ימי הביניים – לא מה שחשבתם 13

 

פגישה מס' 13 (13 בדצמבר 2009)

המאה ה-13 – העלייה לפני הירידה

אינוקנטיוס השלישי וועידת לטיראן הרביעית

בשנת 1198 עלה אינוקנטיוס השלישיי על כיסא האפיפיור. מי שידוע כאחד מהגדולים והחשובים באפיפיורים לא הסתפק בתפקידו  כ"ממלא מקומו של ישו עלי אדמות", אלא שאף גם לשלטון עולמי. בימיו הגיעה הכנסייה לשיא כוחה והשפעתה גם בעניינים שנחשבו עד אז לעניינים ארציים מובהקים ובכך טבע את חותמו על אירופה גם לדורות רבים לאחר מותו.

ביום 13 באפריל 1213 הוציא האפיפיור קול קורא לזימון ועידה בארמון לטיראן שברומא, שנפתחה ביום 11 בנובמבר 1215 מול קהל גדול של בישופים, ראשי מנזרים ונציגים של מלכי אירופה. ועידת לטיראן הרביעית הדגישה את איחודה הדתי-רעיוני של אירופה הקתולית, בעיקר מול תנועות בדלניות, אישרה את מעמדו העליון של האפיפיור בראש הפירמידה. והציבה שתי דרכים למימוש החלטותיה – ארגון מסע הצלב, ותיקון מידות. כך העבירה הועידה מספר רב של החלטות, שיהוו את הבסיס לדוגקמה של הכנסייה הקתולית וכן החלטה על ארגון מסע צלב חדש – מסע הצלב החמישי.

אחת ההחלטות בועידה הייתה שעל היהודים לשים טלאי צהוב על בגדיהם. החלטה אחרת היתה לאסור על הנוצרים ללוות בריבית אצל היהודים. החלטה אחרת היתה זו שהניחה את היסוד ליסוד האינקוויזיציה. בפי היהודים נקרא אינוקנטיוס השלישי "ראש הצפעונים" וזה משום הגזירות הרבות שהנחיל על היהודים ועל כך שהניח את היסודות לגזירות רבות שבאו אחריו, בין השאר הוא נזף במלך פיליפ אוגוסט על-כך שהחזיר את היהודים לארצו 16 שנה לאחר שגירשם.‏‏

אינוקנטיוס השלישי (1161 בערך –  1216), כיהן כאפיפיור מ-8 בינואר 1198 ועד למותו. הוא לא חשש להתעמת מול מלכים ושליטים חזקים כאשר אלה פעלו בניגוד לעמדת הכנסייה. אינוקנטיוס נבחר לכהונה בגיל צעיר מאוד מה שהקנה יציבות רבה לשלטונו. יתרונו התגלם גם בכך ששלט היטב ברזי כתבי הקודש, ונהג לגבות את כתביו בציטטות מתוך התנ"ך והברית החדשה כדי להצדיק את מדיניותו.

אינוקנטיוס השלישי שם לו למטרה ללחום נגד הכפירה ובמיוחד נגד המינות הקתרית של האלביגנזים שישבו בדרום צרפת. ב-1207 הוא נידה את רמון השישי רוזן טולוז, על שלא נקט בצעדים נגד המינים הקתרים. ב-1209 אינוקנטיוס השלישי החליט לצאת למסע הצלב האלביגנזי נגד הקתרים. הוא פנה לעזרתו של פיליפ אוגוסט מלך צרפת שלא אבה לקחת חלק במסע צלב זה. במקומו נטל את המשימה סימון הרביעי רוזן מונפור. ב-ב-22 ביולי 1209 כבשו הצלבנים את העיר בזייה ומרבית תושביה נטבחו. סימון הרביעי דה מונפור המשיך וכבש את ערי רוזנות טולוז בזו אחר זו, והפך לרוזן טולוז. במסע זה נרצחו כ80 אלף איש וביניהם יהודים רבים משום שנחשדו שבקרבתם לכופרים הם מדיחים אותם לדעות שהוגדרו כ'כפירה' על ידי הכנסייה.

האינקוויזיציה של ימי הביניים

הערה: יש להבחין בין האינקוויזיציה של ימי הביניים לבין האינקוויזציה הספרדית שפעלה בעיקר בעת החדשה.

האינקוויזיציה היא מוסד חקירות שהקימה הכנסייה הקתולית המאה ה-13 ובראשה האפיפיורגרגוריוס התשיעי, בניסיון להיאבק בכתות מינות שפרחו באותה תקופה, בעיקר בערים.

חוקרי האינקוויזיציה סיירו – לבד או בזוגות – בערים ובכפרים, הסבירו להדיוטות את עיקרי האמונה הקתולית, שמעו וידויים והטילו עונשים על חוטאים שסירבו לחזור בהם מאמונתם גם לאחר שהובהר להם שהיא מנוגדת לעמדת הכנסייה. לכנסייה לא הייתה סמכות להוציא להורג אנשים, ואם אדם השייך לכנסייה הקתולית עמד בסירובו לקבל עליו את דין הכנסייה, העבירה הכנסייה את האיש לידי הזרוע המדינית, שברוב המקרים הוציאה אנשים להורג. אַוּטוֹ דָה פֶה (משפט האל, משפט האמונה) היה כלי ראשון במעלה שבו השתמשה האינקוויזיציה כדי להגיע לקורבנותיה.

בניגוד לתדמית צמאת הדם של האינקוויזיציה, רק חלק קטן מהמשפטים האינקוויזיטוריים הסתיימו בגזר דין מוות. לרוב הסתפקו האינקוויזיטורים בעונש סמלי כמו תפילה, צום או מסע צליינות קצר. עד המאה ה-16, כמעט לא הועלו על המוקד מכשפות בהוראת האינקוויזיציה, ויהודים כלל לא היו בתחום השיפוט שלה – שופטי האינקוויזיציה דנו רק נוצרים.

הליך החקירה האינקוויזיטורי נפתח בדרשה שנשא האינקוויזיטור בפני ההדיוטות. לעתים הגיעו אינקוויזיטורים למקומות מרוחקים, שבהם הייתה ההשכלה הדתית דלה מאוד, והמפגש עם האינקוויזיטור היה המפגש הראשון של הציבור עם נוצרי משכיל. ואמנם, רבים מהאינקוויזיטורים היו בעלי השכלה אקדמית מהאוניברסיטאות, שהחלו מתבססות באותה תקופה. האינקוויזיטור הסביר את הדוגמה הכנסייתית, העניק ליישוב תקופת חסד, שבה יכול כל אחד להתוודות מרצונו בפני האינקוויזיטור ולזכות למחילה ולייעוץ בענייני אמונה. בתום תקופת החסד, זימן האינקוויזיטור בעצמו את נחקריו, ואף הייתה לו סמכות לזמן עדים שידווחו לו על אמונתם של שכניהם.

רוב חקירות האינקוויזיציה תועדו לכאורה בפרוטוקולים מסודרים, שמהם אפשר ללמוד כי לעתים נדירות השתמשו החוקרים בעינויים. אך מי שמבקש ללמוד על האינקוויזיציה שלא מכתבי האינקוויזיציה, יכול להתרשם אחרת לגמרי מהתנהלותה. במילים אחרות, העינויים והרציחות כמעט ולא תועדו על ידי האינקויזיציה על מנת להשאיר רושם כי האינקוויזציה הייתה גוף הוגן ובעל רושם משפטי, מסודר וצודק. עם זאת, יש לזכור שהמשפט בימי הביניים לא הכיר בעדויות נסיבתיות, והראיה הקבילה היחידה לאשמתו של אדם הייתה הודאתו. השימוש בעינויים היה אפוא חיוני והותר בבמאה ה-13על ידי הכנסייה הקתולית לשימוש בכל בתי הדין, הן של השלטון והן של האינקוויזיציה. האינקוויזיציה השתמשה אפוא בעינויים, אך קבעה תקנות נוקשות להגבלת השימוש באלימות בחקירותיה. ראשית, הוגבל משך העינויים בזמן. שנית, הכנסייה אסרה על שפיכת דם במהלך העינויים, ולכן השתמשו בעינויים שאינם גורמים לחתכים (כגון מתכת, ולא חבל שגורם לחתכים).

ובינתיים במזרח:

 ג'ינגיס חאן והפלישה המונגולית

ג'ינג'יס היה מנהיג כריזמטי שמשך רבים ללכת אחריו, עד שב-1206 איחד את כל שבטי המונגולים תחת שלטונו. לאחר שרצח את היריב הפוליטי שלו ושותפו לשעבר בשבירת גבו, ליכד את כל שבטי המונגולים והשתלט על מונגוליה כולה, החלו לכנותו "ג'ינגיס ח'אן" (במונגולית: גדול השליטים / השליט העולמי). ב-14 שנות שלטונו האחרונות הקים את האימפריה הגדולה מעולם, שהשתרעה מסין עד הים הכספי. הוא כבש חלקים מסין, הודו, קוריאה, אפגניסטן, אירן, עיראק ורוסיה. בירתו הייתה העיר קַרַקוּרוּם שבמונגוליה.

ג'ינגיס ח'אן ולוחמיו ידועים כסמל לאכזריות עד היום. הם היו לוחמים פראיים שזרעו הרס ואימה בכל מקום בו עברו, כשהם רכובים על סוסים קטנים וחזקים. בעת המצור על פקין הודיע כי אם תכנע לו העיר יותיר את אנשיה בחיים, אולם אם תלחם בו יהרוג את כל אנשיה וכך אכן היה. לאחר שכבש את פקים ולאחר שראש הצבא שלה התאבד נכנס עם לוחמיו ושרף את כל העיר על אנשיה. מבקרים שהגיעו למקום מאוחר יותר סיפרו כי רחובות העיר היו חלקלקים עדיין כתוצאה משומן הגופות שהיה עליהם. מאוחר יותר חזר ח'אן על ההכרזה הזו בכל עיר שהטיל עליה מצור. כך למשל הזהיר לפי טקסטים פרסיים את הערים העתיקות בוכרה וסמרקנד: "חייהם של כל הנכנעים יינצלו. כל מי שבמקום להיכנע ייאבק ויזרע מחלוקת, יושמד". ג'ינג'יס ולוחמיו נדדו במהירות רבה מעיר לעיר. הח'אן ששאף לפתח את המסחר של מונגוליה קשר בתחילה קשרי ידידות עם פרס ושאף לכונן עמה קשרים מסחריים ענפים, לשם כך אף הקים בדרך הארוכה שבין מונגוליה לפרס תחנות ביניים בהם יכלו סוחרים שיצאו ממונגוליה לנוח כשהם נהנים מאבטחה נגד שודדי דרכים ואף ניתנה להם האפשרות להחליף את סוסיהם, אולם בעקבות מעשי התגרות מצד הפרסים שחשו מאויימים מהאימפריה המונגולית המתפתחת ורציחת השגריר המונגולי בפרס, פתח הח'אן במלחמה חסרת רחמים כנגד האימפריה הפרסית. בעיר הפרסית נישפור ציווה לבנות פירמידה ענקית מראשי תושבי העיר, במטרה להרתיע ערים אחרות.

ג'ינגיס ח'אן אף נחשב לאבי הלחימה המודרנית וזאת עקב פיתוח החשיבות של האסטרטגיה במהלך הלחימה. הוא הקים יחידות עילית בצבאו והיה גם הראשון שהקים בצבאו חיל רפואה נפרד שליווה את הלוחמים. הוא היה הראשון לקדם קצינים על בסיס יכולת וכישורים ולא על בסיס ירושה ויחוס משפחתי, כפי שהיה מקובל באותה עת. הוא ליכד סביבו את שבטי המונגולים בחוקה שנקראה יאסה. עיקריה היו נאמנות עיוורת לח'אן, ואיסור מריבות בין שבטים. גם ענייני אישות זכו להתייחסות בחוקה ועל זוגות נואפים הוטל עונש מוות.

ג'ינג'יס ח'אן נהרג ב-18 באוגוסט 1227 במהלך מסע ציד. לאחר מותו התחלקה הקיסרות האדירה שלו, שהשתרעה מסין במזרח עד נהר דנייפר במערב, בין ארבעה מבניו, בתחילה הם אף הרחיבו אותה, אולם הקיסרות תחת שלטונם לא האריכה ימים. נכדו קובלאי ח'אן היה קיסר סין שמרקו פולו ביקר אצלו, ושושלת מצאצאיו היו שליטי הודו במאות ה-16 וה-17.

האימפריה המונגולית בשיא גדולתה הייתה יותר גדולה בשטחה הן מהאימפריה המוקדונית והן מהאימפריה הרומית. בשנת 1260 פלשו המונגולים לארץ ישראל שנשלטה אז על ידי הממלוכים, אך הם נחלו תבוסה על ידי הממלוכים ומצביאם ביברס בקרב עין ג'לות.

המונגולים לא נהגו להעלות דברים על הכתב והכרוניקה המקיפה היחידה של תקופתו, "ההיסטוריה החשאית של המונגולים" (חיבור על חיי ג'ינגיס חאן מהמאה ה-13) נחשבה אבודה מאות שנים. אפילו כאשר התגלתה מחדש על ידי דיפלומט רוסי בסין, בתחילת המאה ה-19, הוטל פיקוח מחמיר על הפצתה. לכן נכונה הטענה שמרבית הידיעות על ג'ינגיס חאן הגיעו מהעמים שכבש. היום היסטוריונים מעריכים מחדש את טבעם של החברה והשלטון המונגוליים. לפי ספרים חדשים, האימפריה שלו נתנה לאזרחים חופש דת, אסרה על סחר בעבדים, הרחיבה כלכלה גלובלית והנהיגה כמה מושגים בינלאומיים חדשים, כמו חסינות דיפלומטית. האימפריה הרחבה של ג'ינגיס חאן גם שיפרה את הקשרים בין מזרח למערב ואלה הורחבו עוד יותר על ידי נכדו, קובלאי חאן.

על פי האומדנים המקובלים, ג'ינגיס חאן הרג כ-40 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואירופה. עם זאת, לדברי כמה חוקרים, מעדויות שונות עולה כי ייתכן שג'ינגיס חאן הפריז במתכוון בהיקף מעשי הטבח שלו. חוקרים באוניברסיטת ג'ינגיס חאן באולן בטור אפילו אומרים, שלקראת סוף חייו הוא ניסה להפוך את האימפריה שלו למדינה אזרחית, על בסיס ספר חוקים ששמו "יאסה הגדול", שנתן זכויות שוות ומוגדרות לכל האזרחים, כולל נשים.

קריאה מומלצת:

ד' גולדנברג, מונגוליה מג'ינגיס חאן עד מרקו פולו, מפה, 2005.

ספרות יפה: הומריק, הזאב המונגולי, כנרת, 2002.

 

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה