ימי הביניים – לא מה שחשבתם 15

 

פגישה מס' 14 (20 בדצמבר 2009)

 

גירוש יהודים באירופה

הגירוש מאנגליה

גירוש יהודי אנגליה הוא הכינוי לצו שפורסם בשנת 1290 על ידי אדוארד הראשון מלך אנגליה, ובו נאסר על יהודים לשהות בתחומי הממלכה האנגלית. הסיבות לגירוש יהודי אנגליה נבעו בחלקן, ככל הנראה, מעמדות אנטישמיות שונות. לגירוש קדמו שנים של עוינות, שכללו עלילות דם.

בשנת 1144, בתקופתו של סטפן מלך אנגליה אירעה עלילת הדם הראשונה במדינה, לאחר הסיפור על רציחתו של ויליאם מנוריץ'. בשנת 1168 נשלחו יהודים רבים לנורמנדי כחלק מהסכם בין הנרי השני, מלך אנגליה ללפרידריך הראשון ויהודים אחרים חויבו בתשלום מיסים. על היהודים שנותרו באנגליה הוטלו גזירות שונות. לדוגמה: עד לשנת 1177 לא הורשו היהודים לקבור את מתיהם באף מקום למעט לונדון. משנה זו שונה החוק והם הורשו לחזור לקברם ברחבי המדינה.

בשנת 1182, התקיימה הגירה המונית של היהודים לאנגליה מצרפת, לאחר שגורשו על ידי פיליפ השני. מספר שנים אחר כך, בשנת 1189, בוצע פוגרום ביהודי לונדון ורבים מהם נטבחו.

ב"עלילת לינקולן" בשנת 1255 נתגלתה גופת ילד נוצרי בבאר בעיירה לינקולן. היהודים היו החשודים המידיים ברצח הילד למטרות פולחן, ולאחר חקירתם בעינויים הועלו שמונה עשר יהודים לגרדום. בשנת 1278התקיימה עלילת זיוף המטבעות שבמהלכה הושלכו כשלוש מאות יהודים לבתי כלא, ורבים מהם נדונו למוות. מאותה תקופה ועד לגירושם חויבו יהודי אנגליה לענוד טלאי צהוב בצורת מגן דוד.

ב-18 ביולי 1290 שיגר המלך אדוארד הראשון צווים אל השריפים של כל ערי אנגליה בהם נאמר כי עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290 על כל היהודים לעזוב את המדינה; ואלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג. בשנה זו גורשו 16,000 יהודי אנגליה. היהודים היגרו בעיקר להולנד ולצרפת הסמוכות. הם אמנם הורשו לקחת איתם את רכושם, אך בתיהם וכל הנכסים והרכוש שלא הצליחו לקחת עימם הפכו לפי צו ממלכתי לרכוש המלך. לאחר שנת 1290 חיו בממלכת אנגליה יהודים רק אם התנצרו קודם וחיו כאנוסים. היותה של אנגליה אי ללא גבולות יבשתיים עם מדינות אחרות אפשרה פיקוח הדוק יחסית על ההגירה ומנעה מיהודים לשוב למקום במשך כ-350 שנה.

בשנות ה-50 של המאה ה-17 נפגש מנשה בן ישראל, רב יהודי מהולנד, עם אוליבר קרומוול ששלט באנגליה לאחר שהמלך הוצא להורג. לאחר דיונים ארוכים הצליח מנשה בן ישראל לשכנע את קרומוול להתיר חזרת יהודים לאנגליה. בשנת 1655 הורשו היהודים לחזור לאנגליה ובאותה השנה היגרו אליה כ-300 יהודים ספרדים. יהודים אשכנזים החלו להתיישב מחדש באנגליה רק לקראת סוף המאה, ובשנת 1690הוקם בית הכנסת האשכנזי הראשון בלונדון.

בניגוד לספרד, שממשלתה ביטלה רשמית את צו הגירוש בשנת 1968, אנגליה מעולם לא ביטלה את צו הגירוש באופן רשמי. למרות שהצו משנת 1290 לא בוטל באופן פרטני, נראה כי בפועל אין בכך צורך מכיוון שהאמנסיפציה ו-Jewish Relief Act 1858 ביטלו כל אפליה בין אנגליקנים לשאר אזרחי אנגליה.

הגירוש מצרפת ובאירופה כולה

ב-1306 בוצע הגירוש הכללי הראשון של יהודי צרפת. היהודים הספורים שנותרו סבלו רדיפות, וב-1348-9 בוצע בהם טבח המוני אחרי שכמרים בכל רחבי צרפת האשימו את היהודים בהפצת המגפה השחורה אשר הפילה מיליוני חללים באירופה. הטבח התרחש על אף שהאפיפיור קלמנס השישי שישב בצרפת דחה את ההאשמות הללו ואף פרס על היהודים את חסותו. המשך ההסתה הביא ב-1394 לגירושם המוחלט מכל האדמות שבהם שלט המלך. הלחץ לגרש יהודים הלך וגדל גם במחוזות עצמאיים, שהיו נוחים באופן מסורתי ליהודים הגרים בהם, דוגמת פרובנס. ב-1498 בוצע הגירוש האחרון של יהודים ממחוזות אלה, ויהודים נותרו רק באיים בודדים של סובלנות במזרח צרפת ובדרומה, בעיקר בעיר הגדולה אביניון.

החברה הנוצרית הגדירה את עצמה מחדש בין המאה האחת-עשרה לשלוש-עשרה. מנהיגיה ביקשו ליצור קהילה שלא תהיה עוד פסיפס של קבוצות, נהגים, חוקים ואינטרסים, אלא גוף הומוגני וצייתני שלו הנהגה אחת (האפיפיורות והקיסרות נאבקו על התפקיד). דווקא הניסיון להפוך את החברה למסודרת יותר ו"רציונלית" יותר היה בעוכרי קבוצות המיעוט למיניהן. בעולם החדש לא היה מקום לחריגים: מינים, מצורעים והומוסקסואלים היו מיותרים, וצריך היה לסמן אותם או לחסלם. היהודים היו לכאורה חריג ממוסד, חריג באישור, אבל החברה הנוצרית חשה אי נוחות הולכת וגוברת מעצם נוכחותם בתוכה. לתאולוגים ולשליטים של ימי הביניים המאוחרים שוב לא היה ברור לגמרי מדוע היהודים נחוצים.

קבוצת מיעוט ההופכת למיותרת מבחינת הרוב נמצאת במצב מסוכן. במאה השלוש-עשרה והארבע-עשרה איבדו היהודים במידה רבה את התפקיד החברתי-הכלכלי שמילאו, אולם עדיין היה להם התפקיד התאולוגי, הם נהנו עדיין מהגנת האפיפיורות, שדבקה בתפיסה האוגוסטינית. אולם כבר במאה השתים-עשרה החל גם מעמדם התאולוגי של היהודים להתערער בהדרגה. ההתערערות הזאת קשורה בגילוי הספרות הרבנית היהודית – התלמוד והדרש – על ידי הנוצרים. מידע על הספרות היהודית הבתר-מקראית חלחל אל החברה הנוצרית באמצעות מומרים כפטרוס אלפונסי הספרדי. אולם במאה השלוש-עשרה החל המידע הזה לשמש כלי חשוב כנגד היהודים. מומר בשם ניקולס דונין הפנה אל האפיפיור גרגוריוס התשיעי מכתב שבו האשים את היהודים בשורה של האשמות. הוא ציטט קטעים מתוך התלמוד המעידים על בוז ושנאה לנוצרים, על לעג לישו ולאמו ועל תפיסה אנתרופומורפית של האל.

מלך צרפת לואי התשיעי זימן את דונין לוויכוח עם רבה של פריז, ר' יחיאל. בסוף הוויכוח נמצאו ההאשמות נכונות והתלמוד נדון לשרפה. אף על פי שנדון לשרפה מספר פעמים, בארצות שונות, לא היה מעולם ניסיון שיטתי לבער את התלמוד מן העולם. הבעיה ששרפת התלמוד היא סימפטום שלה היא ההכרה הנוצרית בכך שהיהודים לא קפאו בזמן. גם הם, כנוצרים, עסקו בפרשנות אלגורית של כתבי הקודש שלהם, וגם הם המשיכו להשתנות. אולם במקום השתנות לכיוון הנכון – קבלת הנצרות – השתנו לכיוון אחר לגמרי ונתנו ל"הבלי הרבנים" תפקיד מרכזי בחייהם הדתיים. האם יש עוד מקום בחברה הנוצרית ליהודים שאינם ממלאים את תפקיד העד שקפא בזמן? נוצרים רבים סברו שהתשובה היא שלילית. גירוש היהודים מאנגליה, מצרפת, מחלקים מגרמניה, מספרד ופורטוגל משקף את ההכרה כי היהודים נעשו מיותרים הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תאולוגית ואין להם עוד מקום בחברה הנוצרית. ומה באשר לתפקידם התאולוגי באחרית הימים? מה בדבר שארית ישראל שתחזור אז בתשובה? התאולוג יוהנס דונס סקוטוס המתייחס לעניין זה ביובש האפייני לו: אין צורך ביהודים רבים כל כך על מנת להגשים את הנבואות. אפשר להיפטר מרובם ולהשאיר קומץ על אי כלשהו, ושם יחכו לאחרית הימים.

החל מסוף המאה השלוש-עשרה מצאו היהודים את עצמם חשופים להצקות, להסתה ומעת לעת גם למעשי טבח. האפיפיורות הוסיפה לגנות את הרצח אולם היא עשתה זאת בלשון רפה. כוחות חזקים בכנסייה – בעיקר מסדרי הקבצנים, הדומיניקנים והפרנציסקנים – נקטו עמדה עוינת ביותר ליהודים והשתתפו לעתים בהסתה הרצחנית כנגדם. אמנם האויב העיקרי של החברה הנוצרית היה המינות ולא היהדות, אבל ההבדלים ביניהן היטשטשו לעתים. לא זו בלבד שהיהודים נתפסו כמי שאשמים במינות ביחס לדתם שלהם (בשל הדבקות בתלמוד במקום במקרא, אלא שסטריאוטיפים שיוחסו תחילה למינים יוחסו עתה ליהודים – רצח תינוקות, קניבליזם, פריצות מינית וקשר כנגד החברה הנוצרית. ימי-הביניים שהתחילו בסובלנות יחסית כנגד היהודים, נסתיימו כשהמיעוט היהודי סובל, במקומות שמהם לא גורש, מאפליה משפטית, מבידוד חברתי (באמצעות לבוש מיוחד והגבלת מגורים) ומשנאה תרבותית. הכוחות שפעלו נגד היהודים היו לעתים קרובות כוחות חילוניים שחשקו ברכושם או שנזקקו לשעיר לעזאזל, אבל ההצדקה למעשי האלימות והעוול היתה כמעט תמיד דתית.

אף על פי שהכנסייה סיפקה חלק נכבד מן הרפרטואר לשנאת יהודים בימי-הביניים, יש הבדל חשוב בין שנאה זו לאנטישמיות המודרנית. הכנסייה לא דגלה בשוויון או בפלורליזם. היהודים היו נתינים נחותים שמצווה להפלותם לרעה. אבל הכנסייה התנגדה נחרצות לחיסול שיטתי של היהודים. המטרה היתה תמיד להביא לניצורם ולא למותם. אם לא עלה הדבר בידי השליט החילוני, מותר היה לו לגרש את היהודים, אבל לא לרצחם. האנטישמיות המודרנית סילקה את הטאבו האחרון.

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה