמה ובמקורות פרנסה הייתה קריטית במיוחד באזורים המפותחים יותר כגון פרובאנס, נורמנדי, פלנדריה ולורן. שם נוצרה שכבה חדשה של "אבירים נודדים", אצילים שלא יכלו להתפרנס מאחוזותיהם הזעירות או שלא היו להם אחוזות כלל. אלה הציעו את חרבם לכל בעל ממון ותרמו לאי יציבות פוליטית של רצף מלחמות פיאודליות שנמשך כמעט עד סוף ימי הביניים. כיבוש אנגליה הסקסונית בעלת שכבת אצולה קטנה יחסית בידי הנורמנים ב-1066 (ויליאם הכובש) נתן פתרון חלקי כאשר אצילים צרפתיים ופלמיים רבים קיבלו אדמות בעברה השני של תעלת לה-מאנש, אך לא היה די בכך. האבירים, שהיוו את המעמד הלוחם של אירופה באותה תקופה, היו מחוסרי עבודה בגלל השתררות שלום באזורם. הם חפשו דרך למלא את יעודם – הלחימה. באותה תקופה נוצר באירופה עודף אוכלוסין: התמעטות מקורות הפרנסה בכפרים הביאה לכך, שאנשים רבים היגרו לאזורים בלתי-מיושבים במזרח אירופה. הקרקע היתה בשלה ליציאה מאירופה וחיפוש אחר אדמות חדשות להתיישבות ולשינוי המצב הכלכלי-חברתי. ערי איטליה, שפתחו ציי מסחר חפשו באותה עת בסיסים בנמלי המזרח של הים התיכון, כדי לפתח את המסחר עם ארצות המזרח, וגם הן חיפשו דרכים לפרוץ מאירופה.

היעד הראשון – ספרד המוסלמית

כבר האפיפיור גריגוריוס השביעי נאבק עם הרעיון של מלחמת קודש ושפיכות דמים למען האל ופתר את הבעיה לטובת אלימות מוצדקת. פעולות כנגד הכופרים האריאנים ואחרים נתנו תקדים היסטורי בחברה שבה הסף שהצדיק אלימות לא היה גבוה מלכתחילה. אבגוסטינוס הקדוש, המודל האינטלקטואלי של גריגוריוס, הצדיק את השימוש בכוח לטובת ישו בספרו "עיר האלוהים", ו"מלחמת קודש" נוצרית רק תחזק את מעמדו של גריגוריוס שראה עצמו מנהיגה של אירופה. כך תחוזק זיקת בני הצפון לרומא, וילדיהם השאפתניים ואציליהם הזעירים, יוכלו לפרוק את יצרי האלימות שלהם בדרך המתאימה לאדם נוצרי. ניסיונות קודמים של הכנסייה לגדוע אלימות פנימית כהכרזה על "שלום האל" נכשלו. מדרום לרומא, הנורמנים הראו אנרגיות שהיה צריך לתעל כנגד הערבים בסיציליה והביזנטים (ביבשת). הקריאה היתה לכבוש מחדש את חצי האי האיברי מידי המוסלמים. כיבוש מחדש – רקונקיסטה. באמצע המאה ה-11 נעשו הניסיונות הראשונים. אבירים ולוחמים נוצרים יצאו בהסתערות לעבר צפון ספרד, כבשו עיר אחת, זנחו אותה והסתפקו בכך. יתר מהלכי הרקונקיסטה, שנתפרשו על פני ארבע מאות שנה בקירוב עד להשלמתם בשנת 1492, נעשו על ידי הספרדים הנוצרים עצמם.

האפיפיור אורבנוס השני

אורבנוס השני נבחר לאחר כהונה קצרה של ויקטור השלישי. אורבנוס למד כמעט על בשרו כמה קשה ומסוכן להסתכסך עם אצילי גרמניה וצרפת. אפשר להניח שרעיון גאולת הקבר הקדוש עלה בראשו זמן רב לפני שהפך להיות אפיפיור. הרעיון עצמו לא היה חדש והועלה כמה וכמה פעמים על ידי אנשי דת נוצריים קתוליים ואורתודוכסיים בפרט על ידי קודמו בתפקיד של אורבנוס ויקטור השלישי. הצטרפו לזה גם החששות מפני האסלאם הגואה בעקבות התאסלמות המוני התורכים הסלג'וקים, התעצמות הפאטִמים במצרים והצלחות המֻראבִּטוּן בספרד. התבוסה המוחצת של הביזאנטים והארמנים במנזיקרט ב-1071 והשתלטות הסלג'וקים על ירושלים כמה שנים לאחר מכן הדהדה ברחבי אירופה כולה והתפרשה כתבוסת העולם הנוצרי כולו. עקב כך רבו המגעים בין הקיסרות הביזנטית לממלכות אירופה בעיקר דרך ערי המדינה האיטלקיות וונציה וגנואה בדבר הגשת סיוע אפשרי נגד התוקפנות הסלג'וקית. אפשר לומר שלאורבנוס הייתה הזדמנות פז לפתור בבת אחת כמה בעיות שונות ומורכבות, לתעל את תסכול הפיאודלים האירופאים לעבר גורם חיצוני, לגאול את הקבר הקדוש מידי המוסלמים ואולי אף להביא לאיחוד הכנסיות המערבית והמזרחית, דבר שקודמיו לא הצליחו לעשות במשך 500 שנה ובדרך אגב גם לפתוח לערי החוף של איטליה את דרכי המסחר עם המזרח. באותה תקופה היה סכסוך בינו לבין קיסר גרמניה, והאפיפיור האמין שמסע למזרח יסייע לו לצבור כוח ולגבור על קיסר גרמניה. ועוד, האפיפיור קיווה שהמסע למזרח יסייע לו להרחיב את השפעתו גם על הנוצרים שבמזרח, שלא ראו בו מנהיג דתי. הגמוניה לטינית במזרח התיכון תוכל להועיל לתביעת העליונות שהייתה לאפיפיור כלפי הפטריארכיה של קונסטנטינופול, שגרמה בעבר לסכיזמה בשנת 1054, אשר עוד ניתן יהיה לפתור בכח הנשק של הפרנקים. הקרקע היתה בשלה.

 

קריאה מומלצת:

יצחק חן, סוף האלף הראשון, האוניברסיטה המשודרת, תל-אביב תש"ס.

ז'ק לה-גוף, ימי הביניים בשיאם, דביר, תל-אביב 1993.

אורה לימור, יצחק חן, ראשיתה  של אירופה (ארבעה כרכים), האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב תשס"ג.

שולמית שחר, מורשת ימי הביניים, האוניברסיטה המשודרת, תל-אביב תשמ"ה.

ספרות יפה:

דונה וולפולק קרוס, האפיפיורית יוהנה

 

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה