ימי הביניים – לא מה שחשבתם 7

 

פגישה מס' 7 (25  באוקטובר 2009)

הפיאודליזם

שיר שנכתב על ידי אַדַלבֶּרוֹן, בישוף העיר ליאון בצרפת, בסוף המאה העשירית, ומתאר את מבנה החברה הפיאודלית.

 

גוף האמונה אחד הוא, אולם שלושה מעמדות קיימים בסדר החברה.

החוק האנושי קובע שני מעמדות,

אציל וצמית, אינם כפופים לחוק דומה.

הללו הם לוחמים, אפוטרופסי הכנסיות,

מגינים על בני העם, כגדולים כקטנים,

ובדרך זו מגינים גם על עצמם.

סוג אחר הוא של צמיתים.

מין נדכא זה אינו מחזיק בדבר ללא סבל.

רכוש, בגדים ומרעה של צָמית שייכים לכולם,

שכן אין איש חופשי המסוגל לחיות בלי צמית.

על כן בית האל משולש הוא, למרות שנחשב לאחד.

בעוד שאלה מתפללים, אחרים נלחמים והאחרים עובדים.

השלושה הנם יחד, ואינם סובלים הפרדה.

כך מתקיימות פעולות שני האחרים בשדות האחד.

הם מגישים סעד בכל כוחותיהם לפי תורם.

כך שלט החוק, ואז היה העולם שרוי בשלום.

החוקים מתפוררים, והנה כבר נעלם השלום כולו.

כשם שמשתנים מנהגיהם של בני האדם, כן משתנה סדר החברה.

 

הפיאודליזם הוא שיטה חברתית-כלכלית-תרבותית-מדינית-צבאית שנהגה באירופה החל מהמאה השמינית לערך ובצורתה הקלאסית עד המאה ה-15 בערך. בשיטה זו יש להבחין באוכלוסייה בשני סוגים: אנשים חופשיים (15% מהאוכלוסייה בערך) ואנשים לא חופשיים.

האנשים החופשיים

נחלקו לשני מעמדות: אצילים לוחמים, בעלי אחוזות; אנשי כנסייה שעסקו בפולחן. בקרב האנשים החופשיים התפתחה מערכת של תלות הדדית. מערכת יחסי תלות וחסות זו התפתחה במאות הראשונות של ימי-הביניים בין אנשים חזקים לבין בני-לווייתם עם התפוררות האימפריה הרומית ובתוך תהליך נדידת השבטים הגרמאניים והשתלטותם על חלקים גדולים מאירופה המערבית. השליטים הקרולינגים אימצו שיטה זו וניסו לבסס עליה את שלטונם, להבטיח את נאמנות גדולי הממלכה אליהם בעזרת הפיכתם לוסאלים שלהם והענקת פיאודה (אחוזות – ריבוי של פיאודום, אחוזה) לוסאלים; כך הפכו יחסים וסאליים למרכיב מרכזי בשיטה הפוליטית במערב אירופה והטביעו עליה את חותמם. אדם הפך לוסאל של אדם אחר במהלך טקס ההומגיום (homagium), שבמהלכו כרע הוסאל ברך בפני אדונו, הניח את ידיו בין ידי אדונו ונשבע לו את שבועת האמונים; בצד מרכיב זה של כפיפות הודגשה גם הקירבה שבין האדון לוסאל בחתימת הטקס בנשיקה. בנפרד מטקס זה נערך טקס נפרד, האינוסטיטורה (investitura) שבו הפקיד האדון מענק משמעותי בידיו של הוסאל. המעניק נתן לרוב בידי המקבל חפץ כלשהו (רגב אדמה, שטר, חרב), שסימל את הנכסים המופקדים בידיו.

יחסים פיאודו-וסאליים מבוססים על חובות הדדיות, מתנות ומענקים. הוסאל התחייב להיות נאמן לאדונו, לא להתיצב נגדו, להגיש לו עזרה (צבאית, למשך ארבעים יום בשנה) ועצה (להשתתף בקבלת החלטות ולסייע לו בשיפוט). לצמד חובות אלה קראו consilium et auxilium. בנוסף לכך ציפו מוסאלים להגיש לאדוניהם מתנות וסיוע מיוחד בשעת הצורך (פדיון משבי, חיתון הבת וכן הלאה). על יכולתו של אדון לגייס סיוע צבאי ופוליטי מן הוסאלים שלו התבסס כוחו הפוליטי.

האדון מצדו התחייב לקחת את הוסאל תחת חסותו. בתקופות מוקדמות היו וסאלים סמוכים לשולחן אדוניהם שהחזיקו אותם בחצרם. שיטה זו נדחקה לטובת הפקדת מתנה בידיו של הוסאל, לרוב נחלה קרקעית המניבה הכנסות או מישרה שלה צמודות הכנסות כאלה. מענק מותנה זה נקרא בשם פיאודום. הפיאודום לא היה רכושו של הוסאל אלא מענק, שאותו 'החזיק' מטעמו של האדון, כל עוד מילא את חובותיו כלפיו; כמענק אישי היה צריך גם לחזור לרשות האדון עם מותו של הוסאל או כאשר זה הפר את חובותיו כלפי האדון.

המלך היה ראשון בין שווים. הוא העניק אדמות לאנשים שרצה בקרבתם ויצר בכך שכבת אצילים-לוחמים (אבירים), שהיו סניורים גדולים לוסאלים רבים. המלך היה תלוי בסניורים האלה כדי להלחם מלחמות גדולות היקף, כי הם היו הצבא שלו. המלך לעתים קרובות היה בעמדת חולשה נוכח הסניורים הגדולים.

על פי רוב העניקו אדונים כפיאודום לוסאלים שלהם נחלות מניבות הכנסות, אחוזות המאוכלסות באיכרים אריסים. מכאן הקשר בין מערכת היחסים שבין אדונים ווסאלים במסגרת האליטה לבין מערכת היחסים שבין כלל האדונים לבין האיכרים (המערכת הסניוראלית או המנוריאלית).

בהדרגה התחזקו הוסאלים לעומת האדונים שנזקקו לעזרתם. קשה היה לקחת פיאודום מידי וסאל שהפר את חובותיו, הן משום שהפיאודום הזה לא היה פיסת רכוש נייד אלא לרוב אחוזה אגררית, והן משום שהוסאלים חיזקו זה את זה נגד תביעות אדוניהם. הם הלכו והמעיטו את חובות השירות הצבאי שהוטלו עליהם למספר ימי שירות מוגבל בשנה, ואילצו את האדונים ברוב אזורי אירופה להתחייב להפקיד בידי היורש את הפיאודום שהוענק לאביו; כך הונהגה ירושה בפועל של הפיאודה. היסוד הרכושי והחומרי במערכת היחסים הפיאודו-וסאלית הלך והתחזק על חשבון הזיקה האישית שבין אדון לאדם הנאמן לו. אנשים הפכו לוסאלים של אחרים כדי לקבל פיאודה, ולרבים מן הוסאלים היו אדונים רבים. במקום פירמידה מסודרת של יחסי נאמנות אישיים התפתח סבך של יחסי נאמנות סותרים שהלכו ונחלשו. היו וסאלים שהיו חזקים מאדוניהם, וגם בכירים שהפכו פורמלית לוסאלים של פחותים מהם כדי לקבל פיאודה. השאלה באיזו מידה שימשה המערכת הפיאודו-וסאלית לביסוס שלטון מרכזי וייצובו ובאילו דרכים החלישה אותו נתונה במחלוקת במחקר.

בהדרגה עברו יחסי החסות והתלות שבין אדונים ווסאלים גיבוש וקיבלו לבוש משפטי. בסכסוכים שבין אדונים לוסאלים שלהם אמורים היו אדונים לקבל הכרעות בצוותא עם הוסאלים שלהם, שנחשבו לשווים אליהם מבחינת הסטטוס שלהם. מתוך הכרעות אלה ניסחו משפטנים למן המאה השתים-עשרה את המשפט הפיאודלי. אנשי הכנסייה היו חלק מהמארג הפיאודלי, היו בעלי אחוזות, והיו וסאלים וסניורים.

