ממלכות יהודיות 1
לנו היהודים יש נטייה לחפש בכל מקום ובכל אתר את היהודים, כדי שנוכל להתנאות בהם ולהרגיש שתמיד היינו בכל מקום. אם אפשר, אנחנו מוצאים ייחוס יהודי לכל שר וגדול בכל ממשל וממשל. אפילו אם הלה אינו יודע שהוא יהודי, חזקה עלינו שאנחנו נמצא לו את שורשיו היהודיים. לא כל שכן נחפש בכל מקום עדות לקיומן של ממלכות יהודיות. אם לא כל הממלכה, לפחות בית המלוכה. לרוב יותר משיש עובדות היסטוריות, נטווה לנו אגדות ומסורות, וכך נמצא שלפחות שלוש ממלכות יהודיות אבודות קיימות אי שם בתחומים שבין עובדות לאגדות.
חַדיַיבּ
חדייב הייתה ממלכה עתיקה באשור, בצפון הסהר הפורה, שהתקיימה בין השנים 15 ל-116 לספירה. בירת המדינה הייתה העיר ארבלה, היום אַרְבִיל. לעיר מיוחסת היסטוריה של מעל שמונת אלפים שנות קיום רצופות והיא בין הערים העתיקות ביותר בעולם הקיימות ברציפות מאז שנוסדו. העיר הייתה קיימת כבר בתקופת ממלכת אשור והייתה מרכז לפולחן האלה אשתר. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול הייתה העיר חלק מהממלכה הסלווקית. במהלך השנים הייתה העיר לאזור ששנוי במחלוקת בין האימפריה הרומית ווהאימפריה הססאנית. בסוף ימי הבית השני הייתה בארביל קהילה יהודית חשובה. ומאוחר יותר היא שימשה מרכז לממלכת חדייב שמלכיה התגיירו. ייתכן שבעקבות התגיירותם של בני מעמד המלוכה (הלני המלכה ובניה: מונבז ואיזאטס) התגיירו רבים מתושבי הממלכה. אולם במאה השנייה לספירה בחרו תושבי חדייב להמיר את דתם לנצרות. בין המאה הראשונה ועד לרביעית העיר החלה להפוך אט אט לנוצרית ונטתה לכיוון הכנסייה האשורית. יהודים המשיכו לגור בעיר גם בימי הביניים וב-1877 נמנו בה כ-400 משפחות יהודיות.
אוכלוסיית הממלכה הייתה מגוונת ומעורבת. לדברי פליניוס הזקן (סופר, חוקר טבע ומפקד צבא וצי רומאי, בן המאה הראשונה לספירה) חיו בשטחי חדייב ארבעה שבטים. מכתביו של יוסף בן מתתיהו עולה כי בממלכה חיה קהילה יהודית מבוססת. בהשפעת הקהילה היהודית הגדולה שחיה בתחומי הממלכה, חלק ממלכי המדינה אימצו את היהדות במאה הראשונה לספירה.
במאה הראשונה לספירה מלך בחדייב מונבז הראשון. על פי המנהג המקומי (שהיה נהוג למשל גם במצרים) נשא המלך את אחותו לאישה. שמה היה הלני. יוסף בן מתתיהו, בספרו קדמוניות היהודים, מספר שסוחר תכשיטים מיהודה בשם חנניה (או אליעזר), שנקלע לחדייב, סיפר להלני המלכה על עם ישראל ותורתו, והשפיע עליה להתגייר. היא התגיירה ביחד עם בנה, שמלך בשם מונבז השני, בערך בשנת 30 לספירה.
מכאן ואילך מקורות יהודיים מרבים לדבר בשבחם של השניים. חוץ מיוסף בן מתתיהו, שמספר על כך שהלני ובנה שלחו משלחת צבאית גדולה לירושלים במהלך המרד הגדול, כדי לסייע למורדים היהודים, שאר המקורות הם מאוחרים ולא ברור מה אמת בהם ומה אגדה. על פי מקורות אלה לאחר שהתגיירה, החליטה הלני המלכה לצאת במסע לירושלים, כדי לחזות בבית המקדש ולהקריב בו קרבנות. היא הגיעה לירושלים במחצית המאה הראשונה לספירה, בעיצומה של שנת בצורת (45 לספירה), ומיד נרתמה לעזרת הרעבים: היא פיזרה כספים רבים לקניית לחם במצרים ודבלות של תאנים בקפריסין, אשר חולקו בין עניי ירושלים.
הלני המלכה גם הקימה ארמונות מפוארים בירושלים, באזור העופל, החלק הצפוני של עיר דוד של ימינו. הלני המלכה נפטרה בסביבות שנת 56 לספירה. את שארית חייה בילתה בירושלים, באחד הארמונות שבנתה בעיר דוד. מצבתה מוזכרת בדברי יוסף בן מתתיהו, המתאר בעזרתה את תוואי חומת ירושלים.
מקובל להצביע על קברי המלכים – מתחם קבורה מפואר, השוכן צפונית לעיר העתיקה של ירושלים (בפאתי שכונת שייח' ג'ראח של ימינו), כקברם של הלני המלכה ושל מלכים שונים משושלת מלכי חדייב. זיהוי זה נעשה על סמך סרקופג שנתגלה על ידי פליסיאן דה סוסי במקום בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בשנת 1863, ועליו המילים "צדן מלכתא", ועל סמך עדותו הגאוגרפית של יוסף בן מתתיהו, שתיאר: "ואחרי כן ירדה (החומה) מול מצבת הלני היא שהייתה מלכת חדייב ובת המלך איזט". על-פי מסורת יהודית מאוחרת מיוחסת המערה למקום קבורת כלבא שבוע, חותן רבי עקיבא ומגדולי עשירי ירושלים אשר חי בימי חורבנה בידי הרומאים.
קברה של הלני הוזכר בספרו של הגאוגרף היווני בן המאה השנייה פאוסניאס, שביקר בארץ ישראל. הוא מצהיר שהוא "מכיר קברים נפלאים רבים" ומציין שניים מהם, אחד מהם נמצא בהליקרנסוס והשני "בארץ העברים" וקיים בו מנגנון פתיחה מתוחכם המכוון ליום מסוים בשנה ולשעה מסוימת: "לעברים יש קבר, זה של הלני, אישה מקומית, בעיר ירושלים, שהקיסר הרומאי הרס עד היסוד. יש מתקן בקבר, שבאמצעותו הדלת, שכמו כל הקבר עשויה מאבן, לא נפתחת עד שהשנה מחזירה את אותו היום ואותה השעה. ואז המנגנון, ללא עזרה, פותח את הדלת, שלאחר פרק זמן קצר, סוגרת את עצמה. זה קורה באותו הזמן, אבל אם תנסה בכל זמן אחר לפתוח את הדלת, לא תוכל לעשות זאת; כוח לא יפתח אותה, אלא רק ישבור אותה". המאוזוליאום בהליקרנסוס נחשב לאחד משבעת פלאי העולם של העולם העתיק. העובדה שפאוסניאס מציב את קבר הלני בירושלים באותה דרגה, מצביעה על הרושם העצום שעשה עליו. הסרקופג (ארון הקבורה) של הלני המלכה נמצא כיום במוזיאון הלובר. יש חוקרים שטוענים כי הקבר הוא של אשת המלך צדקיהו או אישה של אחד ממלכי יהודה. כמה ממפרשי התלמוד, שלא הכירו את כתבי יוסף בן מתתיהו כתבו שהלני המלכה ובנה מונבז היו למעשה חלק מבית חשמונאי.
הלני ובנה מוזכרים הרבה בספרות חז"ל ובמדרשי אגדה מאוחרים.
במשנה, יומא, ב, ג כתוב: הילני המלכה אמו עשתה נברשת של זהב שעל פתח ההיכל אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עלה שבשעה שחמה זורחת היו נצוצות יוצאין הימנה ויודעין שחמה זורחת .
במשנה, יומא, ג, י כתוב: מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכיפורים, של זהב. הילני אימו עשתה נברשת של זהב, על פתחו של היכל; אף היא עשתה טבלה של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה.
במשנה, נזיר, ג, ו: מעשה בהילני המלכה, שהלך בנה למלחמה, ואמרה אם יבוא בני מן המלחמה בשלום, הריני נזירה שבע שנים, ובא בנה מן המלחמה, והייתה נזירה שבע שנים; ולסוף שבע שנים עלת לארץ. והורוה בית הלל, שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות; ולסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה. אמר רבי יהודה, לא הייתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה.
בתוספתא, סוכה, א', א': סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ורבי יהודה מכשיר. אמר רבי יהודה: 'מעשה בסוכת הילני שהייתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין אצלה, ולא אמר אחד מהן דבר.' אמרו לו: 'מפני שהיא אשה, ואשה אין חייבת בסוכה.' אמר להם: 'והלא שבעה בנים תלמידי חכמים היו לה, וכולן שרויין בתוכה'."
בתלמוד הבבלי, סוכה, ב, ב: אמר רבי יהודה מעשה בהילני המלכה בלוד שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם ולא אמרו לה דבר אמרו לו משם ראייה אשה היתה ופטורה מן הסוכה אמר להן והלא שבעה בנים הוו לה ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. דרכה של מלכה לישב בסוכה שאין דפנות מגיעות לסכך… וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה קטנה אמר רבה בר רב אדא לא נצרכה אלא לסוכה העשויה קיטוניות קיטוניות…
כל המקורות שנמנו כאן זמנם מאוחר למאה השלישית ואילך לספירה, ולכן יש להניח שהאגדה מרובה בהם על האמת ההיסטורית.
בלב ירושלים המודרנית, בגבול מגרש הרוסים, שוכנים הרחובות "הלני המלכה" ו"מונבז", זה בניצב לזה. רחוב הלני המלכה נקרא בתקופת המנדט "רחוב מליסנדה", על שמה של מליסנדרה, מלכת ירושלים הצלבנית. לאחר הקמת מדינת ישראל, שם הרחוב הוחלף בשמה של המלכה היהודיה. בהמשך הוחלט לקרוא לרחוב הניצב לה בשם בנה, מונבז.
חִמְיַיר
חמייר היתה ממלכה קדומה ששכנה בתימן של היום, על דרך הבשמים העתיקה. הממלכה נוסדה בשנת 115 לפני הספירה. חמייר הייתה ממלכה דומיננטית בדרום ערב עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות ומסחר בדרך הבשמים בלבונה ובמור. ספינות מחמייר היו מפליגות על בסיס קבוע בים סוף ובאוקיינוס ההודי. היא שלטה באתיופיה במשך תקופה מסוימת ובאזורים במזרח אפריקה עד טנזניה.
במאה הרביעית החלה לשקוע דרך הבשמים כתוצאה מירידת הביקוש למוצרי המותרות באימפריה הרומית ותחרות עם המסחר במסלול דרך מסופוטמיה. חמייר הייתה לדעת החוקרים הגרמנים המעצמה הקדם-אסלאמית האחרונה בחצי האי ערב ששלטה על כולו (פוליטית וצבאית) בשיאה בין המאה השלישית עד המאה החמישית לספירה.
חמייר ישבה על אזור אסטרטגי מבחינת נתיב המסחר, שליטה על דרכי הים להודו ולסין, מקור הבשמים, התבלינים והתרופות. שתי מעצמות לטשו עיניהן אל העמדה הזאת, פרס מצפון-מזרח וביזנטיון מצפון-מערב. מה שהתרחש בחמייר היה תוצאה של מאבק שליטה בין שתי אימפריות. כל אחת גייסה את מלוא כוחותיה ותומכיה כדי לכבוש את העמדה האסטרטגית הזאת. התירוץ היה, כמו תמיד, רדיפות דתיות.
סוחרים יהודים עברו בדרכי המסחר שחמייר שלטה עליהם. על פי מקורות מקומיים הגיעו סוחרים יהודים, בהם "כוהנים מטבריה" אל ט'פאר, עיר הבירה של חמייר. הקשרים המסחריים הגיעו עד למלך, שהיה המלך האחרון של חמייר, יוסף ד'ו נואס (בעל התלתלים). יש מקום להניח שהמלך אימץ לעצמו מנהגים יהודיים. נותרו באזור חמייר כתובות סלע המעידות על זיקה למונחים יהודיים.
בשנת 522 כבש יוסף את הבירה ט'פאר, השמיד חיל מצב אקסומי צאצאי השבט התימני סבא, טבח בנוצרים האתיופים, העלה את כנסיותיהם באש, ושלח את צבאו לפגוע בנוצרים בעיר נג'ראן. המקורות הנוצריים מספרים כי חפר תעלת אש והשליך לתוכה נוצרים שסירבו להאמין באל אחד. על פי מקורות מוקדמים שונים הגיע מספר הנטבחים ל-200, 1,600 או 4,252. על פי מקורות ערביים מאוחרים שונים הגיע מספר הנטבחים ל-20,000-10,000. פליט נוצרי אתיופי שניצל מהטבח, הגיע אל קונסטנטינופוליס בירת ביזנטיון, וסיפר על הקורות את הנוצרים. הקיסר יוסטינוס ניצל את שעת הכושר כדי להשתלט על השטח האסטרטגי. בתואנה שהוא מגן הנוצרים גייס את כלב מלך אקסום שבאתיופיה לצאת למסע נקם בחמייר. האתיופים היו תחת השפעה ביזנטית וכבר במאה הרביעית התנצרה כל הממלכה. יוסטינוס שלח עשרות אניות של הצי הביזנטי לחופי אריתריאה כדי להוביל חיילים אתיופים מממלכתו של כלב קיסר אקסום לצור על ט'פאר. כלב ניסה לפלוש לממלכת חמייר, בעזרת הנוצרים, אך ד'ו נואס הצליח לעצור את כל התקפותיו, ואף לכבוש עוד שטחים. בפעם השנייה שהאתיופים ניסו לפלוש לממלכתו (בעזרת האימפריה הביזנטית והנוצרים), הוא לא הצליח להתגבר עליהם, בגלל ראשי שבטים בחמייר שבגדו בו. צבאות אקסום וביזנטיון הצליחו להביס את צבא חמייר בעזרת שבטים חימיירים נוצריים מקומיים. האגדה מספרת שיוסף ד'ו נואס נלחם בגבורה עם צבאו הקטן יחסית, ולאט לאט נסוג עם שארית חייליו אל חוף הים. לבסוף נותר רק המלך וצבא האויב סגר עליו מכל צד. יוסף ד'ו נואס ראה שכלתה כל תקווה, הפנה את סוסו לכיוון הים ודהר פנימה אל מותו.
חוקרים רבים ניסו לפצח את שאלה זהותו ויהדותו של יוסף ד'ו נואס. חיים זאב הירשברג כותב על פי מקורות נוצריים כי יוסף ד'ו נואס עמד בקשרים עם חכמי טבריה שהייתה אז מרכזם של היהודים בארץ ישראל. שניים מהם נשאו ונתנו עם הנוצרים בט'פאר. הוא משער כי עלייתו לטבריה של מר זוטרא בר מר זוטרא, היורש הישיר למשרת ראש הגולה בבבל, דווקא באותם הימים (520), והתמנותו לראש הסנהדרין אינה מקרה, וקיים קשר הדוק בינה ובין פעילותם של חכמי טבריה בדרום ערב וגיורו של יוסף. לדעתו, שתי העובדות מעידות על תוכנית מדינית שנרקמה אז בין היישוב היהודי בארץ ישראל ובין יהודי ממלכת חמייר ובראשם המלך היהודי יוסף ד'ו נואס. החוקרים חלוקים בדעה האם יוסף נולד יהודי, בן לאב שהתגייר או התגייר בעצמו. מוסכם על כל החוקרים כי רק בית המלוכה התגייר. החמיירים לא התגיירו, אך היו שותפים לאמונה מונותיאיסטית.
יוסף הפך לדמות אגדית שאומצה גם על ידי היהודים באתיופיה, "ביתא ישראל" בוריאציות שונות. סיפורו הגיע גם לספרד ומאוחר יותר, במאה ה-16, אולי הנץ הסיפור בדמותו של דויד הראובני, שהיה נוסע שפעל ברומא, בפורטוגל ובספרד כדי להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל. ככל הידוע, הוא היה הראשון שהגה את הרעיון המדיני. משערים כי מוצאו היה מחצי האי ערב או מתימן. הדעה הרווחת בקרב היהודים היתה כי הוא מצאצאי שלמה המלך ויוסף ד'ו נואס. האירועים הללו בחמייר נזכרים גם בקוראן. אפשר להניח שהיסוד המונותיאיסטי שהתקיים בחמייר סייע בעתיד להתפשטות האסלאם.
בתקופה הרומנטית במאה ה-19, הציתה דמותו המסתורית של יוסף את דמיונם של משוררי ההשכלה היהודים. שמואל לייב גורדון כתב עליו פואמה ארוכה המסתיימת בבתים הבאים:
עוֹד גִּבְעוֹת חֲלָלִים, עוֹד נַהֲרֵי נַחֲלֵי דָם
יִשְׁתַּפְּכוּ מִסָּבִיב, עוֹד יִרְעַם רַעַם קוֹל –
אַךְ שְׂרִידָיו כֻּלָּם יַחַד גַּם הֵם נָפְלוּ שָׁם.
וּבִמְעֻף הֶחָזִיז הִתְרוֹמֵם דּוּ-נוּאָס
עִם סוּסוֹ הָאַבִּיר אֶל שִׂיא שֶׁן סֶלַע עָז.
אָז תָּקוּם הַסְּעָרָה וּמִבֶּטֶן הַתְּהוֹם
הִתְפָּרְצוּ הַרְרֵי אֵל וּבְקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל
שָׁם יֵרוֹמוּ, יָרִיעוּ, יַרְקִיעוּ שְׁמֵי רוֹם,
יִתְפַּתְּלוּ, יִתְגַּלְגָּלוּ, יִסַּבּוּ בְמָחוֹל –
הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל שָׁם טֻבַּע בִּמְצוֹלוֹת.
וּמֵרֹאשׁ שֵׁן הַסֶּלַע יַשְׁקִיף דּוּ-נוּאַס
אֶל הַיָּם, הָאוֹיֵב – יַאֲזִין רַעַם קוֹלוֹת,
קוֹל גַּלִּים זֵידוֹנִים, קוֹל נִצְחוֹן הֶחָמָס,
קוֹל עַמּוֹ הַטֹּבֵעַ בַּיָּם מִבְּלִי חֹף –
וַיִּקְפֹּץ – וַיִּצלֹל בְּמַעֲמַקֵּי-אֵין-סוֹף.
שמואל לייב גורדון, התר"ס (1900).
על שמו של יוסף ד'ו נואס קרוי רחוב בירושלים. הרחוב פונה צפונה מרחוב יפו מול נחלת שבעה.
נעזרתי בערכים מהויקיפדיה