ימי הביניים – לא מה שחשבתם 10

פגישה מס' 10 (22  בנובמבר 2009)

 

מסעי הצלב – התרחשויות ותוצאות (מאות 13-12)

 

צלאח אלדין וסופה של ממלכת ירושלים

צלאח אלדין נולד למשפחה כורדית בתכרית על נהר החידקל. ירש את דודו בתור וזיר בשנת 1169. במסגרת התפקיד מונה לאחראי על המאבק בפאטמים ובצלבנים בהנהגתו של אמלריך הראשון. כאשר האמאם הפאטמי מת, בשנת 1171, הורה לאימאמים להודיע על שמו של הח'ליפה העבאסי בבגדאד בתפילות יום השישי כיורש, וכך הביא לקיצה של שושלת הפאטמים. כעת צלאח אלדין שלט במצרים, באופן רשמי כנציגו של נור אלדין, שבעצמו היה נציג רשמי של הח'ליפה העבאסי.

עם מותו של נור אלדין (1174), לקח לעצמו צלאח אלדין את התואר סולטאן במצרים, היה למייסדה של השושלת האיובית והשיב את הסונה למצרים. בזמן שצלאח אלדין חיזק את כוחו בסוריה, הוא לא הפריע לממלכת ירושלים הצלבנית, אם כי בדרך כלל ניצח כאשר הוא פגש אותם בקרב. אולם הצלבנים המשיכו להתגרות בו, והטרידו את המסחר ונתיבי העלייה לרגל המוסלמיים עם צי בים סוף, נתיב מים שהיה חשוב ביותר לצלאח אלדין שיוותר פתוח. ביולי 1187, צלאח אלדין פלש לממלכת ירושלים והשמיד את הצבא הצלבני בקרב קרני חטין, אסון גדול בשביל הצלבנים ונקודת מפנה בתולדות ירושלים. הוא כבש את ירושלים ב-2 באוקטובר 1187, לאחר 88 שנות שליטה צלבנית, וטיהר את מסגד אלאקצא וכיפת הסלע מהסממנים הנוצריים שנוספו בהם על ידי הצלבנים. הוא החליט להתיר על כנה את כנסיית הקבר, כדי למנוע פריצה של מסעי צלב נוספים, ולהתיר התיישבות נוצרים בעיר, למרות הטבח שבוצע בתושביה המוסלמים (והיהודים) של העיר בעת הכיבוש הצלבני. הוא הפקיד את מפתחות הכנסייה בידי שתי משפחות מוסלמיות, שעד היום אחראיות על פתיחת הכנסייה וסגירתה, ועל מתן היתרי פעולה לעדות הנוצריות השונות. אחרי זמן קצר, כבש צלאח אלדין את כל הערים הצלבניות חוץ מצור.

למרות התנגדותו העיקשת לכוחות הנוצריים, לצלאח אלדין יצא מוניטין רב באירופה כמנהיג המתנהג באבירות, עד כדי כך שעד ההמאה ה-14 עוד נכתבו שירים אפיים על הרפתקאותיו, ודנטה החשיב אותו מבין ההנשמות הפגאניות  הישרות בעולם הבא. צלאח אלדין האציל מופיע באור סימפטי גם בספרו של סר וולטר סקוט, "טליסמה".

במשך הדורות צלאח אלדין נתן השראה למוסלמים מבחינות רבות. אחד ממחוזות עיראק באזור תכרית, נקרא צלאח אלדין על שמו. בתקופה המודרנית נוקבים הפלסטינים פעמים רבות בשמו של צלאח אלדין כגיבורם בשל הצלחתו לגרש את הצלבנים.

מסע הצלב השני (1149-1147)

מסע הצלב השני הוא מסע צלב שיצא צרפת ומגרמניה אל ארץ ישראל ונערך בין השנים 1147– 1149. הסיבה העיקרית למסע הייתה כיבוש רוזנות אדסה בידי האמיר התורכי זנגי בשנת 1144.

ההכנות והתעמולה למסע החלו בשנת 1145ונוהלו בעיקר על ידי ההכומר ברנאר מקלרבו. תעמולה זו לוותה בפרעות ובגזירות נגד האוכלוסייה היהודית. בשנת 1147 יצא מסע הצלב לדרכו מאירופה ועבר דרך קונסטנטינופול. בסדרת קרבות שנערכו באסיה הקטנה נגד כוחות תורכים סלג'וקים נהרגו רוב משתתפי מסע הצלב ורק שרידים ממנו הגיעו דרך הים לחופי ארץ הקודש. בהגיעם לארץ עלו צלבני מסע הצלב על דמשק והטילו מצורעל העיר – שנכשל כישלון מחפיר. באביב 1149 יצאו אחרוני האבירים האירופאים מארץ הקודש.

כשלונו המוחלט של מסע הצלב השני עורר גל ביקורת בקרב אנשי דת ואצילים באירופה, הכאה על חטא, הטפת מוסר ולראשונה – ספקות לגבי צדקת הקיום של ממלכת ירושלים. מסע הצלב השני, אירוע מכונן בהיסטוריה האירופאית כלל – כתקדים היסטורי – מערכות צבאיות כנגד שבטים פגניים בצפון מזרח גרמניה ומערכה כנגד שליטים המוסלמיים של פורטוגל במהלכה נכבשה ליסבון, מערכות נפרדות אלו הוכרו על ידי האפיפיור כחלק ממסע הצלב ולמשתתפים הוענקו הזכויות של הצלבנים שלחמו בארץ הקודש.

מסע הצלב השלישי (1192-1190)

הפגיעה ביהודים

קרב קרני חיטין ונפילת ירושלים הביאו למסע הצלב השלישי שמומן באנגליהעל ידי מס מיוחד, שנקרא "מס צלאח אלדין". גיוס מסע הצלב עורר, כפי שעורר במסעות צלב קודמים, רגשות אנטישמיים חזקים שהובילו לפגיעה בקהילות היהודיות בארצות אירופה ובעיקר בארצות מהן יצא מסע הצלב. הידיעה על התמוטטות ממלכת ירושלים הצלבנית התקבלה בשמחה בקרב הקהילות היהודיות של אירופה שזכרו היטב את גזירות תתנ"ו שהקדימו את מסע הצלב הראשון. שמחה כבושה זו התחלפה בחשש אמיתי משהתגברה התעמולה לגיוס צלבנים. על פי אלעזר מוורמס: "ואמרו הגויים אל כל היהודים: הנה בא יום שהזמנוהו להרוג כל היהודים".

בגרמניה, למרות התעמולה האנטישמית הארסית ולמרות מספר נסיונות לפרוע ביהודים פרש קיסר פרידריך ברברוסה את חסותו על יהודי גרמניה והוציא הוראות מפורשות כי כל הפוגע ביהודים יומת והפוגע ברכושם יענש בכריתת ידו. קהילות שונות שהרגישו מאויימות במיוחד פנו לשליטי העיר ותמורת תשלום שוחד קנו את ביטחונם, יהודים הועברו למצודות והפקידו את רכושם וספרי הקודש למשמרת.

באנגליה, יום הכתרתו של ריצרד לב הארי סימן תחילת גל פרעות בקהילה היהודית. בערב ההכתרה הותקפו שליחי הקהילה היהודית לטקס שבאו ובידהם מתנות, תקיפה זו הולידה שמועה כי המלך בעצמו רוצה בהשמדת היהודים. המון מוסת מתושבי לונדון ואספסוף שהגיע לבירה לרגל ההכתרה התקיפו את משכנות היהודים והעלו אותם באש, לאחר מכן פרצו התוקפים לתוך הבתים רוצח את יושביהם ושודד את תכולתם. תוך כדי המהומה נשרפו מספר בתים של נוצרים ואחדים מהפורעים נהרגו בידי חבריהם תוך קטטות על הביזה. שליח המלך נמנע מלהתערב מאחר שחשש לחייו. לאחר הפרעות נענשו מספר פורעים שפגעו ברכוש נוצרי והמלך מיהר להוציא הוראות מפורשות למנוע אירועים דומים. עם זאת לאחר השתוללות חסרת המעצור בלונדון פורשו התקנות ככיסוי בלבד.

בחודש פברואר 1190 התחדשו הפרעות ביהודי אנגליה בגל חדש ואלים במיוחד ששילב את השנאה הדתית עם הרצון להימנע מתשלום חובות לנושים היהודים (שבמותם עבר החוב לבעלות הכתר). הפרעות החלו בעיר לין (Lynn) ומשם התפשטו לעיר נוריץ' (Norwich) ומשם לכל עבר, בפרעות השתתפו כל המעמדות – איכרים אצילים ואנשי דת. היהודים שלא נרצחו ביד הועמדו בפני ברירת שמד ונטבחו לאחר מכן, רכוש היהודים נבזז והפורעים הקדישו מאמץ לאתר את שטרי החוב. במספר מקרים ברחו היהודים למצודות העיר שם קיבלו מחסה מפקידי ממשל שנשמעו לפקודות המלך.

האירוע הקשה ביותר אירע בעיר יורק כאן הציתו את המהומות אצילים שהיו שקועים בחובות ליהודי העיר ולבית המלוכה. לאחר הצתה של אחד מרובעי העיר ובעוד פקידי המלך עסוקים בכיבוי האש פרצו הפורעים לביתם של היהודים הנושים לחובם ושדדו את תכולתו. לאחר אירוע זה ברחו חלק מיהודי העיר למגדל קליפורד – מצודת העיר יורק. אלו שנשארו בעיר נטבחו בבתיהם על ידי הפורעים שחזרו לסיבוב שני של הרג ושוד. היהודים שברחו למבצר מצאו עצמם במצור של ההמון המוסת שהחל בהכנות לשרוף את מבנה העץ. לאור חוסר התקווה שבמצבם בחרו יהודי העיר למות על קידוש השם ובמעשה המזכיר את סוף הסיפור על מצדה התאבדו כ 150 יהודים. המועטים שניצלו נטבחו מיד עם תפיסת המצודה על ידי ההמון.

עדות טרגדיה מופיעה בספרו של  אפרים בן יעקב מבון שמזכירו בחיבורו "ספר הזכירה":

" "אחרי כן, בשנת תתקנ"א, קמו טועים על עם ה' בעיר אברווך אשר באנגלטירא בשבת הגדול, ועת הנס נהפך לאונס ולעונש. ויברחו אל בית התפילה, כי סיברו כי שמה בית מנוס. ויעמוד הרב ר' יום טוב וישחט ס' נפשות. וגם אחרים שחטו… ויש מהם שנשרפו על יחוד בוראם. ויהי מספר ההרוגים והשרופים כק"ן נפשות קדושים, ואת בתיהם הרסו. ויבוזו זהב וכסף וחמדת ספרים אשר כתבו לרוב, נחמדים מזהב ומפז רב, אשר אין כערכם בנוי וביופי, והביאום לקולוניא ולשאר מקומות ומכרום ליהודים…"

משנתברר לפורעים כי שטרי החוב מוחזקים לביטחון בכנסיית העיר יורק, הפורעים פנו לכנסייה ושרפו את השטרות. מאז אותו פוגרום, קיבלו על עצמם יהודי אנגליה שלא לעבור את הלילה בעיר יורק. המנהג נהוג עד עצם היום הזה, כשיהודים רבים העוסקים במסחר בעיר יורק נוסעים לפרבר מרוחק מן העיר ללון ושבים בבוקר לעבודתם.

בארץ ישראל

מסע צלב זה כבש חזרה את עכו, וצלאח אלדין נוצח בידי ריצרד הראשון  (לב הארי) מאנגליה, בקרב ארסוף ב-1191. היחסים של צלאח אלדין וריצ'רד היו של כבוד אבירי הדדי יחד עם יריבות צבאית; שניהם היו דמויות ראשיות ברומנסות החצריות שהתפתחו בצפון אירופה. כאשר ריצ'רד נפגע, צלאח אלדין אף הציע את שירותיו של הרופא האישי שלו, טובה משמעותית שכן הרפואה המוסלמית הייתה הטובה ביותר בעולם המערבי באותה התקופה. בארסוף, כשסוסו של ריצ'רד מת, צלאח אלדין שלח לו שני סוסים במקום. היו אף תכנונים לחתן את אחותו של ריצ'רד לאחיו של צלאח אלדין. השניים הגיעו להסכמה לגבי ירושלים בהסכם רמלה משנת 1192, כשההסכמה הייתה כי היא תישאר בידיים מוסלמיות אך תיוותר פתוחה לעולי רגל נוצרים; ההסכם הקטין את הממלכה הצלבנית למישור החוף, מצור ועד יפו.

מסע הצלב השלישי היה מסע צלב שנערך כתגובה לקרב קרני חטין כיבוש ממלכת ירושלים וכיבוש ירושלים בידי צבאות צלאח אלדין מסע זה, השלישי במסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל יצא מאירופה בשנת 1190 לאחר תקופת התארגנות ארוכה שבמהלכה פרעו הצלבנים ביהודים תושבי אירופה. מסע הצלב התנהל תחת הפיקוד של שלושת המלכים האירופאיים החשובים של התקופה קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פרידירך ברברוסה, פיליפ אוגוסט (השני) מצרפת ווריצרד הראשון ("לב הארי"), מלך אנגליה. המחנה הגרמני לא זכה להגיע כלל לארץ הקודש ובשנת 1191נחתו האנגלים והצרפתים בחוף עכו והצטרפו למצור הצלבני שהחל קודם לכן.

כיבוש עכו, בדיעבד נקודת השיא של מסע הצלב, הותירה בארץ את ריצארד לב הארי כמפקד יחיד של מסע הצלב. לאחר הצלחה צבאית בקרב ארסוף התקרבו הצלבנים לירושלים אך נסוגו מבלי לנסות לכבוש את העיר – משיקולים טקטיים ופוליטיים שונים. לאחר עימות צבאי נוסף ביפו שהוביל למבוי סתום עבור שני הצדדים נחתם הסכם שלום בין הצלבנים לבין צלאח אלדין ובעקבותיו עזב המלך האנגלי את הארץ.

מסע הצלב השלישי הצליח לעצור את המומנטום של ההתקפה המוסלמית שהביאה להתמוטטות ממלכת ירושלים אך נכשל במשימתו העיקרית – כיבוש ירושלים מחדש והחזרת ממלכת ירושלים הצלבנית לגבולותיה שלפני 1187. ב-1193, זמן קצר לאחר שריצ'רד עזב, מת צלאח אלדין בדמשק. כשפתחו את אוצרו, נתגלה כי אין שם מספיק כסף על מנת לשלם על ההלוויה; הוא נתן את כספו לעניים. קברו הוא היום אטרקציה תיירותית.

ממלכת עכו (ירושלים)

ביום 2 בספטמבר 1192 נחתם חוזה שלום בין המוסלמים לצלבנים, גבולות המדינה הצלבנית החדשה נקבעו לאורך רצועה צרה מצור עד יפו והנוצרים מקבלים זכות לעלות לירושלים כעולי רגל ללא נשק. ביום 3 באוקטובר עזב ריצ'רד לב הארי את עכו ומסע הצלב בא אל סופו. בעוד הצלבנים עסוקים ביפו התאוששו המוסלמים מהלם התבוסה בארסוף ופנו להרס שיטתי של כל הביצורים שטרם נהרסו עד ליסוד. ההרס הגדול ביותר עבר על אשקלון, מחוסר יכולת או נכונות להגן עליה מפני מצור והתקפה פונתה אוכלוסיית העיר וביצוריה נהרסו בקושי רב. גורל דומה פקד את רמלה שאוכלוסייתה גורשה והעיר על כנסיותיה נחרבה כך התכוון צלאח אלדין למנוע מהצלבנים אחיזה ונקודות אסטרטגיות העשויים להפוך לבסיסי אספקה.

עם תום מסע הצלב התבררו ממדי ההרס, אדמה חרוכה שלא הותירה לצלבנים יכולת להתנחל בחלקי הארץ המרוחקים ממישור החוף, כך השתנתה הטקטיקה הצבאית בארץ ישראל מלוחמת מצור וקרבות פנים אל פנים שאיפיינו את ימי ממלכתירושלים הראשונה לסדרת פשיטות במהלכן נמנעו  בדרך כלל המוסלמים מעימות חזיתי עם הצלבנים ובכך מנעו משני הצדדים יכולת להכרעה צבאית והעניק הלצלבנים מאה שנים נוספות של קיום.

לאחר שירושלים נכבשה בידי המוסלמים, העבירו הצלבנים את בירתם לעכו; עכו הייתה שונה מירושלים: כיוון שהייתה עיר נמל, פרח בה המסחר, ואפשרויות הפרנסה בה היו רבות יותר מאשר בירושלים. בעכו התקיימה גם קהילה יהודית והוקמה בה ישיבה שהיו לה קשרים עם יהודי מצרים, ספרד ואשכנז. הרמב"ם שהה בעכו תקופה קצרה (1166-1165), וגם הרמב"ן (ר' משה בן נחמן) הגיע אליה (1267). הרמב"ן התרשם מפריחת היישוב היהודי בעכו, אבל לא נשאר בה אלא העדיף לגור בירושלים ובכך לחזק את היישוב היהודי המועט בעיר. הממלכה הצלבנית השנייה שבירתה עכו, התקיימה כמאה שנה. כאשר עלו הממלוכים לשלטון במצרים, החלו להילחם בממלכת הצלבנים. בשנת 1291 הצליחו הממלוכים לכבוש גם את עכו. כך הסתיים השלטון הצלבני בארץ-ישראל.

מסע הצלב הרביעי (1201- 1204)

תוכנן תחילה כדי לכבוש את ירושלים שהייתה אז בשליטה מוסלמית תוך כדי מעבר וכיבוש מצרים. אולם, הצלבנים הגיעו רק עד לעיר קונסטנטינופול ובאפריל 1204, בזזו ושרפו אותה.. האפיפיור אינוקנטיוס השלישי החל לקרוא למסע צלב ב-1198. צבא צלבני שהונהג על ידי הרוזן האיטלקי בוניפציו ממונפראט ניהל משא-ומתן ב-1200עם הדוג'ה של ונציה, אנריקו דנדולו והסדיר הובלת 33,500 צלבנים למצרים. כאשר צבא צלבני מצומצם לא יכול היה לשלם את המחיר הראשוני, הציע דנדולו שהם ישלמו את חובם בכך שיתקיפו את נמל זארה (כיום זאדר) בבדלמטיה, עיר ונציאנית לשעבר שהייתה תחת הגנתו של המלך ההונגרי הקתולי אמריק.

בינתיים, בוניפציו נפגש עם אלכסיוס הרביעי, בנו של הקיסר הביזנטי שבדיוק הודח מתפקידו. אלכסיוס הציע לאחד מחדש את הכנסייה הביזנטית עם הרומית, לשלם לצלבנים סכום כסף גדול, ולהצטרף למסע למצרים עם צבא גדול; כל זאת בתנאי שהצלבנים יפליגו לקונסטנטינופול, ויחזירו לו את כס המלוכה. בוניפציו הסכים, ואלכסיוס חזר איתו כדי להצטרף לצי בקורפו אחרי שיחזור מזארה. הצי הגיע לקונסטנטינופוליס בסוף יוני 1203, והצלבנים השתלטו על העיר ב-12 באפריל  1204. האימפריה חולקה בין ונציה ומנהיגי הצלבנים, והאימפריה הלטינית של קונסטנטינופוליס הוקמה. כמעט אף אחד מהצלבנים לא הגיע לארץ הקדושה, והאימפריה הלטינית הלא-יציבה הרסה את רוב המוטיבציה לצלבנות באירופה. מורשת מסע הצלב הרביעי הייתה התחושה העמוקה של בגידה שהלטינים החדירו בהדרגה ביווניים. עם אירועי 1204, השסע בין הכנסייה הקתולית והאורתודוכסית הושלם. מסע הצלב הרביעי היה מבין אחרוני מסעי הצלב הגדולים שהונחו על ידי האפיפיורות; מסעי צלב אחרים הונהגו על ידי שליטים אינדיבידואלים, בעיקר כנגד מצרים.

מסע הצלב האלביגנזי

המכונה גם מסע הצלב הקתרי, נערך במהלך השנים 1209- 1229ביוזמת הכנסייה הקתולית והאפיפיור אינוקנטיוס השלישי נגד הנוצרים שדגלו בפולחן דואלי-קתארי, בפרט בחבל לנגדוק אשר בדרום צרפת. במהלך מסע הצלב נהרגו בין 200,000 ל 1,000,000 בני אדם, נכבשו ערים רבות, נהרסו כ-400 כפרים קתאריים, ונקטעה השושלת של רוזנות טולוז. האירועים האלה הובילו את הכנסייה הקתולית להקמת מסדר האחים הדומיניקנים והאינקוויזיציה שתפקידה היה לטפל בקתארים שעברו לקתוליות רק למראית עין.

מסע הצלב של הילדים (1212)

הוא השם שניתן לניסיון מוזר וייתכן בדיוני "לשחרר" את ארץ הקודש אשר הונע על ידי הילד הצרפתי בן ה-12 סטפאן דה קלואה. קיימים כמה הסברים מנוגדים לאירוע זה, והעובדות לגבי האירוע עודן נושא לוויכוח בין היסטוריונים.

סיפור אחד של מסע הצלב של הילדים טוען שסטפאן דה קלואה החל להטיף בסן-דֶנִי, ובדרשותיו טען כי ישו ביקר אותו ואמר לו להוביל את מסע הצלב הבא. באמצעות סדרה של נסים ואותות, הוא השיג חסידים רבים, ייתכן כי למעלה מ-20,000 ילדים הצטרפו אליו. הוא הוביל את חסידיו דרומה לעבר מרסיי, ונאמר כי הוא האמין שהים ייקרע עם בואו, כך שהוא וחסידיו יוכלו לצעוד לעבר ירושלים, מה שלא קרה. במרסיי שני סוחרים נתנו לילדים לעבור על שבע סירות, והעלו כמה ילדים שיכלו לעלות. הילדים נלקחו לתוניסיה ונמכרו לעבדות.

מקורות אחרים טוענים שהסיפור הוא על איחוד של שתי תנועות קטנות יותר של ילדים מצרפת וגרמניה, בתחילת המאה ה-13. ניקולס, ילד גרמני שהיה רועה, נאמר שהוביל קבוצה של כ-20,000 ילדים דרך הרי האלפים אילטליה (רובם מתו מרעב, חטיפות, רציחות וכדומה). בכל מקרה, תקוותיהם להגיע לארץ הקודש לא התגשמו וגם המעטים מאוד שאולי הגיעו לשם כנראה נלקחו לעבדות או לזנות.

כמה היסטוריונים משערים כי מסע צלב זה בדיוני, היות שאין הוכחות לכך שאירוע כזה התרחש. היסטוריונים אחרים סבורים כי מקור שם האירוע בטעות תרגום, שכן אין מדובר בתנועות דתיות של ילדים, אלא של כפריים עניים, ובטעות תרגום שאירעה במהלך המאה ה-12 בתרגום המילה הלטינית "pueri" שמשמעה "נערים" ב"ילדים". המשמעות של "נערים" הייתה למעשה "אנשים חסרי חשיבות" (במובן הביטוי התנ"כי) ולא גיל הנעורים. מחקר שנערך בתחילת שנות השמונים טוען שמסע הצלב של הילדים יצא לדרכו כתוצאה מפרשנות מוטעית שהייתה בקרב עניים חסרי אדמה, באשר למהותה של תנועה דתית מסוימת. ויש אומרים שהשמועות על מסע צלב של ילדים מקורם באגדה על החלילן מהמלין, שגם מקורה בגרמניה.

מסע הצלב החמישי (1217 – 1221)

במהלכו יצאו גדודי צלבנים אירופיים בניסיון להשלים את כיבוש ארץ ישראל וביסוס ממלכת ירושלים, ניסיון שהחל במסע הצלב השלישי. במסע צלב זה ניסו הצלבנים לפצות על כישלון מסע הצלב הרביעי שלא הגיע כלל לארץ ישראל, וכיוונו, בתחילתו, את עיקר מאמציהם הצבאיים לארץ הקודש. בוצעו מספר מבצעים צבאיים מוגבלים בהיקפם בתחומי ארץ ישראל, בעיקר באזור הגליל והגולן, שתועלתם והשגיהם היו מזעריים. בחלק זה של המסע השתתפו בעיקר נוצרים ממדינות אירופאיות קטנות יחסית, כמו דנמרק, הונגריה אוסטריה. בשלב השני יצא צבא צלבני לכיבוש ערי מפתח במצרים, מתוך תקווה לחלץ את ארץ ישראל משלטון הסולטן האיובי שישב במצרים. לאחר מצור ממושך, שארך שנה וחצי, נכבשה העיר דמיאט שבמצרים. הצעות להסכם שלום, שהועברו על ידי הסולטן, נדחו על ידי נציג האפיפיור שפיקד על המסע. לאחר עיכוב גורלי, יצא צבא צלבני לכיוון קהיר. במהלך חודש אוגוסט 1221התנהלו קרבות כבדים בין הצלבנים לצבא האיובי המאוחד, שנסתיימו בכניעה של הצבא הצלבני, בהסכם שביתת נשק, ובנסיגה מוחלטת של הצלבנים המובסים ממצרים.

בעת המערכה הצבאית במצרים השתוללו בארץ ישראל, שנותרה חסרת כוחות מגן, גדודים מוסלמיים, כשהם מחריבים ערים ומבצרים ומטילים מצור על מבצר עתלית, כשאת עיקר הזעם ספגה ירושלים שחלקים גדולים ממנה נחרבו לחלוטין. למרות כישלונו של מסע הצלב לכבוש את מצרים ולבסס את ממלכת ירושלים, הצליחו הצלבנים לערער את יסודות האימפריה האיובית.

באופן מפתיע כישלון מסע הצלב לא הביא לערעור הרעיון הצלבני או הנכונות האירופאית לצאת למסע צלב נוסף. מסעי הצלב הבאים יהיו מתוכננים טוב יותר מבחינה לוגיסטית וארגונית ונטועים חזק בדוגמה הדתית. באופן פרדוקסלי עתיד מסע הצלב השביעי לשחזר כמעת במדויק את דרכו של מסע הצלב החמישי, אך יסתיים בתבוסה מוחלטת.

סיומו העגום של מסע הצלב הזה הותיר את ממלכת הצלבנים בארץ ישראל במצב לא נוח מבחינה אסטרטגית על גבולות הממלכה – שהיו מתוחים לאורך רצועה צרה יחסית על מישור החוף – ישב צבא איובי שהיה איום תמידי לקיום ממלכת ירושלים.

מסע הצלב השישי (1228 – 1229)

זה היה מסע צלב בהנהגת פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שיצא איטליה אל ארץ ישראל בשנת 1228. מסע זה היה המשכו הישיר של מסע הצלב החמישי אך שונה באופן מהותי מכל שאר מסעי הצלב לארץ ישראל. מסע זה לא נתאפיין בקרבות בין המוסלמים לצלבנים אלא בעיקר במשא ומתן שבסיכומו נחתם חוזה שלום בו קיבלו הצלבנים שליטה בירושלים ובמקומות קדושים אחרים.

המסע נתאפיין גם בסכסוכים ופלגנות בתוך המחנה הנוצרי עיקרם בין האפיפיור גרגוריוס התשיעי לקיסר אך גם בין הקיסר (שנשא גם את התואר מלך ירושלים) לאצילי ממלכת ירושלים והמסדרים הצבאיים. סכסוכים אלו מנעו – בסיכומו של דבר מיצוי של תוצאות מסע הצלב והותירו את ממלכת ירושלים במצב של אנרכיה חוקתית וואקום שלטוני.

 

מסע הצלב השביעי (1248 -1254)

מסע צלב שהונהג על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת. המסע נערך משנת 1248עד שנת 1254 ולו שני חלקים שונים. תחילה פלשו הצלבנים בחופי מצרים מתוך כוונה לכבוש את קהיר ומתוך תקווה כי התמוטטות השושלת האיובית תוביל לנפילת ירושלים וארץ ישראל כפרי בשל לידי הנוצרים. חלק זה של המסע הסתיים בתבוסה צלבנית בקרב פארסכור ביום 6 באפריל 1250ובסיומו הושמד לחלוטין הצבא הצלבני, ולואי התשיעי, מלך צרפת נפל בשבי. סיום השלב המצרי של מסע הצלב הביא להתמוטטות השלטון האיובי ולעלייתם של המצביאים הצבאיים הממלוכים לעמדות כוח ושליטה, מהן יתפסו, בסיכומו של דבר, את השלטון.

השלב השני של מסע הצלב החל עם שחרורו של המלך הצרפתי מהשבי המצרי והגעתו לעכו. כאן החלו הצרפתים במבצע בנייה מאסיבי, שלא נראה כמוהו אלא בימי הורדוס, במהלכו בוצרו ערים מבצרים בגליל ולאורך מישור החוף מתוך תקווה כי ביצורים אלו יבססו את ביטחונה של ממלכת ירושלים. במהלך שהותו בארץ ניסה לואי התשיעי ליצור קשרים ובריתות עם האימפריה המונגולית שצבאותיה נלחמו באזור מסופוטמיה בצבאות מוסלמיים. עם תום עבודת הביצורים, משאזל כספו והמצב הפוליטי בתוך צרפת נשתנה לרעה, עזב לואי את ארץ הקודש ובכך נסתיים מסע הצלב השביעי.

מסע הצלב השביעי נרשם בהיסטוריה ככישלון קולוסלי. מאמץ אדיר של אירופה הנוצרית שנסתיים במפלה מוחצת. מסע הצלב הביא – עם זאת- לשינוי משמעותי בהיסטוריה של מצרים והאיץ תהליך היסטורי של עליית הממלוכים לשלטון.

בהיסוריה של מסעי הצלב עומדת דמותו של לואי התשיעי כדמות ייחודית שתקומתה בגוף ובכסף למדינה הצלבנית עומד ללא מתחרה. על פי מסמכים ששרדו מחשבונות האוצר הצרפתי עולה כי המלך הוציא יותר ממליון לירות כסף של טור, מתוכן מאה אלף לביצורים לא כולל ביצור יפו וצידון. מערכת ביצוריו המפוארת כללה הקמה מחדש של ערים מתוך תקווה כי אלו יאוכלסו ויהיו יכולות לקיום עצמאי בהיותן ראשי גשר למפעל עליה מאירופה – תקווה שלא התממשה.

מסביר ההיסטוריון והביוגרף בן זמנו של לואי התשיעי גודפריד מבולייה (Gaufridus de Beaulieu): " ומפעלו אם כי עלה בהון תועפות נראה שרק תועלת צנועה הביא לנוצרים ואנחנו מאמינים שלא בו תלוי הדבר אלא שיצא מהחלטת האל הסודית והבלתי ידועה לנו"

עם זאת הוצאה אדירה זו עליה נוספו הוצאות כבדות לא פחות של אצילי צרפת, המסדרים הצבאיים, ממלכת ירושלים, והקומונות האיטלקיות הותירה תוצאות צנועות בלבד. שטח ההמלכה הצלבנית לא נשתנה כלל. גרוע מכך – מדינות אירופה ותושבי אירופה "התנתקו" לחלוטין ממדינת הצלבנים נעלמה הזיקה הרגשית והדתית לרעיון מסעי הצלב והתחלפה באיבה ואדישות לגורל ממלכת ירושלים.

מסע הצלב של הרועים

הידיעה על מפלת הצבא הנוצרי ונפילתו בשבי של לואי התשיעי זעזעה את אירופה והציתה מחדש את הוויכוח לגבי רצון האלוהים והשתקפותו בכישלונות מסעי הצלב. המלך לואי התשיעי עצמו לאחר חשבון נפש הגיע למסקנה כי הסיבה העיקרית לכשלונו הם היהודים המזהמים את ממלכתו בעיסוקם בהלוואות בריבית לנוצרים. על מנת לתקן את המעוות הוציא המלך ממקום שבתו בארץ הקודש, צו המורה על גירוש יהודי צרפת ועתיד היה להוציא את הצו מהכוח אל הפועל עם שובו לצרפת.

הפחד והבושה הצורבת על נפילת המלך הצרפתי בשבי ותבוסת צבא האצילים הצלבנים הציתו אש בתנועה צלבנית חדשה שהתיימרה לגאול את ארץ הקודש ולנקום את מפלת מסעי הצלב. התנועה העממית זכתה לשם מסע הצלב של הרועים (Croisade des Pastoureaux). מסע צלב עממי שאסף כוח ותומכים בצפון צרפת. מרואן פנו הצלבנים לפריס ומשם לאורליאן. בראש ההמון עמד מסית אנטי יהודי בשם רוז'ר מהונגריה. הוא הכריז על עצמו כנביא ובמסגרת הטפותיו סיפר כי מריה, אם ישו היא שהורתה לו לאסוף גייסות של עניים שיבואו לעזרת מלך צרפת וארץ הקודש. התנועה נשאה קווי דמיון אידאולוגיים למסע הצלב של הילדים.

ומוסיף ההיסטוריון מתיה פריס: "ההשגחה העליונה גזרה לזכות את הרועים תמימי הלב בגאולת ארץ הקודש כי גאוות האצילים לא נשאה חן בעיני האלוהים"‏‏

תחילה התנכלו הרועים הצלבנים לכנסייה ולכמרים ולאחר מכן החלו לגרום נזקים של ממש לכנסיות כשהם נעזרים בתושבים מקומיים נלהבים. באורליאן הטיל הבישוף של העיר חרם על התושבים שסייעו לפורעים. התנועה הלכה וצברה מומנטום והפכת לתנועת מרי אזרחי. תשומת לב מיוחדת הוקדשה ליהודים שסבלו מנחת זרועם של הרועים הצלבנים.

משהגיעו הצלבנים לעיר בורז' (Bourges) החלו לפרוע בקהילה היהודית ונתקלו בהתנגדות תושבי העיר, בעימות נהרגו רבים מה"רועים" ומיעוטם הגיע בסיכומו של דבר לעכו כצלבנים בצבאו של המלך לואי התשיעי.

 

השפעות מסעי הצלב

מסעות הצלב היו בעלי השפעה עצומה על האירופים בימי הביניים. לעתים הייתה אירופה מאוחדת תחת שליטתה של אפיפיוריות חזקה, אך במאה ה-14 נסדק הרעיון של "ארצות הנוצרים" והתפתחו מוסדות נפרדים שהובילו ליצירת מדינת הלאום המודרנית בצרפת, אנגליה, בורגונדי, פורטוגל, ארגון וקסטיליה.

למרות שאירופה הייתה חשופה לתרבות המוסלמית במשך מאות שנים, דרך נקודות החיכוך בספרד ובסיציליה, הרבה מן המחשבה האיסלמית במדע, ברפואה ובאדריכלות פעפעה אל המערב דרך מסעי הצלב. לדוגמה, הטירות האירופיות הפכו למבני אבן מאסיביים, כפי שראו הצלבנים במזרח, ולא נותרו מבני העץ הקטנים יותר שהיו בעבר. הצלבנים סייעו גם לתחילת הרנסנס באיטליה, כאשר ערי מדינה באיטליה היו בעלות תפקיד חשוב ורווחי של מסחר עם מדינות הצלבנים, הן בארץ הקודש, הן בטריטוריות הביזנטיות שנכבשו.

בעקבות מסעות הצלב קמו מספר מסדרים צבאיים של אבירים-נזירים, ששמו לעצמם מטרה להגן על הצלבנים בארץ הקודש ועל העולים לרגל למקומות הקדושים. אבירי המסדרים היו לוחמים אמיצים וממושמעים, ובארגונם דמו לצבא מודרני. ברם, אחרי כישלונם של מסעי הצלב ונפילת הממלכות הצלבניות במזרח התיכון התרחקו חלק מהמסדרים, דוגמת מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים), מהעיסוק הצבאי והתמקדו יותר במסחר ובבנקאות מאשר במלחמה והצליחו לצבור ממון רב (דבר שהקנה להם אויבים רבים בקרב הכנסייה והממלכות של אירופה). מסדרים מפורסמים נוספים היו מסדר האבירים הטבטוני, ההוספיטלרים, אבירי מלטה ועוד.

בדמיון העממי של המזרח והמערב התגבש הדימוי של מסעי הצלב כסדרה של תמונות סמליות קפואות. לאמיתו של דבר קשה לעמוד עתה על המוטיבציה של האנשים בתקופת מסעי הצלב, ולעתים על הרלוונטיות שיש למוטיבציה זו באשר למהלך האירועים. למרות זאת, ההיסטוריה הפופולרית ברורה למדי ונותנת דימויים מרשימים הנוטים להיות קשורים אף למאורעות בני ימינו.

במערב אירופה נראו מסעי הצלב בדמיון העממי כהרפתקאות הירואיות, למרות שעיקר ההתלהבות העממית נוצלה במהלך מסע הצלב הראשון. דימויו של היריב "הסרצני" (מוסלמי) גובש בדמותו של צלאח אלדין, יריבו ריצ'רד לב הארי מאנגליה הוא סמל לעולם דובר האנגלית, אב טיפוס של המלך הצלבני, כאשר פרידריך ברברוסה ממלא את אותה נישה סמלית בתרבות גרמניה. עד זמננו הצלבנים ומנהיגיהם עוברים רומנטיזציה בתרבות הפופולרית, החל מתקופת מסעי הצלב עצמה, דרך התקופה הרומנטית וספריו של וולטר סקוט, וכלה בדימויים צלבניים במהלך מלחמת קרים ומלחמת העולם הראשונה ובמיוחד כיבושה של ירושלים על ידי הגנרל אלנבי.

בעולם המוסלמי המשיכו מסעי הצלב להיראות כמסעי טבח אכזריים וברבריים על ידי "הפרנקים" כנגד האסלאם המתורבת, וכך למשל, הרטוריקה של הפונדמנטליסטים האסלאמיים מתייחסת לפעולות המערב כנגדם כ"מסעי צלב" בהקשר רגשי על מנת להראות כי מסע זה נדון לכישלון כנגד הפאן-ערביות המנצחת. כך התייחסו גורמים באמריקה ל"מלחמה כנגד הטרור" בראשית המאה ה-21 כ"מסע צלב" עד שהדו-ערכיות של המונח התבררה להם. בספרד, הועם זהרם של מסעי הצלב על ידי אירועי הרקונקיסטה" שבהם מרכזית היא דמותו של אלסיד.

כמו המוסלמים אנשי הכנסיות הנוצריות המזרחיות רואים את מסעי הצלב כהתקפות על ידי המערב הברברי, ומתרכזים במצור על קונסטנטינופול ב-1204. חפצי קודש רבים שנלקחו אז מקונסטנטינופול נמצאים עדיין בידיים קתוליות, בותיקן ובמקומות אחרים. הטורקים המודרניים סוברים שהסוסים החרוטים בטיילת סן-מרקו בונציה צריכים להיות מוחזרים לאיסטנבול. ארצות מזרח אירופה, אפילו הקתוליות שבהן, לא התלהבו ממסעי הצלב. פולין והונגריה היו כפופות בעצמן לכיבוש הצלבנים (מהמסדר הטבטוני).

היהודים ראו במסעי הצלב משום אסון. דרכם של הצלבנים אל ארץ הקודש הייתה זרועה בדם יהודי, הן על ידי הצלבנים עצמם, אבל יותר מכך על ידי קבוצות עממיות שצעדו בעקבות הצלבנים. כך בקיץ ד'תתנ"ו (1096) חרבו הקהילות המרכזיות של גרמניה כאשר ערי הרינוס: שפייר וורמס ומיינץ (או שפירא, ורמיזא ומגנצא – כפי שנקראו בידי היהודים), מותקפות בידי המון מוסת. הניסיונות להציל את היהודים כשלו ומאות רבות (כל יהודי הקהילות) מסרו את נפשם על קידוש ה' אם על ידי כך שנרצחו ואם על ידי כך שהתאבדו ובלבד שלא יעברו על דתם. בקהילות שונות הוכרחו היהודים לקבל את הנצרות ועשו זאת בדרך כלל למראית עין עד יעבור זעם. קהילות נוספות על אלה מאזור הרינוס, בגרמניה ובארצות אחרות כמו צרפת ואיטליה חרבו. בשנת 1099 יצאו צלבנים יחד עם המון משולהב וצרו על בתי היהודים, אשר ברחו למצודת יורק והתבצרו בה , כשהבינו שגורלם נחרץ העדיפו לבצע התאבדות קולקטיבית מאשר ליפול בידי האספסוף. כמו כן נטבחו יהודים על ידי הצלבנים בארץ ישראל ובסוריה.

מעשי הזוועה של הצלבנים החריפו את מצבם של היהודים שהיה גרוע ממילא. מצבם החברתי החמיר וההגבלות החוקיות עליהם הפכו לחמורות יותר ותכופות יותר בכל רחבי העולם הנוצרי. מסעי הצלב הכינו את הרקע לחקיקה האנטי יהודית של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, שהייתה נקודת תפנית בהיסטוריה היהודית בימי הביניים.

בספרות האשכנזית אודות אירועי תתנ"ו, ובעיקר בפיוט ובתפילה, הושם הדגש על קידוש השם – יהודים אשר העדיפו למות ולעתים אף להרוג את בני ביתם, מאשר להמיר דתם לנצרות. בעוד שמקדשי השם האלו זכו להערכה מרובה בתרבות האשכנזית, מעשיהם עוררו פלצות בקרב הנוצרים, ויש הטוענים כי אף תרמו לקלות היקלטותן של הטענות הנוצריות אודות רצח פולחני של ילדים נוצריים בידי יהודים, הן עלילות הדם בשנים מאוחרות יותר.

ספרות יפה לקריאה מומלצת:

הווארד פייל, הרפתקאות רובין הוד

רוג'ר לנסלין גרין, הרפתקאותיו של רובין הוד

אויגן ריספרט, גבורי מצודת יורק

וולטר סקוט, איבנהו

וולטר סקוט, הקמע (טליסמה)

טארק עלי, צלאח אלדין

 

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה