חתימות ועיטורי חתימות בגניזה

חתימות ועיטורי חתימות בקרב כותבי מכתבים בגניזה ובתרבות הערבית המקבילה

אלינער ברקת[1]

Signatures and Signature Frills among Writers of Genizah Letters and the Parallel Arab Culture

Elinoar Bareket

 

חתימות אישיות ידועות לנו מכל התקופות ההיסטוריות בעזרת הארכיאולוגיה והמקורות שהיא חושפת, החל במאות ה-18-20 לפני הספירה וכלה בימינו. אנשים ציינו את מכתביהם, חפציהם והמסרים שלהם בכתב ובעל פה בעזרת סימנים אופייניים להם שיוחדו רק להם, כדי להבדילם מאנשים אחרים: סתתים קדומים השאירו חתימה, סימן היכר על כל אבן שסיתתו; ידיות של קנקני אגירה שבהן הוטבעה בעזרת חותמות הכתובת "למלך" בכתב עברי עתיק, ציינו את המסים ששולמו בשמן או ביין לחזקיהו מלך יהודה שמלך במאה ה-8 ותחילת המאה ה-7 לפנה"ס; דמויות חיפושית הזבל המגולפת באבן, בחמר ובחמרים אחרים, הנקראות חרפושיות, שימשו בתור קמעות, אלילים זעירים, עדיים וחותמות, והם מהממצאים הארכיאולוגיים השכיחים ביותר ממצרים העתיקה.[2]

כמו בשאר התרבויות ובשאר התקופות, נהגו גם האנשים בתקופה הקלאסית של הגניזה, המאות

ה-13-11, לחתום את מכתביהם, סחורותיהם, שלטי חנויותיהם, בחתימה האישית הייחודית והאופיינית להם, כדי להבטיח את זכויותיהם האישיות. חתימה זו נקראה בערבית עַלאמה (علأمه). עלאמה על פי המילון: סימן, אות, ציון, סימפטום, אבן מיל, ציון דרך; על פי גויטיין: סימן מסחרי, של סוחר מסויים, למשל. العلامات التجارية – trade mark. סוחרים סימנו את סחורותיהם הנשלחות על גבי אניות בעלאמה שלהם, לעתים שמם, ולעתים סימן מוכר אחר;[3] גם שלט המעיד על מקצועו של אדם שיש לו דוכן (דֻכּאן) ברחוב, כגון רופא נקרא עלאמה;[4]  על פי גיל: נוסחת סיום במכתבים.[5] אנשים רבים, מתחומי חיים שונים, אימצו להם נוסחת סיום למכתב, ועל פיה הוכרו על ידי מכותביהם.

במנהג החתימה האישית נהגו בעיקר בני המעלה הגבוהים ביותר, ובעיקר השליט, המלך, הח'ליפה, האִמאם הפאטמי, שנהגו לחתום בסימן היכר אופייני שלהם, חתימה שהיתה מוכרת היטב בציבור, ובמכתבי סוחרים היא נזכרת בתור עלאמה אלמלך, העלאמה של המלך, והיא חתימתו הרשמית על צו  מלכותי רשמי.[6] את העלאמה המלכותית נהגו לחתום בכל מסמך רשמי, ולרוב נכתבה על ידי השליט עצמו במקום שיועד לכך, בראש המסמך, אחרי נוסחת הפתיחה המקובלת با سم آللةالرحمن الحيم.[7] מטעם זה כנראה הפך המונח עלאמה מזוהה בעיקר עם חתימה מלכותית. נראה על פניו שרק בני האליטה נהגו במנהג זה, אך ייתכן שידיעותינו נובעות מכך שבני דלת העם לא הרבו לכתוב מכתבים, משום שלא היו להם עסקים חובקי עולם או מכותבים בארצות אחרות, ורוב המכתבים שנמצאו בגניזה הם של בני האליטה. מה גם שממילא מי שכמעט לא נהג לכתוב מכתבים לא נזקק לנוסחת סיום כזאת. נראה שהיו מלים מסויימות שהיו מקובלות על ציבור האליטה שהן מתאימות לבוא בתור נוסחאות סיום. על בסיס המלים האלה מצא לו כל אחד את נוסחת הסיום שאימץ לעצמו. כנראה שאנשי החוג העליון השתדלו לא לחזור על אותה נוסחה שכבר השתמש בה מישהו אחר, כדי שהנוסחה באמת תהיה אישית. אבל דווקא המלכים משושלות שונות אִסלאמיות, נטו לשַמר את החתימה המלכותית של אבי השושלת, כנראה כדי לחזק את הלגיטימציה שלהם לשלטון.

לא ידוע בדיוק מתי התחילו השליטים האסלאמים לאמץ להם נוסחת עלאמה קבועה. אך במאה העשירית אנחנו כבר מוצאים חתימות כאלה במכתבי הח'ליפים העבאסים. הפאטמים למעשה אימצו מנהג קיים.[8] מנהג חתימת העלאמה היה מקובל בעיקר בחתימה על עתירות למלך. העתירות, שנשלחו על ידי אנשים פרטיים, היו מטופלות על ידי הוזיר, או על ידי פקיד בכיר הממונה לדבר, והוגשו לחתימה לח'ליפה. לאחר שהח'ליפה היה חותם בעלאמה שלו, היתה העתירה מאושרת סופית.

מַקריזי בן המאה ה-15 יודע לספר שכל הח'ליפים (האִמאמים) הפאטִמים שהגניזה הקלאסית מתעדת את תקופתם (1071-909) השתמשו בעלאמה זהה: الحمد لآللة رب العالمين (השבח לאל ריבון העולם). לעומתם הוזירים וזיר – משנה למלך)  השונים נהגו לחתום בעלאמות שונות ומגוונות וכמותם גם שאר הפקידים הבכירים בממשל הפאטִמי, אבל תחילת העלאמה היתה תמיד: الحمد لآللة (השבח לאל).מנהג זה היה נהוג גם אצל שושלות אסלאמיות אחרות: בית אֻמַיה של ספרד (1031-756), אלמֻראבִּטוּן (1147-1053) ואלמֻוַחִדוּן (1269-1163) במַגרִבּ ובספרד. במצרים נמשך המנהג גם בימי האַיוּבּים (1250-1174) והמַמלוּכּים (1516-1250). גם העוֹת'מאנים (1919-1453) והמוֹגוּלים (1739-1556) התמידו במנהג זה. אפילו שליטים נוצרים שהושפעו מהמנהגים של שליטי האִסלאם, שאיתם באו במגע מתמיד והדוק, כגון רוג'ר השני, מלך סיציליה (מת 1154) ובנו ששלט אחריו, או שליטי העיר פיזה במכתבים שכתבו לשולטני אלמֻוַחִדוּן, השתמשו בעלאמות הערביות-אִסלאמיות כלשונן.[9]

נראה שהיהודים, שחיו בקרב החברה האסלאמית, אימצו לעצמם את מנהגיה, כולל הנוהג לאמץ נוסחת סיום אישית. כנהוג בחברה האסלאמית התקבלה גם בקרב היהודים התפיסה שעל פיה יש מלים מסויימות, או משפטים מסויימים, המתאימים למטרה זו. אחת המלים הללו היתה ברית. ראשיתה כנראה נובעת מנוסחת הסיום ברית שלום, שהיתה נהוגה על ידי אנשים שהתייחסו לכהונה. אנשים שעל פי ייחוסם היו כהנים או לוויים, הקפידו מאוד שלא להשמיט את התואר המיוחס הזה, שלא היתה לו כל משמעות מעשית של ממש כבר החל מהמאה השנייה לספירה, מחתימותיהם על מכתבים.[10] הנוסחה ברית שלום מקורה במקרא, בסיפור פנחס וקנאותו לה' (במדבר כה, יב). כל אדם שהיה כהן ראה זכות לעצמו להתנאות בסימן ההיכר הנכבד הזה. כשמכתב גניזה חתום בעלאמה ברית שלום, מן הדין להניח שנכתב על ידי כהן.[11] אמנם לא מצאתי במכתבי הגניזה מן המאות 12-10 התייחסות לחתימה זאת באמצעות הביטוי עלאמה. לא מצאתי בכלל התייחסות אל החתימה הזאת, שכנראה התייחסו אליה כאל מוסכמה חברתית מקובלת. ההתייחסות היחידה של יהודים אל הביטוי עלאמה, היא כלפי עלאמת אלמלכ – החתימה המלכותית.[12]

