ימי הביניים – לא מה שחשבתם 12

 

פגישה מס' 12 (6 בדצמבר 2009)

המאה ה-13: עלייה לפני ירידה

מסדרי האביונים: מסדר הדומיניקנים

המסדר נוסד על ידי דומיניקוס הקדוש בתחילת המאה ה-13 והוא אחד מהמסדרים המנדיקטים (האביונים) הגדולים, שגרמו למהפכה בחיים הדתיים באירופה באמצע ימי הביניים.

הדומיניקנים גם כונו "דומיני-קאנס" (Domini canes), שפירושו בלטינית "כלבי-האל". הכינוי דבק בהם בשל הפנטיות הרבה שהפגינו, והעובדה שבאופן מסורתי היו מקורבים מאוד לאפיפיורות ונהגו למצב את עצמם כשומרי-הדת (כולל שליטה כמעט קבועה באינקוויזיציה). יחד עם זאת, היו הדומיניקנים תאולוגים מוכשרים והטיפו ללימוד, להשכלה ולהבנה רציונלית של עיקרי-הדת. גדול המלומדים הדומיניקנים היה תומס אקווינס.

כמו בן זמנו פרנציסקוס מאסיזי, דומיניקוס ראה את הצורך בסוג חדש של ארגונים שיענו על צורכי השעה, והגדילה המהירה של הדומיניקנים והפרנציסקנים במאה הראשונה לייסודם מראה כי אכן היה צורך במסדרים האלה. דומיניקוס שאף לייסד סוג חדש של מסדר, כזה שיאמץ את ההתמסרות והחינוך השיטתי של מסדרי הנזירים הוותיקים יותר, כמו הבנדיקטים, אך יתייחס לבעיות הדתיות של הערים הגדלות, ויהיה בעל ארגון גמיש יותר מאשר המסדרים הקיימים או הכמורה. המסדר החדש שלו היה מסדר מטיף, כלומר שמטרתו והכשרתו היא להטיף ולדרוש בשפות המקומיות, ודרש שלנזירים החברים בו יהיה רקע משמעותי בתאולוגיה אקדמית.

דומיניקוס ראה את הצורך לייסד סוג חדש של מסדר כאשר הוא נסע בדרום צרפת. באותה התקופה, דרום צרפת הייתה מעוז של הכפירה האלביגנזית, שמרכזה היה בעיירה אלבי. האלביגנזים טענו כי החומר הוא רע, וכי רק הרוח היא טובה, אתגר יסודי לרעיון של ההתגלמות בבשר, המרכזי לתאולוגיה הנוצרית. האלביגנזים, הידועים גם כקתרים, חיו חיים פשוטים ביותר וראו עצמם כחסידיו של ישו העני. דומיניקוס ראה את הצורך בתגובה שתאמץ את האלמנטים החיוביים של התנועה האלביגנזית, על מנת להביא אותם חזרה למחשבה הנוצרית האורתודוקסית, ומרעיון זה קם המסדר של המטיפים העניים. אך האידאל של דומיניקוס לקנות חזרה את האלביגנזים לא התאימה לדעתם של כל המנהיגים, ואלבי הושמדה במסע הצלב האלביגנזיי. הארגון של מסדר המטיפים אושר ב-1216 על ידי האפיפיור הונוריוס השלישי.

ראשית הפרלמנטריזם: ג'ון בלי ארץ והמגנה כרטה

ג'ון ( 1166- 1216) מלך אנגליה מ-1199עד 1216. הוא הוכתר משום שהיה אחיו הצעיר של ריצרד הראשון (הידוע כ"ריצ'רד לב הארי"). ג'ון זכה לכינוי "ג'ון בלי ארץ" (sans terre) ו"חרב רכה".

תקופת מלכותו של ג'ון תוארה באופן מסורתי כאחת מהתקופות ההרסניות ביותר בהיסטוריה של אנגליה: שלטונו החל בתבוסות; הוא הפסיד את דוכסות נורמנדיה למלך צרפת, פיליפ השני, בחמש השנים הראשונות למלכותו; ושלטונו הסתיים כאשר אנגליה הייתה קרועה במלחמת אזרחים, והוא עצמו על סף איבוד הכס. ב-1213הפך את אנגליה לאחוזה של האפיפיור, במטרה לפתור סכסוך עם הכנסייה, והוא ידוע במיוחד בשל סכסוכו עם ברוניו, שכתוצאה ממנו אולץ לחתום על המגנה כרטה ב-15 ביוני 1215. הוא נולד באוקספורד, בנם החמישי של המלך הנרי השני וואלינור מאקוויטניה, והיה תמיד בנו המועדף של הנרי השני, למרות שבשל היותו בן הזקונים הוא לא יכול לצפות לירושה (ומכאן הכינוי "בלי ארץ").

בזמן היעדרותו של ריצ'רד למסע הצלב השלישי, מ-1190עד 1194, ניסה ג'ון להדיח את יורש העצר הממונה, למרות שאחיו אסר עליו לעזוב את צרפת. עם זאת, עם שובו לאנגליה ב-1194סלח ריצ'רד לאחיו, והכריז עליו כיורשו.

עם מותו של ריצ'רד, ג'ון לא זכה לקבל הכרה אוניברסלית מיידית כמלך. אחדים ראו באחיינו הצעיר, ארתור מבריטני, את היורש החוקי. הוא וג'ון נאבקו על המלוכה, אך ג'ון לכד את ארתור ואת אחותו, בסביבות 1203. ארתור מת, וייתכן כי נרצח, בערך בזמן זה, ואחותו נותרה שבויה למשך כל חייה, עד מותה ב-1241; בשל מעשים מסוג זה רכש ג'ון מוניטין של אדם חסר רחמים. ב- 1216הברונים האנגליים מרדו במלך ג'ון, קראו לפיליפ השני לפלוש לאנגליה כדי להגן עליהם, וכתמורה הבטיחו את הכתר ללואי, יורש העצר הצרפתי. תבוסתו של המלך ג'ון כנגד הברונים שהתאחדו נגדו אילצה אותו לחתום על המגנה כרטה, מגילת הזכויות לפיה המלך אינו עומד מעל החוק. אמנם ג'ון המובס והמושפל שנאלץ לחתום על המסמך התכוון להפר אותו, אך מותו בטרם עת גרם לכך שאנגליה זכתה למעין חוקה ששמרה על זכויותיהם של הנתינים מפני שרירות ליבו של המלך. מת ב- 19 באוקטובר 1216.

מגנה כרטה ליברטטום היא כתב הזכויות שהעניק בעל כורחו ג'ון מלך אנגליה, לברוניו ב-15 ביוני 1215, בעקבות איומם לצאת במרד גלוי נגדו אם לא ימלא את דרישתם. מסמך זה הגביל את סמכויות הכתר ונחשב לראשית המשפט החוקתי האנגלי. מרגע שמלך חותם על חוזה מול נתיניו הם הופכים מנתינים לאזרחים. אי מימוש תנאי החוזה יגרום לאבדן זכויות המלך, כפי שהדבר נכון לגבי זכויות הברון. כלומר, מלך על-תנאי: אם לא ימלא את חובותיו, יאבד את מלוכתו.

בשנים 1216- 1422חזרו נושאי הכתר או מיופי כוחם ואישררו את המגנה כרטה כשישים פעם, דבר המעיד על חשיבותה במערכת הפוליטית דאז. חשיבותה הרבה של המגנה כרטה בהתפתחות החוקתית של אנגליה טמונה בעיקר בסעיפים העוסקים בהגבלת סמכויותיו של המלך. סעיף מסוג זה חייב, למשל את קבלת הסכמתה של "מועצת ברונים כללית" לכל דרישה של הכתר לתשלום "דמי סיוע" החורגים מן הנוהל הפיאודלי המקובל והוא מהווה את הבסיס לצורך בהסכמת הפרלמנט להטלת מסים חדשים. תפקיד דומה בהגבלת עוצמתו של נושא הכתר מילא גם הסעיף שקבע את כינונו של גוף, שחבריו היו ברונים ואשר תפקידו היה לפקח על שמירת הזכויות שנקבעו במסמך. הסעיף העניק לגוף זה סמכות לאלץ את המלך "בכל דרך אפשרית" לפעול בהתאם למוסכם.

