ימי הביניים – לא מה שחשבתם 5

 

פגישה מס' 5 (11 באוקטובר 2009)

 

בית אֻמָיָה  (750-661)

השושלת הראשונה באסלאם.

מייסדה: מֻעאוִיָה אִבּן אַבּוּ סֻפיאן, מפקד הצבא שהתמנה להיות מושל דמשק, טען לזכותו לח'ליפות נגד עלי והביס אותו ואת צאצאיו.

מאפייני השושלת:

* העתקת המרכז ממדינה לדמשק.

* הרחבת שטחי האימפריה: חצי האי האיברי (ספרד), המַגרִבּ, מצרים, חצי האי ערב, סוריה, עיראק, אסיה המרכזית (בּוּחַ'רא, סמרקנד – אוזבקיסטן של היום).  האימפריה השתרעה מגבולות סין והדו במזרח ועד לפירנאים והאוקיינוס האטלנטי במערב (היקף העולה על היקפה של האימפריה הרומית במלוא עוצמתה).

* הח'ליפה לבית אֻמָיָה ראה עצמו כעין שיח' בשבט ערבי: נגיש להמונים, חיים צנועים.

* התיישבות מסיבית של בני השבטים הערבית בארץ ישראל ובסוריה.

* התקדשות ירושלים – הקמת המבנים בהר הבית (עַבּד אַלמַלִכּ 705-685, אַלוַליד 715-705)

* ראשית המינהל הערבי המסודר, השפה הערבית – שפת המדינה, שיטת מטבע אחידה – הדינר.

* צבא ערבי המורכב בעיקרו מבני השבטים.

* הקמת צי ראשון ותקיפת ביזנטיון.

* שלטון לא יציב, תחלופה גדולה של ח'ליפים, מלחמות רבות בין השבטים לבין עצמם.

* אימפריה ערבית: הערבים – בעלי זכויות יתר והשכבה השלטת; המתאסלמים (מַואלי) –

שכבה נחותה יותר, משלמי מסים ומשוללי אפשרות למלא תפקידים בכירים; אַהל אלדִ'מה (בני החסות) היהודים והנוצרים – נתינים סוג ב, משלמי מסים ומושפלים.

קדושת ירושלים באסלאם

יהדות: דוד המלך, 1000 לפני הספירה. מניע פוליטי בלבד. ירושלים עיר נייטרלית שאינה שייכת לשבט עברי ונמצאת בדיוק על קו התפר בין שבטי הצפון ושבטי הדרום. לצורך לגיטימציה נעשה לה תהליך של התקדשות על ידי הכנסת ארון הקודש לתוכה והוספת פסוקים מתאימים לספר בראשית (יד 18). העבודה החשובה נעשתה על ידי סופרי ספר דברי הימים, שעושה את הקישור הסופי בין דוד מלך ישראל (בית דוד), ירושלים הבירה האחת הקדושה, עם ישראל, ה' אלהי ישראל וארץ ישראל.

נצרות: בראשית הנצרות (המאה הרביעית) היה בה יחס דו ערכי לירושלים. מחד היא עיר שבה, על פי המסורת הנוצרית, נמצאים האתרים בהם חי ומת ישו, כמו ויה דולורוזה או כנסיית הקבר הקדוש אולם מאידך, חורבנה של ירושלים במרד הגדול נתפס כעונש לעם ישראל על כך שדחו את ישו בתור משיח. זהו המתח שבין ירושלים של מעלה, הרוחנית, שאינה זקוקה לנגיעה באבנים, לבין ירושלים של מטה, הארצית. בתקופה הביזנטית נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הפך לתל אשפה, כסמל לחורבן העיר. הנוצרים גלגלו את הקדושה אל מקום צליבתו וקבורתו של ישוע על פי המסורת, גבעת הגולגולתא, שעליה עומדת כנסיית הקבר.

אסלאם:

מוחמד והקוראן:  מקור קדושתה של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתה התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן באף אחד משמותיה המקובלים: בית אלמקדס (بيت المقدس), איליאא' (إيلياء, על שם איליה קפיטולינה), אלקודס (القدس). הכינוי "אלמסג'ד אלאקצא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אלאסראא פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אלאקצא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, אלאסראא') ומקום עלייתו השמימה (المعراج, אלמעראג'). אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מכה לטאאיף או למסגד שנמצא בשמים. לאחרונה טען החוקר אורי רובין כי הפרשנות של אלמסג'ד אלאקצא כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית שמטרתה להפחית ממעמדה של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 מתייחס במקורו לחזון של הנביא מוחמד על מסע לילי לירושלים. לעומת רובין, המזרחן מרדכי קידר סבור שקדושתה של ירושלים באסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה השביעית ועד ימים אלה.

סורה 17, פסוק 1: השבח לאל, אשר הסיע את עבדו בלילה, מהמסגד הקדוש אל המסגד הרחוק ביותר, שבקצה, אשר ברכנו את סביבתו כדי להראות לו את אותותינו.

עֻמַר אִבּן אלחַ'טאבּ (מת 644): המסורת המוסלמית מספרת על עמר כי לאחר שכבש את ירושלים וכרת ברית עם הנוצרים ביקש מסופרוניוס, הפטריארך הנוצרי של העיר, שיובילו אל מקום המקדש, אלא שהפטריארך הובילו אל גבעת הגולגותא ואמר לו: "זהו מסגד דוד". אך עומר האשימו בשקר. לאחר שהתפלל עומר במקום הובילו סופרוניוס להר ציון, הראה לו כנסייה אחרת ואמר לו: הנה מקום בית המקדש". אך עומר האשימו שוב בשקר. לבסוף הביאו הפטריארך להר הבית, שהיה מלא אשפה עד כי עומר ואנשיו נאלצו לזחול על ברכיהם כדי להיכנס פנימה. עתה הודה עומר כי זה המקום שתיאר לפניו שליח אללה. לאחר מכן, כך המסורת, שאל עומר על מקום הימצא אבן השתייה ונאמר לו: מוואדי גהנום (הקדרון) כך וכל אמות, חפור שם ותמצא את הסלע המכוסה כולו בגלי אשפה". עומר עשה כך ואף נתן למלוויו דוגמה אישית בנקותו בעצמו את המקום.

לפי המסורת המוסלמית, בעת ביקורו של עמר במקום נלווה אליו מומר יהודי, שהצטרף לאסלאם, בשם כַּעבּ אלאַחבּאר, כלומר כעב מן ה"חברים", החכמים היהודים. בשעה שעלה כעב עם עמר הכובש להר הבית, הסיר את נעליו מעל רגליו, אולי משום שמשהו מיראת הכבוד שבליבו של כל יהודי להר הבית, נותרה גם בליבו של כעב. אז אמר לו, לפי המסורת המוסלמית, עמר: "באלוהים, הוי כעב, בלבבך עדיין יהודי אתה! שכן ראיתי כיצד חלצת נעליך טרם עלותך להר הבית. אולם אנו המוסלמים לא צווינו על הקדשת הסלע בהר הבית, כי אם צווינו לפנות בתפילתנו אל הכעבה שבמכה בלבד". לכן דחה עמר את עצתו של כעב לבנות בית תפילה מוסלמי צפונית לסלע הגדול שבהר הבית, כדי למנוע מן המוסלמים השתחוויה גם בכיוון הסלע הקדוש ליהודים בעת תפילתם לכיוון מכה. עמר הקים מבנה תפילה מוסלמי דווקא דרומית לסלע, שהוא אבן השתייה לפי המסורת היהודית, המקום בו היה קודש הקודשים בבית המקדש. וכך קרה שהמוסלמים הראשונים, כאשר פנו בתפילתם דרומה אל מכה, היפנו את גבם לסלע הקדוש. למרבה הפליאה תופעה זו נשתמרה באסלאם גם לאחר שהר הבית, ובכללו אבן השתייה, נתקדשו באסלאם והוקמו שם המבנים המפוארים העומדים בו עד עצם היום הזה. גם עתה, כאשר המוסלמים פונים בתפילתם למכה במסגד אלאקצא שבדרום הר הבית, מפנים הם את גבם אל קודש הקודשים היהודי ואל אבן השתייה, שנתקדשו בינתיים גם במסורתם. אין הסבר לתופעה זאת פרט לדבריו של עמר, שנשתכחו לאחר מכן מן התפיסה הדתית המוסלמית.

עַבּד אלמַלִכּ לבית אֻמָיָה (הבנייה 691): קרוב לששים שנה לאחר כיבוש ירושלים על ידי הצבאות הערבים בנה את שני המבנים על הר הבית: כיפת הסלע ("קוּבּת אלצַח'רה"), שאיננו מסגד במובן המדויק של המילה, כלומר לא נועד לתפילה בציבור אף על פי שדווקא הוא המבנה החשוב יותר בין השניים' ומסגד אלאַקצא, המשמש כמקום תפילה בציבור בימי שישי ובחגים ("ג'אמִע"). אין ספק שכיפת הסלע הוקמה לפני מסגד אלאקצא – כנראה עוד בשנת 691 לספירה הנוצרית – על ידי הח'ליפה האֻמיי עבד אלמלכ, בעוד שמסגד אלאקצא הוקם רק כמה שנים לאחר מכן, כנראה על ידי בנו אלוַליד. השניים הם צמד שאין להפריד ביניהם, כאשר כיפת הסלע מגוננת על הסלע שהתקדש בינתיים גם באסלאם ומסגד אלאקצא משמש לתפילה בציבור ליד המקום הקדוש.
כאן ניתן לשאול מדוע הקים עבד אלמלכ את המונומנט הזה על הסלע שהוא אבן השתייה או קודש הקודשים מימי בית המקדש היהודי. נראה שכמה סיבות היו לדבר, ודעתם של החוקרים נחלקה לגביהן. בתקופה מסוימת חשבו החוקרים, בעקבות כמה היסטוריוגרפים מוסלמים שיעים, שהאֻמיים ניסו, כביכול, להקים מקום קדוש מתחרה לכעבה שבמכה, משום שזאת הייתה בידי מורדים.

החוקרת הוותיקה חוה לצרוס-יפה קובעת כי שתי סיבות אחרות, דתיות יותר מפוליטיות, הביאו להקמת המבנים ובעיקר להקמת כיפת הסלע על ידי המוסלמים בהר הבית. הסיבה הראשונה היא דתית מובהקת: ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט התקדשו והלכו יותר ויותר במחשבת האסלאם – במסגרת התפשטותו והתפתחותו הן מבחינה דתית והן מבחינה גיאוגרפית. ככל שהאסלאם קלט יותר מן העולם שאותו הוא כבש, כך הוא גם עיבד ואיסלם את הערכים שהוא קלט ובכלל זה קדושת ארץ ישראל, צמחייתה ומימיה, החיים בה, קדושת הקבורה בה וכיוצא באלה. כל אלה הפכו באותה עת לחלק מן האסלאם האורתודוכסי, בעיקר בתיווכם של מתבודדים, מסתגפים ופרושים, שהיו נתונים להשפעה מיוחדת של נזירים נוצריים נודדים. הביטוי לקדושת ארץ ישראל וירושלים באסלאם ניתן על ידי עצם הקמת צמד המבנים בהר הבית. הסיבה השנייה היא הניסיון להתחרות בכנסיות הנוצריות המפוארות, שנראו כעין השפלה לאסלאם הכובש, ואף לעלות עליהן בתפארת הבניין. עדות מסייעת להנחה זו אפשר כנראה למצוא בפסוקי הקוראן שקישטו את כיפת הסלע מראשיתה, ובהם דברי פולמוס נגד הנוצרים.

סיפור המסע הלילי: בראשיתו היה הסיפור קצר, אך כל דור ודור פיתח אותו במוטיבים של פלא ונס. וכך מספרת האגדה המוסלמית: באחד הלילות בא המלאך גבריאל אל ביתו של מוחמד במכה. המלאך הביא עימו בהמת רכיבה מופלאה המתוארת כמעין פרד. הייתה זאת בהמה על-טבעית בעלת כנפי נשר, זנב טווס ופני אישה וברעמתה שזורים אבני חן, זהב וכסף. על בהמת רכיבה מופלאה זו רכב מוחמד עם המלאך גבריאל ממכה לירושלים. שמה של הבהמה המופלאה הזאת נמסר במסורת המוסלמית כ"אלבּוּראק" ויש חוקרים הסבורים שיש כאן גלגול של המילה "ברק". לפי המסורת המוסלמית המאוחרת, קשר מוחמד את בהמתו ליד הכותל המערבי בעלותו מהר הבית לשמיים. על כן נקרא הכותל עד היום בערבית "אלבוראק" ונתקדש גם הוא למוסלמים. בעקבות חזיונות אפוקליפטיים יהודיים-נוצריים, מתוארת עלייתו של מוחמד לשמיים וביקורו, בלוויית המלאך גבריאל, אצל הנביאים שקדמו לו. כך ראה במסעו המופלא הזה את גן העדן ושמע את דברי אלוהים, לאחר שהוסטו עשרות אלפי מסכי אש מלפניו. מוחמד ביטא את כניעתן לצו הבורא, בלשון בני ישראל בהר סיני באומרו: "נעשה ונשמע". המסורת האגדתית אפילו יודעת לספר שבאותה עת זכה מוחמד גם לעצות מצד משה רבנו – כיצד לייסד את דתו החדשה ולהסתפק, למשל, בחמש תפילות ליום, במקום חמישים ליום – כפי שרצה אללה קודם לכן. מובן מאליו שלפנינו מישור עממי מאוד של האגדה הדתית ואף המוסלמים בימי הביניים ידעו זאת והיו שהביעו אי שביעות רצון מעצם הסיפור ואף פקפקו במהימנותו. אחרים ניסו להסביר אותו על דרך האלגוריה או החזון האפוקליפטי ולתת בו משמעויות סמליות שונות, אך לשווא. במשך הדורות נתקבל באסלאם המסע האגדתי הזה כעובדה היסטורית ולא כחלום או כחזיון לילה.
יתר על כן, עלייתו של מוחמד לשמיים נתקבלה גם היא כעיקר אמונה, וכל ילד מוסלמי לומד עד היום, עם שאר עיקרי האמונה, כי "אלמעראג' חק", היינו שעלייתו של מוחמד לשמיים היא אמת היסטורית, וכן שהיא נרמזת בקוראן בפסוק הראשון של סורה 17 ("סורת אלאִסראא"). מכאן ואילך אין עוד מקום לפקפק בקדושתה של ירושלים באסלאם, שכן האגדה הדתית הזאת הכתה בו שורשים עמוקים ביותר, והרי כוחן של אמיתות דתיות אינו ניזון דווקא מאמיתותן ההיסטורית אלא ממידת האמונה שהן זוכות לה. על כן, קדושת ירושלים לאסלאם היא ללא ספק עובדה. ירושלים עצמה אינה מוזכרת כלל בקוראן.

כיפת הסלע: כיפת הסלע היא המבנה המוסלמי העתיק ביותר שנשתמר ללא שינויים מהותיים, ונחשבת למופת אדריכלי אמנותי, ולפינת יסוד בתולדות האמנות והאדריכלות האסלאמיים. כיפת הסלע עצמה אינה מסגד, ואין נערכות בה תפילות בציבור, אלא היא חלק ממתחם מסגד אלאקצא. למרות זאת, היא מכונה בטעות על ידי רבים בשם "מסגד עמר". אין לבלבל בינה לבין מסגד עמר השוכן סמוך לכנסיית הקבר ברובע הנוצרי. המבנה של כיפת הסלע הוא מהמפוארים במזרח התיכון. המבנה, מתומן שבמרכזו כיפה, בנוי במפלס העליון של הר הבית. בדומה למספר מבני דת מועטים יחסית במזרח התיכון, למבנה אין כיוון מסוים, אלא הוא בנוי בקונצנטריות סביב העצם המקודש במרכזו. בגג כיפת בסלע מצויה כתובת המתארכת את בנייתה לשנת 72 להג'רה, היא שנת 691/2, זמנו של הח'ליפה עבד אלמלכ מבית אמיה. אלמלכ לא השאיר אחריו כתובת המסבירה את סיבת בנייתו של המבנה, אך ההיסטוריונים הערביים שחיו לאחריו סיפקו מספר סיבות. קרסוול, בעקבות דבריו של יעקובי (כרוניקאי מוסלמי שיעי), הכותב כי אלמלכ אסר על החג' למכה, ובנה את כיפת הסלע כדי שהסלע ישמש תחליף לכעבה, תולה את הדבר בתחרותו של אלמלכ בעבדאללה אבן אל זביר שליט מכה. סיבה משנית מתועדת בדבריו של מקדסי (כרוניקאי מוסלמי סוני), המספר כי כיפת הסלע, כמו גם המסגד הגדול של דמשק, נבנו כדי להתחרות עם מבניהם המפוארים של הנוצרים. הח'ליפה העבאסי אלמאמון (813 – 833) שיפץ את המבנה, והחליף את פסיפסי הקיר שציינו כי המבנה נבנה על ידי הח'ליפה עבד אלמלכ בפסיפסי הנושאים את שמו, אולם לא שינה את תאריך הבנייה המופיע עליהם. במרכזו של המבנה מצויה אבן השתייה (הצַחרה). בתקופה הצלבנית הוקף הסלע בשבכת מתכת, שהוסרה בשלהי תקופת השלטון הירדני, והוחלפה במעקה עץ. בפינתו הדרום-מזרחית של הסלע יורדות מדרגות אחדות אל מערה הנמצאת מתחתיו.

מעל הסלע מתנוססת הכיפה. הכיפה מורכבת משתי מסגרות עץ, מבנה המעניק גמישות, ויחד עם העובדה כי יסודותיו מונחים ישירות על הסלע, הציל את המבנה מהתמוטטות ברעידות האדמה התוקפות את ירושלים, בעוד מסגד אלאקצא הסמוך נחרב ושוקם מספר פעמים. קוטרה הפנימי של הכיפה הוא 20.3 מטר, וגובהה מעל פני הקרקע כמעט זהה – 20.48 מטר. נתונים אלה דומים מאוד לאלה של כיפת כנסיית הקבר – כנראה שלא במקרה, ושבהקמת בכיפה הייתה כוונה להוות משקל נגד לממדיה של כיפת הכנסייה.

פנים הכיפה עשוי סטוקו וערבסקות שצורתם מדליונים בעיטור פיתוחי צמחים פרחים מרהיבים, אלפים במספר. מתחת לכיפה מצוי התוף, המעוטר בפסיפס המתאר דגמים צמחיים ועושר רב של תכשיטים שונים. הפסיפס עשוי לבני זכוכית זעירות (כחצי סמ"ר ומטה), רבות מהן בעלות ציפוי זהב. את הדגמים משלימים שיבוצי דר. בינות לפסיפסים, בחלקו העליון של התוף, ממוקמים 16 חלונות זכוכית צבעונית, המפיצים אור מוזהב על אבן השתייה. מרבית החלונות חדשים יחסית ומתוארכים למאות ה-18 וה-19, ומיעוטם מן המאה ה-15. מתחתיהם, בכל אחד משמונת הקירות של המבנה שבעה חלונות, סך הכל 56 חלונות בהיקף המלא של המתומן.

תחתיתו של הפסיפס מורכב מכתובת אדירת ממדים, הנמשכת משני עבריו של הקיר, ובעלת אורך כולל של 240 מטר, ובה כתובת ההקדשה "בנה את הכיפה הזאת עבד האל, עבדאללה האמאם אלמאמון‏‏, בשנת שבעים ושתיים (להג'רה). מי יתן והאל ייעתר לתפילותיו ויהיה שבע רצון ממנו. אמן, ריבון העולמים, השבח לאל" ופסוקים מהקוראן.

את המבנה נושאות שתי סדרות עמודים ערוכות במעגל – סדרת העמודים הפנימית הנושאת את הכיפה העגולה עצמה, וזו החיצונית הנושאת את תקרת אגפי הבניין המתומן. העמודים נושאי הכיפה כוללים 12 עמודי שיש מעוגלים וארבעה עמודי גרניט. העמודים תומכי התקרה הם 24 במספר, מהם שמונה עמודי שיש ו-16 עמודי גרניט צבעוניים. הכותרות בראשי עמודי הגרניט מקורם כנראה בשרידי מקדש הורדוס ומעליו אריחי קרמיטקה מסוגננים. על פי עדויות שונות צדה החיצוני של הכיפה היה אף הוא מכוסה פסיפסי זכוכית, בעלי מוטיב עיטורי הדומה לפסיפסים שנותרו בפנים הכיפה. אולם פסיפסי החוץ, שהיו חשופים לפגעי מזג האוויר במשך מאות בשנים, התבלו עם הזמן, ובפקודת סולימאן הראשון, השולטאן העות'מאני במאה ה-16, הוחלפו באריחים. לבניין ארבעה שערי כניסה, כאשר הדרומי שבהם, זה הפונה לעבר מכה, הוא המפואר ביותר. על השערים, המשקופים, המפתנים והקירות של המבנה חקוקות וחרותות כתובות המציינות שינויים ותיקונים שעשו במבנה שליטים מוסלמיים שונים. החיפוי החיצוני של הכיפה היה במקורו מנחושת בציפוי זהב, אך במרוצת השנים הוחלפה הנחושת בעופרת. רק במאה ה-20 הושבה לכיפה חזותה המוזהבת, בכמה סדרות שיפוצים. בשנים שבן 1958 ל-1964 נערכו במקום מספר שיפוצים, שהעיקרי שביניהם היה החלפת כיפת העופרת בכיפת אלומיניום מוזהבת. בשנים 1991-1995 נערכה סדרת שיפוצים נוספת במבנה, ובמהלכה צופתה הכיפה בזהב.

קדושה כן או לא?

לצרוס-יפה העלתה כבר לפני שנים רבות את האפשרות שאיחוד העיר על ידי ישראל במלחמת ששת הימים היה מאורע בעל השפעה דומה לזה שהיה לכיבוש הצלבני הסוף המאה האחת עשרה, מאורע שהביא לחיזוק קדושתה של העיר בעולם האסלאם. יתכן בהחלט שאותו תהליך שעבר על העולם המוסלמי כאשר נכבשה ירושלים על ידי הצלבנים עובר עליו כעת כאשר היא מוחזקת בידי מדינת היהודים. מוסלמים בעלי תפיסות עולם שונות לחלוטין זו מזו, החל מחאפז אלאסד וכלה באוסאמה בן לאדן, כבר השוו בין שני המאורעות וטענו שהציונות אינה אלא צורה חדשה של קולוניאליזם מערבי, אלא שהפעם הוא בא בלבוש יהודי במקום בגלימה נוצרית. התפיסה הזו אינה מעלה ואינה מורידה דבר לגבי נכונות הקביעה שירושלים הפכה, ברבות הזמן, מקודשת לאסלאם. אפשר להתווכח עימה, לטעון שקדושה זו מאוחרת בהרבה מזו שהוענקה לה על ידי היהדות (והנצרות); לגרוס שקדושה זו אינה אלא חיקוי נלעג של אמונתן של דתות מונותיאיסטיות אחרות; להתפלמס שאין היא אלא מניפולציה פוליטית שנועדה להביא את המוני המוסלמים להאמין שארץ ישראל היא חלק מערשו של האסלאם. אפשר, ויש גם העושים זאת. אבל מאחר וקדושה נגזרת מאמונת הרבים ולא מצדק היסטורי, גם טענות אלה, ככל שיהיו נכונות, לא תוכלנה לפורר אותה בקלות רבה כל כך.

 

קריאה מומלצת:

חוה לצרוס-יפה, האסלאם, האוניברסיטה המשודרת 1997, הפרק על קדושת ירושלים באסלאם.

למעוניינים בהרחבה: חוה לצרוס- יפה, 'קדושת ירושלים במסורת האסלאם', פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"א, עמ' 131-117.

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה.