שיבת ציון

בשנת 538 לפנה"ס אישר כורש השני מלך פרס לגולי בבל לשוב לארצם, לבנות את חומות ירושלים ולהקים מחדש את בית המקדש השני בירושלים. תוך העלאת כספי יהודים לבניית המקדש והבטחת סיוע כספי מאוצר המדינה. כמו כן החזיר את כלי הקודש שנלקחו על ידי חיילות נבוכדנצר מלך בבל. אישור זה, הידוע כהצהרת כורש, נזכר בספר עזרא בשתי גרסאות: בעברית (פרק א( ובארמית (פרק ו). צו זה משקף את מדיניות כורש: התפייסות ובניית מקדשים לכל העמים לכל העמים שהבבלים הגלו מאדמתם. יש גם חידוש בהחזרת כלי המקדש לירושלים ותרומות מהעם שחי בממלכה וזאת בניגוד לנוהג של האימפריות, שהכסף הוזרם מהפריפריה למרכז; כאן ההרשאה התירה זרימת כסף בכיוון ההפוך. סיבה נוספת לתמיכתו בהחזרת היהודים ליהודה היא כנראה רצונו לחזק את הגבול עם מצרים וליצור חיץ אשר ימנע פלישה מצרית. הצהרת כורש עברה שכתוב שיתאים לרוח העולים היהודים, אבל בקוויה הכלליים היא דומה להצהרה שנתן כורש לקבוצות אתניות אחרו, שנמצאה חרותה בכתב היתדות על גבי גליל כורש. בספר ישעיהו, פרקים מד ומה, יש התייחסות להצהרת כורש. כורש מוצג כמי שה' מחזיק בימינו, כלומר הוא מעניק לכורש הגנה וחסות; הוא נקרא "משיח" ("למשיחו לכורש"), בעוד מבין כל מלכי ישראל ויהודה רק דוד ושאול מכונים "משיח". ישעיהו רואה בכורש, ולא בצאצאי המלך יהויכין, כעתיד לשקם את ירושלים ולהחזיר את הגולים.

העליות הראשונות

מקריאה בפרקים הראשונים של ספר עזרא עולה שההיענות לעלייה הייתה מעטה. רוב הגולים נקלטו היטב בבבל, התיישבו בה ושגשגו בה בעיקר מבחינה כלכלית. מי שנענו לקריאה היו בעיקר דלת העם. בראש העולים עמד ששבצר. בספר עזרא הוא מכונה "נשיא שבט יהודה", אבל דמותו נשארת מסתורית והוא נעלם מהספר כמעט לגמרי. לא נזכרת כל פעילות שלו. יש דעות שונות באשר לזיהויו, אבל על פי הפשט הוא עמד בראש העלייה הראשונה ליהודה שמנתה כאלף איש, על פי הרשומות בספר עזרא.

כנראה די קרוב לעלייה הראשונה יצאה עוד עלייה, הפעם בהנהגתם של שני אישים, האחד מזרע המלוכה, זרובבל בן שאלתיאל, נכדו של המלך הגולה יהויכין, והשני מזרע הכהונה, יהושע בן יהוצדק. בשתי העליות גם יחד עלו 42,360 איש ואישה, הרשומים בספר עזרא. יהודה הייתה במצב קשה, חורבן הבית הותיר אותה בחלקה שוממה ובחלקה מיושבת על ידי בני יהודה שלא גלו ובני ישראל הצפונית שלא גלו. כל אלה, ביחד עם קבוצות אתניות שונות שחדרו לתוך הריק, יצרו קבוצה מקומית שהחזיקה בפולחן ה' אבל לא נמנעה גם מעבודת אלילים שונים. קבוצה זו, שראתה עצמה שווה לשבי הגולה ביקשה לבנות איתם ביחד את בית המקדש. שבי ציון דחו אותם מתוך התנשאות והתבדלות, מתוך רצון לשמור על טוהר הפולחן לאל היחיד. המקומיים הדחויים החלו להתנכל לשבי ציון והצליחו להשפיע על מלך פרס להקפיא את בניית בית המקדש. אבל רוב הגולים ששבו נשאו נשים מקרב האוכלוסייה המקומית ו"טוהר הדם" לא נשמר. למרות הקשיים הצליח זרובבל להשיג אישור מהמלך דרייווש השני והקים בדוחק את בית המקדש השני, בשנת 512 לפני הספירה.

עליית עזרא

העלייה השלישית התרחשה בראשותו של עזרא הסופר בשנת 458 לפני הספירה. בעלייה זו עלו כ-1800 משפחות מראשי העם (כ-10,000 איש). עזרא היה בעיקר איש רוח, ומנהיגותו נלקחה על ידי העם בערבון מוגבל. הוא תיקן תקנות בעיקר בנוגע להתנהלות בית המקדש, אך ידו קצרה מלפתור את הבעיות הקשות של אוכלוסיית פחוות יהוד, שהיו בעיקרן כלכליות וחברתיות. נישואים עם נשים נוכריות הרגיזו מאוד את עזרא שדגל בטוהר הדם והפולחן. הוא ניסה לשים קץ לתופעה אך נהג ברפיון ובאזלת יד, ורוב העם, ובעקר המשפחות הנכבדות, אנשי הכהונה ובעלי התפקידים הבכירים, שגם הם נשאו נשים נוכריות, לא שעו לו וכל ניסיונותיו של עזרא נמוגו כלא היו. עזרא הנהיג את קריאת התורה בקול ובמעשה זה קירב מאוד את האוכלוסייה לספרי התורה שכבר הועלו על הכתב. ייתכן שעל פי עובדה זו המצוינת בספר עזרא קבעו חז"ל שעזרא ייסד את המוסד שהם קראו לו "כנסת גדולה". אין שום עדות לכך בספר עזרא עצמו. על פי חז"ל (סנהדרין כא, ב) עשה עזרא עשה גם מהפכה בתחום כתיבת התורה, וקבע שהתורה תיכתב בכתב אשורי ולא בכתב העברי, כפי שהיה מקובל עד אז. ספרו של עזרא מסתיים בלי סיום, ולמעשה נמוג באמצע ניסיונותיו לגרש את הנשים הנוכריות ומסתיים בלא כלום. מבחינת אפיו הספר מיטיב לתאר את אופיו של האיש, מדבר הרבה ולא יוצא מזה כלום.

עליית נחמיה

נחמיה בן חכליה היה שר המשקים של המלך הפרסי ארתחשסתא הראשון, תפקיד מאוד בכיר ובדרך כלל מילא אותו אדם שזכה לאמון רב מצד המלך. בשנת 445 לפנה"ס הגיעו לאזניו שמועות על המצב הרעוע של פחוות יהוד. הוא ביקש מהמלך רשות לעלות ליהודה כדי לראות מה קורה שם וקיבל רישיון זמני להיעדר מחצר המלך כדי לנסות לשקם את המצב ביהודה. המלך, שרחש אמון רב לנחמיה העניק לו את התואר הרשמי הממלכתי פחה, האחראי על פחוות יהודה, למעשה נציגו ודוברו של המלך בפחווה. נחמיה כיהן בתור פחה 12 שנים. מתוקף תפקידו היה אחראי על גביית מיסי המלך, ואף הייתה לו זכות לגבות מסים לצרכיו כפחה, שנחמיה לא מימש בגלל המצב הכלכלי החמור. בתור פחה עמד לרשותו גדוד חיילים פרסים שאכפו את כל הוראותיו.

נחמיה מספר את פעולותיו ברשימות שנהל בעצמו. קצת קשה לקבל כפשוטם את כל דבריו. הוא מרבה לשבח את עצמו, מרבה לספר כי רק טובת עמו עמדה לנגד עיניו ומספר על כל הפעולות שעשה למען שפר את המצב החברתי, הביטחוני, הכלכלי והרוחני של העם. הוא דאג להקים חומה סביב ירושלים בגיוס כללי של כל האוכלוסייה. אפשר להבין שהוא הצליח בגיוס משום שהייתה לו סמכות של פחה עם גדוד חיילים לצדו. לכן יכול היה לאכוף את החלטותיו ואיש לא חלק עליו. לאחר שנסתיימה בניית החומה אכלס את ירושלים בכוח הזרוע: הורה על האנשים שחיו מחוץ לירושלים לבוא לגור בתוכה. כל זה נעשה תוך התגרות בלתי פוסקת של המקומיים, שביקשו להצטרף לעשייה ונדחו בזלזול ובהתנשאות. המקומיים, שלימים נודעו בשם שומרונים, ניסו כל הזמן להכשיל את פעולותיו של נחמיה, אך ללא הצלחה, בזכות גדוד החיילים שלו.

נחמיה ניסה לעשות גם רפורמה חברתית-כלכלית, ודאג לכך שהעשירים ישמטו את חובות העניים. לא נראה לפי דבריו שהייתה לו הצלחה גדולה בתחום הזה. פעולתו החשובה ביותר הייתה הנחת בסיס לתורה שבעל פה. עזרא ונחמיה ערכו כינוס כללי שבו הוקראו בקול דברי התורה שכבר הייתה כתובה, ואז החתים נחמיה את העם על אמנה, ברית עם האל.

האמנה, שהיא מפעלו העיקרי של נחמיה מעוררת את השאלה מה הייתה מטרתו. איזה עם בדיוק רצה לבנות. סעיפי האמנה כוללים ארבע נקודות עקרוניות: לא לשאת נשים נוכריות, לא לקיים מסחר בשבת, לשמור על חוקי השמיטה, לדאוג לעבודה הסדירה בבית המקדש ולתחזק אותו. הסעיף האחרון כולל שורה של מסים שהוטלו על העם כדי לדאוג לעבודה הסדירה בבית המקדש ולפרנסת המשרתים בקודש. כשקוראים את האמנה מתקבל הרושם שהדבר העיקרי הכלול בה זה לדאוג לפרנסת הכוהנים והלויים. החוקים העקרוניים בטלים בששים לעומת רשימת המסים השונים שהעם צריך לשלם כדי שבית המקדש יתפקד: שליש השקל בשנה, קרבן העצים כל שנה, ביכורי הפירות, הבנים והבהמות כל שנה, מעשר היבול ללויים כל שנה, ומעשר מן המעשר לכוהנים כל שנה. לאור המצב הכלכלי הקשה, שבו העניים מתלוננים על כך שהעשירים לוחצים אותם והופכים את בניהם לעבדים ואת בנותיהם לשפחות, ולאור הרפורמה החברתית-כלכלית שניסה נחמיה לעשות, קצת מוזר לראות שנחמיה דואג יותר לכלכלת העובדים במקדש ופחות מתחשב באוכלוסייה הכללית. נחמיה, כהרגלו, שיבח את עצמו ביומנו, וגם התנאה בצניעות שלו, אבל נראה שכל הישגיו היו בזכות הכוח שעמד לצדו. יש להניח שמיד עם שובו של נחמיה לפרס קרס כל המבנה שהוא ניסה לקומם. העשירים רצו את שלהם, העניים כרעו תחת הנטל, ונישואי התערובת שגשגו בעיקר בקרב המשפחות הנכבדות. המשפחות הללו, בעיקר עובדי המקדש, נטו לקשירת יחסים עם האוכלוסייה המקומית שהתנגדה לנחמיה, ולמעשה רוב באוכלוסייה, גם שלשבי ציון וגם המקומית, התנגדו לנחמיה.

לאחר תום כהונתו, שנמשכה 12 שנים, חזר נחמיה לפרס, אך בשנת 431 לפני הספירה חזר בלוויית כוח צבאי חזק והכניס מחדש סדר כפוי. גירש את הנשים הנוכריות, גירש את העבריינים מקרב המשפחות הנכבדות והמשיך להילחם נגד אויביו.

המסורת

המסורת של הדורות שבאו אחרי נחמיה מעצימה בסיפורים את מעשיו. מייחסים לו ולעזרא דברים שלא נזכרים בספריהם כגון הקמת "כנסת גדולה". מכל מקום, פעולות השניים חזקו מאוד את המגמה הבדלנית של העם, הניחו את היסוד לקירוב העם אל התורה הכתובה, הניחו את היסוד לעם יהודי, הניחו את היסוד לתורה שבעל פה ולמעשה אפשר לומר שהעם היהודי, החי ופועל על פי הלכה כתובה, קרם עור וגידים החל מפעולות השניים.

 

נעזרתי בויקיפדיה