היהודים בספרד הנוצרית – ההידרדרות

בשנת 1085 נכבשה העיר טולדו במרכזה חצי האי האיברי בידי המלכויות הנוצריות של קסטיליה ולאון. זוהי תחילת הסוף של ספרד המוסלמית. בשנת 1212 נערך קרב גדול בין הכוחות המוסלמים לכוחות הנוצרים בלאס נוואס דה טולוסה Las Navas de Tolosa, הנוצרים נחלו ניצחון גדול. נדרשו עוד כ-250 שנה עד שהנוצרים, בהנהגת המלכים הקתולים איסבלה ופרדיננד השלימו את מסע הכיבוש, הרקונקיסטה, כשכבשו את המעוז המוסלמי האחרון, גרנדה, בשנת 1492. במהלך כל המאות הללו, בד בבד עם ההשתלטות ההדרגתית של הנוצרים וסילוק המוסלמים מחצי האי האיברי, אפשר לראות את ההידרדרות במצבם של היהודים בחצי האי, מבני חסותם של המוסלמים אל הסוף: גירוש ספרד.

ויכוח ברצלונה (ויכוח הרמב"ן)

במאה ה-13 היו היהודים תחת חסותם של מלכי הממלכות בספרד. ברוח הרקונקיסטה, עשו המלכים מאמצים לגרום ליהודים להתנצר, אם כי לא בלב שלם. המלך חיימה הראשון, מלך ארגון, בא בעצמו אל בית הכנסת להטיף ליהודים להמיר את דתם. המלך הזה אף יזם ויכוח פומבי בברצלונה ובו עימת בין המלומד היהודי הידוע משה בן נחמן (הרמב"ן), לבין היהודי המומר פבלו כריסטיאני. הוויכוח החל ב-ב-20 ביולי 1263, בברצלונה, לנוכח המלך, שריו ונזיריהמסדר הדומיניקני של הכנסייה הקתולית, ובראשם רמון די פינאפורטי, שאף הוא השתתף בוויכוח מדי פעם. הוויכוח התנהל במשך ארבעה ימים לא רציפים.

הרקע לוויכוח היה המדיניות האנטי-תלמודית שהשפיעה על המנהיגים הדתיים של הנצרות, כפי שבא לידי ביטוי גם במשפט פריס, דיון משפטי שהתקיים בארמון מלך צרפת, לואי התשיעי, ב-25 ביוני 1240, בדבר אשמתם של היהודים על הכתוב בתלמוד, משפט שהביא לשריפת כמויות אדירות של ספרי תלמוד. הוויכוח נערך ביומו הראשון בארמונו של מלך ארגון, חיימה הראשון ועמו ראשי הממלכה והכנסייה וראשי המסדר הדומיניקני שהפעילו את האינקוויזיציה הנוצרית (כלומר המנהיגות הפוליטית והרוחנית). הקהל היה כולו נוצרי למעט נציגי היהודים עצמם ולמעשה הוויכוח היה מעין משפט שבו עמדו הרמב"ן והיהדות למשפט לפני הנוצרים, על שהם עדיין מחזיקים באמונה היהודית ולא מוותרים עליה לטובת האמונה הנוצרית. המלך מינה חבר שופטים אובייקטיביים לכאורה כדי לקבוע מי צודק בוויכוח.

הוויכוח, כמו שמתאר אותו הרמב"ן בספרו "סדר הוויכוח", נסב על ענייני האמונה, ובעיקר שאלת משיחיותו ואלוהותו של ישו, וכן על השילוש הקדוש.

הוויכוח התעסק במספר נושאים בפולמוס היהודי-נוצרי, ועיקרם:

האם המשיח כבר בא?

בין אם בא ובין אם לא – האם ישו הוא המשיח?

האם למשיח כוחות על אנושיים או סמכויות גבוהות משל מלאכים?

במהלך הוויכוח העלה הרמב"ן באומץ את נקודת המחלוקת העיקרית לדעתו בין היהדות לנצרות, והיא האמונה הנוצרית שאלוהים בורא השמים והארץ התגלגל להיות עובר בבטן אישה, נולד וגדל כתינוק ולבסוף נהרג בידי אויביו, מבלי יכולת להציל את עצמו, ולאחר מכן חזר לחיות. עוד אמר שבתנ"ך מבואר שכשיבוא משיח יהיה שלום ולא יהיו יותר מלחמות, ואילו מזמן ישו ואילך כל העולם מלא חמס ושוד והנוצרים שופכים דם יותר משאר האומות.

במהלך הוויכוח ביקש הרמב"ן להפסיקו בשל לחץ שהופעל עליו על ידי מנהיגים שונים של הכנסייה, אבל במעמדו של המלך, לא עמד להם כוחם להתנגד, והוויכוח נמשך. הרמב"ן העלה את דברי הוויכוח על הכתב, ושלח העתקים לאנשים שונים, מכיוון ששמע שראשי המסדר התפארו בכך שניצחו את החכם שברבני ספרד.

הפוסק במשפט היה המלך עצמו שנחשב הגון כלפי הרמב"ן, ולהבדיל מוויכוחים אחרים, אף התיר לרמב"ן להתבטא כאוות נפשו. עם זאת, הרמב"ן לא היה יכול להקשות בשאלות על היהודי המומר שאיתו התווכח, ויכול היה רק לענות על שאלות שהלה הפנה אליו.

ביום השני לקיומו  נערך הוויכוח ב"קלישטרויש שלהם", כלומר בבית התפילה של הנוצרים בברצלונה, וכנראה הכוונה לכנסייה של העיר ברצלונה, שעליה עומדת כיום קתדרלת אולליה הקדושה. בשאר הימים נערך הוויכוח בארמון המלך ("היכל המלך"), ולאחר מכן בשבת פרשת ראה, 4 באוגוסט (על פי המסורת) נערך מעין המשך לוויכוח בבית הכנסת של ברצלונה. המלך ופמלייתו הופיעו בבית הכנסת של העיר, וניהלו שם ויכוח זוטא נוסף עם הרמב"ן, שנשאר במיוחד בעיר לְהָזֵם את טענותיהם. בסופו של הוויכוח זימן המלך את הרמב"ן אליו והעניק לו 300 דוקאטים ופטרו לשלום באמרו: "לא ראיתי אדם שאין הדין עמו שטען אותו יפה כאשר עשית. שוב לעירך לחיים לשלום".

בשל אותו ויכוח ופרסומו על ידי הרמב"ן, בספר הנקרא "ספר הוויכוח" (או "מלחמת ה'"), נאלץ ככל הנראה הרמב"ן לצאת מספרד בשנת 1267, כארבע שנים לאחר סיומו, בגיל 73. הרמב"ן הגיע לארץ ישראל בשנת ה'כז (1267), כנראה דרך נמל עכו. יש חוקרים התולים את עלייתו של רמב"ן לארץ בתוצאות הוויכוח הפומבי עם הנוצרים ובלחץ האפיפיור קלמנס הרביעי.

גזירות קנ"א 

המאה ה-14 באירופה עמדה בסימן התפשטות המגיפה השחורה. אותה מגפת דבר שהגיעה מהמזרח הרחוק והחל ממאי 1348התפשטה בעולם והשמידה יותר משליש אוכלוסיית אירופה – ללא הבדל מין, דת או מעמד. בהמשך להתפתחות כלל-אירופאית, היהודים הואשמו כמרעילי הבארות וכגורם אפשרי לתפוצת המגפה השחורה. בסוף המאה ה-14 גברה המתיחות בין המלוכה לאצולה, בין העירוניים לבין עצמם ובינם לבין האצולה וכן בין האיכרים לאדוניהם. היהודים נמצאו בתווך, בין המחנות הניצים, וסבלו מתיגרת ידם של כולם.

אמנם כבר מאמצע המאה ה-13 היו בספרד, בעיקר בריכוזים העירוניים, גורמים שדרשו לשלול את הזכויות הדתיות והאוטונומיות שהיו לשכונות היהודיות. אם קיום השכונות המיוחדות היה יתרון ליהודים הרי בשלב מסוים הוא הפך לחסרון. היה קל לפגוע בהם כאשר הם היו בריכוז אחד. היהודים חויבו בערים מסוימות בענידת סמל מזהה על בגדיהם או בענידת שכמיה מעוגלת על בגדיהם.