 

כלכלה, מסחר, הלוואות בריבית

במהלך ימי הביניים ועד למאה ה-19 עסקו יהודים רבים בהלוואה בריבית. מאחר שהכנסייה אסרה על נוצרים לעסוק בתחום זה, מצאו בו יהודים רבים את פרנסתם. הריבית שהייתה נהוגה על הלוואות הייתה גבוהה מאוד, ולפיכך עוררה בלווים טינה רבה כלפי נושיהם היהודים.

יהודי אירופה לא נכנסו לעסקי ההלוואה ברבית להמונים מרצונם, אלא נדחקו אליהם שלא בטובתם. עד המאה ה-11, עסקו בעיקר במסחר ונהנו בתחום זה מבלעדיות על פי רוב. אולם החל בתקופה זו, עמדו מול תחרות עזה מצד הסוחרים הנוצריים, אף בתחום הסחר הבינלאומי, שגם בו לא עמדו להם עוד יתרונותיהם של היהודים בתחום ידיעת השפות וקשריהם הטובים עם יהודים תושבי המזרח. מתחריהם הסוחרים האיטלקים הנוצרים העמידו ציים, תחנות סחר מסביב לים התיכון והון עצום, וכך דחקו את היהודים מתחומי המסחר.

המאה ה-12 הייתה תקופה של פריחה כלכלית ותרבותית, אולם דווקא בה מצאו עצמם היהודים מוגבלים באפשרויות התעסוקה שלהם. מהמסחר נדחקו כאמור, והדרך לתעסוקה כבעלי מלאכה או מקצוע, הייתה חסומה מבפניהם מפני שלא התקבלו כחברים בגילדות המקצועיות. גם באוניברסיטאות נאסר עליהם ללמוד. כל שנותר ליהודים היה לפנות להלוואה בריבית, שם הגן עליהם האיסור הכנסייתי, שלא חל עליהם, מתחרות. בתחילה הלוו כספים למלכים ולאצולה הגבוהה, אולם גם מעיסוק זה נדחקו על ידי הסוחרים האיטלקיים והגרמנים. בלית ברירה החלו להלוות כספים בריבית גבוהה לאנשים בעלי הכנסה דלה. עיסוקם זה עורר כלפיהם שנאה עזה, אף בעידודה של הכנסייה, שהוקיעה את ההלוואה בריבית כמעשה נבלה. ההלוואה בריבית הייתה מקצוע רווח בין היהודים כבר במאה ה-12, והפכה נושא לפולמוס בין היהודים לנוצרים.

טענת הנוצרים

העיסוק בהלוואה בריבית, אינו מוסרי, והנוצרים אינם עוסקים במקצוע זה, לכן הם בעלי יתרון מוסרי על היהודים. מלבד זאת נאסר בתורה לקחת ריבית: 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ' (שמות כב,כד), והעובדה שהיהודים מלווים הנה עברה על דברי התורה.

טענת היהודים

למעשה על פי התורה נאסרה רק הלוואה בריבית ליהודים, כפי שכתוב בספר דברים (כג,כא) 'לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ', כשהיהודים אכן נזהרים מהלוואה בריבית לאחיהם היהודים, אך להלוות לגויים מותר. מה שגם שהנוצרים עצמם מוכרים לאחיהם כל מקח לזמן קצוב בכפל דמים, ולמעשה זה ריבית; ומלבד זאת פעמים הנוצרים אף עוברים על עניין ההלוואה בריבית, ומלווים אף לנוצרים בריבית (כלומר לאחיהם), לעומת היהודים שלא מלווים בריבית לאחיהם. למעשה טענו היהודים שאין בהם פגם מבחינה מוסרית שהם מלווים בריבית, משום שקיימות סיבות חברתיות וכלכליות, שהן מעמודי התווך של הפרנסה היהודית, כשהפסקה של הדבר תגרום למוטט את קיומם.

הפולמוס היהודי-נוצרי

הוא פולמוס דתי רב-שנים בין היהדות לנצרות. הוויכוח בין שתי הדתות ההמונותאיסטיות האלה עבר תהפוכות רבות. בתקופות קדומות התמקד הפולמוס בעיקר בצד המקראי, המשותף לשתיהן; בהמשך התייחס הפולמוס אף למקורות פנים-דתיים (יהודיים ונוצריים), כגון התלמוד וכתבי הבשורה. תוצאות הפולמוס כללו לעתים עימותים אלימים בין היהודים לנוצרים, והחלפת האשמות חמורות, שבהן נכללים עלילות הדם שהעלילו על היהודים.

דוגמה להתפתחות הפולמוס ולשינוי באופי ומשקל נקודות הוויכוח ניתן למצוא בין משפט פריז (1240) לוויכוח ברצלונה (1263). אמנם ניתן להצביע על מספר קווי דמיון, כגון היוזמה הנוצרית לוויכוח, הסביבה אוהדת הנצרות שבסביבתה נערך הוויכוח וההקשר ביחס לתלמוד.

בוויכוח פריז הניסיון הנוצרי היה להוכיח שהתלמוד הוא ספר של כפירה ומינות, שיש בו חומר נאצה כלפי ישו והנצרות, כאשר הוויכוח כוון נגד התלמוד; לעומת זאת בוויכוח ברצלונה, הוויכוח היה למעשה מתוך ועל-פי התלמוד, כשמטרתו הייתה להוכיח שאף לפי התלמוד, השייך לכתבים היהודים, ניתן להוכיח שישו הנו המשיח. הבדל נוסף היה בציפייה הנוצרית מתוצאות הוויכוח: בוויכוח פריז המטרה הייתה להוביל לשריפת התלמוד, כשהוויכוח היה למעשה משפט לטקסט התלמודי, והציפייה המעשית הובילה לכך שהתמנו שופטים לוויכוח; לעומתו, בוויכוח ברצלונה המטרה הייתה מיסיונרית, כשהטענה הייתה שעל-פי התלמוד צריך להבין שישו הוא המשיח, כשהוויכוח היה שיפוט של היהודים, שלא מקבלים או מסלפים את דברי התלמוד, המטרה המיסיונרית הובילה להיעדרות שופטים בוויכוח. השוני במטרה ובתוצאות המצופות התבטא אף בשוני בתרחיש ההיסטורי בעקבות הוויכוח: ויכוח פריז גרר פעולה מעשית פרקטית, של שריפת עשרים וארבעה קרונות מלאים בספרי תלמוד (צרפת, 1242), לעומת ויכוח ברצלונה שלמעשה לא גרר בפן המיידי פעולות פרקטיות, אף שבעקבותיו נוצרו יצירות דידקטיות והוא מסמל אבן בוחן לתפיסה היהודית בוויכוחים מול הנוצרים.

במהלך הזמן חל שינוי מסוים, והתפיסה הנוצרית, שהכירה את חשיבות התלמוד בעולמם של היהודים, שאפה אף להכיר את התלמוד, ומתוך כך ליצור יכולת לנצח את היהודים ולגרום להתנצרות; גישה אינטלקטואלית זו, התבטאה בבתי ספר לשפות אוריינטליות (עברית וערבית), שקמו בשנת 1250 לערך, ובתי ספר דומים. מצטיירת גישה שהיהדות באותו זמן אינה זהה ליהדות המקראית, ולכן אין לנהוג בסובלנות כלפיה, אלא להוביל בהקדם לניצורה (דבר שהתבטא בחריפות בוויכוח טורטוסה בספרד.

עלילות הדם

עלילת דם היא האשמה של יחיד, או של קבוצה, בביצוע של רצח לצורך פולחני.

העלילות צמחו בתחילה על רקע דתי, אולם מעבר לקנאות הדתית, ביקשו המעלילים להיפטר מן היהודים על מנת לזכות ברכושם או להוציא מהם פיצויים. בעת החדשה התווספו גם השנאה הגזעית והתחרות הכלכלית כמניעים להפצת עלילות השווא על היהודים.

עלילות הדם החלו להופיע בהעתיקה ונעשו נפוצות בשלהי ימי הביניים. העלילות, אשר מעולם לא הוכחו, באו לרוב מההמון, אך האליטה השלטונית והדתית לא תמיד התייחסה אליהן באהדה. העלילות אשר הומצאו על היהודים בתקופות השונות ובארצות השונות הן רבות, אולם הנפוצה והמפורסמת ביותר היא העלילה בדבר שימוש בדם ילדים נוצרים לשם אפיית מצות בפסח. על שמה של עלילה זו מכונות כלל העלילות על היהודים "עלילות דם".

אף-על-פי שקיים ביהדות איסור חמור ביותר על רציחת אדם (לא תרצח) ועל אכילת בשר אדם, והיהודים נזהרו מאז ומתמיד מאכילת בשר של חלק מהחיות, וקל וחומר שנזהרו מאכילת חלק מגופו של אדם; העלילו עליהם בכל זאת שונאי ישראל, כי בטקסים דתיים מיוחדים הם שמים במאכלותיהם ובמשקאותיהם דמי נוצרים, ולשם כך הם רוצחים בחשאי אנשים מבני הדת הנוצרית, למען הוציא מגופותיהם את הדם.

תחילה הסבירו המעלילים את המעשה כנקמת היהודים בנוצרים, ואמרו כי הריגת נוצרי על ידי היהודים היא בידיהם כעין זכר לצליבת ישו, או כעין חזרה סמלית על מעשה הצליבה. אולם אחר כך נשתרשה סברה אחרת, שהייתה יעילה יותר ביד צוררי ישראל, והיא שהיהודים משתמשים בדם נוצרי באפיית המצות לפסח ואף מוהלים אותו ביין לכבוד ליל הסדר. סברה זו נתנה בידם את האפשרות לחדש את העלילה בכל שנה, בבוא חג הפסח; ואף-על-פי שמספר עלילות הדם ב-800 השנים האחרונות הגיע לכדי מאתיים, לא טרחו אפילו המעלילים לשנות את מתכונתה, וצורתה בכל הדורות הייתה אחת וקבועה: ימים מועטים לפני חג הפסח נעלם לפתע ילד נוצרי, כעבור זמן-מה נמצאה גופתו בקרבת ביתו של יהודי, בגופה נתגלו סימנים שהוצא מתוכה הדם, והמסקנה הייתה ברורה – היהודים הם שעשו את הנבלה, למען יהיה להם דם נוצרי לחג הפסח.

תקופת חג הפסח- פסחא היתה תקופה רגישה במיוחד באירופה של ימי הביניים. לחג קדמו הטפות נוצריות קיצוניות שעשו את פשעם העתיק של היהודים- צליבת ישו- לחטא אקטואלי ונצחי הדורש עונש בכל עת. סף הרגישות הדתית הקולקטיבית היה בתקופה זו גבוה במיוחד, במיוחד לאור  מנהגי היהודים בערב הפסח ובחג הפסח אשר עוררו בשכניהם הנוצרים סקרנות וחשדנות כאחד, הנוצרים פירשו את מעשי ומנהגי היהודים- כמופנים כלפיהם. שריפת החמץ נתפרשה אצל הנוצרים כבוז וזלזול היהודים כלפי לחם הקודש – בשרו של ישו. הנוצרים היו בטוחים שהיהודים משתמשים בדם נוצרי, אך לא היו בטוחים לשם מה.

עלילת הדם הראשונה בהיסטוריה
בשנת 1144, בעיר נוריץ' שבאנגליה, ביום שבת של חג הפסחא, נמצאה גופתו של וויליאם בן ה-12, יתום נוצרי, בלב יער עבות בפאתי העיר. יהודי העיר הואשמו מייד ברציחת הנער לאחר שהובילוהו כשה תמים לטבח לאחר שסיימו תפילותיהם בבית הכנסת. היהודים הואשמו כי  תפסו את הילד בשעה שסעד סעודתו,, עינו אותו בעינויים קשים, גילחו ראשו ודקרו אותו בקוצים חדים עד זוב דם. עלילת הדם של וויליאם הקטן מנוריץ" היתה עלילת הדם הראשונה שהוטחה ביהודים והיתה תחילתן של עשרות עלילות דם בארצות השונות של אירופה של ימי הביניים ועד ימינו אנו.
עלילת נוריץ' קבעה את דפוס המיתוס של עלילות הדם: הרציחות הינן תמיד על רקע פולחני, צליבה וקורבן. הן תמיד באות בשרשרת רציחות פולחניות המתרחשות מדי שנה בשנה. והאשמה הינה קולקטיבית: היהודים כולם אשמים. ברצח הקורבנות הנוצרים מחיים היהודים את חטאם הראשון הוא חטא הריגתו של ישו. בבסיס עלילת הדם קיימים שלושה אלמנטים: הקורבן, הניסים וקביעות המעשה. שלושתם כרוכים אלה באלה: הרצח הינו פולחני, קורבן וניסים המתחוללים על קברי הקורבנות המהווים אישור משמיים לקדושתם.

לאחר כל עלילת דם כזו נערכו פרעות ביהודים, רכושם נבזז ואף הועלו על מוקד או גורשו מן העיר.  מקום התרחשותן של עלילות הדם הפכו למוקד עלייה לרגל לנוצרים, המקומיים הנוצריים אף הפכו המקומות הקדושים לעסקים ריווחיים מן  העלייה לרגל: מזכרות, תמונות, אביזרי קודש, סיורים והדרכות וסיפורים על מעשי ניסים שנתרחשו במקומות אלו הופצו לכל עבר.
נס  כזה היה כאשר נתגלתה גופת ילד נוצרי – הוגו הקטן מלינקולן –  וסימני עינויים עליה. היהודים הואשמו כי  רצחו את הילד והנה, אישה אחת שמזה 15 שנה חייתה בעיוורונה, נטלה מן הלחלוחית שיצאה מן גופת הילד, נגעה בעיניה ונרפאה. הסיפור נודע במהרה, כל אנשי העיר נאספו והסיפור נישא בפי כל, מקום הקבורה הפך למוקד עלייה לרגל  ולדברי הנוצרים המשיכו ניסים רבים להתחולל שם.
מהות העלילה: "הדם הוא הנפש"-  האמונה בכוחו המאגי והרפואי של הדם, אמונה עתיקה ונפוצה בתרבויות רבות ברחבי העולם, ובעיני הנוצרים כשם שלא תהם להם ישועה מבלעדי שתיית דמו השפוך של ישו, כך לא תהיה ליהודים גאולה אם לא ישתו מדמם השפוך של הנוצרים.
"מיתוס הקורבן": מצוי אף הוא בתרבויות רבות ומושרש עמוק בתרבות היהודית והנוצרית. סיפור עקידת יצחק נתפס כדיון בשאלת קורבן אדם. הנצרות, יצרה קשר בל יינתק בין הצליבה-הקורבן-הגאולה  ואת אמונתה זו השליכה על היהדות הדוחה קשר זה מכל וכל.
לאחר המאה ה-16 הלכו ופחתו עלילות הדם, אך המיתוס לא נעלם והוא קיים וצץ מדי פעם בפעם גם במאות ה-19, ה-20 וה-21.

 

קריאה מומלצת:

י"י יובל, שני גויים בבטנך; יהודים ונוצרים – דימויים הדדיים, עם עובד, תל-אביב תש"ס.

א' לימור (וכותבים נוספים), בין יהודים לנוצרים (חמישה כרכים), האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב תשנ"ג-תשנ"ח.

ז' לה-גוף, ימי הביניים בשיאם, דביר, תל-אביב 1993.

ס' מנשה, פרקים בתולדות הרעיון המדיני בימי הביניים, אוניברסיטה משודרת, 2007.

 

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה