תיקון ליל שבועות תשע"א

תיקון ליל שבועות, תשע"א מוקדש לחג השבועות

חג השבועות

חג השבועות הוא חג מקראי, החג השני מבין שלוש הרגלים. הוא חל בסיום ספירת העומר בת שבעת השבועות ואין לו תאריך קבוע בתורה. בלוח העברי הקבוע הוא חל תמיד בו' בסיוון, והוא כולל יום אחד בארץ ישראל ושני ימים בחוץ לארץ. בימי בית המקדש הוקרב בחג השבועות קרבן מיוחד שנקרא קרבן שתי הלחם והחלה בו העונה של הבאת הבכורים. חז"ל זיהו את חג השבועות עם זמן מתן תורה ובהתאם לכך ממאפייני החג הם לימוד תורה ועשרת הדברות. בדומה לכל יום טוב, אוסרת התורה עשיית מלאעה בחג השבועות, למעט חלק ממלאכות הקשורות להכנת אוכל.

שבועות הוא המועד היחיד שתאריכו לא מצוין בתורה. לפי המצוין בתורה, חל החג ביום החמישים לספירת העומר. על פי חז"ל, ספירת העומר מתחילה למחרת יום טוב הראשון של פסח, ובזמן שהיו מקדשים את החודש על פי ראיית הלבנה היה החג יכול לחול בימים ה', ו' או ז' בסיוון (תלוי במספר הימים של ניסן ואייר באותה שנה). בלוח העברי הקבוע, ניסן הנו תמיד בן 30 יום ואייר הנו תמיד בן 29 יום, כך שחג השבועות חל תמיד בו' בסיוון

לפי הלוח העברי הקיים היום לעולם יחול חג השבועות בארץ ישראל באחד מהימים ראשון, רביעי או שישי, ואילו בחוץ־לארץ, יום זה יהיה היום הראשון לחג, ולאחריו יחול ייום טוב שני של גלויות. חג השבועות הוא החג היחיד מבין שלוש הרגלים שאין לו חול המועד. יש שהסבירו עובדה זו בכך שחג השבועות חל בתקופה בה יש עומס חקלאי רב, בקצירת התבואה ועיבודה ולכן התורה קבעה לו יום אחד בלבד. אולם לאחר החג יש עוד שישה ימים שאינם חלק מהחג, אך מיועדים להבאת קרבנות על ידי עולי הרגל.

לחג ישנם מספר שמות:

שָבוּעוֹת על שם שבעת השבועות שסופרים מיום הנפת העומר עד חג זה. שם זה מופיע בתורה מספר פעמים.

חג הקציר, משום שבתקופה הסמוכה לחג זה היה מתבצע קציר החיטים שהיה מובא ל-ה' בתור מנחה. שם זה מופיע בשמות כג טז: "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה".

יום הבכורים– בחג זה היו מביאים בזמן המקדש את קרבן מנחת הביכורים, המכונה גם שתי הלחם, מהחיטה שמבכירה בתקופה זו של השנה. שם זה מוזכר בספר במדבר כח כו "וביום הבכורים, בהקריבכם מנחה חדשה לה'–בשבעתיכם". כמו כן, ביום זה הייתה מתחילה תקופת הבאת הביכורים, במהלכה היו מביאים החקלאים את ביכורי אדמותיהם לבית המקדש (תקופה זו נמשכה עד חג חנוכה). הבאת הביכורים מתוארת בספר דברים כו א-ד ובמסכת בכורים במשנה.

עֲצֶרֶת – בתלמוד, בלשון חז"ל (משנה ראש השנה א, ב).

חג מתן תורה – שם זה אינו מופיע בתורה, והוא ניתן בעקבות המסורת לפיה ביום זה נערך מעמד הר סיני, שבו אלוהים התגלה אל ישראל סביב להר במעמד נבואי-היסטורי חד פעמי, והורה להם את עשרת הדברות שלאחר מכן נחקקו על לוחות הברית שהושמו במשכן.

יום הקהל – ביום מתן תורה הצטווה משה להקהיל את כל העם לפני הר סיני. השם מביע את אחדות העם.

יום החמישים – מבטא את תאריך החג, שבעה שבועות ועוד יום (שהם חמישים ימים) ממוצאי פסח ראשון.

קיצורם של כלל השמות הוא "חקת שבעה" – חמישים, קציר, תורה, שבועות, ביכורים, עצרת, הקהל.

 

ממנהגי החג

קישוט הבית בירק

מנהג עתיק יומין הוא לקשט בירק את בתי הכנסת כסמל לביכורים ולחיטים ולהרמוניה עם הטבע, ובהקשר לאגדה המספרת שהר סיני לבלב במהלך מתן תורה. היהודים באירופה נהגו להציב עצים בחג השבועות, אלא שבגלל עץ חג המולד הנוצרי, החליטו כמה רבנים (ביניהם הגר"א) לבטל את המנהג. עדות אחת מני רבות מובאת במשנה ברורה סימן תצ"ד סעיף קטן י: "נוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים, זכר שבעצרת [כלומר, בחג השבועות] נידונו על פירות האילן; והגר"א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם."

לימוד תורה כל הלילה

בליל החג נוהגים להשאר ערים וללמוד תורה במה שקרוי תיקון ליל שבועות. על פי המסורת, בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן תורה, ומשה היה צריך לעבור ולעוררם, וכתיקון התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים למתן התורה. על פי החסידות והקבלה, יש ערך מיוחד ללימוד התורה בלילה זה, ויש בכוחו להשפיע על איכות הלימוד במהלך כל השנה שאחריה.

קריאה במגילת רות

בנוסף לקריאת התורה נהוג ברוב קהילות ישראל לקרוא במגילת רות, העוסקת ברות, גיורת מואביה, שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. הסיבה הפשוטה היא שעיקר סיפור המגילה התרחש בתקופה זו של השנה, בימי קציר חיטים. יש הנוהגים גם לקשור את מלכות בית דוד שיצאה מרות אל מתן תורה, שבה הצטוו ישראל להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כמו כן, קריאתה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה. בחו"ל, שם חוגגים את חג השבועות במשךיומיים, נהוג בקהילות הספרדיות לקרוא את חצי המגילה ביום הראשון ואת היתר ביום השני, ויש שאף נוהגים לתרגם אותה ללאדינו. האשכנזים קוראים את המגילה כולה ביום הראשון, ללא תרגום. כמו כן נאמרת המגילה בחלק מן הסדרים של תיקון ליל שבועות.

אכילת מאכלי חלב

מנהג נוסף האופייני לחג השבועות הוא אכילת מאכלי חלב. למנהג זה ניתנו הסברים רבים. רבי משה איסרליש כותב ‏‏שנראה שהטעם הוא כדי שיאכלו שני לחמים זכר לקרבן שתי הלחם, ודבר זה מושג כשמקיימים ארוחה חלבית וארוחה בשרית המצריכים לחמים נפרדים. המשנה ברורה כותב בשם "גדול אחד" שהטעם הוא שכאשר קיבלו בני ישראל את התורה לא יכלו לאכול מיד בשר, כי נדרשות לכך הכנות רבות כמו הכשרת הכלים, בדיקת הסכין, שחיטה, ניקור, הוצאת הדם והם לא היו ערוכים לכך, ועל כן אכלו מאכלי חלב. הבאר היטב מביא בשם הזוהר ששבעת השבועות של ספירת העומר הם כשבעה נקיים של נידה ובשבועות נטהרים והמעבר לחלב מסמל את המעבר מדין לרחמים. טעם נוסף הוא שבמתן תורה בני ישראל מתעלים למדרגה הרוחנית הגבוהה של אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת ואי אכילת בשר מסמל מעמד זה שכן לפני ימי נח היה אסור על בני האדם לאכול בשר. הסבר נוסף הוא שהחלב מסמל את הנתינה של הגדול לקטן, של אם לבנה, ובדומה לכך התורה היא מתנה של ה' לעמו ‏‏. סימן נוסף הוא שחלב בגימטריה הוא 40, מספר המסמל את מעמד הר סיני, שכן על פי המסופר בתורה משה שהה בהר סיני 40 ימים.

מנהג קרוב הוא לאכול חלב ביחד עם דבש שעל פי חז"ל נמשלו לתורה  בפסוק "דבש וחלב תחת לשונך" בשיר השירים.

 

תיקון ליל שבועות

הוא כינוי לסדר לימוד המיועד לליל חג השבועות, הכולל התחלות וסיומים של פרקי התורה ובנוסף משמש לציון לימוד התורה המסורתי בליל חג השבועות הנמשך כל הלילה. על פי המסורת התורה ניתנה לעם ישראל בבוקר חג השבועות והלימוד הוא ההכנה ליום מתן התורה. מקור המנהג בספר הזהר שפורסם בסוף המאה ה-13 ומאז נפוץ המנהג ברוב קהילות ישראל.

לפי המצוין בתורה, חג השבועות חל ביום החמישים לספירת העומר, ומנהגים רבים נקשרו אליו. אחד מן המנהגים הללו הינו תיקון ליל שבועות, מנהג אשר אינו עתיק יומין כמו רבים מהמנהגים האחרים הנחגגים במועד זה. רבים מהחוקרים מייחסים את קיבועו במסורת ליוסף קארו, מקובל שחי במאה השש עשרה.

 

יוסף קארו ("קארו" – יקר בספרדית) נולד בשנת 1488, ככל הנראה בעיר טולדו שבספרד. במהלך השנים עזבה משפחתו לפורטוגל, אולם לאחר שיהודי מדינה זו אולצו להתנצר, נמלט עם בני משפחתו לארצות שבשליטת האימפריה העות'מאנית.

תחילה התגוררה המשפחה במצרים, ולאחר מכן התיישבה בטורקיה. למדנותו ואישיותו הכריזמטית של יוסף קארו, משכו אליו את חכמי קהילת סלוניקי, שנחשבה בתקופה ההיא לעיר משגשגת בה התיישבו מקובלים רבים, אשר אחד מהם היה כאמור שלמה הלוי אלקבץ.

אלקבץ וקארו, ראו עצמם כבני דמותם של משה רבנו ואהרון הכהן, ואילו בני חבורת המקובלים שלהם היו בעיניהם כבני ישראל שיצאו ממצרים, כך שתיקון ליל השבועות שערכו בשנת 1533 העניק להם את האפשרות לשחזר את מעמד הר סיני ולתקן את מעמד קבלת התורה.

חודשים ספורים לאחר תיקון זה, פרצה מחלת דבר בה איבד יוסף קארו את אשתו ושלושה מילדיו. בתום שנת האבל הוא נישא בשנית ועקר עם אשתו השנייה לעיר קטנה בבולגריה, על גדות נהר הדנובה.

בעקבות אובדנו, החל מצבו של קארו להידרדר והוא אף היה על סף מוות. בשנת 1536 הגיע מסלוניקי שלמה הלוי אלקבץ להיפרד ממנו. ביקור זה חולל נס – בשמחת תורה החל קארו להתאושש מהמשבר שפקד אותו, כאשר הדיבור השמיימי חזר לפקוד אותו ואף הפציר בו ובאלקבץ לקיים את שבועתם ולעלות לארץ ישראל. בעקבות התגלות זו, כתב אלקבץ איגרת אשר מתעדת את תיקון ליל שבועות, שהתקיים כשלוש שנים לפני כן.

במהלך שנת 1536, ולאחר מסע של כעשרה ימים מנמל קונסטנטינופול, הגיעו יוסף קארו, שלמה אלקבץ ובני משפחותיהם לארץ ישראל, והשתקעו בצפת הסמוכה להר מירון, מקום קבורתם של ר' שמעון בר יוחאי ובנו, גיבורי ספר הזוהר.

לא ידוע האם ומי מבני חברות המקובלים שלהם עלו בעקבותיהם לארץ ישראל ומי נשארו בגולה, אך חוקרים רבים סבורים שעלייתם של קארו ואלקבץ הניחה את היסודות לתור הזהב של הקבלה בצפת.

השם תיקון ליל שבועות נובע מלשון התקנה – התכוננות לקבלת התורה. ישנם המסבירים את הלימוד בליל חג השבועות כהכנה לקבלת התורה שהיהודי אמור להרגיש כל שנה מחדש ביום בו ניתנה התורה. טעם נוסף שניתן לכינוי 'תיקון' הוא שלימוד התורה בלילה שלפני מתן תורה מתקן את חטאם של בני ישראל אשר על פי האגדה במדרש שיר השירים רבה ישנו עד מאוחר ביום מתן תורה, במקום לצפות בכיליון עיניים והאל נאלץ להעיר אותם בקולות וברקים.

נעזרתי בויקיפדיה

 

אצל הכלה / ש' בן-ציון
ש. בן ציון הוא שם העט שבו נודע שמחה בן ציון אלתר גוטמן (1870 –  1932), סופר, עורך ומוציא לאור, ממייסדי תל אביב.

גוטמן ומשפחתו היו בין שישים ושש המשפחות שהקימו את אחוזת בית, לימים – תל אביב, וביתו הראשון בה היה ברחוב הרצל מספר 3, שם רוכזה פעילותו הספרותית הענפה. לאחר שנים בנה את ביתו החדש בשדרות רוטשילד. הבית היה מהבתים היפים בעיר, וכונה "בית הטירה". הוא התגורר בבית כשנה וחצי, עד שנפטר ב-1932 ונטמן בבית הקברות טרומפלדור.

על שמו קרויות שדרות בן ציון בתל אביב.

בנו נחום גוטמן הוא המפורסם שבציירי העיר.

 

 

 

בחשאי, כבהינומה קלילה מבושמת, מנפנף הלילה לפני החלון הפתוח, מניף ולוחש כל שהוא מבין אילנות מלבלבים, נושם נשימה ריחנית מלעבר הנהר, ובת-רוח מתגנבת ביתה, מפעפעת ועוברת בלאט, נגעה ובחשה פה ושם, נדנדה כמעט את ציציותיה של מפת השולחן, חלפה בסלסול על פני החתן והמחותן, – ומאליה נשתתקה הקריאה של "תיקון ליל שבועות".  הס, שוב נשבה נשיבה לעינים, כאם זו הנושפת בלאט על התינוק שנרדם מחמת יניקה בפנים רווֹת ומשולהבות – והעינים מאליהן הן נעצמות…

נפקחו – והנה המחותן מנוכח.  יושב הוא – וראשו מכריעו כלפי מטה.  נוטה גופו אל הספר הפתוח לפניו, פניו משתפלות אל ה"תיקון", ובמצח על אגרוף נפל, – נרדם.

כנכלם מסתכל החתן בשעונו, שעון הזהב: עשר פחות חמשה – וכבר נרדם… אבל עוד הלילה גדול לאמירה – וינמנם לו כמעט, ינמנם המחותן, שיחיה! אך הוא, החתן – נער בן חמש-עשרה, שכפּת-משי קלה משחירה על מצחו הצח ופאות רכות ומסולסלות מרפרפות על לחייו, הפורחות במזג של אדמימות-– הוא נעור ונתגבר על התנומה, והריהו חוזר להנעים קול בנגינת הטעמים של פסוקי התורה שב"תיקון".  הוא מסלסלם בחשק, ואצבעותיו מאליהן הן משתעשעות בשרשרת הזהב של שעונו, עושות כשלא במתכוֵן.

מתנת-זהב זו אך תמול נתּנה לו, משהובא ובא לבית מחותנו לזמן מתן-תורה.  והרי שעון חם מקשקש או מכרסם רכות סמוך ללב, ושרשרת נוצצת ומשׂקרת עינים זוחלת בחוליותיה על צפיר-הנפש… השרשרת – כל חוליה כחצי אצבע באורך וחקוקה היא וממורטה, וכל אחת מחוברת לחברתה בטבעת דקה חלקלקה – ותענוג משמוש יש בכל אחת ואחת – תענוג לאצבעות עד כדי עצימת-עינים…

נכנסה המחותנת – אשה חשובה ונאה זו, שפניה סגלגלות-לבנות ועיניה טובות ורחמניות – צועדת רכות על המרבד, קרבה בשחקה ובשתיקה ביישנית, עמדה אצל המחותן המנמנם והתחילה מעוררתו במגע של נחת:

"דוּדי, דוּדי!… שִמְעָה, דוּדל…"

נתעורר זה והציץ בעינים של בְעָתה, עד שפגע מבטו את פני החתן – ובת-צחוק של קצת חייב ומבויש קמטה את פניו שנתנפחו ואדמו וזעזעה את עור מצחו שנתמעך משכיבה על גבי היד, ובבת-ראש נעור וקם על רגליו… אף המחותנת, שתחיה, מצטחקת כמבוישת: תועה בעלה בין הכסאות ואינו מוצא דרך… והריהי נוטלה בידו ומוליכתהו בנחת, כמו שמוליכין את התינוק, ומביאתהו לתוך חדרה, חדר-המיטות. – ומאצל הפתח הפנתה לו, לחתן, סבר-פנים שוחקות מבּקשת מחילה ברמיזה, מנענעת ואומרת לו בשם בעלה:

"ליל מנוחה לך, יוסילי!"

והדלת נסגרה אחורי שניהם…

באה משם לחישה, דבּוּר קל וטפיחה על גבי כרים – והמחותנת יוצאת בסגירת הדלת מלאחריה, ושוב היא אומרת לחתן כמתנצלת בשם בעלה:

"עיף הוא – נתיגע מן היריד שבבלטא"…

"פשיטא, פשיטא, מחותנת!" – מתעורר ומשיב הנער במחילה גמורה, בשעה שלבו קופץ בו מתוך שפע של תענוג, שכך מתנצלים לפניו, כלפני מי שדעתו חשובה כבר ומכובדת על הבריות.  ולסימן שהוא מבין את הענין כהלכתו, הריהו מוסיף ואומר בישוב הדעת של גדול:

"שָאנֵי סוחר… סוחר ובא מדרך רחוקה… כלום דבר קטן הוא מבּלטא עד כאן!" – מוציא את השעון ומראה לה: "והרי זה כבר עשר ושנים עשר רגעים!"…

והנאה מרובה זו, על שדבּר עם המחותנת בנוסח של גדול ממש – מפיגה הימנו כל עמעום של שינה; הכל מתבהר מתוכו ומלפניו והריהו שׂשׂ בגילה ורעדה להיות נעור כל הלילה כולו, עֵר ומשתעשע בתורה ובשרשרת הזהב עד לעמוּד השחר.  וכנטיעה רכה לפני רוח נתנדנד גופו מתוך הברה מנוגנת של התעוררות חשאית: "נוּאוּוּ!"…

וניגון הטעמים מושך את הלב בנחת:

"וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ!

כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם".

יחידי מהלך קולו בתוך הטרקלין – וכך יהא הוא יושב לו בסמיכה תוך הכסא הזה של פלוּסין, ישב ויקרא לו בנעימה מן ה"תיקון", ולאחר כך יהא שונה בגמרא "ביצה", שנתן לו אבא לדרך, – יהא קורא ושונה עוד ועוד, כי נעים, כי נאוה, כי טוב וכי יפה לו להנעים זמירות בליל זה ובבית זה!

הבית הזה – לא ש"ס ולא ארון של ספרים בו כבבית אבא, אלא – אדרבא: כאן טעם חדש יש בתורה; כאן הדברים מאירים מתוך נפשו ככוכבים, כבנתינתם מסיני חדשים הם כאן… ומתגבר לבו כמעין הנובע, ושירה חרישית נובעת מתוכו, יוצאת צנועה ונמזגת בדממת הליל, בטרקלין זה,  ודומהו כאילו מאז ומעולם הוא בדירה נאה זו… מאז ומעולם הוא בעיר חדשה זו ובתוך בית זה שהוא מוקצה לו בתוך גינה, בקצה העיר בסמוך לחצרו של ה"פריץ" גופו, וכאילו כאן, בתוך לחישה רכה זו של האילנות גם עריסתו עמדה מאז, בעודו גמול עלי אמו.  כאן דר ונתגדל מעודו, פה – ולא שם בבית אביו הרב, בדירה המושפלת שברחוב המקולין בשרֶשתָּא…

או אפשר אך תמול הוא בא לעולם; אך נוצר – ומיד נכנס לכאן "חתן" גמור כהלכה – – ברם היה פעם איזה יוסילי קטן, שהיה מהלך ברפש ביום של סתיו ונושא קדירה גדולה להביא שמרים לאמו הרבנית, אבל הלז כלום ידע אפילו מישותם של כתלים אלו וכלים נאים אלו?…

ומתוך שטף של תענוגות גומר הא את ספר "ויקרא":

"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת-משֶׁה

אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי – – חזק!"

ועד שהוא מתחזק להתחיל ספר "במדבר" נפשל ראשו להסתכל בכתלים הללו, המחוּפים חפוּיי פרחים וצפרים ועליהם תמונות גדולות וקטנות במסגרות מלוטשות, וברהיטים הללו המרופדים והמבריקים שקצתם מכוסים וקצתם מגולים בהדרם, – כולם הרי בשבילו נתקשטו ונתעטרו כך בכבוד חג-הבכורים, בענפי-אגוז רעננים וזמורות ציצים ועלים נותני ריח – אה! ריח גן-עדן!

כולם כולם בכונה מיוחדת לו, בשבילו ולהנאתו הותקנו כך, שכן אהוב הוא, מכובד הוא וחביב הוא כאן, כדוד עשיר שבא ממרחקים, או כ"צדיק" שבא להתאכסן, או כבן יחיד רחים ומפונק – כבן יחיד זה שנתרפא וקם מחליו, שהכל מתענגים על כל ניע ודבּוּר שלו, הוא כאן…

והכל בשביל "שהיא" כאן!

 

היא – הכלה, שתחיה: הכלה שלו… הכל בגללה בא בתענוג ובכבוד גדול שכזה! – וכדי שיהא כדאי ליקר ולגדולה זו, הריהו מוסר את כל נפשו בחדוה רבה לקריאת פסוקי התורה בקדושה.  נובע קולו, והוא סוכרו בגרונו, שלא יתגבר ויעורר, חלילה, את המחותן משנתו, והוא מתנענע לצדדין כמפני רוח, מתאפק, מעצים עיניו ופוקחן – –  ומעל גבי השולחן שלפניו, מן הגביע הארוך של זכוכית ירוקה, שתי שושנות גדולות עומדות ונבָּטות מתוך אגודת מֶנתּא המשַכּרת בריחה – שתי עינים כהות חבויות בצל מסתכלות בו…

גביע זה הרי "היא" העמידה כאן לפניו, לאחר שהניחה בשבילו על שולחן קטן זה את ספר ה"תיקון", – העמידה ומיד נסתמקה מבושה ויצאה בחפזון.  ברם עיניה – עדיין הן נתונות בו, בגביע, ולפרקים הן מציצות מתוכו, עד שהלב מתבהל, מתבהל ונדפק…

"תַך-טק! תכתך-טק!" – דופק ומעורר השומר בנַקשתו מתוך חצרו של ה"פריץ" – – ואחריו אנקת טוָס בודדה תען…

אותו הטוָס בשס"ה צבעונין שלו, בריאה מפליאה זו, שנראתה לו ראשונה רק כאן, הצפּור המזהירה בלהטי גונים, שלא שיער כמותה בעולם הזה – למה היא גונחת ומצעקת כך באנחות? –

"הה!" – נרעד ונאנח גם הוא מתוך לבו; וּראֵה, אף האנחה תענוג -ענוג-הוָיה יש בה…

וחוזר הוא ונאנח להנאתו, אנחה של יראת-שמים, ובשפשוף ידים כגדול ובנוסח אבא, שיחיה, הוא אומר: "האַ! מארֵיה דעלמא כולא! (ריבונו של עולם)…

ורוח חרישית נושבת לה, מנדנדת ומעלעלת בחשאי תוך אשכלות הציצים שריחם מתוק, ציצי אקציה כחולים ולבנים התלויים בקני המנורה המשתלשלת מן התקרה.  מנדנדת הרוח ומרמזת לו מה בזמורה ארוכה זו עם אשכלות התכלת שהוא בידו הושיט לה, לכלה… לה – משעמדה "היא" על הכסא לעטר מנורה זו…

ממש מידו לידה נתן – ויפה הוא שכך עשה?

איש לא ראה -אי בשביל שלא לראותו בשעת קלקלתו – – ברם נס הוא שלא נפלה, חלילה, מן הכסא מפני הבושה! גם עכשיו עדיין לבו נוקפו על כך…

"תכ-תך-טק!" – דופק הלב – וריח דשן של חמאה מטוגנת עם חמיצוּת ערֵבה של גבינה חדשה בא מחדר האוכל, מפעפע ומתמזג עם ריחם של העלים והפרחים, – ריח נשים עולה בתפנוקים – שם, בחדר-האוכל, מתעסקת המחותנת עם המשרתת בהכנת התופינים וסעודת-החלב שלמחרת, וגם "היא", היא בשמלתה הלבנה שעם נקודות השָני, גם "היא", זו שלו, מסַייעת עמהן… שומע הוא לכאן את לחש דבּוּרה, לחישת שמלתה המגוהצה וגם גיחוכה של המחותנת, שתחיה…

עלה דק של בצק מתנופף שם וטופח על גבי השולחן, – "היא", בודאי, מותחת אותו כך – מותחתו בידיה החלקות שחשׂפה עד למרפק – המרפק שלה…

כל ניע וזיז ש"היא" זזה שם, הוא מרגיש כאן. וכלום מתכוֵן הוא לחשוב בה? חלילה לו! אלא כך היא נזכרת מאליה: ולא שהיא נזכרת, אלא שאין היא נשכחת כלל; אינה נשכחת כ"תיקון ליל שבועות" זה שלעיניו כאן… גם "היא" הרי לעיניו היא תמיד; שכן כל כלי קטן וגדול שבבית מעיד על ישותה של ריבה דקה זו, בת-יחידה זו שבכאן…

כאן היא.  הכל נתבַּשׂם הימנה, נתבשם וחי ממגעה, חי והוגה בה ובנגיעה שלה… ואפילו אביו הרב, משנסתכל הוא לכלי-בית אלו, הרגיש בה ואמר: "הכלה, שתחיה, כנראה בריה נפלאה היא, שלא תשלוט בה עינא בישא" – –

"הכלה"… "הכלה שלך"… "הכלה שלי"… "הכלה שלו"… "הכלה" מקיש לו דבּוּר זה ממש בתוך לבו, ובכל פעם בתענוג חדש – והוא מתגבר בנענועים ובסלסולי קול כדי שלא ישחק – – והריהו נישא על גבי הקטעים המחוברים של ראשי וסופי פרשיות שנזדוגו בערבוביה של הפתעות ושעשועים בתוך ה"תיקון", נישא ונסחב כעל גלי-עדנים.  גל אחד זורקו לחברו, וחברו לחברו… כחדות משחק ילדותי תקפתו במשוּבה נעלסה, משחק של קפיצות ומציאות בהיסח הדעת, ועל הכל – "הכלה" מרפרפת…

"כלה" עם אזנים קטנות שנזמי מתנתו מתנוצצים באַליותיהן הוַרדניות: "כלה" עם תלתל פדחת ועם גמומית שבתפוח-הסנטר; "כלה" -הרי עין נבוכה ממצמצת, והרי תנופת-יד, כדי שלא יפול הצמיד מזרועה הדקה והרי הילוך מתלבט תוך שמלה לחשנית ומקלעת ריחנית שהיא זזה בין כתפים בולטות, והרי סלידת החוטם, גבשושית שׂפה על פה קטן הבולם את שחקָתו, – ועל הכל פנים מטוהרות, פנים ענוגות, פנים מבוישות ומבהיקות – פני "כלה"!…

וטוב וחביב ונחמד ונעים ורצוי ומקובל – והלב דופק, רוגש ומרגיש בתענוג ישותו! -מרגיש הוא בקול שלו ההולך יחידי בכל החדרים; הולך בלי הכרזה יתירה אלא רך ועדין הוא מתגלגל ומושך בנימוס נאה – ממש קול חתן בבית חותנו…

ונדמה לו שגם אמו כאן היא; מאחורי החלון הפתוח עומדת היא צנועה זו, מסתכל משם בבנה ומקבלת הימנו נחת, יוסילי שלה מתנהג בכל כשורה, ושהוא מהנה את הכל כשם שהכל מהנה אותו:

"הא! מאריה דעלמא כולא!"

 

הולך הקול המתנגן, מושך ובא בעד הפתח הפתוח מקצת לחדר-האוכל; נכנס – – והריהו מושח את לבה של המחותנת כבחמאה קרירה, – ומתוך נחת היא מתאנחת בצניעות:

"אוי, אוי-אוי, רבונו של עולם!" – –

עיניה שופעות נחת וסופגות תענוג מבתה זו יחידתה שנסתמכה בה, – צירהלי זו, שאותו פרח נחמד, תלמיד-חכם נאה זה, נזדַוג לה ובא למזל-טוב…

כעת, הרי שני ילדים לה.  גם זה לה בן – היום ילדתהו! – והריהו שם.  פרח נחמד צץ בתוך ביתה, בחור תכשיט נתּן לה בלי חבלי לידה וצער גידול, אלא בכבוד גדול ובנחת רבה זכתה בו, בבן-הרב של שרשתא…

הבן והבת – בשעה זו עוֹמם הבן את הבת, כעת הוא חביב אפילו ממנה, מן הבת היחידה…

"בתי… בתי" – נעות שפתיה כמבקשת מחיה, וקולו של הבן שופע בינתים והריהו מגַבר תוך לבה רחמי אם וחדות אֵם כפולים ומכופלים…

"צירהלי בתי"…

"מה תגידי, אמא?" –

"שמא תלכי לישון?"

"לא… עדיין איני רוצה לישון" – משיבה צירהלי בלחש וראשה נופל אל זרוע האם בעצימת עינים ובנשימה של שתיקה…

ומרגישה האם בתענוג של צער את לבטי הבת…

היא אינה יכולה לישון.  לִבָתה זעה נעה , רוחפה בתוכה מפחד טמיר, כאותו הפחד שלפני הטלת גורל…

הוא, אותו נער, אותו יוסילי, שמצח רחב ולבן לו – קול המתנגן, עד שהרוח פגה והנשימה מסתתמת בתוך גרונה…

ורגע נדמה לה לילדה שהיא נישאת למעלה-למעלה, החזה מתמלא כמפוח זה – והיא שטה וחוֹצה בלבה תוך צינה רכה של שמי-לילה -וכוכבים ירקרקים נופלים, נושרים הם ומרפרפים על כל סביבה בדממה…

מתלהטות פניה, שחקת-בושה קלה של איזה אונס נעים מזעזעת שפתיה ונחירי חטמה הדק… והיא מסתירה פנים, – אפשר מכירה היא האם במה שבּה… ברם, מה יש להכיר בה? – לא כלום… אלא אמא כל-כך טובה וחמודה היא כעת להדבק בה ולהתחמם בה:

"אמא… אמא"…

"מה תגידי, בתי?"

"מה 'הוא' עושה כאן? למה הוא בא? – באמת!" –

צוחקת האם ומלגלגת עליה:

"הרי רואה את"…

ומשתמטת הבת מאמה בתרעומת, סרה מעליה ומתישבת לה בעומק הזוית של הספה, כשגביניה מתעבות ושפתותיה מתנפחות… נזכרה לה אותה זמורה של ציצי-התכלת שהושיט לה "זה" שבטרקלין, – ואפילו אז לא אמר לה כלום!…

גאַותן הוא… אפילו דבּוּר הקל עדיין לא סח עמה "זה", כאילו אין היא ראויה לכך… בנו של רב בישראל "הוא" – ומה בכך? הרי מביט הוא בה ואינו בוש, מסתכל בה מדי עברה עד כדי להכלימה – אך בדבּוּר כל-שהוא אין הוא רוצה לזַכותה… מסתמא סובר הוא: נערה – ומה יש לספר עמה?… וכך "הוא" יושב לו תוך ביתו של זר ומזמר לו כבבית אביו –  "מחותן", "מחותנת" – אין הוא מתבייש לומר ולחזור ולומר כך לאבא ולאמא: "מחותן" "מחותנת" – – והיא, מלים אלו דופקות בלבה כבן-פטישו של הרופא הבודק את החולה… "מחותן! מחותנת!" – – רק את שמה שלה עוד לא הזכיר ולא נשא "זה" על שפתיו אף פעם…

ויאמר "צירל" אם אין הוא רוצה לומר "צירהלי" – –

והרי מיד לאחר המועד הוא נוסע מכאן…

ויסע לו! מה בכך? יסע לו – ותשתחרר…

ולכשיצא לנסוע – היאמר לה אז: "חיי בשלום"?…

"תכתך-תכטק! – תכתך-טק!" -דופקת הנַקשה תכופות.  אף זו דופקת היא הלילה בעזות יתרה, עד כדי הרעדת הלב…

"קוָה-קווּ!" – עונה צפרדע אחת בצניעות – וקולו של יוסילי הולך ומשתתק –

הנרדם?…

"שָׁם יוֹנָה וּבַת זוּגָהּ

עַל אוֹתוֹ אִילָן נָאֶה

הוֹגוֹת אַהֲבָה וְחִ-אִ-בָּה;

מְחַבְּקוֹת הֵן וּמְנַשְׁקוֹת הֵן

וּמְגַפְּפוֹת זוֹ לְזוֹ, – וְאֵין מַכְלִים וּמוֹצִיא דִ-אִ-בָּה" – –

 

שוב אותה החייטנית בשירותיה יושבת שם בחצר תחת העץ, עטופה יחד עם החתן שלה בגלימה אחת… וחתן זה שבטרקלין, היושב בתוך הכסא, מקמט חוטמו מקול האשה, מעביר ומשפשף יד על מצח…

לא! – כאן אין בו יראת ההרהורים… חלילה! לא מהם ולא מקצתם!… כאן בבית זה ניטלו כל המחשבות הזרות, שהיו צולות אותו כאש… זה לו הלילה השלישי שהוא לן כאן – ושום הרהור לא הקדיח, חלילה, את הנחת שבלבו, נחת של חתן כהלכה… כאן, אצל הכלה, טהור הוא, רענן הוא, זך הוא וכשר הוא לו ולהנאתו אפילו בחלום…

ושוב הוא צריך להתאפק מפני התענוג שבלבו, שלא יהא שוחק או בוכה – שהרי בין כך ובין כך לא היה זה נאה כלל:

"הא! מארי דעלמא כולא!" – והוא נחפז ומוציא את קופסת-הכסף שלו, נוטל הימנה פפירוסה, מדליקה בשיָר הנר שעל הקומודה, חוזר ומתישב בסמיכה תוך הכסא של פלוסין – ומקטיר לעצמו כגדול ממש.

משעה שנתן לו המחותן מתנה זו, הקופסה, כבר הורגל בקטורת, וראשו אינו מסתובב עוד מעשן הטבק; – והרי ידיו מקופלות על לבו, ראשו מופשל לאחוריו, ועיגולי עשן עולים להם מפיו ומתגלגלים עד למנורה המוזהבה, מתאבכים ומסתבכים בין אשכלות הציצים שתלו בה, ומאפילים על מלילות בדולתה, עולים ומקשרים עבים קלים על פני הים שבתמונה מעל לראשו. והוא מקטיר לו ושותק בכוָנה להקשיב, אולי תקח אזנו שמץ משם. –

המחותנת מתלחשת מה בפיוס אל הכלה, וזו מסרבת:

"אִי!"…

ומתכַונת המחותנת להגביה קולה, – כדי שיהא נשמע לחתן ותתבייש הבת מלסרב עוד – והריהי אומרת:

"אבל שמעי, בתי! שמעי נא, צירהלי, לאמך!… אנו הרי עסוקות כאן -ולכי את לשם"…

"אי!… הניחי לי!"

"לכי, בתי! לכי נא, צירהלי… ראי! אמא מבקשת ממך… שמא ירצה לישון קצת".

ושוב סירוּב מצד הכלה ופתּוּי דברים בלחש ובשחוק של לצון ונחת מצד המחותנת… וסוף דבר –

נכנסת הכלה לטרקלין כשהיא טוענת שני כרים! –

"היא", הכלה עצמה, באה להציע לו את המשכב…

שם, על הספה הרחבה שלימין, היא מציעה לו… וכמובן, לא נאה לו שיהא מביט עכשיו לשם (ודאי גם היא מתכוֶנת להסתיר פנים) – והריהו מעמיק ראשו ב"תיקון" וחוזר לקריאתו החשאית, כאילו לא ראה ולא שמע ולא הרגיש כלום, – אך הלב דופק ודופק כאותה הנקשה שבחוץ:

"תכתך-טק! תכתך-טק!"

"היא" מנערת את הכרים, "היא" מניחה, "היא" פורשת, "היא" מחליקה בידים  – אותן הידים…

ומושיטה לה המחותנת מן החדר השני סדין לבן ומִכסה, ו"היא" הולכת, מקבלת וחוזרת – והוא כאינו רואה בה, חלילה, וכאילו גם אינו מרגיש בה כלל, אלא קורא בלבד…

אבל רואה הוא את המחותנת שנתיצבה בפתח, ידיה על כרסה ופניה מאירות מנחת, מחבּה ומנצחון, ועיניה משחקות גם אליו וגם אל בתה, אל יחידתה, שהיא, האם, זכתה לראותה עושה במלאכה זו…

בכל רואה הוא, אך בעקיפין – והניגון מחניקו… היכן הוא עומד? – יקרא באשר קורא – ו"היא" בינתים… "היא" מניפה, "היא" מציעה, "היא" מחליקה… פניו בספר, אך בבות עיניו נפנות לאלכסון עד כדי מכאוב – –  ונראה להן קצהו של משכב מגוהץ, צח, רך וחלק… האם יצאה כבר, הכלה?…

יצאה…

דומה ששחוק חשאי מתגלגל שם בחדר-האוכל, וראשו סובב הולך – ודאי מן הטבק – –

צריך להתגבר שיהא קורא כדרכו…

הוא מתנדנד, קורא ומעיין בתוך הספר; אך אותו משכב לבן נראה לו אפילו כשהוא מעצים את עיניו: משכב – והוא הוגה, הוא רומז, הוא נד וחי, ריחו נודף בקרירה נעימה והוא ממש מפתה: "החליקני נא בלחייך"…

אך החתן, כמובן, במקומו הוא יושב, מתגבר וגם מסלסל קולו ב"תיקון" – והקול, שלא מרצונו, הוא משתנה ונעשה כקובל ומתחנן – מתנגן ומתחנן בדממת הלילה בנעימות שונות המתחברות מאליהן, – שלא מדעתו הן עולות ומתגלגלות ומזדַוגות זו בזו, וכמה מחַיה הוא זיווּגן!…

 

ושוב נראית בפתח המחותנת, שתחיה, עם פניה הטובות ועיניה השוחקות בחדות הנפש:

"יוסילי"! – היא אומרת לו: "תשתה כוס קאקאו?"

הוא קומט חטמו, מתכוֵן לסרב קצת משום נימוס ודרך-ארץ – אך פיו אומר:

"מהיכא-תיתי"…

והלב זע מפני התשובה שנתן: שהרי אפשר כי "היא" – "היא" תתן לו את הכוס?…

הן, הן! "היא" היא הנותנת! –

הנה "היא" באה… היא צועדת בקומה זקופה, פוסעת לאטה ומביטה בו, לתוך פניו ממש.  זו ידה, הלבנה והענוגה שבצמיד המנצנץ, נושאת קערורית עם כוס מלאה ומהבילה – כוס משכרת במראה בלבד – והיא קרבה – היא "נצבה" לפניו –

שניהם לבדם הם בחדר וכל כך קרובים זה לזו…

הוא מזדרז וקם, מצטחק ומחוה קידה לעומתה, – הכל כנהוג בזמן הזה, – ומשכפף את ראשו, שניהם נעשו כל כך קרובים עד שהוא מרגיש בהבל פיה, בריח שערותיה – והריהו מתגבר, קודד שוב – ואומר בפה מלא:

"תודה!"…

שאון-שמלה מבוהל – והחזון גז…

גז, הס… אך קול הלב נשמע בדפקו…

ומה? כלום משחקות הן עליו שם?… מה הן לוחשות שם?…

הה, שם!…

שם, בחדר-האוכל, נופלת הכלה בדמעה וכובשת פניה בשדי אמה, היא רועדת, לוהטת, שוחקת, מצטמקת ולוחשת בקול אטום ועצור: "אמא, אמא! – הוא אמר!… הוא אמר לי: תודה!… לי אמר – אמא!!"…