בשנת  1378 הטיף סגן הבישוף פראן מרטינס מהעיר אסיחה  (Ecija) לבודד את היהודים בעיר סוויליה ולהרוס את בתי הכנסת שלהם. בראש חודש תמוז, ה-4 ביוני 1391 (קנ"א)  פרצו מהומות בעיר. האספסוף השתולל ברובע היהודי המפואר של סוויליה בהילולה עקובה מדם של טבח וביזה. כ-4000 בני אדם נטבחו, בתיהם הוצתו, נשים וילדים נמכרו לעבדים לערכים ורוב האחרים התנצרו.

במהלך חודש יוני עבר גל החורבן והשמד מקהילה לקהילה והגיע לכל רחבי חצי האי האיברי: מאנדלוסיה לקסטיליה ומשם לולנסיה, שבה נרצחו מאתיים וחמישים איש תחת הסיסמה: "צלב או מוות". הפרעות הגיעו עד לאיים הבלאריים ובהמשך גם לקהילות קורדובה ומדריד. קהילות שלמות חרבו כמו קהילות ברצלונה וטולדו.

מחמת היאוש והסכנה רבים המירו את דתם. הבולט בין היהודים המומרים היה שלמה הלוי מעיר בורגוס שבקסטיליה שהפך כעבור זמן לחכם נוצרי חשוב ולמטיף נגד היהודים. הוא עלה לדרגת כהונה נוצרית תחת שמו החדש פבלו דה סנטה מריה, וחיבר ספר ושמו "חקירה ודרישה של הכתובים (Scrutinium scripturarum) שבו הסביר מדוע הפך לנוצרי. הוא חיווה דעתו כי גזרות קנ"א גרמו ליהודים לגלות את "דת האמת". הוא המליץ להמשיך בדרך של השפלה ודיכוי העם היהודי.

ההתפרעויות נגד היהודים היו למעשה ביטוי למרידה עממית רחבה יותר נגד הממסד השליט ונגד עול הסמכות של האצולה ופקידי המלכות. ההמונים תפסו את הממסד המדיני בשעת חולשה וביקשו להשפילו ככל האפשר. מהומות קנ"א נולדו מתוך זעם עממי רדיקלי, שסיכן את יסודות הסדר החברתי ואת הסמכות השלטת. הממסד לא הצליח לדכא את המרידה בכוח הזרוע ורק לאט לאט הצליח להרגיע את הרוחות, בתערובת של ויתורים ועונשים שלאחר מעשה. הוויתור העיקרי היה הרשות שניתנה להמון בדיעבד – או ההסכמה שבשתיקה – לפגוע ביהודים.

חואן הראשון, מלך ארגון שישב בסרגוסה, הגיב בזעם רב על הפרעות, וגער באחיו, השליט המקומי, בשל אדישותו אל מול "פשע כה מתועב" – מחאה כמעט חסרת תקדים מול פרעות ביהודים. הפרעות הופסקו, אך מבצעיהן לא נענשו. המלך שיבח את אנשי ברצלונה, שבלמו את ההמונים, והודיע שבאוגוסט יבקר בעצמו בוולנסיה כדי לעמוד על הפשעים שבוצעו נגד היהודים, אולם משהגיע אוגוסט נרצחו גם בברצלונה 400 יהודים בידי האספסוף, והיתר התנצרו. בין המתנצרים היו גדולי הנכבדים היהודים. בינתיים דחה המלך את יציאתו, אולי כדי להגן על יהודי עירו שלו. המלך עשה מאמץ לבלום את המתקפה ביהודים, אך לשווא. רק בסרגוסה, עיר המלך, ניצלו מרבית היהודים. המלך הבין היטב את הסכנה הנשקפת לו ולמשטרו וניסה להגן על היהודים כדי לשמור על היציבות. אבל את נכסיהם של היהודים הנרצחים לקח לעצמו בהיותם בעיניו "מתאבדים" ולא הותיר אותם ליורשיהם הלגיטימיים.
באוקטובר ערך המלך מסע לערים, ונהג כלפי הפורעים בסלחנות, אם כי כמה עשרות נתלו ונתבעו קנסות, שהגיעו לקופת המלך. בשנה שאחר כך דיכא המלך מהומות בעודן בתחילתן. עם חלוף הזמן ניסו חלק מהיהודים שנותרו, אלו מהם שלא ברחו מהארץ, לשקם את הקהילות החרבות, ודבר זה זכה לברכת המלך, שחפץ להביא יהודים (אפילו בכפייה) להתיישב בברצלונה ובוולנסיה.

גזירות קנ"א הן שיצרו את המוני האנוסים, אלו שהמירו דתם בעל כורחם, והדוקטרינה הנוצרית שללה מהם את האפשרות לחזור ליהדות (אף שלא תמכה בהמרתם בכפייה מלכתחילה). מרגע היסטורי זה ואילך נפתחה בספרד בעייה חדשה, בעיית האנוסים.

מלומדים בני הזמן וגם חוקרים בני ימינו כגון יצחק בער, חושבים שדווקא העשירים והמשכילים היו נוחים יותר לנטוש את דתם שבה האמינו אמונה פילוסופית, זאת לעומת פשוטי העם שדבקו בה מתוך אמונה תמימה. לדעתם המרת הדת ההמונית היתה תוצאה של הגישה הפילוסופית לאמונה, ואלו שהחזיקו באמונה תמימה נשארו איתנים בדתם למרות הגזירות. משמעות הדבר היא שהשכבה הלמדנית, מנהיגי הקהילות, המשכילים וגם אנשי הממון היון בעיקר אלה שהתנצרו.

גזרות קנ"א הובילו גם לגל הגירה גדול מחצי האי האיברי. תחילה הלכו המהגרים לפורטוגל ובהמשך פנו רובם לצפון אפריקה ואפילו למדינות בספרד מחוץ למסגרת המלוכה: ארגון, קסטיליה ונברה.

ימי המאה ה-15 היו ליהודים מעין אתחלתה דגאולה. היה זה בעקבות נפילת קונסטנטינופול, היא "רומא השנייה", בידי השולטן הטורקי מהמט השני ב-29 במאי 1453. אותות שנראו בשמים באותם הימים סייעו לאמונות העממיות על לידת המשיח במזרח, ולכן אנו עדים להתעוררות בקרב האנוסים ללכת לארצות האימפריה העות'מאנית באותם הימים. כנראה יצאו לגרנדה המוסלמית, משם לנמל מלגה ובאניות לאיטליה וללבנט.

ויכוח טורטוסה

לקראת סוף המאה ה-14 ולאחר גזירות קנ"א מצב היהודים בספרד הורע מאוד. נזיר רב השפעה בשם ויסנטה פרר (ישנה השערה שהיה ממוצא יהודי) הוביל את מאמץ הכנסייה לנצר את היהודים. הוא נהג לעבור עם אנשיו בין בתי כנסת עם צלב ביד אחת וספר תורה בשנייה, להכריז על המקום ככנסייה, וללחוץ על בני הקהילה להתנצר. להערכת החוקרים, הוא הביא להתנצרותם של כ-25,000 יהודים.

פעולה משלימה במקביל ניהל גם האפיפיור המודח הספרדי בנדיקטוס ה-13. לאחר שהודח מכס האפיפיור חזר לספרד והחליט לקיים בה ויכוח ראווה תיאטרלי בעיר טורטוסה. את הכעיון קידם ביחד עם רופאו, המומר יהושע הלורקי, שנקרא לאחר התנצרותו חרונימו דה סנטה פה (איש האמונה הקדושה). היהודים קראו לו מגד"ף – ראשי התיבות של מאסטרה גירונימו די סנטה פה). ביחד הם הגו את הרעיון לנצח את ראשי היהודים בוויכוח פומבי ולהעבירם על דתם, התקווה שכל היהודים ילכו בעקבותיהם. הלורקי קבע את מטרת הוויכוח – להוכיח שהמשיח כבר בא לפי מקורותיהם של היהודים עצמם.

הוויכוח הגדול נפתח ברוב פאר והדר ב-7 בפברואר 1412 בנוכחות חשמנים, בישופים ופקידים בכירים שישבו על כסאות מצופים זהב. בנדיקטוס קבע את כללי המשחק: עיקרי הנצרות נעלים מכל ספק ולכן לא יעמדו לוויכוח; מטרת הדיון היא לפקוח את עיני היהודים, כדי שיראו שהאמת הנוצרית מצוייה כבר בספריהם. היהודים ראשים להביע את ספקותיהם אבל לעשות זאת בנימוס.

המלך פרננדו הראשון ששלט אז בארגון, שתף פעולה מטעמי תועלת ולאו דווקא מרגשי עוינות ליהודים. כתבי הזמנה נשלחו לקהילות. ניסיונות היהודים להיפטר מהכורח לא עלו יפה. הנציגים היהודים באו מעמדה של נחיתות ניכרת, גרועה בהרבה מזו שהייתה לרמב"ן בזמן ויכוח ברצלונה. יהושע הלורקי היה רשאי להתריס כנגדם בכל דרך שתעלה על דעתו. על היהודים נאסר להביע כל אמירה שיש בה ביקורת או התנגדות לנצרות. מולם ניצב יהודי לשעבר, בקיא במדרשי האגדה, שעשה בהם שימוש כדי להצדיק את ההשקפה הנוצרית. למעשה לא היה זה ויכוח אובייקטיבי אמתי אלא מעין הצגה שסופה ידוע מראש, שבה אולצו הנציגים היהודיים לקחת חלק.

תחילה פגשו היהודים באפיפיור, ששהה אז בעיר, אזור הולדתו, והוא הבטיח להתייחס אליהם יפה ולארח אותם בכבוד, אך כוונתו הייתה ברורה, ולא היה בדעתו לקיים ויכוח בין שווים, אלא להשתמש בכינוס כדי להטיף לאמונה הנוצרית. בראשית הוויכוח הציג יהושע הלורקי, הוא חרונימו, את עקרונות הוויכוח ואת האיסור שחל על היהודים להקשות במהלכו על הנצרות. לדבריו, דווקא משום שהאמונה היהודית קרובה לאמונה הנוצרית ומשום שהאפיפיור רואה ביהודים "ישויות נידחות", הוא להוט להחזירם למוטב, יותר משהוא להוט לעשות כן עם המאמינים באסלאם. הדובר הראשי בין חכמי היהודים נקבע בתורנות והשתנה מדי יום. הם היו נתונים בתנאי לחץ גדולים ומשחזרו למעון שהוענק להם פרצו ביניהם לעיתים ויכוחים על התשובות שנתנו. ליריבם ניתנה תמיד זכות המילה האחרונה.

חרונימו הדגיש את המדרשים שלפיהם המשיח כבר בא. למשל, לידתו של המשיח ביום החורבן או המאמר בתלמוד על כך שהעולם יתקיים ששת אלפים שנה, ואלפיים השנים האחרונות הן שנות המשיח. הוא השתמש גם במדרש מפסיקתא שלפיו המשיח יסבול ייסורים.

היהודים השיבו בפרשנות למדרשים, בדרך הפשט או בדרך משל, שהוציאה מהם את העוקץ המשיחי, וכן בחזרתם על דברי הרמב"ן בוויכוחו שלו, לפיהם אין הוא מחויב להאמין בדברי אגדה, מה שגרם לחרונימו להציג אותם ככופרים בדתם שלהם. כן ציינו היהודים שאמונת המשיח אינה, בכל מקרה, עיקר האמונה היהודית.

אחרי שבועיים של דיונים, שהתנהלו גם בשבת, סיכם ראש מסדר הדומיניקנים ואמר, כי ברור ניצחונם של הנוצרים והוכח בוודאות כי לפי מדרשי היהודים עצמם הגיע כבר המשיח. תיתכנּה, אם כן, שתי אפשרויות: או שהנציגים היהודים לא אמרו כל שבפיהם, או שהם נעדרי תשובה. האפיפיור סיכם ואמר, שמאחר שהיהודים משנים את דבריהם מפעם לפעם מוטב לנהל את הוויכוח בכתב. כך נמשך הוויכוח על ידי הקראת תזכירים כתובים לתוך החודשים מרץ ואפריל.

היהודים תבעו את חופש הוויכוח, ונאמר להם שהם אינם בוויכוח אלא בכנס של הסברה והטפה. משאמרו שהמורה צריך להתחשב ברצון התלמיד, נאמר להם שאין מעוניינים בהסברה להם, אלא להמון היהודי. בדרך של המעטה בערכם אמרו החכמים שייתכן שיפלו בדבריהם טעויות ושגיאות, אך תורת משה קיימת לעד. מחודש מאי (חודש אייר) ואילך התמקד הדיון בדברים שעל המשיח לקיים. היהודים טענו שעליו להוציא את עם ישראל מהגלות ולבנות את בית המקדש, דברים שישו כמובן לא עשה, ואילו הנוצרים הציגו לתנאים אלו פרשנות אלגורית.

עיקרי דברי היהודים היו: הגלות עדיין קיימת, אפילו הנצרות לא התפשטה בכל העולם, העמים נלחמים ביניהם. אין שלום עולמי, והאנשים לא חדלו מלחטוא. בכל מקרה, גאולת ישראל צריכה להיות גאולת היהודים, וזו ודאי לא התרחשה. הגויים אינם יכולים להיקרא "ישראל" (שלא כדעת הכנסייה שראתה את עצמה כ"ישראל שברוח").

הנוצרים טענו בתוקף, שבמדרשים עצמם ניתן לראות שהגאולה, שיביא המשיח היא רוחנית, כלומר כפרה לאדם והוצאת הנשמות מהגיהינום. היהודים השיבו, שלמען גאולת הנשמות אין נזקקים למשיח. מקיימי המצוות בכל דור ודור יזכו לתשועה בחיי העולם הבא, בלי שהדבר קשור לבוא המשיח.

חכמי היהודים דחו בתוקף את הטענה שסירובם לקבל את דת ישו היא הסיבה לאריכות הגלות. הרי אם היו מקבלים עליהם את דת האסלאם ופונים אל ארצות כטורקיה, גם כן יכולים היו להיחלץ משעבודם. מקור השראתם של היהודים היה הרמב"ן, והם מיעטו להשתמש בדעות השאובות מהאסכולה של הרמב"ם.

בין אוגוסט לנובמבר הייתה הפסקה בדיונים, וסדרת הישיבות החדשה נפתחה למעשה רק ב-8 בינואר 1414. רק שלושה מחכמי היהודים הסכימו להמשיך בו. רבי יוסף אלבו ביקש לשוב לביתו, אך נותר בעיר בסופו של דבר. היהודים הכריזו שהנוצרים עושים שימוש משונה במדרשים. אפילו על פי שיטתם שלפיה אלו מלמדים על בוא המשיח, ודאי שאינם מלמדים על בואו בזמנו של ישו. אם כך, כיצד ניתן לעשות בהם שימוש להוכיח אמיתות הנצרות? הנוצרים השיבו שהם אכן אינם מחויבים להאמין במדרשים, אולם היהודי, אשר מאמין בהם, חייב להסיק מהם שהמשיח כבר נולד. היהודים שבו ונימקו מדוע לדעתם בטענה כזו אין היגיון.

בהמשך הדיונים על תורת המשיח הדגיש רבי אסטרוק הלוי שהמילה "משיח" במשמעותה ביהדות ובנצרות מקבלת משמעות שונה לגמרי, ובשל כך אין חילוקי דעות בין היהודים לנוצרים בשאלת בואו, אלא ויכוח בהגדרה מהו בכלל משיח. אחר כך שלל את משמעותו של הוויכוח. אין כישלון בוויכוח יכול להוכיח את כישלונה של האמונה, אלא את קוצר ידו של המתווכח. החכמים היהודים, שנמצאים רחוק מביתם מאבדים בשל כך את רכושם ונגרמים נזקים למשפחותיהם. מצבם כה שפוף שאין דרושה חוכמה גדולה להתנצח עימם בתנאים אלו.

חרונימו השיב, שהתנהגותם המבוהלת והמפוחדת של היהודים היא עצמה מוכיחה, שאמונתם אינה אמת, שהרי על אמונת האמת נאמר בתנ"ך: "ואדברה בעדותך נגד מלכים ולא אבוש"(תהלים קיט, מו). הוויכוח בענייני אמונה הוא נדרש, ומנהיגי היהדות צריכים לתת דין וחשבון על התורה, שהם מלמדים.

לאחר הדיון בנושא המשיח החלה התדיינות בעניין חדש, שכבר היה נושא לוויכוח עתיק אחר, משפט פריס: "הטעויות והמינות והנבלה וגידופי הדת הנוצרית" המצויים בתלמוד. בנקודה זו החליטו כנראה היהודים שמוטב להם לשתוק, ואמרו שאף שהם משוכנעים שחכמי התלמוד היו יודעים להגן על דבריהם, הם אינם יודעים לעשות כן. חרונימו תבע לבער את התלמוד. הוא עשה שימוש בבוויכוח על הרמב"ם שהסתיים בשריפת ספריו , כדי להראות, שיש הצדקה לשרוף ספר, גם אם רק חלק קטן ממנו הוא כפירה.

נראה שרוב חכמי היהודים הגיעו למסקנה, שהמשך הוויכוח יגבה מחיר כבד מדי והנזק שנגרם לקהילות ולמשפחות בהיעדרם הוא בלתי נסבל, והחליטו להפסיקו בכל מחיר. לא ידוע מה אמרו אלו מהחכמים שהסכימו להמשיך לדבר, ובדצמבר 1414הסתיים הוויכוח רשמית.

הנזיר ויסנטה פרר הגיע לטורטוסה עם סיום הוויכוח, ותוך ניצול המבוכה והדמורליזציה המיר את דתם של למעלה מ-3,000 יהודים. כתוצאה מההכרזה הנוצרית על ניצחון מוחץ בוויכוח, והמרת הדת של חלק מנציגי היהודים שהשתתפו בו, מצב היהודים בקהילות ספרד הידרדר עוד יותר.

כשנה לאחר מכן, ב-1415 הוציא בנדיקטוס בולה (מכתב פומבי מחייב) שאישר מחדש את כל ההגבלות שהוטלו בעבר על היהודים אך לא נאכפו בכל מקום, כגון איסור לשאת משרות ציבוריות, מגורים או מאכל עם נוצרים, מסחר עם נוצרים, ועוד. ספרי התלמוד נאספו או נשרפו, וכל יהודי מגיל 12 חויב להשתתף לפחות בשלושה טקסים נוצריים מדי שנה. על יהודים שאולצו להתנצר נאסר לשוב ליהדות, ורבים מהם הפכו לאנוסים. הנזיר פרר עבר בקהילות וכפה על היהודים לשמוע את דרשותיו. יהדות ארגון ספגה מכה קשה, ורבים מעשיריה ונכבדיה התנצרו. התחושה הייתה שהיהודים יצאו כשידם על התחתונה מהעימות עם חרונימו. התעמולה הנוצרית זרעה שמועות על התבוסה, שנחלו שלוחי הקהילות.

מושג חדש חדר לחברה הנוצרית בספרד – קונברסוס (מומרים).בתוך 25 שנים אבדו ליהדות יותר ממאה אלף נפש ומספר דומה של יהודים לשעבר או "נוצרים חדשים" חדרו לחברה הנוצרית הוותיקה. בתוך כמה דורות התערבו הקונברסוס ברוב שכבות החברה, מקצתם חדרו אל המעמד העירוני הגבוה ומהם שהתערבו אפילו במשפחות האצולה הנכבדות ביותר, אבל רובם מצאו את מקומם במעמדות הביניים והאיצו את התפתחותה של בורגנות עירונית יצרנית חדשה, ותרמו לפריחתה של ההשכלה והספרות שבישרה את הרנסנס הספרדי.

קרדיט:

ויקיפדיה

ירמיה יובל, האנוסים; זהות כפולה ועליית המודניות, כתר 2009, עמ' 89-63.