משנתקבעה עלאמה כזאת, המכילה את המילים ברית שלום, נראה שהמילה ברית קיבלה לגיטימציה בתור סימן היכר מקובל. דוגמה בולטת היא סימן ההיכר שאימץ לעצמו סַהלאן בן אברהם, מנהיג קהל הבבליים בפֻסטאט בין השנים1050-1030. סהלאן בן אברהם שיגר שורה של  פתקים קצרים, כתובים בכתב ידו האפייני, שקל לזהותו, ובהם הוראות בנוגע לפעולות שונות בקהילה, לעושי דברו בקהילה. כל הפתקים הללו אינם חתומים בשמו אלא בעלאמה ברית תֹם.[13] עלאמה זו, בדיוק כמו של המלך, נתנה תוקף חוקי להוראותיו. גירסה שונה של עלאמה המבוססת על המילה ברית לקוחה מירמיהו לא, ל. דרשן מארץ אחרת הגיע בשנות העשרים של המאה ה-11 לפֻסטאט וביקש מאהרן בן אפרים, האחראי על בית הכנסת של הירושלמיים בפֻסטאט, לאפשר לו לדרוש בשבת. את מכתבו סיים בעלאמה שלו: ברית חדשה.[14] גם המילה שלום הרבתה לשמש בתור בסיס לעלאמה. אותו סַהלאן בן אברהם נהג לחתום גם בעלאמה עקב שלום[15] כמוהו נהג גם הסוחר ישועה בן אִסמעיל אלמַכמוּרי בשנות ה-50 של המאה ה-11 וגם  יחזקאל בן נתנאל, אחיו של הסוחר הידוע חלפון בן נתנאל, איש המאה ה-12. חתימותיהם עקב שלום, נמצאות במכתבים שלהם.[16]

עלאמה מעניינת במיוחד נבחרה על ידי הסוחר הנכבד, סוחר הודו ושותפו של חלפון בן נתנאל, בן המאה ה-12 אבו נצר בן אברהם.[17] הוא בחר דווקא בפסוק מן הקוראן כדי לחתום בו את נוסחת הסיום שלו: "ומסתפק אני באלוהים לבדו, כי הוא הטוב שבשומרים" (סורה ג, פסוק 173).[18] לרוב לא נהגו היהודים להשתמש בפסוקי קוראן, אם כי המשכילים שבהם הכירו אותו היטב וידעו גם לצטט ממנו. דוגמה מעניינת לשימוש במטבע לשון קוראני נוכל למצוא בכתב סמכויות הגאון, שהוגש לחתימה לשלטונות הפאטִמים בשנת 1036 בקירוב. שם כתבו היהודים: "…בעשיית הטוב ואיסור הרע בקרבם…",  בהתכוונם בכך לשמירת חוקי האפליה, הם תנאי עֻמר, על ידי היהודים.[19]

הגאונים בתקופה זו של המאות 12-10, שנהגו על פי מנהגי השררה המקובלים של שליטים אסלאמיים, אימצו גם הם לעצמם עלאמות, שהיו בבחינת חתימה רשמית על צו מלכותי. סקירת העלאמות של הגאונים, המוכרות לנו ממכתבי הגניזה, מעלה שכל הגאונים הידועים לנו השתמשו בשורש יש"ע בבואם לבחור לעצמם עלאמות. אפשר להבין את הסיבה לכך על רקע המאבקים הבלתי פוסקים בין משפחות האליטה שטענו לזכות על הגאונות, מאבקים הבאים לידי ביטוי ברור ממכתבי הגניזה במאות ה-11-10.  [20] השרש יש"ע יש בו גוון מיסטי, עובדה הבאה להדגיש את הכסות הכמו-משיחית שנטו גאונים אלה להעטות על עצמם, כדי להפגין את ייחוסם, לעתים לבית דויד, ואת הלגיטימציה לשלטון. משהחל אחד להשתמש בשורש בטעון הזה, מיהרו גם יריביו ויורשיו להשתמש בו, בדומה לאִמאמים הפאטִמים.

יש בידינו שורה של עלאמות, החתומות במכתבי הגאונים: סעדיה גאון סורא (942-928) חתם בעלאמה ישועה.[21] יאשיהו גאון ארץ ישראל, בן אהרן (נפטר 1025) ,חתם בעלאמה ישע טוב. שלמה הכהן גאון ארץ ישראל בשנת 1025 חתם ישע יוחש, וכמוהו חתם גם בנו אליהו הכהן גאון ארץ ישראל (1083-1062); שלמה בן יהודה, גאון ארץ ישראל (1051-1025), חתם ישע רב;  יריבו הפוליטי ומתחרהו, נתן בן אברהם, שטען לגאונות במקומו, חתם ישע יקרב – ואין צורך להפנות תשומת לב לדמיון הצלילי והמילולי בין העלאמה של נתן בן אברהם, לבין העלאמה של האיש אשר נתן יצא נגדו, שלמה בן יהודה, מעין תעמולת בחירות. מעניין שבעלאמה ישע רב חתם לעתים גם האיי גאון, ראש ישיבת פומבדיתא (1038-939), בן זמנו ולעתים גם יריבו של גאון ארץ ישראל, שלמה בן יהודה.[22] דניאל בן עזריה, גאון ארץ ישראל (1062-1052),  חתם ישועה, כמו רס"ג, ואולי רצה לציין בכך את מוצאו מבבל, וחשוב יותר, מבית דויד, נצר לראש הגולה. כמוהו חתם גם בנו דויד, גאון וראש גולה בארץ ישראל (1094-1082).[23]

לעלאמות של הגאונים היה בנוסף להיותן סימן זיהוי אישי, גם תפקיד נוסף, פוליטי במהותו: בני משפחותיהם, חסידיהם, תומכיהם במאבקים שונים, ושאר נספחים להם, כגון בני משפחה, השתמשו גם הם בעלאמה של הגאון "שלהם" במכתביהם, כדי להביע את השתייכותם לקבוצה מסויימת. גם זה היה מסימני הזיהוי החברתיים של אנשי אליטה. למשל, ישועה הכהן החבר בן יוסף הכהן הדיין, ראש קהילת אלכסנדריה בין השנים 1063-1025, נהג לחתום במכתביו את שתי העלאמות, האחת של הכהנים, ברית שלום, והשנייה של פטרונו, גאון ארץ ישראל, שלמה בן יהודה, ישע רב.[24] הסוחר ישועה בן אִסמעיל אלמַכמוּרי, חתם את מכתבו לנהראי בן נסים, הסוחר הגדול מפֻסטאט,בשנת 1050, בעלאמה של שלמה בן יהודה ישע רב.[25] הגדיל לעשות שמעיה "החבר", הוא אַבּוּ אלפַרַג' שמעיה החבר בן ישועה, סוחר מַגרִבּי עשיר, שכנראה היה מצאצאי שמעיה גאון, ראש ישיבת ארץ ישראל בראשית המאה ה-11. במכתב אל נהֹראי בן נסים, בשנת 1053 בקירוב, חתם את העלאמה ישע רב יקרב – שהיא מעין מזיגה בין העלאמות של שני היריבים המרים, שלמה גאון בן יהודה ונתן בן אברהם (ששניהם כבר לא היו בחיים באותה שנה). אולי יש בחתימה זו מעין עדות להשתייכות לחבורה של סוחרים מַגרִבּים, שהרי שני היריבים מוצא משפחתם היה מהמַגרִבּ, או שהיה להם קשר הדוק למַגרִבּ.[26]

תומכים ונאמנים של גאונים מסויימים המשיכו לחתום בעלאמה של גאוניהם גם לאחר מותם של האחרונים, וכנראה העבירו נאמנות זו גם לצאצאיהם. סוחר מגרבי שכתב בשנת 1057, לפחות שש שנים לאחר מות שלמה בן יהודה, חתם במכתבו את העלאמה ישע רב. כך חתם גם בנו של אותו סוחר בשנת 1062 וגם בשנת 1064. [27]

נראה שבמהלך המאה ה-11 לקחו לעצמם גם אנשים מן השורה הראשונה של סוחרים עשירים ובעלי סמכות, את הזכות להשתמש בעלאמה המבוססת על השרש יש"ע. אולי דבר זה מעיד על הפיחות שחל במעמדה של הגאונות. מצליח בן יהודה, סוחר איש אלכסנדריה, חתם את מכתבו שכתב בשנת 1050 בקירוב אל נהוראי בן נסים, הסוחר והמנהיג שישב בפֻסטאט, בעלאמה ישע ייפע (הכוונה ליופיע).[28]

הצורך בנוסחת סיום אופיינית, מעבר לחתימת שמו של הכותב, מעורר תהיות. האם זוהי הצטעצעות סתמית שבאה להעיד על כישורים אינטלקטואליים, או האם נובע העניין מצורך פונקציונאלי של ממש. נראה ששני הדברים שיחקו תפקיד. שמות משפחה עוד לא נהגו וסימני הזיהוי של אדם היו ארוכים ומורכבים: שמו, שם אביו, כֻּניה, מקצועו, מוצאו, שם בנו הבכור, תאריו, סימנים גופניים. נראה שגם העלאמה נוספה לרשימת סימני זיהויו של אדם, וגם אפשרה לו להשתעשע במשחקי מלים ולהפגין את יכולותיו המילוליות, כדי להוכיח את היותו ראוי להשתייך לאליטה החברתית. העלאמה היתה אחד מהמאפיינים שחברי האליטה אימצו לעצמם, והיה בה כדי להעיד על מעמדו החברתי של אדם. כלומר, אדם הרוצה להשתייך ורואה עצמו חלק מהאליטה, צריך לסגל לעצמו עלאמה אישית, כמו גם לכתוב שירים ולהכיר שירה ומשוררים, עוד אחד ממאפייני האליטה החברתית במאות ה-12-11. [29]

מעניין לראות, שככל שהעלאמות של הח'ליפים והאִמאמים נכתבו באותיות גדולות, מהודרות ומסולסלות, הגאונים כתבו את העלאמות שלהם בלי הבלטה גרפית מיוחדת. ייתכן שהדבר נבע מההרגשה שסלסול יתר פוגע בארשת הצניעות שביקשו ללבוש. אבל במהלך השנים אחרי המאה ה-12, הלכו ולבשו העלאמות של המנהיגים היהודים יתר סלסול והידור. תחת שלטון הממלוכים, במחצית הראשונה של המאה ה-16, כבר הרשה לעצמו הנגיד יצחק שולאל להתהדר בעלאמות גדולות ומסולסלות.[30]

 

מכתבי הגניזה עולה שמעבר לשימוש בעלאמה, השתמשו היהודים במשחקי חתימה נוספים. אחד הנפוצים היה עיטור חתימותיהם הרשמיות באותיות זעירות.[31] לרוב נהגו במנהג זה החותמים על שטרות בית דין, אבל נמצא שימוש כזה גם במכתבים פרטיים.[32] הם הקיפו את חתימותיהם באותיות זעירות שבעזרתן כתבו תוספות כגון שם הסב (נוסף לשם האב שהיה חלק מהחתימה הרשמית), שם אבי הסב, פסוקי תנ"ך שונים שהתאימו להם, או שאר תוספות מגוונות. לעתים היו כותבים את הכתובות באותיות הזעירות בשיכול, פעם מעל ופעם מתחת לחתימה. למשל  "אהרן הפרנס בירבי אפרים בר טרסון נ"נ", הוא אהרן החזן והפרנס, שחי בין 1028 ל-1082 והיה דמות מרכזית בקהילת הירושלמיים בפסטאט. הוא נהג להקיף את חתימתו באותיות זעירות בשיכול כדלהלן: "הוא חלפון נין אפרים יחיהו אל עד יבוא גואל", או לחלופין "יחיהו אל עד יבוא גואל נין טרסון", בהנציחו בדרך זו גם את אבי המשפחה הקדמון, טַרַסון, וגם את יכולותיו המילוליות, שהעניקו לו מעמד בטוח יותר בקרב האליטה. "יוסף הכהן השופט בירבי שלמה הכ'(הן) הש'(ופט) ז"ל" הקיף את חתימתו על גבי שטר משנת 1028 באותיות הזעירות "יה בעזרו ישמרו ואנצרו", בברכו את אביו המת בברכת המתים המורחבת ובהפגינו את כישוריו. על אותו שטר חתם גם "אהרן הפרנס בירבי אפרים" הנזכר לעיל, בהקיפו הפעם את חתימתו באותיות זעירות: "הוא חלפון נין אפרים נ"נ".[33] מנהיג קהל הבבליים בפֻסטאט במחצית הראשונה של המאה ה-11, הוא סהלאן בן אברהם, נהג גם הוא להשתעשע באותיות זעירות. סביב חתימתו "סהלאן האלוף וראש כלה בירבי" כתב באותיות זעירות: "אברהם המומחה והאלוף ע'(ליו) ה'(שלום)".[34] היו כאלה שהגדילו לעשות ו"שתלו" בתוך עיטורי החתימה גם את התאריך, לפי החודש והשנה למניין השטרות.[35]אברהם בן עמרם, שהיה כנראה אחד הבולטים בקהילת המגרבים בפסטאט, נהג להקיף את חתימתו באותיות הזעירות "יזכה לחיי עד" כשהוא מתכוון בכך לאביו עמרם.[36] הגדיל מכולם לעשות הגאון שלמה בן יהודה (1051-1025). הוא השתדל בכל הזדמנות להבליט את צניעותו וענוותנותו (ויש בכך כמובן תרתי דסתרי). את חתימתו: "ירבה נצח שלמה הצ'(עיר) [גם זו לשון ענווה] ראש הישיבה ברבי יהודה נ'(וח) נ'(פש)", נהג להקיף באותיות זעירות של פסוק מתהלים "ואנכי תולעת ולא איש" (כב, ז).[37]

פיענוח האותיות הזעירות הללו מהווה אתגר לחוקר. קשה לפענחן וקשה לפצח את הקוד הצפון בהן. הצלחה בפענוחן לעתים טומנת בחובה הפתעות.[38] הרבה פעמים עולים מתוך האותיות הזעירות רמזים חשובים העוזרים לנו להבין דברים נוספים על האיש ועל תרבות התקופה. דוגמה יפה לרמיזה היסטורית היא עיטור חתימתו של אליהו הכהן בן שלמה הגאון בן יהוסף משנות השלושים של המאה ה-11. הוא עיטר את חתימתו באותיות הזעירות: 'העצור מפני שאון', שניתן להבינם בתור רמז למצבו הפוליטי, "שאינו יכול לפעול בגלל התנגדות אנשיו המקימים רעש נגדו" או  בתור רמז למצב הבטחוני בארץ, "שאינו יכול לעזוב את מקומו בגלל שאון הקרבות והמצוקה".[39]

אנשי האליטה גיוונו את השימוש באותיות זעירות סביב חתימתם באמצעות שימוש בכתב הסתרים העתיק אתב"ש. שימוש זה כבר נמצא אצל ירמיהו הנביא. אצלו כתוב "ששך" במקום בבל (ירמיהו כה, כו; נא, מא), ו"לב קמי" במקום כשדים (ירמיהו נ"א א'). שמריה בן אלחנן, אחד מגדולי המנהיגים של קהילת פֻסטאט, שפעל בראשית המאה ה-11 נהג להקיף את חתימתו "שמריה בירבי אלחנן" באותיות זעירות "גדיל" – בשיכול אותיות ובארמית (יגדל), "שאפגץ"- באתב"ש ובשיכול אותיות (בתורה).  כך נהג גם בנו אלחנן, שירש את מקום אביו לאחר מותו. שנהג לחתום באותו סגנון: "אלחנן הקטן יגדל בתורה".[40] כמוהם נהג למשל גם אלעזר המלמד בן שמואל בן אלמַגרִבּי, שחתם בצוואה משנת 1034. סביב חתימתו כתב באותיות זעירות ובקריאה למעלה ולמטה חליפות בכתב אתב"ש: "אלעזר בר שמואל" שהם כנראה שמות סבו ואבי סבו.[41]

לסיכום, אנשי האליטה היהודית בארצות האסלאם, שלמדו ממנהגי החברה שבתוכה חיו, נהגו להשתעשע ולהתהדר במשחקי מלים, משחקי חתימות ושאר שעשועי לשון. לשעשוע זה היה תפקיד חברתי. בהפגינם את כישוריהם המילוליים ואת מטענם האינטלקטואלי והלמדני, הצהירו הכותבים על השתייכותם לחברה מצומצמת, מוגדרת, מורמת מעם, שכללה מנהיגים, עשירים, סוחרים, בעלי תפקידים בקהילה, שגם בתוכם כמובן היתה הירארכיה חברתית. היו להם כמה אמצעים לעשות זאת, וחתימות מהודרות היתה אחת מהם.[42]

 

 

מפתח ביבליוגרפי

אברמסון, במרכזים ובתפוצות – ש' אברמסון, במרכזים ובתפוצות בתקופת הגאונים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ה.

ברקת, סהלאן – א' ברקת, 'סהלאן בן אברהם', תרביץ, נב (תשמ"ג), עמ' 40-17.

ברקת, שפריר מצרים – א' ברקת, שפריר  מצרים: ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה, אוניברסיטת תל אביב תשנ"ה.

גויטיין, חברה –                S. D. Goitein, A Mediterranean Society, 6 vol., California,

1967-1993

גויטיין, שימושי בית דין – ש"ד גויטיין, 'שימושי בית דין מן הגניזה הקהירית', קרית ספר, מא (תשכ"ו), עמ' 269-261.

גיל, ארץ ישראל – מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה 634-1099, אוניברסיטת תל אביב ומשרד הבטחון תשמ"ג, שלושה כרכים.

גיל, במלכות ישמעאל –  מ' גיל, במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, ארבעה כרכים, מוסד ביאליק, ירושלים 1997.

גיל-פליישר, יהודה הלוי – מ' גיל וע' פליישר, יהודה הלוי ובני חוגו; 55 תעודות מן הגניזה, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים תשס"א.

ח'אן, מסמכים רשמיים – G. Khan, Arabic Legal and Administrative Documents in the Cambridge Geniza Collections, Cambridge 1993.

לוי-פרובנצאל, ערך –  E. Levi-Provencal, The Encyclpaedia of Islam, New Edition, Leiden, London 1960, Vol. I, p. 352,  Alama.

לצרוס-יפה, יחס היהודים – ח' לצרוס-יפה, 'על יחס היהודים לקוראן', ספונות, ה (כ), תשנ"א, עמ' 47-37.

מזר, ההשתלשלות ההיסטורית– ב' מזר, 'ההשתלשלות ההיסטורית', ההיסטוריה של עם ישראל; האבות והשופטים, מסדה, תל אביב תשכ"ז, עמ' 138-128.

מלול, עולם התנ"ךלספר שמות  – מ' מלול, עולם התנ"ך לספר שמות, ידיעות אחרונות ספרי חמד, תל אביב 2007.

נגב, לכסיקון מקראי – א' נגב, הערך 'חותם', לכסיקון מקראי, דביר, תל אביב תשכ,ה, א, עמ 282-278.

סוקניק, חותמות למלך – א"ל סוקניק, 'חותמות למלך', קדם, א (תש"ב), עמ' 36-32.

פרידמן, הצרי אין במצרים – מ"ע פרידמן, 'הצרי אין במצרים אם רופא אין באלקאהרה', דיני  ישראל, ה, (תשל"ד), עמ' 227-205.

פרידמן, עוד על עיטור – מ"ע פרידמן, 'עוד על עיטור חתימתו של ר' אליהו בן גאון במכתבו לאברהם שר העדה', תרביץ, מט (תש"ם), עמ' 204-202.

פרידמן, עיטורי חותמים – מ"ע פרידמן, 'עיטורי חותמים ושיטה מיוחדת לציון התאריך', תרביץ , מח (תשל"ט), 163-160.

פרנקל, האוהבים והנדיבים – מ' פרנקל, האוהבים והנדיבים, עילית מנהיגה בקרב יהודי אלכסנדריה בימי הביניים, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשס"ז.

קאולי, קטעי גניזה – A. Cowley, 'Bodelian Geniza Fragments', JQR 19 (1907), pp.

250-254.

שטראוס, תולדות היהודים – א' שטראוס, תולדות היהודים במצרים וסוריה תחת שלטון הממלוכים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"א, כרך ב.

שטרן, פטיציות – S.M. Stern, Fatimid Decrees, Faber and Faber, London 1964.

 

 הערות

[1] מאמר זה מתבסס על הרצאה שנשאתי בכנס ה-15 של החברה לחקר התרבות הערבית-יהודית של ימי הביניים, קיימברידג', אנגליה, 18-15 באוגוסט, 2011. למיטב ידיעתי לא נכתבו על נושא זה מחקרים מלאים. נושא העלאמות מאוזכר בהערות פזורות, ראה למשל אצל גויטיין וגיל (מראי מקום בגוף המאמר). כך גם נושא האותיות הזעירות, למשל אצל אברמסון, במרכזים ובתפוצות, עמ' 116-115; 173-170; אצל פרידמן (ראה להלן, בגוף המאמר); אצל ברקת, שפריר מצרים, למשל עמ' 101-100, 198-197, 228.

[2]במקרא ובארכאולוגיה: למשל שמות כח, יא, וראה מלול בפירושו לפסוק, עולם התנ"ך לספר שמות, עמ' 169-168; מלכים א, כא, ח וראה: נגב, לכסיקון מקראי, א, עמ' 282-278. וראה גם: סוקניק, חותמות למלך, עמ' 36-32; מזר, ההשתלשלות ההיסטורית, עמ' 137.

[3] גויטיין, חברה, א, עמ' 81;337-336 .

[4]ULC Or 1080 J 93, גויטיין, חברה, ב, עמ' 578, עמ' 253, הערה 59.

[5] גיל, במלכות ישמעאל, על פי המפתח, עמ' 957-956.

[6]גיל – פליישר, יהודה הלוי, עמ' 479, מס' 51, שורה 21: "עלאמה אלמלך". וראה: הערה 11: צו רשמי, עם גושפנקה (עלאמה, נוסחת חתימה) מלכותית, ULC Or 1080 J 258. ראה גם: שם, עמ' 588, שורה 21. וראה גם: פרנקל, האוהבים והנדיבים, עמ' 641, מס' 99, ע"א, שורה 21.

[7]לוי-פרובנצאל, ערך, עמ' 352.

[8]שטרן, פטיציות, 143-127.

[9]ח'אן, מסמכים רשמיים, עמ' 303.

[10]מקרים רבים מאוד כאלה אפשר למצוא בעזרת המפתחות המפורטים בספרים כגון: גויטיין, חברה; גיל, ארץ ישראל; גיל, במלכות ישמעאל; ברקת, שפריר מצרים, ועוד רבים.

[11] למשל: 55. Bodl. MS Heb. a 3, f. 2,  קאולי, קטעי גניזה; וראה גם: גיל, במלכות ישמעאל,

על פי המפתח, עמ' 957-956.

[12]ראה לעיל, הערה 6.

[13] ברקת, סהלאן, עמ' 21-18; ברקת, שפריר מצרים, עמ' 184-183.

[14]שם, עמ' 239.

[15]שם, עמ' 236.

[16]גיל, במלכות ישמעאל, ג, עמ' 8; על ישועה בן אִסמעיל אלמַכמוּרי ראה שם, ד, על פי המפתח, עמ' 867; גיל – פליישר, יהודה הלוי, עמ' 419, הערה 14; עמ' 444, הערה 22. על יחזקאל בן נתנאל, אחיו של חלפון בן נתנאל ראה שם, עמ' 38-36, וגם על פי המפתח.

[17]שם, עמ' 209 ועל פי המפתח.

[18] שם, עמ' 475, הערה 29; עמ' 483, הערה 6.

[19]Dropsie 354, ע"ב,  גיל, ארץ ישראל, ב, עמ', שורה 7. וראה: לצרוס-יפה, יחס היהודים, עמ' 47-37.

[20]ראה למשל: גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 583-564.

[21] גיל, במלכות ישמעאל, א, עמ' 345. בסוגריים – שנות גאונות.

[22] שם, א, עמ' 385. וראה למשל: שם, ב, עמ' 107, 118, 121, 123.

[23]גיל, ארץ ישראל, ג, על פי המפתח, עמ' 689-688. וראה: פרידמן, הצרי אין במצרים, עמ'

208-207.

[24]קאולי, קטעי גניזה.

[25]גיל, במלכות ישמעאל, ג, עמ' 10.

[26]גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 228; שם, ג, עמ' 308, T-S AS 145.107, ע"ב, שורה 2.

[27]גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 445, 453, 474.

[28] גיל, במלכות ישמעאל, ד, עמ' 506, T-S 10J12.21, ע"ב שורה 2.

[29]פרנקל, האוהבים והנדיבים, עמ' 221-220.

[30]שטראוס, תולדות היהודים, ב, עמ' 511-505.

[31]גויטיין, שימושי בית דין, עמ' 266.

[32]מכתבים פרטיים: גיל, ארץ ישראל, ב, עמ' 421, 621; שטרות בית דין: למשל שם, עמ' 459.

[33] ברקת, שפריר מצרים, עמ' 226.

[34]שם, עמ' 236.

[35]פרידמן, עיטורי חותמים, עמ' 163-162.

[36] ברקת, שפריר מצרים, עמ' 197.

[37]גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 549, וראה למשל שם, ב, עמ' 127, 150, 157. ראה גם שם, ג, במפתח המובאות, עמ' 570.

[38] גויטיין, שימושי בית דין, עמ' 266.

[39] פרידמן, עוד על עיטור, עמ' 202.

[40] אברמסון, במרכזים ובתפוצות, עמ' 116-115; 173-170; ברקת, שפריר מצרים, עמ' 155.

[41] גיל, ארץ ישראל, ב, עמ' 459.

[42]פרנקל, האוהבים והנדיבים, עמ' 221-215.

 

תגובה אחת

  • יעל

    שלום לך פרופ' אלינער ברקת,
    תודה לך על מאמר מרתק ועל שפע ונדיבות המידע.
    מבקשת לבדוק היכן ניתן לראות דוגמאות של החתימות המצוינות במאמר.
    באיזה כתב/ אותיות נכתבו?
    אודה על כל הכוונה להמשך עיון.
    תודה על הכול!
    יעל

השאר תגובה