ימי הביניים – לא מה שחשבתם 14

המאה ה-14 – המאה השחורה

מאבקי כנסייה- מלוכה ועליית כוחו של המלך

ב-1301 פרץ ריב בין עוזריו של פיליפ הרביעי לבין נציג האפיפיור בצרפת, שהועמד למשפט באשמת המרדה ונכלא. האפיפיור בוניפציוס דרש לשחררו מיד, והטיל צו האוסר על השלטון החילוני לשפוט איש כנסייה. מלך צרפת, פיליפ הרביעי, הגיב בשרפו בפומבי בפריז את איגרתו של האפיפיור. המלך זימן לראשונה את אספת המעמדות הצרפתית (האצולה, הכמורה והמעמד הבינוני) והם הודיעו לאפיפיור בכתב, כל אחד בנפרד, כי הם תומכים בשלטון המלך. בתגובה, פרסם בוניפציוס השמיני את איגרתו 'כנסייה קדושה אחת' unam sanctam שבה טען לעליונות האפיפיור על כל שלטון מדיני (אוקטובר 1302).

במרץ וביוני 1303 זימן פיליפ הרביעי את מועצתו שהכריזה על בוניפציוס השמיני כעריץ מושחת, ודרשה את פיטוריו על ידי מועצת הכנסייה ברומא. האפיפיור טען כי הוא בלבד מוסמך לכנס את מועצת הכנסייה, והוציא צו נידוי נגד מלך צרפת. אך לפני שהיה סיפק בידו לעשות דבר, השתלטו 2,000 שכירי חרב של פיליפ הרביעי על ארמון האפיפיור בעיר מולדתו אנאני (בעת ששהה שם, כלל הנראה, לשם חופשה), ואסרו אותו באשמת שחיתות, רצח וניאוף. אנשי אנאני, בעזרתם של 400 פרשים, שחררו אותו ממעצר והביאו אותו אל הותיקן ברומא, שם מת כתוצאה ממחלה באוקטובר 1303.

בחסות פיליפ היפה נבחר לתפקיד האפיפיור בישוף צרפתי, והוא נאלץ לשבת באוויניון שבדרום צרפת ולא ברומא. מאותה תקופה ישבו האפיפיורים במשך 70 שנה באוויניון, והיו נתונים להשפעת מלכי צרפת (1309- 1378). תקופה זאת, המסמלת את ירידת כוחם של האפיפיור והכנסייה ואת עליית כוחם של המלך והמדינה, כונתה "גלות בבל של האפיפיור".

בתקופה זו נוספה העיר אוויניון עצמה והשטחים שסביבה למדינת האפיפיור. היא נותרה רכושו של האפיפיור גם אחרי שהאפיפיורים חזרו לרומא וחזרה לרשות צרפת רק במהפכה הצרפתית. גם בתקופה זו שכונתה מאוחר יותר גלות אוויניון, נותרה מדינת האפיפיור רשמית תחת שליטת האפיפיור. למעשה התערער לחלוטין שלטונו של האפיפיור בשטחים אלה ורוב הערים במדינת האפיפיור היו תחת שלטונן בפועל של משפחות סניורים (רודנים). בעיר רומא עצמה שררה אנרכיה ונציג האפיפיור (הלגאט) לא הצליח להשליט בעיר מרות.

יום שישי ה-13 באוקטובר 1307, יום חיסול המסדר הטמפלרי בצרפת, הוא המקור לאמונה הטפלה במזל רע שמביא יום שישי ה-13.

מלחמת מאה השנים

מלחמה זו הייתה סכסוך בין ממלכות אנגליה וצרפת שתחילתו בשנת 1337 וסיומו בשנת 1453. הסכסוך ארך מאה ושש עשרה שנים, ובתקופתו שלטו באנגליה ובצרפת חמישה מלכים. תקופה זו לא הייתה עידן של לוחמה מתמשכת בעוצמה קבועה, כי אם סדרת מערכות המופרדת על ידי תקופות רגיעה, שלעתים היו ארוכות למדי, של לוחמה בעצימות נמוכה ושל הפסקות אש. המלחמה התרחשה על אדמתה של צרפת, ולעתים נדמה כי המדובר היה במלחמת אזרחים צרפתית, שבה פעלה אנגליה כאחד המחוזות ביחידה מדינית אנגלו-צרפתית.

כאשר החלה המלחמה היו לכתר האנגלי זכויות, תביעות ודרישות טריטוריאליות בצרפת, ומערכת יחסים פאודלית הסדירה את היחסים בין מלך צרפת למלך אנגליה. תביעות ויחסים פאודליים אלו, היו הבסיס לתסיסה מתמדת הן בין מלך צרפת למלך אנגליה, והן בין מלך צרפת לשאר אציליו הבכירים. איחודה של צרפת והפיכתה לכוח אירופי הנשלט בידי שליט יחיד, המסוגלת לומר את דברה בזירה האירופית, נמנע במשך מאות בשנים בשל סכסוך בלתי פוסק זה. מלחמת מאה השנים הביאה קץ למצב זה, ואיחדה את צרפת לכלל ממלכה אחת, בה שולט שליט יחיד, ובעלת יומרות להנהגה בקנה מידה אירופי. אנגליה איבדה במלחמה את כל נחלותיה בצרפת, פרט לקאלה אשר אף היא תאבד בימי מלכותה של המלכה מרי הראשונה. כל עוד נמשכה המלחמה ביבשת הצליחו רוב מלכי אנגליה להסיט את תשומת הלב מן הסכסוכים הפנימיים הממאירים בין המלך ובין הברונים הכפופים לו והטוענים השונים למלוכה ובין עצמם, אל המלחמה בצרפת. מלחמה זו הייתה כבור ללא תחתית שדרש הקצאה בלתי פוסקת של כוח אדם ומשאבים. כשהסתיימה המלחמה הייתה אנגליה זקוקה להקזת הדם של מלחמות השושנים על מנת לעצב את הממשל הריכוזי והיעיל של בית טיודור אשר הביא אותה לפסגת הישגיה במאה ה-16.

מבחינה רשמית לא הסתיימה המלחמה מעולם. עם סיום הלחימה לא נחתם חוזה שלום. מלחמה זו, ששורשיה בתביעת מלך אנגליה לכתרו של מלך צרפת נסתיימה רק בשנת 1802 כאשר בעקבות אירועי המהפכה הצרפתית ויתר מלך אנגליה באופן רשמי על תביעתו לכתר מלכות צרפת.

את המלחמה ניתן לחלק באופן גס לארבעה שלבים:

הצלחותיו של אדוארד השלישי מלך אנגליהבין 1337 ל-1360.

הצלחות הצרפתים 1360 – 1400.

הצלחות האנגלים תחת הנרי החמשי 1415 – 1429.

איחוד צרפת תחת מלכי ולואה, וגירוש האנגלים מאדמת צרפת, בהנהגתה של ז'אן ד'ארק, והבאים אחריה עד 1453.

ז'אן ד'ארק

ברוב הקרבות שנתרחשו עד שנות השלושים של המאה ה-15 ניצחו האנגלים, אשר נראה כי אין כוח בעולם אשר יכול להם. עתה עלתה על במת ההיסטוריה דמות ייחודית וחד פעמית בתולדותיה של צרפת. הייתה זו נערה פשוטה, בת איכרים, בת 17 שנים, בשם זז'אן ד'ארק. היא טענה כי היא שומעת קולות ממלאכים הקוראים לה לשחרר את צרפת משעבודה לאנגלים. בפגישה היסטורית עם הטוען לכתר מלכות צרפת, שרל השביעי הצליחה ז'אן לזהותו על אף שהתערב בין אציליו, והיה לבוש בבגדים פשוטים. היא הודיעה למלך כי מצוותו של האל היא, כי הוא יוכתר בעיר ריימס, עיר בה נהגו להכתיר את מלכי צרפת. שרל, אשר כתם הממזרות שהוטל בו, ייסר אותו, והטיל ספק אף בעיני עצמו אם הוא ראוי למלוכה, קיבל עידוד מפגישה זו עם ז'אן ד'ארק. הוא קיבל את עוז הרוח הדרוש על מנת לדרוש את המגיע לו.

ב-1429 שמו האנגלים מצור על אורליאן. ז'אן ד'ארק הצליחה לעורר את מורל הלוחמים ולהביא להסרת המצור. בסדרה של קרבות שאירעו לאחר מכן בהם הנהיגה "הבתולה מאורליאן", כפי שנקראה אז ז'אן ד'ארק, את הצבא הצרפתי כשהיא לבושה בשריון ונושאת חרב. בעזרתה של ז'אן נפתחה לשרל הדרך אל העיר ריימס, שהייתה עד אז בעומק השטח המוחזק על ידי האנגלים, שם הוכתר ברוב עם על כס המלכות של אבותיו.

נראה כי עתה לא היה צורך עוד בז'אן ד'ארק לגורמים רבי הכוח אשר תמכו בה. כאשר הורה שארל לעיר קומפיאן, להכנע במאי 1430, הגיעה ז'אן ד'ארק אל העיר בראש שש מאות איש, בניגוד לדעתו של המלך, ושם נפלה בשבי הבורגונדים. ז'אן ד'ארק נמכרה לאנגלים על ידי הבורגונדים, שהסגירוה לכנסייה הצרפתית. היא נשפטה כמכשפה והועלתה על המוקד ב-29 במאי 1431. היא הותירה אחריה מורשת של גאווה לאומית צרפתית ותנועה לאומית ערה, שתביא בסופו של דבר לתבוסת האנגלים ועזיבת שטח צרפת על ידם.

ב-1435 חתם המלך שרל על חוזה אראס עם פיליפ השלישי דוכס בורגונדי, אשר העביר לטובת הכתר הצרפתי את בן בריתם החזק ביותר של האנגלים בצרפת. שרל נכנס כמנצח לפריז בשנת 1436. שרל החל רפורמות בצבאו, והחליף את הצבא הפאודלי בצבא קבע מודרני, שאיפשר את אימון החיילים באופן שיביא לידי ביטוי את מספרם הרב אל מול האנגלים. ב-1449 כבשו הצרפתים את רואן, וב-1450 הובסו האנגלים בקרב פורמיני תוך שימוש, זו הפעם הראשונה בארטילריה בכמות גדולה, אל מול הקשתים האנגלים המופתעים. הצרפתים כבשו את שרבור, בורדו ובאיון בשנת 1451. ב-1453 נותרה בידי האנגלים אך העיר קלה. היה זה סופה של מלחמת מאה השנים.

מלחמת מאה השנים הביאה לידי ביטוי שינויים מרחיקי לכת, הן בדרך בה התרחשו המלחמות, והן במבנה החברה במדינות שהשתתפו בה. לשתי המדינות היה זה המעבר בין ימי הביניים והרנסנס.

התוצאה של הכנסתם לשימוש של כלי הנשק החדשים הייתה שלילת מעמד הבכורה של האצילים בשדה הקרב. חוואים החמושים בנשק החדש, יכלו להכריע את האביר המשוריין, שלא היה עוד חסין כבעבר. הכוח שנשמר בעבר לאצולה, עבר עתה לידיהם של חילות קבע המבוססים על גרעינים של חיילים מאומנים, אשר תוך שימוש בכלי נשק חדישים. מבנה הצבאות עצמם עבר ממבנה של צבא המבוסס על נאמנות פאודלית של אנשים הנקראים לתקופת שירות קצרה על ידי אדונם, לצבאות של קבע המבוססים על שכירי חרב הנשכרים לטווח ארוך. צבאות קבע היו צורה חדשה לחלוטין של כוח צבאי שניתן בידיהם של המלכים, ולא נראו על אדמת אירופה מאז ימי האימפריה הרומית. צבאות אלו יכלו להגן מפולשים מבחוץ, או להגן על המלך מפני טוענים לכתר מבפנים. המונרכיה שנשענה על צבא קבע, הייתה שונה לחלוטין מן המונרכיה הפאודלית שנשענה על מדרג היררכי. המונרכיה האבסולוטית של שליטי בורבון בצרפת נובעת ישירות מהמבנה הצבאי והחברתי שהקים שרל השביעי עם סיום המלחמה. נאמר כי בקרב קראסי תם עידן האבירים. למעשה, בתקופה זו, תקופת הקרבות בקראסי, פואטייה ואז'נקור, הייתה תחייה לעקרונות האבירות, ולהלחם למען מטרה נעלה, ואף למות למענה נחשב לאידאל חשוב.

סופה של ז'אן ד'ארק

ז'אן נאסרה בראשו של מגדל גבוה. לאחר מספר חודשים החליטה לקפוץ מחלון המגדל ולהתאבד אך לדבריה, קולה של קתרינה הקדושה אסר זאת עליה והבטיחה לה שישו עצמו יציל אותה. למרות זאת היא קפצה מראש המגדל ולתדהמת כולם רק נשרטה קלות.

לאחר ניסיון ההתאבדות הועברה ז'אן לפריז לידיו של הבישוף קושון והאינקוויזיציה. על מנת להבטיח שז'אן תימצא אשמה ותוצא להורג, הובטח לקושון להתמנות לארכיבישוף של העיר הגדולה רואן בנורמנדי, שם החל המשפט הגדול נגד ז'אן ב-21בפברואר 1431. המשפט נמשך ימים רבים וכלל חקירות ארוכות (הפרוטוקולים המקוריים של החקירות הגיעו עד ימינו) ואיומים לעבור עינויים אם לא תודה בכך ששיקרה בנושא קולות הקדושים ואם לא תסכים ללבוש בגדי אישה במקום בגדי חייל שהמשיכה ללבוש גם בכלא. ז'אן סירבה לעשות זאת כמעט לכל אורך המשפט. שופטיה מצאו אותה אשמה בכל, כולל כישוף, קשרים עם השטן, לבישת בגדי גבר ומשיחת מלך כופר. לאחר הקראת פסק הדין נאמר לה שאם תודה היא לא תועלה על המוקד ואכן ז'אן הודתה בכל האשמות. אך יומיים לאחר מכן, חזרה ז'אן לבגדי החייל וביטלה את ההודאה באשמה. היא הובאה לאחת מכיכרות רואן, בה נבנה מוקד מיוחד וגבוה מאוד כדי שהאש תימשך זמן רב ועמו הסבל של ז'אן, ושם היא נשרפה חיה ב-30 במאי 1431.

כחצי שנה לאחר מותה של ז'אן נמשח שוב הנרי השישי למלך האמיתי של צרפת, בפריז, בכנסיית נוטרדם, ואילו שרל השביעי הוכרז כמלך לא חוקי שהומלך על ידי מכשפה. אך בתקופה זו שינה שרל את מנהגו ושלח שוב את צבאו לקרב נגד האנגלים. במשך מספר שנים הם כבשו בהדרגה את רוב צרפת מידי האויב. ב-1436 פריז מרדה באנגלים ופתחה את שעריה בפני שרל והכירה בו כמלך החוקי של כל צרפת. ב-1441 כבש שרל את רואן שם התבקש על ידי משלחת אזרחים לבטל את פסק הדין נגד ז'אן ד'ארק. הוא לא רצה לקחת זאת על עצמו וביקש מהאפיפיור ניקולס השלישי לזכות את ז'אן. האפיפיור משך את העניין במשך חמש שנים מפחד להיחשב לאוהד צרפת או אויב אנגליה. כאשר מת ניקולס מונה אפיפיור חדש בשם קלקסטוס השלישי שפתר את הבעיה על ידי כך שביטל את גזר הדין לפי בקשת בני משפחת ד'ארק (כך נמנע מלהסתבך פוליטית עם אנגליה).

ב-1453 נכבשה בורדו, העיר האחרונה שבידי האנגלים וצרפת חזרה כולה לידי שרל השביעי. הוא המשיך בחיי השעשועים ותענוגות בחצרו, מוקף מאהבות ואנשים מושחתים. ב-1461 מת שרל השביעי מחולשה וחוסר מזון כאשר זמן רב סירב לאכול מפחד שבנו הדופין (המלך לואי ה-11 לעתיד) מנסה להרעילו. עם ביטול אשמתה של ז'אן הוכרז הארכיבישוף קושון, שבינתיים מת, כאשם במשפט שקר. גופתו הוצאה מקברה והושלכה לתעלת ביוב.

במשך מאות שנים התלבטה הכנסייה הקתולית בנושא "ז'אן ד'ארק". אם היא לא אשמה בכלום, כפי שקבע האפיפיור, הרי שהיא אמרה אמת שקדושים נוצריים דברו עמה והדריכו אותה, ועל כן הכנסייה והאנקוויזיציה הקדושה טעו בעניינה. כמובן שהכנסייה התקשתה לקבל זאת. רק לקראת סוף המאה ה-19 כאשר הכנסייה הקתולית ביטלה רשמית את האינקוויזיציה, הוחל שוב דיון בנושא ז'אן ד'ארק. הכנסייה הכירה בז'אן ד'ארק כדוברת אמת והיא הוכרזה קדושה, כמעט 500 שנה לאחר מותה.

ז'אן ד'ארק הונצחה באופן נרחב בספרות ובאמנות. פסל מוזהב שלה ניצב בפריז, ברחוב ריבולי, מול הקצה הפתוח של ארמון הלובר. דוגמאות נוספות הן פסלו של פרנסואה רוד במוזיאון לוקסמבורג בפריז, ופסלה של אנה הנטיגטון בניו יורק. הכיכר ברואן שם נשרפה ז'אן ד'ארק היא היום מוקד לעליה לרגל ולביקור תיירים, שם הוקמה כנסייה קטנה לכבודה ומוזיאון.

המחזאי ההגרמני פרידריך שילר הקדיש לה את מחזהו הבתולה מאורליאן, המלחין ג'וזפה ורדי כתב את האופרה ג'ובאנה ד'ארקו המבוססת על סיפורה, ג'ורג' ברנרד שו כתב את סיינט ג'ואן, הפילוסוף וולטר כתב את הפואמה הבתולה מאורליאן והסופר האמריקני מרק טווין כתב את זיכרונותיה האישיים של ז'אן דארק.

המוות השחור (המגפה השחורה)

"המוות השחור" הייתה מגפה שהכתה באירופה בכמה גלים במשך כחמש שנים (1347 – 1351) וקטלה, לפי הערכות שונות, בין 20 ל-25 מיליון בני אדם באירופה. האומדנים נעים בין רבע לחצי מאוכלוסיית היבשת. בכפרים מסוימים נספו עד 80% מהאוכלוסייה. זהו האסון הדמוגרפי הגדול ביותר אשר הונחת על אירופה הקדם מודרנית. התפרצויות של המחלה, בהיקף קטן יותר, המשיכו להכות במקומות שונים באירופה עד המאה ה-17‏. מקובל לזהות את המגפה כדבר ורבים מתייחסים לזיהוי זה כוודאי ומחליפים בין השמות, אך חוקרים מסוימים סבורים שמדובר לא בדבר אלא בווירוס לא ידוע.

המושג ה"מוות השחור", שחור במשמעות נורא, מופיע לראשונה בכרוניקות דניות ושבדיות במאה ה-16 ומשם התפשט אט אט לשאר שפות אירופה. יש המייחסים את הכינוי "המוות השחור" לכתמים השחורים שהופיעו על עורם של האנשים שלקו במחלה. המגפה החלה ככל הנראה במרכז אסיה, בערבות של מונגוליה. משם התפשטה המגפה דרומה לסין, ומערבה למזרח התיכון ולהודו. נראה כי מקור התפרצותה של המגפה באירופה היה בחצי האי קרים. לפי הידוע, צר באותה עת הצבא המונגולי על העיר קאפה שהקימו בני ג'נובה בחצי האי קרים, וחייליו נדבקו בדבר. המונגולים החלו להשליך את גוויות מתיהם אל תוך העיר הנצורה במאמץ להכניעה, אחד המקרים המוקדמים בהם עשה צבא כלשהו שימוש בנשק ביולוגי. הפליטים שנמלטו מקאפה הפיצו את הדבר לכל מקום שאליו הגיעו, ומשם התפשטה המחלה לארצות אירופה. בעוד המגפה מתקדמת מעיר אחת לשכנתה ומחבל ארץ אחד למשנהו, המשיכו להגיע אוניות מאסיה הישר אל נמלי אירופה, נושאים עימם חולדות מחוללות דבר, שעברו כדרכן מן הסיפון אל היבשה. תיאוריה אחרת מצביעה על עגינתן של שלוש אוניות שהביאו תבלינים בנמל גנואה ב-1347 כעל התחלת המגיפה באירופה.

אוכלוסיית אירופה הצטמצמה בשנות המגפה בכשליש. הפגיעה הייתה קשה בכל מערכי החברה: השלטון, המסחר והחקלאות. המחסור החריף בעובדים הביא לנסיגה בכל ענפי המשק, שעה שהעובדים הנותרים, גם חסרי המיומנות, דרשו שכר גבוה מבעבר. ברחבי היבשת נוצרו חוקים שהגבילו את שכר העבודה לרמה שלפני 1348, ונקבעו תקנות שנלחמו ברשלנות על ידי הטלת אחריות מקצועית על העובדים. כאשר התמותה ההמונית והמהירה מנעה עריכת טקסי אשכבה כמקובל, נאלצה הכנסייה להתיר שמיעת הווידוי האחרון גם על ידי מי שאינו איש הכנסייה, ובשעת הדחק גם על ידי אשה.

בטווח הארוך אפשר צמצום האוכלוסייה הקצאה של משאבים לצרכים פחות חיוניים מבעבר. מחירי החיטה, למשל, זינקו פי שניים ב-1349, וגם מחירי השעורה ותוצרי המשק (בשר וגבינות) עלו. מנטייה זו של כפות המאזניים הכלכליות נהנו בעיקר האיכרים, שרמת החיים שלהם עלתה. בעשורים הבאים החלה האוכלוסייה לגדול, תוך עלייה רצופה ברמת החיים הממוצעת. המגפה קירבה את קץ המשטר הפאודלי, והביאה לסדר החברתי והמבנה התרבותי של תקופת הרנסנס שהתקיימה כ-130 שנה לאחר מכן.

המגפה הביאה גם להגברת שנאת היהודים: במהלך השנים 1347 – 1348 נפוצה שמועה שיהודים מרעילים את בארות המים והם הגורמים לפרוץ מגפת הדבר, במטרה להשמיד את העולם הנוצרי. בתגובה לכך פרסם האפיפיור קלמנס השישי שתי בולות (בולב – צו אפיפיורי), האחת ב-ב-6 ביולי 1348 בשם הלטיני sicut judeis, והשנייה ב-26 בספרמבר באותה שנה תחת השם Quamvis Perfidiam, המגינות על היהודים מהאשמות, ושמי שטופל אותם על היהודים הוא "מונע מן השקר, מן השטן" (seduced by that liar, the Devil). אולם הבולות לא הועילו במיוחד, וההסתה גרמה למהומות ופרעות ביהודים. עיקר הרדיפות היו צרפת, שוויץ, גרמניה ואנגליה. בין הערים שבהן התחוללו פרעות בקהילות היהודיות היו: טולון, ז'ירונה, שלון, שטרסבורג, פריז, רואן, רומא, אוגסבורג, וירצבורג, פרייבורג, פרנקפורט וקלן. תוצאת הרדיפות והגירושים הייתה שבסוף המאה ה-14 מערב אירופה התרוקנה מיהודיה, ורובם הגרו למזרח אירופה ובעיקר לפולין.

כדי לנסות למנוע את המגפה הורו לכל כלי שיט לעגון מחוץ לנמל במשך 40 ימים (תקופת הדגירה של המחלה). לאחר 40 ימים ללא מקרי מוות או מחלה הניף כלי השיט דגל צהוב שמשמעו "אני בריא". רופא היה עולה לכלי השיט ורואה שאין חולים עליה והיה מאשר לכלי השיט לעגון. כדי להגביר את יעילות הבידוד דרשו מכל כלי שיט עוגן להציג תעודת בריאות המאשרת כי בנמל האחרון לא הייתה התפרצות של המגפה. המילה קרנטינה (Quarantine) להסגר באה מאיטלקית – "quaranta giorni" שפירושם "ארבעים יום". הדגל הצהוב ותעודת הבריאות נשארו שרידים עד היום (למרות שאין צורך בבידוד), ואת התעודה שולחים בקשר רדיו עוד לפני העגינה.

האווירה הפסימית והדיכאונית ששררה באותה תקופה באה לידי ביטוי במוטיב אמנותי שנקרא "מחול המוות", בו מתוארים אנשים מתים כשלצידם שלדים מרקדים, תוך האנשה של המוות. הסופר האיטלקי בן התקופה ג'ובאני בוקצ'ו מתאר בספרו "דקאמרון" את מגפת המוות השחור: "וירבו המוני הגופות אשר בכל יום ויום וכמעט בכל שעה ושעה הובאו ערמות ערמות אל כל כנסייה וכנסייה, ואזל מקום לקבורה…". הספר עוסק בעשרה חברים שבעת מגפת הדבר בפירנצה, התכנסו למשך עשרה ימים בווילה ליד נפולי, בניסיון לשכוח מעט את פגעי המגפה.

רומנים אחדים נכתבו על המוות השחור, ובהם:

בנימין גלאי, המוות השחור, בהוצאת ספרית מעריב. רומן סמי-היסטורי המתרחש על רקע מגפת "המוות השחור" (מהדורה ראשונה יצאה בשם "דברי ימי גמיני").

קוני ויליס, ספר יום הדין, רומן מדע בדיוני. מסע בזמן של סטודנטית להיסטוריה המגיעה בטעות לתקופת המוות השחור.

קן פולט, עולם ללא קץ, בהוצאת מודן. רומן המתרחש באירופה במאה ה-14 ובו מסופר על המוות השחור.

קריאה מומלצת:

ברברה טוכמן, ראי רחוק, ספר כללי העוסק במאורעות ההיסטוריים של אירופה במאה ה-14 ונותן רקע למלחמת מאה השנים.

זנאידה שישובה, ג'ק גבעול, על מרידת האיכרים באנגליה לאחר המוות השחור.

 

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה.