ימי הביניים – לא מה שחשבתם 16
היציאה מימי הביניים – ראשית הרנסנס – המאה ה-15
השלמת הרקונקיסטה – הממלכה הספרדית הקתולית
רקונקיסטה הוא ביטוי המתייחס לתהליך כיבושם מחדש של שטחי חצי האי האיברי מהמוסלמים על ידי הנוצרים בין השנים 718 ל- 1492. לאחר התנגדות ולחימה להחזרה הדרגתית של שטחים שנמשכו כמעט מאז כיבוש חצי האי האיברי בידי המוסלמים בשנת 711, הצליחו הכוחות הנוצריים בשנת 1492 לכבוש את גרנדה, המעוז המוסלמי האחרון בחצי האי האיברי, ולהדוף את המוסלמים בחזרה לאפריקה. עד 1512 הושלם איחודו של רוב שטחה של ספרד תחת בית המלוכה של קסטיליה. כיבוש זה נעשה כחלק מממסעי הצלב שמטרתם להדוף את ה"כופרים", ולהחיל את השלטון והאמונה הנוצרית בכל חלקי אירופה. תוצאות הרקונקיסטה השפיעו גם על הקמת האינקוויזיציה ועל גירוש ספרד.
האזור המוסלמי שהיה בשליטת המווחידון התפורר שוב לממלכות קטנות וחלשות (תקופת הטאיפות השלישית). ממלכת קסטיליה, בעיקר תחת שלטונו של פרננדו השלישי השתלטה בהדרגה על רוב שטחי אלאנדלוס: קורדובה נכבשה ב-1236 סביליה ב-1248; רק ממלכת גרנדה נותרה מחוץ לתחומי הממלכה, במעמד של וסאלית. הנסיונות של שושלת בנו מרין לחדש את דריסת הרגל המוסלמית בחצי האי האיברי נבלמו בקרב סלאדו (Batalla del Salado) בשנת 1340. ממלכת גרנדה, ששטחה הצטמצם והלך, המשיכה להתקיים באופן מבודד תחת שלטון השושלת הנאסרית. ב-ב-1בינואר 1492 סופחה גרנדה באופן סופי לממלכת ספרד, וכך הגיעה לקיצה הנוכחות הפוליטית המוסלמית בספרד.
כששלטון נוצרי כובש מקום הוא נותן פוארו – fuero – קובץ חוקים שמתייחס למקום נתון. הענקת פוארו מלווה כמעט תמיד בהענקת אדמות. ישנה תופעה התיישבותית של הענקת אדמות למתישבים נוצרים שמגיעים מן הצפון. הכוונה היא לנצר את האזור. בין המתיישבים הללו מגיעים אף יהודים, מה שגורם לכך שעד הגירוש יש בספרד יהודים בעלי כרמי זיתים, גפנים, גני ירק. יהודים בעלי אדמות מייצרים יין כשר. מסגדים הופכים לכנסיות ואף לבתי כנסת. יהודים – אוכלוסיה שנחשבת יעילה. עסקו בכל חוץ מגז וגידול צאן. עד הגירוש היהודים היו מעורבים בכל תחומי החיים. היו אף מאלפי אריות. בימי הרקונקיסטה נוצרה שכבה דקה של יהודים שהפכו לחצרנים בחצרות המלכים.
המלכים הקתוליים (los Reyes Católicos) הוא תוארם המשותף של בני הזוג פרננדו השני מלך ארגון ןאיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה. התואר"המלכים הקתולים" הוענק להם בידי האפיפיור אלכסנדר השישי, כפיצוי ואיזון להכתרתו את שושלת מלכי צרפת בתואר "מלך נוצרי". בני הזוג נישאו ביום ה-19 באוקטובר 1469ובנישואיהם איחדו את ספרד לישות פוליטית אחת, ממלכת ספרד. למלכים הקתוליים היו חמישה ילדים: איזבלה מאסטוריאס, חואן נסיך אסטוריאס, חואנה מקסטיליה, מריה מארגון וקתרינה מארגון.
המלכים הקתוליים נודעו כמלכיה של ספרד בתקופת המעבר ממימי הביניים לעת החדשה. הם ייסדו את האינקוויזיציה הספרדית, ביססו את כוחם של הכתר והמדינה לעומת הכנסייה והאצולה, השלימו את הרקונקיסטה עם כיבוש גרנדה, גירשו את יהודי ספרד, אישרו את מסעותיו של כריסטופר קולומבוס, שבראשון שבהם גילה את העולם החדש, וניצחו על שלביה הראשונים של הקמת המערכת הקולוניאלית בעולם החדש. בפעולותיהם אלו הם הפכו את ספרד לכוח עולה ודומיננטי באירופה ובעולם כולו למשך מאתיים השנים שלאחר מכן.
האינקוויזיציה הספרדית
היא מוסד ספרדי שנוסד בידי המלכים הקתולים בשנת 1478על מנת לשמור על האורתודוכסיה הקתולית, להילחם במינות ולשמור על טוהרה המוסרי של הקהילה הנוצרית בספרד. אינקוויזיציה הספרדית נבדלה מהאינקוויזיציה האפיפיורית בכך שהייתה כפופה למלך, ולא לכנסייה, ובכך שימשה למעשה זרוע של המדינה. כמוסד כנסייתי הוגבלה סמכותה של האינקוויזיציה לנוצרים בלבד, אולם כיוון שלאורך רוב הההיסטוריה של ספרד בעת החדשה לא שררה בה חירות דתית, התפרשה סמכותה של האינקוויזיציה על כלל תושבי הממלכה. האינקוויזיציה הספרדית בוטלה בשנת 1834.
האינקוויזיציה הספרדית נוסדה בשנת 1478, לאור סיומה הצפוי של הרקונקיסטה. בתקופה זו היו בספרד יהודים רבים, וכן מוסלמים, שרובם חיו באנדלוסיה, וצפויים היו להיכנס תחת השפעת הכתר הספרדי. היהודים והמוסלמים לא היו, כאמור, תחת סמכותה של האינקוויזיציה, כיוון שסמכותה הוגבלה לנוצרים בלבד, אך נראה שהיה חשש גדול מפני השפעותיהם המזיקות של הכופרים, כמו גם מחוסר הנאמנות לנצרות של המומרים החדשים.
לאחר גירוש ספרד בשנת 1492לא נותרו עוד יהודים בספרד באופן רשמי, וכל גילוי של יהדות הפך להיות עניינה של האינקוויזיציה, מכיוון שגילוי זה חייב היה להיות מעשהו של מומר המנסה לשוב ליהדותו. בתחילת המאהה-16 הגיעה הרפורמציה הפרוטסטנטית לשטחי הקיסרות והאסלאם הוצא אל מחוץ לחוק בספרד, כך שידיה של האינקוויזיציה היו מלאות עבודה. מצב זה נמשך אל תוך המאה ה-17, אך בשנת 1609 גורשו המומרים ממוצא מוסלמי (מוריסקוס) אל מחוץ לספרד, ולקראת השליש האחרון של המאה גוועו מלחמות הדת, והאינקוויזיציה הלכה ושקעה עד ביטולה הרשמי ב-1834.
האינקוויזיציה לא החליפה את רשות השיפוט המדינית, ופעלה במקביל אליה. הנאשמים נמסרו לידי האינקוויזיציה רק במקרה שביצעו עברות שנשאו אופי דתי. בראשה של האינקוויזיציה עמדו אינקוויזיטור (חוקר) ראשי, לדוגמה תומס דה טורקמדה, האינקוויזיטור הראשי המפורסם ביותר. על-פי רוב, האינקוויזיציה חקרה את ההאשמות שהובאו לפניה ביסודיות רבה יותר מהרשות המדינית, והשאירה פרוטוקולים מפורטים מחקירותיה, לשמחתם של ההיסטוריונים.
הנאשם היה נעצר על ידי האינקוויזיציה אם לידי חוקריה נמסר מידע שלפיו הוא אשם בעברות כנגד הדת. המידע יכול היה להגיע כתוצאה מהלשנה, שמועה, או חשדות שפיתח האינקוויזיטור כתוצאה מהיכרותו עם הקהילה בתוכה פעל. העברות החמורות כללו ביצוע פולחנים יהודים או מוסלמים, זלזול בפולחנים הקתולים או שחיתות מינית. גם הטלת ספק בקדושת ההסקרמנטים, ביגמיה התחזות לכומר או זלזול בכוחו של הממסד הכנסייתי היו עברות חמורות, על רקע החשד שמדובר במינות פרטסטנטית. כמובן שהסתת אחרים לביצוע אותן העברות העלתה את חומרת המעשה בעיני בית הדין. עברות קלות יותר כללו את נשיאת שם האל לשווא, פקפוק בעיקרי אמונה, עדות שקר, וכיוצא בזה.
בפועל, היה הנאשם נעצר על ידי אצילים שעבדו בהתנדבות בשירות האינקוויזיטורים, כדי להוכיח את אדיקותם הדתית. רכושו של הנאשם היה מוחרם, ומימן את מאסר הנאשם במשך זמן חקירתו. מכיוון שהחקירה יכולה הייתה להמשך מספר חודשים, או אפילו שנים, היה כספו של הנאשם עשוי להיגמר עד לשחרורו. חיזוק נוסף לכך מצוי בעובדה שהאינקוויזיציה לא החזיקה בבית כלא מסודר, ועל-פי רוב נאלצה להשתמש במבנים ציבוריים כגון בית חולים, מנזר או מבנה שנתרם על ידי אחד האצילים המקומיים. עלות ההחזקה במבנים אלו הייתה גבוהה, ויש עדויות רבות המספרות על נאשמים שיצאו מהמשפט עם גזר דין קל, אך פשטו רגל בעקבות תקופת המאסר הממושכת. כאמור, היו תנאי המאסר סבירים, אך האינקוויזיציה לא הייתה מוכנה שדעות כפירה יופצו בקרב האסירים שהיא מחזיקה, וכך אדם שהובא לחקירה על רקע עוון קל יחסית ילמד את דרכיהם הנלוזות של שותפיו למאסר. לשם כך, אסיר שהיה מתעקש לקלל את האל נאסר על ידי סוג של מסכה שמנעה ממנו דיבור, ואסיר שהתעקש להשתולל הוצמד אל הקיר בצווארו באמצעות מוט שמנע ממנו לזוז. מלבד זאת, לא הייתה פגיעה מכוונת באסירים, אם כי ריכוז האסירים בהחלט יכול היה להיות מצע טוב להתפשטות מחלות.
הנאשם היה מובא לפני אינקוויזיטור שהיה מבקש ממנו הודאה, אך לא היה מגיש לו כתב אישום, ולא אומר לו במה הוא מואשם. לעתים הודו אנשים בפשעים שונים לחלוטין מאלו שהאינקוויזיטור התכוון אליהם מלכתחילה. לפעמים שימשה ההודאה כניסיון של הנאשם להימנע מעינויים, להסתיר חטאים כבדים יותר, לגלות מי האשימו או להימנע מתקופת המאסר הממושכת והיקרה. שיטות החקירה של האינקוויזיציה כללו שימוש מסוים בעינויים, אך שימוש זה היה מוגבל יחסית. למעשה, היו נהוגים שלושה סוגי עינויים בלבד. הסוג הראשון כלל את קשירת הנאשם למשקולת כבדה, מתיחתו, ושחרורו בבת-אחת אל הרצפה, כך שהיה מקבל מכה חזקה. סוג העינוי השני כלל את קשירתו של הנאשם כך שלא יכול היה לסגור את פיו, והזרמת מים אל תוך פיו כדי ליצור תחושה של מחנק. העינוי השלישי כלל את קשירת הנאשם בחבלים לסד כלשהו, ומשיכת החבלים במהירות כך שהם פצעו את הנאשם. העינויים נועדו כדי לחלץ הודאה של הנאשם בפשע שיוחס לו, ולא כדי להענישו. יש לציין, שהודאה בזמן העינוי לא הייתה תקפה בבית המשפט, ושהיה צורך בכך שהנאשם יחזור עליה שנית בדעה צלולה. עם זאת, לא הייתה שום בעיה להחזיר נאשם סרבן אל חדר העינויים. למרות שלרוב לא היו העינויים קטלניים, ובוודאי לא חמורים יותר מאלו שהיו נהוגים ברשות המדינית בתקופה זו, האינקוויזיציה זכתה בשמה האכזרי על רקע שיטות פעולה אלו.
למרות שיטת החקירה הקשוחות, הייתה האינקוויזיציה רגישה לכך שלעתים ניסו אנשים להשתמש בה כדי לנקום ביריביהם הפרטיים, וחקרה ביסודיות את העדים. לנאשם הייתה אפשרות לזמן עדים משלו ולהכין את ההגנה למשפטו, אם כי לרוב הוא נאלץ לבצע הכנה זו בטרם ידע בדיוק מה הן ההאשמות כנגדו, ועמלו היה עולה בתוהו. לרוב התחשב בית הדין בהבעת חרטה של הנאשם או בנסיבות מקלות, כגון שכרות בזמן המקרה.
במקרה שבו הצליחה האינקוויזיציה להרשיע נאשם, היא הייתה מענישה אותו באופן שתאם את חומרת העבירה, חרטת הנאשם, והשאלה האם הייתה זו עבירה ראשונה. במקרה הקל ביותר, לא היה בית הדין מצליח למצוא חומר ראיות מספיק, או שהעדויות היו מתגלות כמפוקפקות, והנאשם היה נשלח לביתו ללא עונש, מלבד ההפסד הכספי שגרמה לו תקופת המאסר. במקרה שהנאשם הביע חרטה על מעשיו הוא עשוי היה לקבל קנס, לגלות מהעיר או לשאת לתקופה מסוימת את הגלימה שכונתה "סאנבניטו". גלימה צהובה זו הייתה אות קלון בולט, ונתלתה בכנסייתו של הנאשם לדיראון עולם גם לאחר סוף תקופת העונש. תהלוכת אוטו דה פה (מעשה האמונהׂ), שבה היו מוצגים החוטאים ברחובות העיר בגלימות סאנבניטו וההמון היה לועג להם, הייתה גם היא עונש אפשרי במקרה זה. האוטו-דה-פה יכול היה להיות ציבורי, כאשר השתתפו בו נאשמים רבים בבת-אחת, או פרטי, כאשר ביצע את התהלוכה נאשם אחד בלבד. במקרים נדירים היה העונש לעבירות אלו תקופה קצובה של חתירה בגליאות(ספינות המלחמה) של הצי הספרדי. עונש זה נחשב לחמור למדי, ולרוב יושם רק במקרים חמורים יותר, אף שהרשות החילונית הייתה שמחה מאוד על עובדי חינם אלו.
במקרה של חטאים חמורים יותר נאלץ הנאשם "להתפייס עם הכנסייה", זאת אומרת לשוב לחיקה לאחר שנטש אותה. במקרים אלה העונשים היו חמורים יותר, בהתאם לחומרת העבירות. העונשים כללו את לבישת גלימת הסאנבניטו לזמן ארוך, חתירה למשך תקופות ממושכת בגליאות, או החרמת רכוש. האינקוויזיציה יכלה גם לגזור תקופות מאסר שונות, שהארוכה שבהן נקראה "מאסר עולם", אך למעשה הייתה מאסר לעשר שנים בלבד. לרוב לא היו לאינקוויזיציה בתי כלא של ממש, ולכן נידונו הנאשמים במקרים רבים למאסר בית, למאסר במנזר או בית חולים, או למאסר שבו הם היו חופשיים במשך היום ונאלצו לחזור לבית המאסר כל לילה. עונש אפשרי נוסף היה מלקות. במקרה זה היה הנאשם נלקח למקום ציבורי, נקשר לסד, מופשט בפלג גופו העליון וסופג מלקות. לרוב לא נגזרו יותר ממאתיים או שלוש-מאות מלקות, משום שאדם ממוצע לא יכול היה לעמוד ביותר מכך. גם נשים, זקנים וילדים צעירים יחסית יכלו לספוג מלקות, אך עונשים אחרים, כגון החרמת רכוש או חתירה בגליאה, לא היו אפשריים מבחינתם.
העונש החמור ביותר האפשרי היה שריפה על המוקד, והוא ניתן בדרך-כלל לאנשים שסירבו להתחרט על חטאם, לאנשים שהורשעו בעברות חמורות בעבר או לאנשים שהסיתו אחרים לחטוא. מובן, שמקרב המורשעים היה רק אחוז קטן שנידון לעונש זה, אפילו בתקופה של הרדיפות כנגד המומרים היהודים. גם בקרב הנידונים לשריפה היו דרגות שונות של חומרה וצורות שונות של ענישה. במקרים החמורים פחות, נחנקו הנאשמים למוות לפני שנשרפו גופותיהם, ובמקרים החמורים יותר הם נשרפו חיים. במקרה שבו הנאשם חמק תחת ידה של האינקוויזיציה, הייתה אפשרות לשרוף את גופתו לאחר מותו, אם הצליחה הלשכה הקדושה לשים את ידה עליה. במקרה זה, הייתה גם אפשרות לשרוף את האדם בהיעדרו, דהיינו, לשרוף בובה כלשהי כאות קלון לאותו האדם, ולצורך סיפוק רצונה של האינקוויזיציה שלא להשאיר את הנושא ללא טיפול כלשהו.
העונשים הפומביים נועדו למנוע הופעת כופרים חדשים, ולא רק להעניש את הכופרים שנתפסו. לשם אותה מטרה, נקטה האינקוויזיציה לעתים פעולות חינוכיות כמו לימוד עקרונות הדת לנאשמים בזמן תקופת מאסרם, ופרסום המשפטים שנערכו בתוספת האשמה והעונש. פעולה חינוכית ידועה במיוחד היא פרסום אינדקס הספרים האסורים על רקע אי-תקינות דתית. אנשי דת שחטאו יכלו לעתים להמיר את עונשם לתפילות, צומות או ריתוק למנזר.
גירוש ספרד
הוא גירושם הכפוי של יהדות ספרד, שמאוחר יותר הוחל גם על היהודים שגרו בפורטוגל אל הארצות השוכנות לחופי הים התיכון ובעיקר אל צרפת, איטליה, הלבנט וצפון אפריקה, ארצות השפלה, גרמניה ובריטניה. הגירוש ההמוני בא בעקבות צו שפרסמו בשנת 1492 פרננדו השני, מלך ארגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה ובו נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בממלכות קסטיליה וארגון. צו זה היווה את שיאה של מסכת הגבלות ורדיפות שננקטו כנגד היהודים בספרד, והביא לקיצה של הקהילה היהודית הוותיקה והמשגשגת שישבה בספרד.
גירוש ספרד שונה היה מגזירות קנ"א, שהוטלו על חלק מיהדות ספרד כמאה שנים קודם, בשנת 1391. הגירה זו של יהדות ספרד החלה בשל פרעות ביהודים. הפליטים היהודים, ואלה שהתנצרו למראית עין, היגרו לערים אחרות בספרד ולארצות מחוץ לספרד. הגירוש הרשמי מ-1492גרם למומרים לאבד את התקווה לחיות כיהודים גם בשאר חלקי ספרד. הברירה היחידה שהייתה להם הייתה לצאת את גבולות המדינה. בין השאר, לאור העובדה כי רבני הקהילות בחצי האי האברי המשיכו לראות בהם יהודים לכל דבר למורת רוחה של האינקוויזיציה והחילו על מי שנאנסו להמיר את דתם את ההלכות התלמודיות הקובעות כי ישראל "אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מ"ד, ע"א); וכן "אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה" (אנוס הוא ואנוס הרחמן פוטר אותו, נדרים כ"ז, ע"א).
הגירוש סימל סיומו של פרק בתולדות עם ישראל. תוצאותיו הרות האסון הותירו רושם משמעותי בספרות, בשירה, בספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות שאליהן הגיעו המגורשים מחצי האי האיברי.
הפקודה הוכרזה בכל ערי ספרד ב-31 במרץ 1492, על ידי כרוז מטעם בית המלוכה הספרדי. היהודים אולצו לעזוב את ספרד בתום שלושה חודשים ולא לחזור אליה לעולם. בנוסף לכך נאסר על הספרדים הלא-יהודים להסתיר יהודים או לעזור להם בגלוי או בסתר. הסיבה הנזכרת בצו הייתה השפעתם הרעה של היהודים על המתנצרים, וחוסר הסכמתם של היהודים להכיר באל אחר חוץ משלהם. על היהודים המגורשים נאסר לקחת דברי ערך כמו זהב, כסף ותכשיטים, בהתאם להשקפה מרקנטליסטית שרווחה באותם ימים. הותר להם להוציא רכוש אחר, וניתן להם זמן למכור את נכסיהם עד ל-31 ביולי, שחל באותה שנה על פי הלוח העברי בז' באב, סמוך לתשעה באב. אנשי ספרד ידעו שהיהודים נאלצים למכור את נכסיהם או להפקיר אותם. ידיעה זו הקשתה על היהודים למכור את נכסיהם. היו כאלה שמכרו את חפציהם, אך היו גם כאלו שלא הספיקו ופשוט נטשו את רכושם. אומדן מגורשי ספרד אינו מדויק; המספר נאמד בין שבעים אלף לשלוש מאות אלף איש.
המגורשים מספרד פנו בתחילה למדינה השכנה בחצי האי האיטברי, פורטוגל, אבל "המלכים הקתוליים", יוזמי הגירוש, לא הסכימו כי פורטוגל תהיה מקלט לבורחים מהאינקוויזיציה הספרדית. כאשר השיאו המלכים הקתוליים את בתם, איזבלה מאסטוריאס, למנואל הראשון, מלך פורטוגל, הם התנו עימו כי מדינתו לא תהיה יותר מקלט לאנוסים. בשנת 1497 יזם מלך פורטוגל מהלך של התנצרות קולקטיבית בכפייה של כלל יהודי פורטוגל, כולל יהודי ספרד המגורשים. האינקוויזיציה הספרדית דרשה את הסגרת האנוסים שברחו מספרד לפורטוגל, בהתאם לבולהשל אינוקנטיוס השמיני משנת 1487, אך פורטוגל לא קיבלה על עצמה להסגיר אנוסים לספרד. אם האינקוויזיציה רצתה את הסגרתו של אנוס שברח, היה עליה לנקוט ביוזמה פרטית. רק לאחר הקמת מוסד מקביל בפורטוגל, בסוף שנות השלושים של המאה ה-16, החלו אנוסי פורטוגל לסבול מנחת זרועה של האינקוויזיציה.
בשנת 1602החליטו אנוסי פורטוגל לפנות למלך ספרד ופורטוגל פליפה ולראש המיניסטרים בבקשה למחילה וכפרת עוונות כללית תמורת תשלום נאות. בשנת 1605הוציא האפיפיור "בריווי" (Breve) – חנינה כללית שאי אפשר לערער עליה. לחנינה היו שתי מגבלות: לא יפורסם ההסדר הכספי שלאפיפיור היה חלק בו והיא לא תחול על מקרים של אנוסים שנשפטו בעבר. המחילה הייתה חד-פעמית: היא חלה על שתי האוכלוסיות: לאלה שנשארו בחצי האי האיברי ניתנה מחילה וכפרה על עוונות התייהדותם, ולרוצים לצאת נפתחו נמלי היציאה.
בשנת 1609הוקמה ועדה עליונה מטעם "מועצת המצפון והמסדרים" כדי לדון ביציאת האנוסים את המדינה. מסקנותיה היו כי יש לבטל את החנינה הכללית, שכן האנוסים מפורטוגל, כמו אלה שהיגרו לצרפת, ניצלו לרעה את יציאתם. ב-1610 הוחלט להפסיק את היציאה מהמדינות. רק בשנת 1630התאפשרה שוב היציאה תחת פיקוח. כל אזור קיבל היתר לצאת רק דרך נמל אחד, בפיקוח צמוד של האינקוויזיציה ותוך הקפדה שלא תהיה הברחת הון. המטרה הייתה לגרום לכך שרק אנוסים שמעמדם כ"נוצרים חדשים" הוכח יורשו לצאת מהמדינה.
היציאה דרך הנמלים לא הייתה קלה. היה פיקוח של השלטונות ושל האינקוויזיציה. נדרש גם להגיע להסכם עם בעל האונייה על תנאי ההפלגה ועל יעדה, שלא היה ודאי. ההפלגה הייתה קלה יותר כאשר האוניות לא היו מספרד או מפורטוגל, אם כי גם באוניות זרות נערך חיפוש
דרכי הבריחה הקרקעית לצרפת היו בטוחות יותר, אם כי במעברים היו שומרים ממונים על ידי השלטונות ובפונדקים היו נזירים, בשליחות האינקוויזיציה, מחופשים בבגדי אנשים פשוטים. ההברחות היו של יחידים, משפחות, וקבוצות קטנות – עד שבעה, כמספר הנוסעים במרכבה. סכנה גדולה ליוצאים הייתה במקום ריכוזם במדריד. אחד המקומות הידועים היה "שער אלקלה". משם היו יוצאים בדרך המלך אל פמפלונה, בירת מחוז נווארה, ומשם ממשיכים לצרפת ביבשה, דרך הרי הפירניאים או בדרך הים, דרך נמלי הדייגים באזור סן סבסטיאן. המבריחים היו פשוטי העם, בעלי פרדות או עגלות משא. מידע מפורט על שיטות ההברחה, תחפושות האנוסים ותעריפי ההברחה התקבל מרישומים במשפטים שנערכו לאלה שנתפסו.
היהודים שגורשו מספרד נקראו בהמשך "ספרדים", ושמרו על המנהגים המיוחדים שהתפתחו בקהילה בספרד גם בארצות שאליהן היגרו. רבים מהם הוסיפו להשתמש בשפת הלדינו, היהודית הספרדית. בהמשך התערבו בקהילות המקומיות בארצות מושבם. חלק מן המזרחים הם ספרדים, וכמה מנהגים "מזרחיים" מקורם בתרבות הספרדים שהשתלבו בקהילות השונות.
רק בשנת 1968הכריזה ממשלת ספרד על ביטול צו הגירוש בטקס בבית כנסת במדריד, דבר שאיפשר ליהודים לחזור ולגור בספרד באופן רשמי.
הרנסאנס
(Renaissance, "לידה מחדש") הייתה תנועת תחייה תרבותית שהחלה באיטליה בתקופת ימי הביניים המאוחרים, והתפשטה בהדרגה לרחבי אירופה. התנועה נתנה את שמה לתקופה היסטורית שנמשכה בערך מהמאה ה-14 ועד למאה ה-17 (לחלופין יש הרואים אותה מהמאה ה-15ועד למאה ה-18). התנועה כללה את תחייתם של טקסטים מהעת הקלאסית (תקופת יוון ורומא העתיקות), עליית הפטרונות מצד האפיפיורות והאצולה, התפתחות טכניקות חדשות באמנות (לדוגמה טכניקת הפרספקטיבה בציור) התקדמות רבה בתחומי המדע, ועוד. לרנסאנס הייתה השפעה רבה כמעט על כל תחומי החיים אך היא ידועה בעיקר בשל השפעתה על עולם האמנות שבאה לידי ביטוי בתרומות של אנשי אשכולות כמו לאונרדו דה וינצ'י וומיכלאנג'לו שהיו המקור למונח "איש רנסאנס".
לרוב הדעות הרנסאנס החל בעיר פירנצה במאה ה-14, אם כי יש חולקים על קביעה זו. תאוריות מגוונות הוצעו במהלך ההיסטוריה על מנת להסביר את מקורה של התנועה ואת מאפייניה, והן מתמקדות בעיקר בתנאים החברתיים והאזרחיים שהיו מיוחדים לפירנצה באותה התקופה וכן למבנה הפוליטי המיוחד שלה, שכלל את הפטרונות של המשפחה השולטת בעיר, משפחת מדיצ'י.
קיימת היטוריוגרפיה ענפה על תקופת הרנסאנס, אולם ההיסטוריונים חלוקים בדעתם לגבי השאלה האם היא היוותה התקדמות תרבותית מימי הביניים או שמא היא הייתה תקופת פסימיות ונוסטלגיה לעידן הקלאסי. בעוד שהיסטוריונים בני המאה ה-19 נטו להדגיש את העובדה שהרנסאנס ייצג התנתקות גמורה מדרך המחשבה וההתנהגות של ימי הביניים, היסטוריונים מודרניים יותר נוטים להדגיש את ההמשכיות שבין שתי התקופות. כיום לא נהוג להכריז על עידן זה או אחר כ"טוב יותר" או "גרוע יותר", ולכן חוקרים מסוימים קוראים לוויתור על המונח "רנסאנס".
הרנסאנס הייתה תנועה תרבותית שהשפיעה רבות על החיים האינטלקטואלים באירופה של התקופה המודרנית המוקדמת. התנועה החלה באיטליה, ועד המאה ה-16 היא התפשטה ברחבי אירופה. השפעותיה הורגשו בתחומים רבים, כמו ספרות, פילוסופיה, אמנות, פוליטיקה, מדע ודת. מלומדי תקופת הרנסאנס השתמשו בפילוסופיית ההומניזם בלימודיהם, וחיפשו ריאליזם ורגשות אנושיים באמנות. הם ביקשו ללמוד מטקסטים עתיקים, בעיקר כאלו שנכתבו ביוונית ובלטינית, וחרשו את ספריות המנזרים בחיפוש אחר כתבים עתיקים שנשכחו. כתבים אלו עוררו בהם רצון עז לשפר ולשכלל את הידע שלהם, שהיה מוגבל עד אז לחומר שהכנסייה התירה ללמוד. אולם אנשי הרנסאנס לא דחו את הדת; למעשה חלק רב מהעבודות הגדולות של הרנסאנס הוקדשו לדת, והכנסייה נתנה את חסותה לאמנים רבים וגדולים מהתקופה. למרות זאת היה שינוי בתפיסת הדת של האינטלקטואלים, ושינוי זה הורגש בתחומים שונים של החיים התרבותיים.
אמני הרנסאנס שאפו לייצג את דמות האדם באופן ריאליסטי, ולמטרה זו הם פיתחו טכניקות חדשות כמו פרספקטיבה ושימוש מתוחכם באור טבעי. פילוסופים פוליטיים, מקיאבלי היה המפורסם מביניהם, ביקשו לתאר את החיים הפוליטיים באופן מציאותי, וכן לשפר את הממשל כך שיתבסס על ההגיון. הסופרים של התקופה, בנוסף ללימוד הכתבים העתיקים, החלו להשתמש יותר ויותר בשפה יומיומית ולא בלטינית. עובדה זו, יחד עם מהפכת הדפוס אפשרה לאנשים רבים באירופה גישה לספרים, ובמיוחד לכתבי הקודש, מה שהוביל מאוחר יותר להתפתחות הפורטסטנטיות. תנועת הרנסאנס הייתה ניסיון של אינטלקטואלים לחקור ולשפר את העולם החילוני והגשמי, דרך החייאתם של רעיונות מהעת העתיקה וכן דרך גישות חדשות לדרך המחשבה.
חוקרים רבים היום החלו לטעון כי המילה "רנסאנס" טעונה מדי ומרמזת על התפתחות חיובית מימי הביניים "החשוכים והפרימיטיביים". היסטוריונים רבים מעדיפים כיום להשתמש במונח "מודרני מוקדם" כדי להגדיר את התקופה, משום שהוא נייטרלי יותר ומדגיש את היות התקופה מעבר בין ימי הביניים לעת החדשה.
מאפייני הרנסנס
ההומניזם לא היה ממש פילוסופיה, אלא יותר שיטת לימוד. בניגוד לשיטה הסכולסטית, שהתמקדה בפתירת סתירות בין סופרים שונים, ההומניסטים למדו טקסטים עתיקים מקוריים והעריכו אותם באמצעות שילוב של הגיון וראיות אמפיריות. החינוך ההומניסטי התבסס על לימוד של שירה, דקדוק, אתיקה ורטוריקה. אנשי הרנסאנס ניסו לחדש את הרוח הקלאסית, המנוגדת לרוח הכנסייה, שהעמידה במרכז את האל ולא את אושרו של האדם בעולם הזה. מעל לכל, ההומניסטים האמינו בכישרונו של האדם וביכולת הייחודית והמדהימה של המוח האנושי.
מלומדים הומניסטים עיצבו את הנוף האינטלקטואלי לכל אורך התקופה המודרנית המוקדמת. פילוסופים פוליטיים כמו מקיאבלי ותומס מור החיו את הרעיונות של המלומדים היוונים והשתמשו בהם בביקורות על הממשל המודרני. תאולוגים מהתקופה, ובמיוחד ארסמוס ולותר, מרדו בסטטוס קוו האריסטוטלי והציגו לראשונה רעיונות מהפכניים של אמונה שהסתמכו גם הם על ההומניזם.
האדם במרכז, ולא האל. חשוב להדגיש כי האידאלים ההומניסטים החדשים, למרות שהיו בעיקרם חילוניים, התפתחו בתקופה שהנצרות שלטה באירופה ללא עוררין. כמעט כל יצירות האמנות החדשות הוזמנו על ידי הכנסייה או הוקדשו לה. אולם לרנסאנס הייתה השפעה רבה על התאולוגיה של התקופה, ובמיוחד על הדרך בה אנשים ראו את היחסים בין האדם לאל. רבים מהתאולוגים החשובים של התקופה, כמו ארסמוס, תומאס מור, ז'אן קלווין ומרטין לותר היו בעצמם הומניסטים.
אמנות. עוד לפני תקופת הרנסאנס התעניינו אמנים ביצירות ריאליסטיות יותר וסימבוליות פחות ממה שהיה מקובל באמנות הנוצרית של ימי הביניים. באמנות הכנסייתית היה עקרון הייצוגיות חשוב בהרבה מהדיוק. אמנות הרנסאנס, לעומת זאת, העניקה חשיבות לסימטריה, לקומפוזיציה, לאור ולפרספקטיבה.
אדריכלות. פיליפו ברונלסקי היה האמן החשוב ביותר בלימוד המבנים הקלאסים, ועם הידע שהתגלה מחדש מכתביו של ויטרוביוס והפריחה במדע המתמטיקה הוא פיתח את סגנון הרנסאנס באדריכלות. היצירה החשובה ביותר של ברונלסקי, שהייתה מבצע הנדסי מורכב, הייתה הכיפה של קתדרלת פירנצה, שבנייתה נמשכה 16 שנה והסתיימה בשנת 1436. היצירה הארכיטקטונית החשובה ביותר של תקופת סוף הרנסאנס הייתה בזיליקת פטרוס הקדוש, שנבנתה בתחילת המאה ה-17
מדע. התמורות שחלו בענפי האמנות ומדעי הרוח השתקפו בתקופה דינמית של שינויים בעולם המדע. יש הרואים בשטף פעילות זה מהפכה מדעית של ממש, שבישרה על התחלתו של העידן מודרני. אחרים רואים בו פשוט האצה של תהליך ממושך שהחל בעת העתיקה ונמשך עד היום. בכל מקרה, ישנה הסכמה כללית כי ברנסאנס היו שינויים משמעותיים בדרך בה ראה האדם את היקום ובשיטות בעזרתן ניסו המדענים להסביר תופעות טבעיות.
הרנסנס הצפוני
הרנסאנס שמחוץ לאיטליה נקרא בשם הרנסאנס הצפוני. הוא הגיע תחילה לצרפת על ידי המלך שרל השמיני, לאחר פלישתו לאיטליה. תקופת שלטונו של המלך פרנסואה הראשון נחשבת לשיא הרנסאנס הצרפתי, משום שהוא ייבא למדינה יצירות אמנות איטלקיות והביא אמנים איטלקיים, כמו לאונרדו דה וינצ'י, ואף בנה ארמונות מרהיבים ויקרים שניצלו עד תום את הסגנון האדריכלי החדש. סופרים, כמו פרנסואה רבלה,פייר דה רונסאר ומשל דה מונטן, וכן ציירים ומוזיקאים צרפתיים, שאבו השראה רבה מרוח הרנסנס האיטלקי.
במחצית השנייה של המאה ה-15הביאו עימם האיטלקים את הסגנון החדש להונגריה, בעיקר כתוצאה מהנישואין בין מלך הונגריה, מתיאש הוניאדי לבתו של מלך נפולי, ביאטריקס. במהרה הפכה בודה לאחד המרכזים האמנותיים החשובים ביותר של הרנסאנס צפונית להרי האלפים, אך הכיבוש העות'מאני של הונגריה בשנת 1526הביא את "הרנסאנס ההונגרי" הקצר לקיצו. אמנים איטלקיים רבים הגיעו גם לפולין עם בונה ספורצה בתו של דוכס מילנו, שנישאה בשנת 1518למלך פולין זיגמונד הראשון, ובכך תרמו להתפשטות הרנסנס הפולני. לבסוף הגיעה, בשלהי המאה ה-16, לאנגליה ולסקנדינביה. באזורים אלו הפך ההומניזם להיות קשור באופן הדוק לרפורמציה הפרוטסטנטית, והאמנות והספרות של הרנסנס הגרמני משקפות בעיקר את המחלוקות הדתיות הרבות של התקופה.
באנגליה, סימל העידן האליזבטני את שיאו של הרנסנס האנגלי, בעבודותיהם של סופרים אנגלים כמו וויליאם שקספיר, כריסטופר מרלו וג'ון מילטון, וכן ביצירות של אמנים, אדריכלים ומלחינים אנגלים.
הרנסנס הגיע לחצי האי האיברי דרך שטחי ממלכת ארגון על הים התיכון וכן דרך עיר המסחר החשובה ולנסיה. בשיאו של הרנסנס הספרדי ניתן היה למצוא סופרים חשובים כמו לופה דה וגה ומיגל דה סרוונטס ואמנים חשובים כמו אל גרקו.
בעוד רוח הרנסאנס עברה צפונה מאיטליה, הייתה התפשטות סימולטנית של רעיונות חדשניים בתחום המוזיקה מצפון אירופה דרומה. המוזיקה שהתפתחה במאה ה-15 בדוכסות בורגונדי ציינה את תחילת תקופת הרנסנס במוזיקה וסגנון הפוליפוניה החדש שהגיע מהולנד לאיטליה יצרה את הבסיס לסגנון הבינלאומי האמיתי הראשון במוזיקה מאז הזמרה הגרגוריאנית של המאה התשיעית. בסוף המאה ה-16 הפכה איטליה שוב למרכז החדשנות המוזיקלית באירופה עם התפתחות סגנון האסכולה הוונציאנית, שהתפשט צפונה לגרמניה בסביבות 1600.
הציור של הרנסנס האיטלקי שונה מזה של הרנסנס הצפוני. האמנים האיטלקיים היו בין הראשונים שציירו סצנות חילוניות והרחיקו בכך את עצמם מנושאי האמנות של ציירי ימי הביניים שהתרכזו בעיקר בנושאים נוצריים-דתיים. אמני הרנסנס הצפוני המשיכו בתחילה להתרכז בנושאים דתיים, כמו המהפכות הדתיות של התקופה שתוארו בידי האמן הגרמני החדשן אלברכט דירר. מאוחר יותר, סיפקו יצירותיו של פטר ברויגל השראה לאמנים לצייר סצנות יומיומיות במקום סצנות דתיות או קלאסיות. בנוסף, שיכללו האחים ואן אייק הפלמיים במהלך הרנסנס את טכניקת הציור בשמן שאיפשרה לאמנים להפיק צבעים חזקים על משטחים קשים ששרדו מאות שנים.
עידן התגליות – היציאה מגבולות אירופה (על פי מירי אליאב-פלדון)
הפורטוגלים הניחו את היסודות למסעות התגליות האירופיים כאשר חתרו לחקור את חופי אפריקה בחיפוש אחר זהב, עבדים, פאגאנים שניתן לנצר אותם, או מלכויות נוצריות שבעזרתן ניתן לאגף את המצור המוסלמי. אבל במרוצת הזמן, בייחוד אחרי אמצע המאה ה-15, נולד הרעיון לחפש נתיב ישיר ל'הודו'. 'הודו' היתה בפיהם שם כללי למזרח הרחוק, למחוזות הרחוקים שהיו מקור התבלינים, ולאו דווקא לציון ארץ הודו עצמה.
הדרך הימית שהחלו הפורטוגלים לשרטט במסעותיהם לאורך אפריקה במחצית השנייה של המאה ה-15 לא עמדה בציפיות, היא מתגלה כארוכה, קשה ויקרה מאוד. משום כך קמים באירופה, בשליש האחרון של המאה ה-15, 'משוגעים לדבר', הטוענים בעקשנות כי ניתן להגיע אל המזרח הרחוק בהפלגה מערבה.
החידוש בטענה זו לא היה בכך שחשבו שכדור-הארץ הוא עגול; הנחה זאת היתה מקובלת על כל המשכילים ועל כל יורדי הים באירופה כבר בעת העתיקה. אמונתו של קולומבוס באפשרותו של מבצע כזה היתה לאמיתו של דבר מבוססת על כמה טעויות קולוסאליות. ההישג הגדול של קולומבוס היה מבוסס על טעויות אדירות.
משימתו הראשונה של קולומבוס היתה לשכנע את בני דורו באמיתות חישוביו. אך מלבד זאת היה עליו לגבור על הפחד העמוק שהיה טבוע בספנים מן ההפלגה ללב הים הפתוח. היום אנחנו יודעים שההפלגה מפורטוגל להודו סביב אפריקה היא מבצע קשה, ארוך ומסוכן לאין שיעור מאשר חציית האוקיאנוס האטלנטי. אבל לא כך נראו פני הדברים לספנים במאה ה-15.
אמצעי הניווט הלכו והשתכללו. מן המאה ה-13 קיים המצפן, שנעשה יותר ויותר משוכלל ומדויק; קיימים מכשירים לחישוב המיקום על-פי זוויות של השמש ועל-פי מפת הכוכבים; קיימות שיטות למדידת מהירות האונייה, אם כי לא היו מהימנות ללא שעונים מכאניים.
שני גורמים הפכו את מסעו של קולומבוס לבעל משמעות היסטורית: האחד הוא החסות שהצליח להשיג בסופו של דבר משליטי ספרד, והאחר הוא המצאת הדפוס. קולומבוס, כידוע, לא היה האדם האירופי הראשון שהגיע ליבשת אמריקה. המסע של קולומבוס היה חוליה ראשונה בשרשרת שהולידה את התגליות והכיבושים הגדולים ואת ההשתלטות של אירופה על העולם כולו. על כן, כך פסקה ההיסטוריה, קולומבוס הוא הראוי להיחשב למגלה של אמריקה.
מלכיה של ספרד, איזבלה ופרננדו, מסכימים להעניק את חסותם לקולומבוס, ומוכנים להבטיח לו הבטחות מופלגות לגבי עתידו אם אכן יגשים את תוכניתו (שבה לא נתנו אמון רב). הממון למבצע זה לא נתרם מקופת המדינה. המעשייה המספרת שאיזבלה מכרה את תכשיטיה כדי לממן את מסע קולומבוס איננה אלא אגדה. קולומבוס גייס כסף מאנשים פרטיים, בהם סוחרים גנואזים ויהודים מומרים, ולמלכי ספרד לא היה מה להפסיד. וכך, על-פי חישובים מוטעים לחלוטין, בכוונה להגיע להודו, דהיינו למזרח הרחוק, ובתמיכה כלאחר-יד של הכתר הספרדי – מצליח קולומבוס לצייד שלוש אוניות ולצאת לדרך. דרך זו, מבחינתו האישית, תנחיל לו בסופו של דבר אכזבות ומרורים.
קריאה מומלצת
עליזה מיוחס ג'ינאו, יהודים, אנוסים, ו"נוצרים חדשים" בספרד, אוניברסיטה משודרת , 1969
רוס קינג, הכיפה של ברונלסקי, דביר, 2003.
רוס קינג, מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור, דביר, 2006.
קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה
מירי אליאב פלדון