האנשים הלא חופשיים

צמיתוּת (בצרפתית עתיקה: servage) הוא השם שניתן למעמד המשפטי והכלכלי של חלק מהאיכרים תחת המערכת הפיאודלית, (ובמיוחד בתוך המערכת הכלכלית הסניוראלית). הצמית (צרפתית עתיקה: serf) במערכת הצמיתות היה בעל המעמד הנמוך ביותר בחברה הפיאודלית ומעמדו היה דומה לזה של עבד, אך נבדל ממנו בכך שלא נחשב לרכוש כשלעצמו ולא ניתן היה למכרו בנפרד מהאדמה אותה עיבד.

הצמיתות הייתה העבודה הכפויה של הצמיתים בשדותיהם של בעלי האדמות, כשבתמורה נהנו הצמיתים מהגנה מצד בעל האדמות ומהזכות לעבוד בשדות החכורים על ידם. הצמיתות כללה עבודה בשדות וכמו כן בעבודות חקלאיות דומות כמו ייעור, בניין דרכים ותעבורה, מלאכות ואפילו ייצור.

הצמיתות התפתחה מן העבדות שהייתה נהוגה בתקופת האימפריה הרומית והתפשטה ברחבי אירופה במהלך המאה העשירית. הצמיתות רווחה באירופה בימי הביניים ונמשכה בצורות כאלו ואחרות באנגליה עד המאה ה-15, בצרפת עד המהפכה הצרפתית (המאה ה-18) ובשאר מדינות אירופה עד ראשית המאה ה-19. המדינה האירופית האחרונה שביטלה את הצמיתות הייתה רוסיה בשנת 1861. בחלקים של אירופה, ובמיוחד בסקנדינביה לא כוננה מערכת צמיתות מעולם. ביפן, סיןן ובחלקים אחרים של המזרח הרחוק התקיימה מערכת צמיתות פורמלית או פורמלית למחצה עד המאה העשרים.

במערכת הפיאודלית כל האדמה הייתה בבעלותם של בעלי אדמות שונים: האצילים, הכנסייה והמלך. הצמיתים הורשו לעבד חלק מהאדמה כדי להזין את עצמם ומוסו על תנובת האדמה ורווחיהם. נוסף על כך, נדרשו הצמיתים להקדיש חלק ניכר מזמנם ועמלם לעיבוד אדמתו של בעל האדמה, אותו חלק של האחוזה שהיה נתון לשליטתו הישירה של בעל האדמה ולא שימש אריסים אחרים.

מעמדו של הצמית היה טוב במעט מזה של עבד, כיוון שלא היה רכושו של האדון, אך הוא היה כבול במובנים רבים לחלקת אדמה שהייתה בבעלות אדם אחר וניתן היה לקנותה ולמכרה כאשר הצמיתים עדיין מוצמתים אליה, אף כי מכירת אדמה לא הייתה מנהג נפרץ בתקופה זו, בה מעמדו וכוחו של אדם קושר עם כמות האדמות שברשותו, ועיקר העברות הבעלות נבעו ממלחמות, נישואים או מתנות שונות.

הצמית היה איכר, שלרוב עסק בעבודת אדמה, אך לעתים הועסק גם כבעל מלאכה, למשל כנפח, טוחן או פונדקאי. גם בעלי מקצוע אלו היו כפותים למקומם ולא היו יכולים לעזבו בלי רשותו של בעל האדמה. גם עליהם הוטלה חובת עבודה עבור בעל האדמות וניטל עליהם לבצע שירותי עבודה נוספים בהתאם לדרישות בעל האדמה. המעמד החברתי והחוקי של הצמית היה מוּרש, ובניו ובנותיו אחריו היו צמיתים אף הם.

בתוך מגבלות אלו נהנה הצמית ממידה מסוימת של חירות. הוא יכול היה לצבור רכוש אישי ולהורישו, ולעתים היו צמיתים שהפכו עשירים מבעלי האדמות אותן עבדו, הוא היה רשאי להחליט אילו גידולים הוא מעוניין לגדל על אדמתו ולמכור את התנובה העודפת בשוק. בעל האדמות לא היה יכול לנשל את הצמית מרכושו בלי עילה והיה מחויב בהגנתו מפני פורעי חוק או אדונים אחרים ולתמוך בצמיתים כאשר הגידולים כשלו. מגבלות החופש של הצמית נאכפו באמצעות נהגים בחצר ובמנהל המנוריאלי.

במקרים רבים היה על הצמית לזכות בהיתר מבעל האדמות כדי להנשא לאדם שאינו בן האחוזה. ניתן היה להטיל עליהם קנסות בעת הורשה, כאשר אדם הפך לנזיר או כומר, או כאשר ילדיהם עזבו את האחוזה ועברו לערים. יתר על כן, הצמיתים היו צריכים לשלם עבור השימוש בטחנת התבואה של האדון או בתנור הלחם שלו, ונתבעו לשלם עבור שירותים כמו שימוש במריצות האדון להעברת היבול.

לקריאה נוספת

מארק בלוך, החברה הפיאודלית, בתרגום אורה גרינרד (ירושלים: הוצאךת הספרים ע"ש י.ל. מאגנס, 1988)

פרנסואה ל' גאנסהוף, פיאודליזם (תל אביב: הוצאת דביר, 1985)

ספרות יפה: קן פולט, קץ העולם.

 

הממלכה הקרולינגית (פרנקית)

השושלת הקרולינגית הייתה משפחת מלוכה פרנקית שמוצאה בשבטי פפין וארנולף. השם "קרולינגים" בא מהשם של קרל מרטל. המשפחה גיבשה את כוחה בסוף המאה השביעית והפכה למחזיקת התפקיד מיורדומוס,התפקיד החשוב ביותר בחצר המלך, שתחת הנהגת המשפחה הפך מתפקיד ממונה לתפקיד העובר בירושת בני המשפחה, ובכך לשליטים למעשה של הפרנקים. בשנת 751 השושלת המרובינגית ששלטה עד אז בפרנקים מתוקף זכות, נשללה מזכות זו עם הסכמת האפיפיור והאצולה, ופפין הגוץ מהשושלת הקרולינגית, הוכתר מלך הפרנקים. ההכתרה בשנת 751 נתפסת כתוצר שאיפותיו של אדם אחד, פפין עצמו, ושל הכנסייה, שתמיד חיפשה אחר מגינים מדיניים חזקים ואחר חיזוק ההשפעה שלה.

קרל הגדול

(בלטינית: Carolus Magnus) ‏( 742/7 – 814) היה מגדולי שליטי אירופה בימי הביניים. בנו של פפין הגוץ וחלק מהשושלת הקרולינגית. היה מלך הפרנקים ומלך לומברדיה. בעקבות כיבושיו הוא שלט על ממלכה שהשתרעה על רוב מערב אירופה. בחג המולד של שנת 800, הוכתר קרל הגדול לקיסר רומא (Imperator Augustus Romanorum) בכנסיית פטרוס הקדוש על ידי האפיפיור לאו השלישי, בכך קרא תיגר על מעמדה של האימפריה הביזנטית כיורשת רומא החוקית. לא רק מבחינה חוקית הייתה לאימפריה הביזנטית בעיה קשה עם קרל הגדול: גם מבחינה צבאית, כבש קרל את שאריות השטחים הנתונים לשליטה ביזנטית בצפון איטליה, וב-812 נאלצה הקיסרות הביזנטית להכיר בו כקיסר הרומאים. עקב כך נחשב בדיעבד לקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה, למרות שזו הוקמה רק לאחר מותו.

קרל הגדול ניהל את הקיסרות על ידי רוזנים שקיבלו קרקעות תמורת שירותם בצבא וניהול האדמות שבבעלותם. יחסים אלו בין הקיסר למקבלי הקרקעות שכונו 'וסאלים מלכותיים' (vassi dominici) נחשבים לבסיס של הפיאודליזם (למעשה מדובר בפיאודליות הקלאסית).

קרל מכונה "אבי אירופה המודרנית". הוא הנהיג מערכת חוגים המבוססת על החוק הרומי ועל מנהגי השבטים. הוא הנהיג מערכת פיקוח וביקורת שדווחה לו על עברות ותקלות. הוא יצר תשתית כלכלית על ידי רשת דרכים והנהגת מטבע אחיד.

בחייו נישא קרל הגדול חמש פעמים ונולדו לו שנים-עשר ילדים מנשותיו השונות, מתוכם ארבעה בנים שהגיעו לבגרות. כמו כן היו לו ילדים נוספים מפילגשיו. קרל העניק לבניו מחוזות שלטון שונים, ובנו פפין מלך איטליה נועד לרשת את כסאו אחריו. אך היות ששלושה מתוך ארבעת בניו מתו לפניו, הוריש קרל את הממלכה לבנו היחיד שנותר בחיים, לודוויג החסיד.

הרנסנס הקרולינגי

קרל הגדול עודד התעוררות תרבותית בהקימו בתי ספר ליד המנזרים, הפצת ספר דרשות לחינוך העם והנהגת סדר תפילה אחיד ברחבי האימפריה. הוא גם עודד העתקת ספרים בכתב האירי "המינוסקול הקרולינגי" המשמש יסוד לאותיות האלף בית הלטיניות של ימינו. קרל הגדול התעניין מאוד בלימודים וגייס את הנזיר אלקווין להכנת מערכת לימודים שנהגה מאז לאורך כל ימי הביניים: טריוויום: גרמטיקה, רטוריקה, דיאלקטיקה; קוודריוויום: אריתמטיקה, אסטרונומיה, מוסיקה וגיאומטריה – אלה הם שבעת המקצועות החופשיים. אחרי לימודים אלה באים הלימודים הגבוהים: תיאולוגיה, רפואה או משפטים. הוא למד לקרוא לטינית בבגרותו אך המשיך לדבר גרמנית בחצרו. ליקט חומר על דקדוק גרמניועל שירה גרמנית קדומה. בספרו "חיי קרל הגדול" מזכירו איינהרד כתב: "הוא החזיק לוחות צפחה וחרט תחת כריתו כדי שבזמנו הפנוי יוכל להתאמן בכתיבת אותיות לטיניות. אך היות שהתחיל בכך מאוחר מדי בחייו מאמציו לא נשאו פרי."

חוזה ורדן

הסכם ורדן של שנת 843 הוא הסכם בו שלושת בניו של לודוויג החסיד, נכדיו של קרל הגדול, חילקו ביניהם את האימפריה הקרולינגית. עם מותו של לודוויג החסיד ב-840 לספירה, בנו הבכור לותאר הראשון תבע בעלות על ממלכות אביו ותמך בהמלכתו של אחיינו פפין השני כמלך של אקוויטניה. לאחר שאחיו של לותאר, קרל הקרח וולודוויג הגרמני הביסו אותו בקרב על פונטני (Fontenay) בשנת 841 וחתמו על שבועת שטרסבורג (842), הסכים לותאר למשא ומתן. שלושת האחים כבר היו מבוססים בממלכות שונות, לותאר באיטליה, לודוויג הגרמני בבאווריה, ושארל באקוויטינה. וחלוקת האימפריה בוצעה על פי קווים אלו: לודוויג הגרמני זכה בחלקה המזרחי של האימפריה במה שעתיד להיות גרמניה, לותאר זכה בחלק המרכזי של האימפריה, ארצוךת השפלה, אלזס בורגונדי, פרובנס ואיטליה, כמו כן הוא זכה בתואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה. קרל זכה בחלק המערבי, שהפך מאוחר יותר למה שיודע כיום כצרפת. פפין השני קיבל את ממלכת אקוויטינה אבל תחת סמכותו של קרל. החוזה נכתב בשתי שפות שונות, גרמנית וצרפתית ויש רואים בו את ראשיתן של שתי השפות האלה, שיסודן לטינית.

לקריאה נוספת:

איינהרד, חיי קרל הגדול, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

מסעות יצחק היהודי ואבו אלעבאס הפיל

בתשעה ביולי של שנת 798 יצאו מארמון המלך קרל הגדול שבעיר אאכן, בירת האימפריה הפרנקית, שני בני אצולה, וסלים של הכתר, לאנטפריד וסיגיסמונד, ועמם היהודי יצחק בן יעקב, למסע שליחות לבגדאד, בירת הממלכה העבאסית, המשתרעת מבבל עד קירואן שבצפון אפריקה. משימתם של השליחים היתה להביא לפני הח'ליפה העבאסי הרון אלרשיד הצעת ברית ידידות עם המלך קרל. הברית מכוונת נגד בית אֻמיה השולטים בספרד, שהם אויביהם בנפש של העבאסים. עוד מעוניין קרל הגדול לזכות בהכרת הח'ליפה בשלטונו על אזור הספר הספרדי, ובכלל זה על ברצלונה, ובאפוטרופסות על הנוצרים בארץ הקודש, ובייחוד על הצליינים ממלכת הפרנקים העולים אליה לרגל.

המשלחת יצאה מאאכן דרך נתיב הריינוס, חצתה את האלפים והגיעה לגנואה שבצפון איטליה. מגנואה הפליגו בים התיכון לאלכסנדריה. ההפלגה נמשכה 41 יום. ממצרים יצאו שלושת השליחים לארץ ישראל, רכבו על סוסים לאורך קו החוף, דרך לוד, דרך טבריה והגיעו לדמשק. את המדבר הסורי הם חצו ברכיבה על גמלים. בדרך של סכנות ותלאות הגיעו אל נהר הפרת, פנו דרומה, ומקץ 115 יום לצאתם מאאכן הגיעו לבגדאד.
המשלחת שהתה בבגדאד שתי שנים וכמה חדשים. השליחים התקבלו על ידי הרון אלרשיד ושוכנו בארמונו של הוזיר הגדול, ג'עפר. הם שטחו בפני הח'ליפה את פניותיו של קרל הגדול אך לא קיבלו תשובה. הח'ליפה השהה את תשובתו. יצחק התקבל בבגדאד גם על ידי ראש הגלות של היהודים, ועל ידי הקהילה היהודית הגדולה. במשך השנים שבהן שהו בבגדאד ביקרו השליחים גם בירושלים. יצחק לקח חלק ב"ירחי הכלה" בישיבת פומבדיתא – כינוס למדני שהיה נהוג בישיבות בבל. שם הכיר את לאה, ונשא אותה לאשה. הח'ליפה השהה את תשובתו כל הזמן הזה. בינתיים חלה לאנטפריד, ראש המשלחת, ולמרות הטיפול המסור של רופא החצר מת ונקבר בבגדאד.

משנודע לח'ליפה כי קרל הוכתר לקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 800, החליט סוף סוף לכרות חוזה ברית אתו, ושלח את שני השליחים שנותרו בחזרה לאאכן. החוזה נמסר ליצחק ולסיגיסמונד בטקס חגיגי, וכן נמסרו בידם מתנות יקרות ערך בשביל הקיסר. בשיאו של הטקס הובא לאולם אבו אלעבאס, הפיל הלבן. הוטל על יצחק להביא את הפיל בריא ושלם מבגדאד לאאכן. שומר אורוות הפילים לימד את יצחק על רגל אחת כיצד מטפלים בפיל, הדריך אותו בענייני מחלות, אמצעי ריפוי, מזונות ורכיבה, והסביר לו איך לרחוץ את אבו. הרחיצה היומיומית והטיפול בכפות הרגליים היו תנאי בל יעבור להבאת הפיל חי לאאכן, גם החדק דורש טיפול. אין דבר רגיש יותר מחדקו של פיל, המשמש לו לנשימה, לשתייה, לרחצה, לנישוק וללחימה.
ב-15 בפברואר של שנת 801 יצאה החבורה: יצחק, סיגיסמונד, עשרה מלווים חמושים, הפייל והאחראי על מזון הפיל. יצחק נאלץ להשאיר את אשתו הטרייה מאחור. נסיעת החזרה לאאכן נמשכה כמעט שנה וחצי. המסלול נבחר על פי צרכיו של הפיל, בעיקר מים לרחצה. הם הלכו לאורך הפרת, אחר כך באזור פלגי המים הנשפכים לתוך נהר העאצי, ולבסוף לאורך חוף הים. באחד הימים תקפו את אבו הפיל געגועים אל בגדאד, והוא דהר לתוך הפרת ונמלט כלא היה. רק למחרת הופיע, צולע ופצוע. עשבי מרפא וטיפול מסור של יצחק והפייל הצילו את חייו.
סיגיסמונד לא זכה לשוב לאאכן. בדמשק תקפה אותו קדחת והוא נפטר. הקבוצה המצומצמת המשיכה בדרכה דרך ארץ ישראל לאלכסנדריה. שם הצטרפו לשיירה ששירכה את דרכה לעבר קירואן, העיר הראשית של המגרב (טוניסיה של היום). לקיסר קרל הגדול נודע שהמשלחת שוהה בקירואן והוא שלח אליהם את נוטריון החצר כדי ללוותם הביתה. יצחק הפיל והנוטריון הפליגו מקירואן לגנואה, ושם נאלצו לחכות עד עבור החורף כדי לחצות את האלפים. רק בחודש אפריל יכלו לצאת לדרך והגיע עם אבו הפיל לחצר הקיסר ב-20 ביולי של שנת 802.

החוזה בין שני האישים הגדולים של העולם במאה התשיעית, קרל הגדול קיסר האימפריה הרומית הקדושה, נוצרי, והרון אלרשיד, הח'ליפה של האימפריה העבאסית, מוסלמי, הניב גם תוצאות מעשיות. השניים החליפו ביניהם מתנות ונציגויות דיפלומטיות. על פי ההסכם ביניהם השיג קרל מהרון זכויות עלייה לרגל מקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל, וקיבל גם זיכיון על שטחים בירושלים, בהם הותר לו לבנות בתי אירוח לצליינים. הרון השיג זכויות סחר בנמלי הים התיכון.
יצחק היהודי, היחיד ששרד מהמשלחת המקורית, הצליח במשימה מעל למשוער. וגם הצליח להביא את אבו אלעבאס הפיל הלבן מבגדאד לאאכן. אבו אלעבאס, ענק לבן וטוב מזג, אשר בחדקו בלבד היה מסוגל להתגבר על סוס ורוכבו, אבל גם ללטף באהבה וברוך את פניו של יצחק. בין יצחק ואבו נוצר קשר הדוק מאוד. יצחק הבין במשך המסע שלמעשה הוא מביא את אבו, החביב עליו כל כך, אל הגלות. יצחק היה מודע לדמיון שבין גורלו שלו, היהודי הגולה תמיד, לבין גורלו של אבו. את עתידם של צאצאיו על אדמת ממלכת הקרולינגים לא יכול היה לחזות. ב-12 באוגוסט 810 נלקח אבו, הפיל הלבן הראשון שרגליו דרכו על אדמת ממלכת הפרנקים, להילחם בקרב שערך קרל הגדול נגד הסקסונים. הפרנקים אמנם נצחו, אבל אבו נפל בקרב. יצחק התאבל עליו ימים ארוכים. לדעתו מת הפיל מבדידות ומשברון לב, מאחר שהשאיר את זוגתו הפילה בבגדאד. גם על יצחק עברו חמש שנים ארוכות עד שאשתו לאה, שהיתה בהריון בזמן שעזב את בגדאד, הגיעה אליו עם ילדם.

לקריאה נוספת: פילו אברהם, מסעות יצחק היהודי ואבו אלעבאס הפיל

קרדיט: ערכים וצילומים בויקיפדיה.